עמיר פרץ

עמיר פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952, י"ב באדר ה'תשי"ב) הוא יו"ר מפלגת העבודה וחבר הכנסת מטעמה. בעבר, שימש סגן ראש הממשלה, שר הביטחון, שר להגנת הסביבה, יושב ראש ההסתדרות החדשה וראש המועצה המקומית שדרות. כמו כן, כיהן בעבר כחבר הכנסת מטעם המפלגות "עם אחד" ו"התנועה".

עמיר פרץ
Defense.gov photo essay 070419-D-7203T-008 (cropped)
מדינה ישראל  ישראל
מפלגה מפלגת העבודה, עם אחד, התנועה
סיעה המערך, העבודה-מימד, המחנה הציוני העבודה-גשר
שר הביטחון ה־16
בממשלה ה־31
4 במאי 200618 ביוני 2007
(שנה ו-6 שבועות)
סגן אפרים סנה
תחת ראש הממשלה אהוד אולמרט
יושב ראש ההסתדרות החדשה ה־2
19952005
(כ־10 שנים)
ראש המועצה המקומית שדרות ה־5
19831988
(כ־5 שנים)
→ עמוס חנניה
חבר הכנסת
21 בנובמבר 19889 בדצמבר 2012
(24 שנים)
5 בפברואר 2013 – מכהן
(6 שנים ו-36 שבועות)
כנסות ה־1218, ה־1922
תפקידים בולטים

ביוגרפיה

פרץ נולד בשם ארמנד פרץ, בבוז'עד שבמרוקו, לדוד ולרחמה. הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן ארבע, בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה.[דרושה הבהרה] בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת הקסטל, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות.

פרץ למד בבית חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. שירת כקצין חימוש בחטיבת הצנחנים והגיע לדרגת סרן. ב-22 באפריל 1974 הגיע למעבר המיתלה לסייע לטירונים שהסתבכו באימון ונדרס על ידי נגמ"ש.[1] הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא וגידל פרחים ושום.

פעילות פוליטית

ראש מועצה מקומית שדרות

בשנת 1983 נבחר כמועמד המערך לראשות המועצה המקומית שדרות. בחירתו לתפקיד החזירה את המערך לשלטון בעיר, לאחר שנות שלטון המפד"ל והליכוד. בעת כהונתו כראש המועצה הדגיש את החינוך בעיר, את שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור.

בשנת 1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה וכיהן כחבר בין היתר בוועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון.[2] הוא נודע כחבר באגף היוני של המפלגה והיה חבר ב"מחנה רבין",[3] חוג הכפר הירוק ובשמינייה.

לכנסת ה-13 נבחר פרץ מטעם מפלגת העבודה. הוא היה יו"ר ועדת העבודה והרווחה ויו"ר הוועדה המשותפת לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אחד הישגי החקיקה המשמעותיים שלו היה החוק לפיצוי נפגעי הגזזת.[דרוש מקור]

יושב ראש ההסתדרות

בשנת 1993 הפסיד בהתמודדות מול חיים הברפלד על מועמדות המפלגה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1994 חבר לחיים רמון, וביחד הקימו את סיעת רם בהסתדרות. הם ניצחו בבחירות למוסדות ההסתדרות, רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון, ובמקומו נכנס פרץ לתפקיד יו"ר ההסתדרות החדשה. בתפקיד זה התמודד עם משבר כספי חריף, שגרם לו לפטר רבים מעובדי הארגון ולמכור נכסים. פעמים אחדות לא הצליחה ההסתדרות לשלם שכר במועד, וסימן שאלה ריחף על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. המדיניות הנאו ליברלית של ממשלות ישראל הביאה אותו לעימותים תכופים איתן, ובמיוחד עם בנימין נתניהו, בתפקידו כשר אוצר. אחד הצעדים הבולטים של ממשלת ישראל היה השתלטותה, בשנת 2003, על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, שהביאו להתפרקות ההסתדרות מנכסיה. במקביל מילא תפקידים ציבוריים, בהם יו"ר השדולה למען הנגב, חבר המועצה להשכלה גבוהה ויו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל.[2]

ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש מתפקיד יושב ראש ההסתדרות והעביר את התפקיד לעופר עיני. את כהונתו בראש ההסתדרות עשה פרץ תוך ויתור על קבלת משכורת.[4]

