עמלק

עמלק הוא עם או שבט הנזכר במקרא. אין ידיעות חיצוניות אודותיו. עמלק מתואר במקרא כעם אכזרי המתפרנס במידה ניכרת משוד וביזה[1]. במסגרת זו התקיף את בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים, ואת ציקלג, עירו של דוד בעת שהותו בארץ הפלשתים. העם העמלקי התקיים כעם נווד לאורך המדבר שמדרום לים המלח ועד צפון חצי האי סיני במשך תקופת התנחלותם בארץ ישראל ועד לתקופת המלוכה.

על פי המסורת האפונימית המקראית, העם נקרא על שם אביו (עמלק), בנו של אליפז בן עשיו ופילגשו, תמנע.

במסורת היהודית נחשב העם העמלקי כסמל לרֶשע, ועל פי המסורת אף המן הרשע[2] היה מצאצאיו. העם העמלקי מוקע בתנ"ך, עד שבאופן חריג מופיעה בתורה מצווה על עם ישראל להרוג את כולו - כולל נשיו וטפו, ולהשמיד גם את רכושו. במסורת הפסיקה ההלכתית נקבעו סייגים רבים למצוות מחיית עמלק.

Gustave Doré Morte Agag
הוצאתו להורג של אגג, מלך העמלקים, בידי שמואל הנביא. תחריט של גוסטב דורה

עמלק בהיסטוריוגרפיה המקראית

בתורה

על פי המסופר בתורה, עמלק היה בנו של אליפז בנו של עשו וצאצאיו הם העמלקים, בתחילה היה העם העמלקי נחשב ל"אלוף" (ככל הנראה בית אב) בארץ אדום[3], בתקופת יציאת מצרים ישבו העמלקים במדבר סיני ובנגב[4]. העם העמלקי היה העם הראשון שנלחם עם ישראל בצאתם ממצריםרפידים), וזינב בנחשלים ובעייפים שהלכו בסוף המחנה. ישראל החזירו מלחמה שערה והכו את צבאו מכה שהצליחה להחלישו אך לא למגרו, תוך שהם נעזרים בסיוע אלוהי בעת שידיו של משה היו מונפות ובכך גרמו ללוחמים בעמלק להביט מעלה ולשים מבטחם בה'.

עמלק הצליח לפגוע בכח ההרתעה של ישראל פגיעה קשה[5]. תוקפנות זו על עם פליט שבורח מאימפריה (אף על פי שפרעה וחייליו שבאו להחזיר את בני ישראל כבר טבעו בים) ומשוטט לו במדבר חסר אונים, בידי עם הנחשב קרוב משפחה, נחשבה למעשה מתועב. גם אופי התקפתו, שכוונה אל הנחשלים מעם ישראל, תואר בתורה כמעשה לא מוסרי - "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"[6]. על פי פשוטו של מקרא, מתייחסת העדר היראה לעמלק, ומשמעותה המקראית של 'יראת אלוהים' הוא מוסר בסיסי וכלל אנושי. לדוגמה, אברהם חשש בירידתו לגרר ש"רק אין יראת אלהים במקום הזה - והרגוני על דבר אשתי"[7]. גם יוסף, קודם שחשף את זהותו העברית, היה מוכן לספק אוכל לאחיו ואמר "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא"[8].

William Hole - Battle of Raphidim
המלחמה עם עמלק ברפידים. ציור מעשה ידי ויליאם הול

עם זה, שנקרא בנבואת בלעם "ראשית גויים", כלומר בעל עוצמה, הוכרז כאויבו הנצחי של עם ישראל מדור לדור, וישראל מצווים למחות אותו מתחת השמים "עדי אבד", עד העלמותו הסופית. "תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה יז). ההתנגשות הבאה בין עם ישראל והעמלקים הייתה לאחר פרשת המרגלים כאשר בני ישראל ניסו לעלות בהר בניגוד לדברי משה, וספגו תבוסה קשה מידי הכנענים והעמלקים[9].

בתקופת השופטים

במהלך אותה תקופה המשיכו ההתנגשויות בין עם ישראל והעמלקים אשר יחד עם המואבים והעמונים הכו את בני ישראל וכבשו מהם את "עיר התמרים"[10], באותה תקופה הגיע גם תחום הנדודים של העמלקים לשיאו ופשיטותיהם הגיעו עד עמק יזרעאל[11].

בתקופת המלוכה

בספר שמואל

אלוהים (באמצעות שמואל) ציווה על שאול המלך לאחר כינון הממלכה הראשונה לצאת למלחמה ולהשמיד כל זכר לעמלק: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור", באותה תקופה עבר לפחות חלק מהעם העמלקי לישיבת קבע וייסד ממלכה משל עצמו ובספר שמואל מוזכרת "עיר העמלק" ו"מלך העמלק"[12]. שאול יצא לקרב בתמיכתו של שמואל, אך החליט לחמול על אגג מלך העמלקים ועל "מיטב" הבקר והצאן, דבר שעלה לו במלכותו משום שהיה מנוגד לצו האלהי. אגג, שהיה במאסר, הוצא להורג בסופו של דבר על ידי שמואל במטרה למלא את הצו.

מלחמה נוספת עם עמלק התרחשה על פי הכתוב מספר שנים מאוחר יותר, כאשר עמלקים פשטו על צקלג, העיר בה שהה דוד בארץ פלשתים, בעת שדוד וחייליו לא היו במקום, ושבו את הנשים והילדים. דוד יוצא למרדף ארוך "מהנשף ועד הערב למחרת", מכה את העמלקים מכה נצחת, מחזיר את הנשים והילדים ולוקח שלל רב אותו הוא מחלק בין חייליו וגם שולח ממנו לתושבי יהודה[13]. ייתכן שלעמלקים בתקיפת העיר היה סיוע מצרי שכן דוד מתוודע לאירוע התקיפה רק לאחר שנעריו מוצאים נער מצרי תשוש מעולף באחד משדות המרעה שלהם, הם מטפלים בנער שטוען כי ״לא אכל ולא שתה שלושה ימים״ לפני שהתמוטט ומספר על שהעמלקים תיכננו לבצע בתקיפת צקלג, ואדונו העמלקי נטש אותו לאחר שחלה[14].

הרב יואל בן נון מנגיד את המלחמה של שאול בעמלקי עם המלחמה של דוד וטוען שחטאו של שאול לא היה בלקיחת השלל, עובדה שדוד לקח משלל עמלק, אלא בכך ששאול לא ניהל מלחמת השמד טוטאלית כנגד העמלקי, אלא ניהל מלחמה מוגבלת כנגד "עיר עמלק" ולקח מהשלל[15]. כנגד דבריו יצא הרב ישראל רוזן שטען ששאול פעל ממניעים הומניסטיים וחטאו היה באי מילוי ציווי ה' ולא מעבר לכך[16]. שאול הון[17] טען גם הוא ששאול לא ניהל מלחמת השמד כנגד העמלקים, אלא ביקש לכרות ברית עם אגג מלך עמלק שיסייע לו להלחם כנגד שוסי המדבר ושמואל בקנאותו מנע זאת ממנו. לטענת הון, טוב עשה שאול המלך ברצותו לכרות ברית עם העמלקים במקום להשמידם, ורק מאחר שהתנ"ך נכתב על ידי אנשים המקורבים לדוד הוא מוצג על כך באור שלילי.

את הבשורה על מות שאול ויהונתן במלחמה בפלשתים בהר הגלבוע מקבל דוד מנער שמזדהה בפניו כעמלקי וטוען כי הזדמן למקום לאחר פציעתו של שאול וביצע בו המתת חסד כבקשתו. דוד בתגובה שואל אותו כיצד לא ירא לשלוח ידו ב"משיח ה'" (הכוונה לשאול שנמשח למלך בהוראת אלוהים) ומורה לנעריו להורגו.

ספר דברי הימים

ככול שהתחזקה הממלכה ירד כוחם של העמלקים והם נדחקו חזרה לאדום, האיזכור האחרון שלהם בתנ"ך כקבוצה הוא בתקופת המלך חזקיהו שאז "בני שמעון, אנשים חמש מאות, הלכו להר שעיר...ויכו את שארית הפליטה לעמלק[18]".