חבר כנסת

מפלגת עם אחד

במקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15, שנערכו באותה השנה, זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. בבחירות לראשות המפלגה, שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, התמודדו השניים. פרץ זכה במקום הראשון עם 42.35% מהקולות, ופרס קיבל 39.96%. בנימין בן-אליעזר זכה ב-15.82% מהקולות.[5] פרץ זכה גם הודות לשיתוף פעולה עם פעילי ההסתדרות. יריביו במפלגה טענו שניצח בזכות "מפקד הארגזים".[6][7]

יו"ר מפלגת העבודה

בשנת 2006, לאחר עזיבת פרס למפלגת קדימה, רץ פרץ בראשות מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17. הוא הדגיש את המצע החברתי של המפלגה ובפרט את העלאת שכר המינימום (כבר ב-1999 הציע להעלותו לאלף דולר בחודש). מפלגת העבודה זכתה בבחירות אלה ב-19 מנדטים, כמו בבחירות הקודמות.

לאחר משא ומתן קואליציוני, נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, הממשלה ה-31, והוא מונה לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון.

עמי אילון ואבישי ברוורמן, שלא מונו על ידי פרץ לשרים, הקימו קבוצה של מורדים בפרץ, שכונתה "הבונים", ובה היו גם דני יתום, מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר (שלא היה אז חבר הכנסת), אהוד ברק.

בעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, נקבע שכר המינימום בישראל החל מ-1 ביוני 2006 ל-3,585.18 ש"ח, שהם 19.28 ש"ח לשעה, לאדם מבוגר. באפריל 2007 הועלה שכר המינימום ל-19.95 ש"ח לשעה, הורחב סל התרופות, צומצם כוחן של חברות כח האדם ונחתם צו המחייב כל מעסיק בישראל לשלם בעבור פנסיה לכל עובד.[8][9]

שר הביטחון

מצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הביטחון, ועל כך נמתחה עליו ביקורת. מתנגדיו טענו[10] שפרץ חסר את הכישורים הדרושים לתפקיד זה. פרץ דרש וקיבל את תיק החינוך למפלגתו, ואמר כי זהו אחד התיקים החברתיים החשובים ביותר.

בתפקידו כשר הביטחון פרץ גיבה את הצמרת הביטחונית, אך חלק לעיתים על המלצותיה ונקט גישה פחות תוקפנית.[11] הוא המשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים. לאחר התגברות ירי פלסטיני על שטחי ישראל, ובפרט על יישובי עוטף עזה ושדרות, הוא אישר פשיטות ליישובים פלסטיניים ברצועת עזה והגביר את ההפגזות לעברה, שפגעו בין השאר גם באוכלוסייה אזרחית. מנגד, הוא הגדיל את מכסת הכניסה לפועלים פלסטינים ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.

בין אבני הדרך בתפקידו כשר הביטחון היו מלחמת לבנון השנייה, מבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, קידום ההחלטה לבנות גדר בגבול הישראלי-המצרי,[12] ההחלטה על המכינה הקדם-צבאית החילונית הראשונה, וכן פיתוח של דוקטרינת ההגנה על העורף במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי באמצעות קידום פרויקטים, בהם פיתוח מערכות כיפת ברזל וקלע דוד, הקמת רשות החירום הלאומית (רח"ל) וההחלטה לתקצוב מרחבים מוגנים בכל המבנים בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה.

בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי חמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה הפגיז חזבאללה את ישראל בכ-4,000 רקטות קרקע-קרקע. בשני המקרים נקט פרץ, עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ובשיתוף עם הרמטכ"ל דני חלוץ, בקו מלחמתי ברור נגד חמאס וחזבאללה, הן במטרה להחזיר את החיילים החטופים והן במטרה לפגוע בארגונים אלו. פרץ שלל תוכניות להפצצת תחנות כוח ומטרות תשתית בלבנון והורה להתמקד בהפצצת יעדי חזבאללה.[13]

באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במילואים) הרצל בודינגר ואילן בירן. בטרם הספיקה הוועדה לפעול, הודיע בודינגר על פרישתו ממנה "מסיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד.