בתקופה הפרסית ולאחריה

המן התייחס לאגג מלך העמלק - "הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים"[19] ועל פי התלמוד הבבלי צאצאיו התגיירו והיו מלמדי תורה בבני ברק[20].

במניין המצוות

זכירת מעשי עמלק

זכירת מעשי עמלק היא ציווי מקראי בספר דברים ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה לזכור את התקפתם של העמלקים על עם ישראל בצאתו את מצריים. המצווה מתבססת על הפסוק "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים."[21]

על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור - השבת שלפני פורים. הסמיכות לפורים נובעת מן הקישור בין עמלק לבין המן ה"אגגי", אותו זיהו חז"ל עם אגג מלך עמלק בזמן שמואל.

המצווה כוללת מצוות עשה, ומצוות לא תעשה, כפי שכותב הרמב"ם: "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו"[22].

מחיית זכר עמלק

מחיית זכר עמלק היא ציווי מקראי בספר דברים, ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם עם בני ישראל עם צאתם ממצרים. המצווה מתבססת על הפסוק "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"[21]

נושא זה מצוי במחלוקת בין פוסקי ההלכה. לשיטת הרמב"ם חיוב מחיית עמלק שייך רק בעת מלחמה, ואילו לדעת ספר החינוך בכל זמן. כמו כן, הרמב"ם פסק שקודם היציאה למלחמה יש לקרוא לו לשלום ככל עם, ורק אם סירב לכך יש להשמידו[23]. לפי דעת החינוך המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום ובכל זמן[24].

בימינו בטלה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[25]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, ספר דברי הימים כבר מתארך לימי המלך חזקיהו את השמדתו הסופית של עמלק כעם[26].

גיור עמלק

ישנה מחלוקת האם בן לעם העמלקי יכול להתגייר. במכילתא[27], מובאת דעתו של רבי אליעזר ש:"נשבע המקום בכיסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, שלא יקבלו אותו". ואילו הרמב"ם פסק[28], שכל הגויים שיתגיירו ויקבלו עליהם את המצוות שבתורה הם כישראל לכל דבר, חוץ מארבעה עמים בלבד: עמון, מואב ומצרים ואדום" - מכאן שעמלקי יכול להתגייר. בנוסף על כך, נאמר במסכת גיטין[29], ש:"מבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק"; משמע שבני בניו של המן, שעל פי דברי חז"ל היה עמלקי, התגיירו ואף נעשו מרביצי תורה. בספר שמואל נכתב - "בן איש גר עמלקי אנכי"[30] על השליח שמגיע לבשר לדוד על מות שאול ובניו בקרב עם הפלשתים[31].

עמלק כסמל

במשך הדורות, הפכה דמותו של העם העמלקי מאויב אתני של עם ישראל לסמל מופשט שכנגדו יש להילחם. היו שהגדירו אף אומות שלמות כ"זרע עמלק", בעיקר במובן המוסרי. על פי הגדרות אלו כתבו רבים כי גרמניה מסמלת את 'עמלק' המודרני, ורמזים אלו גברו בעיקר לאחר השואה[32], עד שמצויים דיונים בספרי שו"ת משנות ה-50[33] הדנים האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר שחלק מהמקורות אוסרים על גיור צאצאי עמלק. בסוף הדיון התירו כל הפוסקים גיור גרמני[34].

בנוסף ישנם סיפורים רבים על אומות, קבוצות או אנשים יחידים שהוכרו כ'זרע עמלק': לדוגמה, רבי אלחנן וסרמן[35] קובע בשם בעל החפץ חיים כי כל מנהיגי והוגי הקומוניסטים היהודיים מאנשי היבסקציה - מזרע עמלק הם, ו"על הללו והללו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שיימחו מן העולם". בדברים אלו אין כוונתו שאותם קומוניסטים הם צאצאי עמלק ההיסטורי, שהרי יהודים הם, אלא יורשיו הרוחניים, "העומדים בראש צבאותיהם להלחם נגד הקב"ה". ברוח זו מסופר כי רבי חיים מוולוז'ין כינה את הצאר ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה (כשהיה ניקולאי נער צעיר) בשם 'זרע עמלק', כשהבחין בנפשו האכזרית והעריצה של הנער, שלימים אכן הפך לאחד מרודפי ישראל הגדולים ביותר[36].

כמו כן רבנים שונים כינו את מתנגדיהם "עמלק" ככינוי גנאי, הרב עובדיה יוסף כינה את יוסי שריד "שריד-עמלק" על רקע חילוקי דעות בהיותו שר החינוך[37]. הרב שלום כהן כינה חובשי כיפה סרוגה כ"עמלק" על רקע המאבקים בבחירות לרבנות[38], מאוחר יותר התנצל[39].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אנציקלופדיה מקראית, בערך "עמלק".
  2. ^ בשל קשר זה נהוג לקרוא בשבת זכור - היא השבת שלפני פורים - את פרשת זכור (דברים פרק כ"ה י"ז-י"ט), המזכירה לישראל את חובת מחיית זכר עמלק.
  3. ^ בראשית לו ט"ז
  4. ^ שמות י"ז ח', במדבר י"ג, כ"ט
  5. ^ ספר שמות, פרק י"ז, ח'-ט"ז.
  6. ^ משמעות המונח 'יראת אלוהים' במקרא הוא מוסר אנושי בסיסי. לדוגמה, אברהם חושש בירידתו למצרים בטענה ש"רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". יוסף, קודם שחשף את זהותו, מוכן לספק אוכל לאחיו ואומר "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא".
  7. ^ בראשית כ יא
  8. ^ בראשית מב יח
  9. ^ במדבר יד מה'
  10. ^ שופטים ג יג
  11. ^ שופטים פרקים ו-ז
  12. ^ שמואל א טו
  13. ^ שמואל א' פרק ל'
  14. ^ זוהי עדות נוספת ליחסם האכזר של העמלקים לחלשים ונחשלים, כפי שתקפו את ישראל ביציאתם ממצרים.
  15. ^ יואל בן נון, משא אגג - חטא שאול בעמלק, מגדים ז'(הקישור אינו פעיל, 12 ביולי 2017)
  16. ^ מגדים ט'
  17. ^ בספרו על מלכים וחרסים
  18. ^ דברי הימים א', פרק ד' פסוקים מב-מג
  19. ^ אסתר ג
  20. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, גיטין פרק ה דף נז' ב
  21. ^ 21.0 21.1 דברים כ"ה י"ז-י"ט
  22. ^ משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה, ה
  23. ^ "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום - אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום". אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר "יהיו לך למס ועבדוך". (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, א) "...שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר "כן תעשה לכל וגו’ רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה", וכן הוא אומר בעמלק "תמחה את זכר עמלק", ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו - שנאמר "לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון. את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה’ הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם". מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו. (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד)
  24. ^ פרשת כי תצא מצווה תרד: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להורגו ולא הרגו בטל עשה זה. "
  25. ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
  26. ^ "וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברי הימים א, ד מ"ג)
  27. ^ בסוף פרשת בשלח.
  28. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ז.
  29. ^ דף נ"ז, ב'.
  30. ^ ב' פרק א' פסוק יג
  31. ^ דוד אמנם הרגו, אך לא בשל מוצאו אלא בשל טענתו שהרג את שאול המלך.
  32. ^ ראו: הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 136.
  33. ^ כמו שו"ת שבט הלוי, חלק ה' סימן קמ"ט.
  34. ^ "אם כי לפי מעשיהם הרעים בוודאי הם קרוב להם, אבל לדון בזמן הזה כן קשה". שבט הלוי שם.
  35. ^ מאמר 'אומר אני מעשי למלך', קובץ מאמרים, ירושלים תשכ"ג, עמ' צ'.
  36. ^ ראו למשל בספר 'מורשה' כרך ב', הרב משה הכמן, עמ' ק"ג ורפ"ט.
  37. ^ שירות גלובס, ‏הערכות בפרקליטות: לא יהיה מנוס מפתיחת חקירה פלילית נגד הרב יוסף, באתר גלובס
  38. ^ ישי כהן, ‏הגאון רבי שלום כהן: חובשי הכיפות הסרוגות הם עמלק, באתר כיכר השבת, 14 ביולי 2013
  39. ^ יונתן אוריך, ‏הרב כהן מתנצל: לא התכוונתי שכל הציבור הדתי-לאומי הוא "עמלק", באתר כיפה, 12 באפריל, 2019
אגג

אֲגַג הוא דמות מקראית, אחרון מלכי העמלקים.