בעדותו בפני ועדת וינוגרד, ציין חלוץ כי פרץ הוא שהורה על הפצצת מאגרי רקטות פג'ר של חזבאללה בלילה הראשון ללחימה. זאת בניגוד להמלצת צה"ל לבצע פעולה זו בשלב מאוחר יותר של הלחימה, לאור שיעור הנפגעים האזרחיים הצפוי בה. שיעור הנפגעים בפועל היה נמוך מכפי שחזה צה"ל ולא הביא לעצירת המהלכים הצבאיים הישראליים.[14] ראש הממשלה אולמרט אמר בעדותו כי אף אחד מהכשלים המהותיים שהתגלו לא נבע מתפקודו של פרץ.[15]

Amir Peretz and Robert M. Gates at press conference in Tel Aviv, 2007
שר הביטחון פרץ עם מזכיר ההגנה רוברט גייטס, 2007

ועדת וינוגרד קבעה לגבי פרץ: "פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך." הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית." עם זאת, ציינה הוועדה, כי פרץ "גילה לעיתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה." (עמ' 140 - 141)[16]

בנושא היערכות העורף קבע דו"ח מבקר המדינה כי: "נמצא כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון, שרי הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים, ולמצער - מתן שירותים חיוניים לתושבי הצפון בעת המלחמה."[17]

פרץ אישר את פיתוח מערכת ההגנה "כיפת ברזל", למרות התנגדות לביצוע הפרויקט. הוא אמר כי זהו "הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר".[18]

לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון, ולא התעקש על תיק האוצר או על תיק חברתי אחר. פרץ התייחס לקריאות אלה בעדותו בפני ועדת וינוגרד.[19] ב-28 במרץ 2007, בכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי אם ינצח בפריימריס ידרוש מאהוד אולמרט לפתוח את ההסכם הקואליציוני, לשם ויתור על תיק הביטחון בתמורה לתיק האוצר, שהתפנה בעקבות הפרשיות הנוגעות לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון.

בפריימריז לראשות מפלגת העבודה הגיע פרץ למקום השלישי. במקומו נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני. ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של ברק, הודיע פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.[20]

הכנסת ה־18

בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה. הוא היה חבר בין היתר בוועדת החוץ והביטחון וכן יו"ר שותף בשדולה לקידום פתרון של שתי מדינות והפרדה בין ישראל לפלסטינים. הוא התנגד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. הוא הקים עם איתן כבל, וכן יולי תמיר ואופיר פינס (שפרשו מהכנסת) סיעת "מורדים", בתוך מפלגת העבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה.

לאחר פילוג מפלגת העבודה עקב פרישת ברק ואחרים שהקימו את סיעת העצמאות, השתתף פרץ ב-31 בינואר 2011 בכנס "בונים סוציאל-דמוקרטיה" שנערך בסמינר הקיבוצים. כנס זה אורגן על ידי מס"ד (המטה הסוציאל-דמוקרטי) ויסו"ד. השתתפו בכנס אישים נוספים מהעבודה בהם מזכירת המשמרת הצעירה ויו"ר מחוז ירושלים, אילן גילאון ונציגים נוספים ממרצ, אנשי התנועה הירוקה, שרון קטרון מוועד מרצי האוניברסיטה הפתוחה ועוד כ-200 פעילים. מטרת הכנס, שהתכנס כתגובה לקריאתו של דני גוטווין[21] הייתה בניית כוח פוליטי רב מפלגתי התומך בערכים סוציאל-דמוקרטיים.

בספטמבר 2011 התמודד על ראשות מפלגת העבודה וסיים את המרוץ, לאחר סיבוב שני, מול שלי יחימוביץ', במקום השני עם 45.3 אחוזים מקולות הבוחרים. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה נבחר פרץ במקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה והוצב במקום השלישי ברשימתה לכנסת, כשעיקר הדגש התקשורתי בבחירות המקדימות הושם על היריבות בינו לבין יושבת ראש המפלגה יחימוביץ' ביחס למועמדי המפלגה לכנסת ועל דרישתו שקמפיין המפלגה יכלול קו מדיני ברור, בנוסף לקו החברתי-כלכלי. כמו כן דרש הכרזה שמפלגת העבודה לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.[22] כשבוע לאחר מכן, ב-6 בדצמבר 2012, היום האחרון להגשת הרשימות בבחירות לכנסת התשע עשרה, הודיע פרץ כי יחבור למפלגתה של ציפי לבני, "התנועה", והתפטר מהכנסת.[23][24] בראשית מרץ 2013 טענה יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', כי פרץ חשוד בקניית קולות בפריימריז. הנושא הועבר לחקירה משטרתית, שהעלתה שאין ראיות לחשד זה.[25]

לכנסת ה-19 נבחר מטעם מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני, אשר הצטרפה לקואליציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

השר להגנת הסביבה

בסיום מערכת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרפה סיעת התנועה לממשלת ישראל השלושים ושלוש, ופרץ מונה לשר להגנת הסביבה מטעמה. בתקופת כהונתו ניסה לקדם, בין השאר, את הצעת החוק להפחתת השימוש בשקיות פלסטיק, והיא עברה בקריאה ראשונה בכנסת. בתקופתו בתפקיד העביר את החלטת הממשלה לסגירת מיכל האמוניה במפרץ חיפה והקמת מפעל לייצור מקומי בנגב, פרויקט "סביבה שווה" במגזר הערבי וטיפול בקופי חוות מזור. בנובמבר 2014, אחרי שנקטע תהליך השלום, התפטר מתפקידו כשר.