האיזכור הראשון בתנ"ך של אגג הוא בברכת בלעם, בה מברך בלעם את ישראל שממלכתם תינשא מעל זו של אגג:

אגג היה מלך עמלק בעת ששאול המלך יצא למלא את מצוות השמדת עמלק בהנחיית הנביא שמואל. שאול לא ביצע את המצווה עד סופה כיוון שלא השמיד את רכוש עמלק ולא הרג את אגג, ועל כך ניבא לו שמואל כי ישלם בכתרו.

אגג הוצא בסוף להורג על ידי שמואל, הדיאלוג בין שמואל הנביא לאגג מובלט בסיפור על רגעיו האחרונים של אגג:

אגג חותם את חייו במילים "אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת" (אכן הגיע זמני למות),

ושמואל הנביא עונה לו: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה).

על אף הריגתו של אגג בידי שמואל, ממקומות נוספים בתנ"ך מוכח שהעם העמלקי לא הושמד באופן סופי. בהמשך ספר שמואל מתוארות מלחמותיו של דוד בתקופת ישיבתו בשדה פלשתים, שם מוזכרת בין השאר לחימתו בעמלקים. מספר פרקים לאחר מכן, בסוף ספר שמואל א' מתוארת פשיטה של עמלקים על העיר צקלג (עיר המזוהה על ידי מספר חוקרים כתל שרע) ורדיפה של דוד ואנשיו אחריהם, לאחר שלקחו בשבי את משפחותיהם. גם לאחר שדוד ואנשיו מכים בעמלקים במשך יממה שלמה, ארבע מאות מהם מצליחים לברוח. מקום נוסף בו אנו פוגשים בשארית עמלק הוא בפתיחת ספר שמואל ב', שם דוד שב "מהכות את העמלק" ואליו מגיע נער עמלקי המספר לו שהרג את שאול בעקבות בקשתו של שאול עצמו, לאחר שנפצע אנושות בקרב נגד הפלשתים בהר הגלבוע.

גרסתו של הנער העמלקי סותרת את המסופר על מות שאול, והפרשנים נחלקו מה מידת האמת בדבריו. בכל אופן, דבריו מציגים אירוניה הטמונה בקשר שבין חטאו של שאול כשלא השמיד את העמלקים, לבין העובדה שאחד מהם לבסוף הרג אותו, וכל זאת בשעה שדוד, שנבחר לרשת את כתרו, עושה חיל במלחמתו בעמלקים.

מאחר שעמלק הוא סמל האויבים של ישראל, גם מלכו נחשב כגדול האויבים של ישראל. ברוח זו מיוחס מוצאו של המן הרשע לאגג: "הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי". והפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר בצאצא גנטי ממש, או בבן במובן של ממשיך דרכו הרעיונית של אגג. לאחר אירועים אלו אין מסופר עוד דבר על קיומו של עמלק או מלכם אגג. מספר פסוקים בספר דברי הימים מספרים על קבוצת לוחמים מבני שמעון אשר בימי המלך חזקיהו הכו את "שארית הפליטה לעמלק", כלומר - השמידו את אחרון העמלקים, ובכך כנראה הושמד סופית עם זה.

המדרש מספר כי בין נפילתו של אגג בשבי ובין הוצאתו להורג הפריד יום, אשר במהלכו הספיק אגג לקיים יחסי מין עם אישה כלשהי. בין צאצאי אישה זו, אומר המדרש, היה המן. כך מפרש המדרש את הצירוף "המן האגגי".

ארבע פרשיות

אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הן פרשות מיוחדות שתקנו חז"ל לקרוא בנוסף לפרשת השבוע בארבע שבתות לאורך חודש אדר הסמוך לניסן, דהיינו בשנה רגילה חודש אדר ובשנה מעוברת אדר ב'. השבתות עצמן נקראות בשמות מיוחדים: "פרשת שקלים", "פרשת זכור", "פרשת פרה", "פרשת החודש".

בשבתות הללו אין אומרים "אב הרחמים" ולא מזכירים נשמות קודם תפילת מוסף, אך אומרים "צדקתך" במנחה (אלא אם כן זה שבת ערב ראש חודש, שבת ראש חודש או ערב פורים שאין אומרים "צדקתך"). במנהג התפילה של נוסח אשכנז ישנם פיוטים רבים מיוחדים לשבתות אלו.

גדעון בן יואש

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ הוא דמות מקראית, שעל פי המסופר בספר שופטים היה השופט החמישי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

גדעון הציל את ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. הוא כונה גם ירובעל (שמואל א', י"ב, י"א) וירובשת (שמואל ב', י"א, כ"א), היה משבט מנשה מהעיר עפרה, ממשפחת "אבי העזרי". (לדעתו של רש"י אביו היה מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה.)

הניצחון על המדיינים נזכר בדורות הבאים כאחד הניצחונות הגדולים. הניצחון על מדיין ועל מלכיהם, מוזכר במזמור תהילים, פ"ג, י"ב, מצוין בשמואל א', י"ב, י"א, וגם בישעיהו, ט', ג' ו-י', כ"ו.

סיפורו מתואר בספר שופטים, פרק ו' עד פרק ח'. גדעון פעל אחרי דבורה הנביאה וניצחונה על עמי כנען. לאחר מותו תפס בנו אבימלך בן גדעון, את המלוכה על העיר שכם תוך טבח אֶחיו, והוקע על ידי אחיו יותם במשל יותם (שם, ספר שופטים, פרק ו' עד פרק ט').

המן האגגי

הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי היה, על פי מגילת אסתר שבתנ"ך, הבכיר בשרי אחשוורוש מלך פרס, אשר הסית את מלכו כנגד האוכלוסייה היהודית בממלכה, במטרה לבצע בה רצח עם. המן מכונה במגילת אסתר "צורר היהודים", וכן "איש צר ואויב המן הרע הזה", שביקש להשמיד את כל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות. לבסוף סוכלה מזימתו, בעיקר בזכות אסתר והוא נתלה. בשיח היהודי נשתרש כינויו ל"המן הרשע", שם אמו אמתלאי בת עורבתי.

זרש

זֶרֶשׁ הייתה אשתו של המן האגגי המוזכר במגילת אסתר.

יהושע בן נון

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע".

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון.

נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

כ"ח באייר

כ"ח באייר הוא היום העשרים ושמונה בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השני

למניין החודשים מניסן.

מחיית זכר עמלק

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

מנורת הכנסת

מנורת הכנסת היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים. את המנורה העניקו אנשים שונים ובהם חברי הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני, שעמל עליה במשך שש שנים. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.

מצוות זכירת מעשי עמלק

מצוות זכירת מעשי עמלק היא מצווה המתייחסת לחובה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים. מצווה זו מהווה מעין אמצעי עזר לעודד את ביצוע מצוות מחיית זכר עמלק. על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור - השבת שלפני פורים. המצווה כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

מקרא מגילה

מִקְרָא מְגִלָּה היא אחת ממצוותיו של פורים ואחת משבע המצוות שתקנו חכמים. לפי המצווה יש לקרוא בפורים את מגילת אסתר בלילה וביום, על מנת לפרסם את נס ההצלה מגזרות המן ולהודות עליו.

עגלון מלך מואב

עֶגְלוֹן הוא שמו של מלך מואב המוזכר בתנ"ך בספר שופטים, פרק ג'.

עגלון קשר ברית עם עמלק ובני עמון כדי להשתלט על שטחים בעבר הירדן המזרחי והמערבי, ואף חלקים משטחי נחלת שבט בנימין. עגלון שיעבד את בני ישראל למשך 18 שנה, עד שאהוד בן גרא הנהיג מרד נגדו, והצליח להרוג אותו בעורמה בעזרת חרב פיפיות.

על פי מקורות חז"ל עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות, מכיוון שקם מכסאו כשאהוד בן גרא אמר לו "דבר אלוהים אליך המלך", ובכך כיבד את אלוהים, זכה להעמיד את בנו בכיסא המלכות ומצאצאיו היו רות המואביה ודוד המלך.