ב-9 בנובמבר 2014 התפטר פרץ מהממשלה ומהקואליציה עקב אי התקדמות בתהליך המדיני. מאידך, הבהיר כי הוא נשאר חבר בסיעת התנועה בכנסת.[26]

הכנסת ה־20 וה-21

לקראת הבחירות לכנסת העשרים שוריין ברשימת "המחנה הציוני", ונבחר מטעם "התנועה" בראשות לבני, במקום השמיני. ב-31 במרץ 2015, לאחר פתיחת הכנסת וכוותיק מבין חבריה, כיהן שעות אחדות כיו"ר הכנסת הזמני עד בחירתו של חבר הכנסת יולי אדלשטיין לתפקיד זה.

בספטמבר 2015 הודיע פרץ על חזרתו למפלגת העבודה וערך בהמשך מסע חוצה ישראל "אפיקים-אפקה-אופקים", אשר ביקש לחבר אזרחים מכל המגזרים. הוא התמודד בבחירות המקדימות לראשות העבודה, שנערכו ביולי 2017, הוא הוביל בסיבוב הראשון אך הפסיד בשני לאבי גבאי, עם 14,734 (48%) לעומת 16,080 קולות (52%).

פרץ היה יו"ר ועדת המשנה להגנה על העורף של ועדת החוץ והביטחון וחבר בוועדה לקידום מעמד האישה. הוא יו"ר השדולה למעמד האדם העובד בישראל[27][28] וכן ראש קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטריה. בפברואר 2017 נבחר לסגן נשיא ארגון הפרלמנטים של מדינות הים התיכון (PAM)[29] וב-2019 נבחר שוב לתפקיד.[30]

שובץ במקום השישי ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-21 ונכנס לכנסת, כשגם בה הוא הוותיק שבחברים.

חזרה לראשות העבודה

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, התמודד פרץ בבחירות על ראשות מפלגת העבודה.[31][32][33] הוא ניצח את סתיו שפיר ואיציק שמולי עם 47% מהקולות.[34] פרץ ויושבת ראש מפלגת גשר, אורלי לוי-אבקסיס, הגיעו להסכם ששתי המפלגות בראשתם ירוצו יחדיו תחת רשימה משותפת בשם העבודה-גשר, כאשר פרץ מוצב בראש הרשימה.[35]

באוגוסט 2019 גילח פרץ את שפמו, לאחר עשרות שנים.[36] הוא הסביר שעשה זאת כדי "שכל אזרחי ישראל יוכלו לקרוא את השפתיים שלי ולהבין - לא אשב עם נתניהו".[37]

תדמית ציבורית

כאשר התמודד פרץ על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה בשנת 2005, נחשב על ידי הפרשנים לאנדרדוג, אך לאחר בחירתו לתפקיד זכה לסיקור תקשורתי חיובי ואוהד בעיקרו. בהמשך השתנתה הנימה התקשורתית והתרבו הביקורות השליליות כלפיו.[38] אחד הנושאים שהופנו כביקורת כלפיו היה הקושי שלו לדבר באנגלית באופן שוטף, שאותו הפגין בנאום שהיה מושא ללעג.[39]

לאחר בחירתו לתפקיד שר הביטחון נמתחה ביקורת על מידת ההתאמה שלו לתפקיד, ביקורת שגברה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ואף לאחר פרסום מסקנות ועדת וינוגרד. הביקורת הפכה ללעג עם פרסום תמונה בפברואר 2007, שבה נראה צופה דרך משקפת סגורה.