יש הטוענים כי בשמו של עגלון מסתתר לעג הקושר את שמו לבקר, וזאת מהתיאור העולה בספר שופטים כ"אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ז). לשיטתם שמו מציג את דמותו בצורה אירונית וכך גם בתיאור מותו בהמשך כקורבן.

עשרת בני המן

עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, לפי מגילת אסתר, היו עשרה מבניו של המן האגגי וסופם היה שנהרגו בי"ג באדר ונתלו למחרת היום על העץ עליו היה תלוי אביהם (שנתלה אחד עשר חודשים קודם לכן, בניסן של השנה שקדמה).

עשרת בני המן (כמוזכר במגילת אסתר פרק ט, פסוקים ז-ט) הם:

פַּרְשַׁנְדָּתָא - לפי המדרש היה הגמון בקרדוניא. שלח לאביו קורה באורך 50 אמה, אותה לקח מתיבת נח. מאוחר יותר נתלה על אותה קורה.

דַּלְפוֹן

אַסְפָּתָא

פּוֹרָתָא

אֲדַלְיָא

אֲרִידָתָא

פַּרְמַשְׁתָּא

אֲרִיסַי

אֲרִידַי

וַיְזָתָאלפי המדרשים היו להמן בנים רבים נוספים, ורש"י על מגילת אסתר בשם חז"ל מפרש שאלו העשרה נהרגו ונתלו על שכתבו דברי שטנה על היהודים ועל ירושלים, כפי שכתוב בספר עזרא ד, ו.

לכתיבת וקריאת עשרת בני המן במגילה הכשרה למקרא מגילה בפורים ישנם מאפיינים מיוחדים:

על פי הגמרא (בבלי מגילה, דף טז, עמוד ב), יש לקרוא בעת קריאת המגילה, את שמותיהם של עשרת בני המן, יחד עם המילה "עשרת" שאחריהם, בנשימה אחת. להורות שכולם יצאה נשמתם בפעם אחת, ולכתחילה נפסק להלכה שיש לעשות כך. יש הסוברים שמי ששכח או לא מסוגל לקרוא בנשימה אחת, יחזור ויקרא, אמנם להלכה אין צריך לחזור ובדיעבד הוא יצא ידי חובתו.

שמות עשרת בני המן צריכים להיכתב בצורה הנקראת "אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה". דהיינו: שני טורים המסודרים אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל.

בספרי המסורה מובא סימן, כי כל השמות שנגמרים בהברה "תא" (פרשנדתא, אספתא, פורתא, ארידתא, פרמשתא, ויזתא) טעמם הוא במלעיל, ואילו שאר השמות (דלפון, אדליא, אריסי, ארידי) טעמם הוא במלרע.ישנה מסורת כי בקהילות יהודיות שונות, התקיים מנהג בו התארגנה קבוצה שהתחפשה להמן ועשרת בניו, כשלויזתא נשמר מעמד מבוזה במיוחד, כנחות מכולם[דרוש מקור].

בשפת היום-יום השתמרו ביטויים שונים משמותיהם של עשרת בני המן.

דלפון - משמש ככינוי לעני מרוד.

ויזתא - הוא כינוי לשלומיאל ולא יוצלח.

פרשנדתא - הוא אחד מכינוייו של רש"י שמשמעותו פרשן-דתא, כלומר פרשן הדת זאת כהוקרה לפירושיו רחבי ההיקף על התנ"ך והתלמוד.

פורים

חג פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל שנחוג בי"ד באדר ("פורים דפרזים") או בט"ו באדר (בירושלים וביתר הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון; "פורים דמוקפים" או "שושן פורים"). החג נקבע כיום הודאה לה' על הצלת היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן, המשנה למלך אחשוורוש.

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה"פור" (גורל בפרסית) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר הצום שהונהג במלחמה. סברה אחרת קושרת למנהג זה את התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה.

מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע". החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים.

חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים (היהדות הרבנית). חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה, הנקרא "דברי קבלה", בשל היותו תקנה מזמן הנביאים. במקורות שונים נעשית השוואה בין פורים ליום הכיפורים.