לאחר כניסתה של מערכת כיפת ברזל לשימוש מבצעי והישגיה המשמעותיים בהגנה על העורף הישראלי לקראת מבצע עמוד ענן (2012) ובמהלכו, זכה פרץ לאזכורים חיוביים בתקשורת כמי שנלחם על אישורה של המערכת כמערכת מבצעית.[40][41] לאחר הישגיה של המערכת במבצע צוק איתן (2014) נשמעו שוב בתקשורת תשבחות דומות כלפי פרץ.[42][43]

חיים אישיים

פרץ מתגורר בשדרות. הוא נשוי לאחלמה, אב לארבעה וסב. ב-2018 חשף שלקה בסרטן במהלך שנת 2017 והחלים ממנו.[44] לפרץ שני אחים, המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות, הצעירות ממנו. אחותו, פלורה שושן, כיהנה כראש מועצת מצפה רמון בשנים 2006–2013.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר הארץ, 13 במאי 2003
  2. ^ 2.0 2.1 חבר הכנסת עמיר פרץ, תפקידים בכנסת, אתר הכנסת
  3. ^ חזקי ברוך, דליה רבין: עמיר פרץ מייצג את מורשתו של אבא, באתר ערוץ 7, 18 בספטמבר 2011
  4. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר TheMarker‏, 16 במאי 2003
  5. ^ אטילה שומפלבי, מהפך בעבודה: עמיר פרץ נבחר לראשות המפלגה, באתר ynet, 10 בנובמבר 2005
  6. ^ מיה בנגל | 13/12/2006 6:00, 'פרץ יגנוב שוב את המפלגה', באתר nrg‏, 13 בדצמבר 2006
  7. ^ אטילה שומפלבי, מפקד העבודה: כ-45 אלף טפסים נפסלו, באתר ynet, 9 באוגוסט 2005
  8. ^ מירב דוד, היסטוריה במדינת ישראל: פנסיה לכל עובד, nrg, ‏30.12.2007
  9. ^ צבי לביא, הממשלה החליטה לקדם את תוכנית ה"פנסיה לכל אזרח", ynet, ‏22.10.2006
  10. ^ משה ארנס, חדר-החדשות, מאמר
  11. ^ אטילה שומפלבי, פרץ וחלוץ: צה"ל לא פגע במשפחה בחוף עזה, באתר ynet, 13 ביוני 2006
  12. ^ עומר כרמון, "מרחב אילת אינו סובל חדירה", ערב ערב - מקומון אילת
  13. ^ ועדת וינוגרד, דו"ח חלקי - אפריל 2007, מהדורה מצונזרת
  14. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של דן חלוץ, מהדורה מצונזרת
  15. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של אהוד אולמרט, מהדורה מצונזרת
  16. ^ דו"ח הוועדה
  17. ^ מבקר המדינהעיקרי הממצאים, היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה - תקציר הדוח
  18. ^ מבקר המדינהתהליך קבלת ההחלטות לפיתוח ולהצטיידות במערכות להגנה אקטיבית כנגד רקטות קרקע-קרקע (רק"ק), דו"ח שנתי 59א לשנת 2008, 2 במרץ 2009, עמ' 12
  19. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של עמיר פרץ, מהדורה מצונזרת
  20. ^ אטילה שומפלבי ורוני סופר, עמיר פרץ התפטר: "מה החיפזון במינוי ברק?", באתר ynet, 15 ביוני 2007
  21. ^ אהוד והפליטים, היום שאחרי
  22. ^ יהונתן ליספרץ פותח חזית נגד יחימוביץ': לא נשב בממשלת נתניהו, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2012
  23. ^ רינה מצליח, ‏פרסום ראשון: עמיר פרץ מצטרף ללבני, באתר ‏mako‏‏, ‏6 בדצמבר 2012‏
  24. ^ פנחס וולף‏, פרץ הגיש התפטרותו ליו"ר הכנסת: "יש לי אמינות גדולה", באתר וואלה! NEWS‏, 6 בדצמבר 2012
  25. ^ חדשות 2, ‏החשד לקניית קולות בעבודה: המשטרה סגרה את התיק, באתר ‏mako‏‏, ‏6 ביוני 2013‏
  26. ^ סופיה רון מוריה, פרץ הגיש את התפטרותו; לא יצביע בעד התקציב, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2014
  27. ^ לירן לוי, זהבה שאול: "המדינה ידעה לשלוח את אורון להילחם, ולא יודעת להחזיר אותו", ynet, ‏25.01.2017
  28. ^ שירית אביטן כהןקריאה לשגרירים זרים: הפעילו לחץ להחזרת הנעדרים, nrg, ‏14.06.2017
  29. ^ איתמר אייכנר, הביס את צרפת ויוון: תפקיד בכיר לעמיר פרץ בזירה הבינלאומית, באתר ynet, 23 בפברואר 2017
  30. ^ מבזק, עמיר פרץ נבחר מחדש לתפקיד סגן נשיא PAM, ערוץ 7, ‏22.02.2019
  31. ^ יקי אדמקר‏, עכשיו זה רשמי: ח"כ עמיר פרץ יתמודד על ראשות מפלגת העבודה, באתר וואלה! NEWS‏, 2 ביוני 2019
  32. ^ אטילה שומפלבי, אלכסנדרה לוקש ויובל קרני, עמיר פרץ: "אני היחיד שיודע להעביר מנדטים מצד לצד", באתר ynet, 10 ביוני 2019 סרטונים
  33. ^ מתי טוכפלד, ‏"היעד שלי: 15 מנדטים למפלגת העבודה", באתר ישראל היום, 27 ביוני 2019
  34. ^ יובל קרני, עמיר פרץ ניצח וחוזר לראשות העבודה, סתיו שפיר שנייה, באתר ynet, 2 ביולי 2019
  35. ^ יובל קרני, עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס איחדו כוחות: "מפילים חומות", באתר ynet, 18 ביולי 2019
  36. ^ אריק בנדר, ‏עמיר פרץ הוריד את השפם והבהיר: "לא אשב בשום מצב בממשלת נתניהו", באתר מעריב השבוע, 25 באוגוסט 2019
  37. ^ עמית סגל, ‏עמיר פרץ הוריד את השפם והצהיר: קראו את שפתיי, באתר ‏mako‏‏, ‏25 באוגוסט 2019‏
  38. ^ גילי דרוב-היישטיין, נסיך הגאות והשפל, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2006
  39. ^ ynet, בואו לראות: פרץ שובר את השיניים, באתר ynet, 14 בנובמבר 2005
  40. ^ ערן חרמוני‏, מיליונים חייבים לעמיר פרץ תודה - והתנצלות, באתר וואלה! NEWS‏, 04 בספטמבר 2012
  41. ^ מוטי בסוק, מי היה הראשון לזהות? כך נולדה מערכת "כיפת ברזל", באתר TheMarker‏, 19 בנובמבר 2012
  42. ^ נטע אחיטוב, השנה של עמיר פרץ: עזב את הממשלה בזמן, היה שר מצוין והפך לגיבור צוק איתן. ראיון, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
  43. ^ נעמה אנגל משאלי, אשקלון מודה לעמיר פרץ: "הצלת ילדים", באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2014
  44. ^ מעריב אונליין, ‏עמיר פרץ חושף: "חליתי בסרטן בשנה שעברה", באתר מעריב השבוע, 8 בנובמבר 2018
9 בנובמבר

9 בנובמבר הוא היום ה-313 בשנה בלוח הגרגוריאני (314 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 52 ימים.

אטילה שומפלבי

אַטִילַה שׁוֹמְפַלְבִי (בהונגרית: Somfalvi Attila; נולד ב-31 במרץ 1979) הוא עיתונאי ישראלי, המשמש ככתב וכפרשן פוליטי באתר החדשות ynet. בנוסף, שומפלבי מגיש את התוכנית "המשחק המרכזי" בערוץ הכנסת.

גבי אשכנזי

גבריאל (גבי) אשכנזי (נולד ב-25 בפברואר 1954, כ"ב באדר ה'תשי"ד) הוא איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, יו"ר וועדת חוץ וביטחון הזמני וחבר הכנסת מטעם מפלגת חוסן לישראל בסיעת כחול לבן. כיהן כרמטכ"ל ה-19 במספר של צה"ל בין פברואר 2007 לפברואר 2011. בתפקיד זה הוביל את צה"ל בין היתר במבצע חורף חם, במבצע עופרת יצוקה ובתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. טרם כהונתו כרמטכ"ל שימש כמנכ"ל משרד הביטחון, וכן מילא שורה של תפקידים בכירים בצבא.

הבחירות לכנסת העשרים ושתיים

הבחירות לכנסת העשרים ושתיים נערכו ב-17 בספטמבר 2019, י"ז באלול ה'תשע"ט. הבחירות הוקדמו מאחר שהכנסת העשרים ואחת העבירה חוק על התפזרותה כחודש לאחר שהתכנסה, בשל כישלונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להרכיב את ממשלת ישראל השלושים וחמש. תוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת העשרים ושתיים. בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת נרשמו להתמודדות בבחירות 32 רשימות מטעם 44 מפלגות, אך בהמשך נותרו 29 רשימות בלבד.