פרשת בשלח

פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח היא פרשת השבוע הרביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק י"ג, פסוק י"ז ומסתיימת בפרק י"ז, פסוק ט"ז.

את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט. מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה", ובקהילות שונות קיימים לגביה מנהגים מיוחדים כמו קריאת שירת הים בקריאת התורה וכן בפסוקי דזמרא במנגינה מיוחדת, וכן פיזור אוכל לציפורים. השירה גם כתובה בספר התורה באופן מיוחד, הנקרא בלשון חז"ל "אריח על גבי לבנה", עם רווח אחד או שנים בכל שורה (ראו תמונה).

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא היא פרשת השבוע השישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק י' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק י"ט.

לפי מוני המצוות, פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה.

קיני (עם)

הקיני הוא עם המוזכר בתנ"ך כאחד מעשרת העמים שארצם הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים. הקיני היה בעל אופי נטרלי במאבקים הפנימיים באזור ארץ כנען בתקופות השונות, ומתואר במקרא שהיו לו קשרים טובים עם ישראל מחד ועם אויביו מאידך.

הקיני הוא שבט קדום נודד מעמי כנען. השם קיני נגזר מהשם קין , ועל פי פרשנויות המקרא הוא קרוי כך על שם קין בנו של אדם הראשון.

הקינים היו קרובים למדיינים: על יתרו נאמר שהיה כהן מדיין ומשפחתו נקראת גם 'קיני'. על פי המקרא התפשטו הקינים באזורי שבתם של העמים והשבטים: מדיין, אדום ועמלק, בסיני, בנגב ואף באזור עמק יזרעאל. עיסוקם כשבט היה בייצור נחושת ועיבודה.[דרוש מקור]בימי השופטים חלק מסוים מהשבט הקיני נפרד מעיקר השבט ונדד לאזור עמק יזרעאל, שם ישבה יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא כאשר נלחם בישראל. מאוחר יותר, בעת מלחמת שאול המלך באגג מלך עמלק, שהעיר המרכזית שלו חנתה באותה העת באזור צפון הנגב, שלח שאול שליחים לקיני, מתוך דאגה לשלומם כהכרת הטוב על עזרת חובב אביהם לעם ישראל בעת נדודיו במדבר, להזהירם ולבקשם לעזוב את מקומם שבתוככי שטחו של עמלק על מנת למנוע את היפגעותם בשגגה תוך כדי הלחימה.

רפידים

רְפִידִם מופיעה בספר שמות (פרק י"ז) כאחת מתחנות בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני בצאתם ממצרים. תחילה נאמר "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם" ולאחר מספר פסוקים "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מכאן החלה האיבה בין עמלק ובין בני ישראל.

רפידים מופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 בסמוך להר סיני. הנוסע בנימין מטודלה, שסייר בארץ ישראל בסביבות 1173, כתב על רפידים "ויושבים שם בני ערב. ואין בה מישראל"..

מיקומה הגאוגרפי לא זוהה בוודאות. לפי סברה אחת מקומה הוא בנווה פ'יראן, נווה מדבר גדול בוואדי פיראן, הנחל הגדול שבין א-טור ומרכז ההר הגבוה בדרום סיני. סברה אחרת מציעה למקם את רפידים ברפ'איד (ובסמוך לו ג'בל רפ'אדי) המצויים בדרום סיני. החוקר מנשה הראל סובר כי יש לחפש את רפידים בחלקו התחתון של ואדי סודר שאותו הוא רואה כנתיב מרכזי במסלול יציאת מצרים.לאחר מלחמת ששת הימים הקימה ישראל בסיס תעופה ואספקה, באזור ביר-גפגפה, שנקרא רפידים.

שירים ופיוטים לפורים

לחג הפורים מספר פיוטים. כיום, בחג הפורים עצמו כמעט ואין נאמרים פיוטים במהלך התפילה, אך בתענית אסתר ושבת זכור נאמרים פיוטים העוסקים בחג הפורים.

בעת החדשה הולחנו קטעי פסוקים ממגילת אסתר וקטעי תפילה. כמו כן, יוצרי הזמר העברי כתבו שירים רבים לחג הפורים, בעיקר שירי ילדים או שירים היתוליים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.