הבחירות לכנסת השבע עשרה

הבחירות לכנסת השבע עשרה נערכו ב-28 במרץ 2006, (כ"ח באדר ה'תשס"ו), בעקבות החלטה שהתקבלה במערכת הפוליטית ב-21 בנובמבר 2005, על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. במקור נקבע מועד הבחירות ל-30 באוקטובר 2007 (י"ח בחשוון ה'תשס"ח), ארבע שנים ממועד הבחירות הקודם. מועד זה היה נתון במחלוקת משפטית בשל טעות שנבעה מתיקון בחוק יסוד: הממשלה, ובעקבות החלטת בג"ץ מיולי 2004 (2257/04) נקבע יום הבחירות (המקורי) ל-7 בנובמבר 2006, (ט"ז בחשוון ה'תשס"ז).

מערכת הבחירות התקיימה על רקע פינוי גוש קטיף ונסיגת צה"ל מרצועת עזה, פרישתו של ראש הממשלה אריאל שרון מהליכוד והקמתה של מפלגת קדימה, וכן על רקע נבצרותו של אריאל שרון שנמנע ממנו להתמודד בראשות קדימה עקב אירוע מוחי שלקה בו כחודשיים לפני הבחירות. שנה לפני הבחירות האישים הפוליטיים הראשיים היו אריאל שרון בליכוד, שמעון פרס במפלגת העבודה וטומי לפיד משינוי, אך ערב הבחירות כל אלה פינו את מקומם לאהוד אולמרט(קדימה), עמיר פרץ(עבודה) ובנימין נתניהו(ליכוד).

המנצחת העיקרית של הבחירות הייתה מפלגת קדימה, אשר התבססה כמפלגה הגדולה ביותר, ומנצחות נוספות היו ישראל ביתנו והפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים. המפסידות העיקריות היו הליכוד, שאיבדה את מרבית כוחה וצנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד, ומפלגת שינוי, שהתפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה. מפלגות נוספות אשר השיגו תוצאות אשר נחשבו לכשלונות היו המפלגות האידאולוגיות המובהקות: האיחוד הלאומי-מפד"ל מימין ומרצ משמאל. שאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בניגוד לבחירות הקודמות אשר אופיינו במעבר מסיבי לגוש המרכז-ימין של המפה הפוליטית, אשר היה מורכב מליכוד ושינוי, בבחירות אלו גוש זה התרסק, בעוד שגוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ובנסיגה עתידית מחלקים ביהודה ושומרון במסגרת מה שהוגדר כ"תוכנית ההתכנסות", התחזק משמעותית וקיבל רוב בכנסת. הכנסת השבע עשרה הושבעה ב-17 באפריל 2006.

הכנסת העשרים ושתיים

הכנסת העשרים ושתיים היא הכנסת המכהנת לאחר הבחירות שהתקיימו ביום 17 בספטמבר 2019, י"ז באלול ה'תשע"ט. הכנסת הושבעה ב-3 באוקטובר 2019, ד' בתשרי ה'תש"ף.

המחנה הציוני

המחנה הציוני הייתה רשימה וסיעה משותפת למפלגת העבודה בראשות יצחק הרצוג, ומאוחר יותר אבי גבאי ומפלגת התנועה בראשות ציפי לבני. הרשימה הוקמה בדצמבר 2014, על ידי יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג ויו"ר מפלגת התנועה ציפי לבני לשם ריצה משותפת בבחירות לכנסת ה-20 במרץ 2015, ואליהם הצטרפה מפלגת התנועה הירוקה.

ב־1 בינואר 2019 לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, הודיע יושב ראש מפלגת העבודה אבי גבאי, על פירוק המחנה הציוני, ובהמשך אותו יום אושרה ההתפלגות על ידי ועדת הכנסת.

העבודה-גשר

העבודה–גשר היא רשימה משותפת למפלגות העבודה וגשר לבחירות לכנסת העשרים ושתיים. הרשימה דוגלת בסוציאל-דמוקרטיה ובמיסוי פרוגוסיבי ובעלת מצע חברתי-כלכלי ברובו.

התנועה

התנועה היא מפלגת מרכז-שמאל ישראלית. יושבת ראש המפלגה היא ציפי לבני.

בראשיתה, התפלגה כסיעה מקדימה בשלהי הכנסת השמונה עשרה, והתמודדה בבחירות לכנסת התשע עשרה באמצעות מפלגת המדף חץ וברשימה משותפת עם התנועה הירוקה. לאחר זכייתה ב-6 מושבים, נרשמה אצל רשם המפלגות. בבחירות לכנסת העשרים התמודדה המפלגה ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה ומפלגת התנועה הירוקה במסגרת "המחנה הציוני".

ב-18 בפברואר 2019, הודיעה לבני כי היא והתנועה לא תתמודדנה בבחירות לכנסת העשרים ואחת, זאת לאחר שסקרים ניבאו כי המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה.

ז' בחשוון

ז' בחשוון הוא היום השביעי בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. ז' בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' חשוון היא תמיד פרשת לך לך.

י"ב באדר

י"ב באדר הוא היום השנים-עשר בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השנים-עשר בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

יהושע סובול

יהושע סוֹבּוֹל (נולד ב-24 באוגוסט 1939) הוא מחזאי, במאי וסופר ישראלי.

ממשלת ישראל השלושים ואחת

ממשלת ישראל השלושים ואחת בראשות אהוד אולמרט הייתה ממשלה שהורכבה לאחר הבחירות לכנסת ה-17 וכיהנה מן ה-4 במאי 2006 ועד ה-31 במרץ 2009.

מפלגת העבודה הישראלית

מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית וסוציאל-דמוקרטית הנמצאת במרכז-שמאל הפוליטי בישראל. העבודה הוקמה ב-21 בינואר 1968, מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון – מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י. היה זה איחודן מחדש של כל המפלגות יוצאות מפא"י ההיסטורית אשר החזיקו בשלטון במדינת ישראל ובמוסדות היישוב ממועד היווסדן ועד הבחירות ב-1977. בין ראשי המפלגה בעבר היו לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק.

יושב ראש המפלגה הנוכחי הוא עמיר פרץ, אשר כיהן כיו"ר המפלגה ב-2005 עד 2007.

משקפת

משקפת (מילה נרדפת: מצופית) היא אמצעי תצפית המסייע בצפייה למרחק. משקפת מאפשרת לראות דברים רחוקים כשהם נראים גדולים יותר וקרובים יותר, מאשר בצפייה בעין בלתי מצוידת. את המילה חידש אליעזר בן-יהודה בשנת 1896 כגזירה תניינית של המילה משקפיים, במקור במשמעות של טלסקופ.

עבודה-מימד

העבודה-מימד הייתה רשימה משותפת למפלגות "העבודה" ו"מימד", אשר היוותה סיעה בכנסות ה-15 עד ה-17.

לקראת הבחירות לכנסת ה-15 התאחדו מפלגות העבודה, מימד, וגשר ברשימת ישראל אחת, כחלק ממאמציו של אהוד ברק למצב גוש שמאל-מרכז גדול מאחוריו. הרשימה החדשה נועדה ליצור לעבודה תדמית חברתית יותר, ולמשוך מצביעי ליכוד מסורתיים, כמו גם ציבור דתי מתון שלא מצא עוד את ביתו במפד"ל המקצינה ימינה. בנוסף קיווה ברק לקרוץ למצביעי מרכז בבחירות האישיות שהתקיימו אז בפעם השנייה.

הרשימה המשותפת זכתה ל-26 מנדטים, שהיוו אכזבה לעומת התחזיות המוקדמות, וברק זכה ברוב גדול בבחירות האישיות לראשות הממשלה.

ב-7 במרץ 2001 פרשה גשר מהסיעה המשותפת ועקב כך שונה שמה לעבודה-מימד ב-15 במאי באותה השנה. מאז ואילך מתמודדות שתי המפלגות תחת שם זה ברשימה מאוחדת בבחירות לכנסת. במהלך הכנסת ה-16 לאחר האיחוד עם עם אחד בפברואר 2005, נקראה הסיעה "העבודה-מימד-עם אחד", עד שעם אחד התמזגה עם מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-17, והרשימה חזרה להיקרא עבודה-מימד.

עם אחד

עם אחד הייתה מפלגה ישראלית חברתית, הדגלה בסוציאל דמוקרטיה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, שהוקמה בשנת 1999 על ידי עמיר פרץ, אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת העבודה.

בראש המפלגה עמד בכל תקופת קיומה, עד להתמזגותה במפלגת העבודה בינואר 2005, עמיר פרץ. המפלגה הייתה מזוהה עם ההסתדרות הכללית, שבראשה עמד פרץ בשנים 2005-1995, עד למינויו ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה, לקראת הבחירות ב-2006. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2003 המפלגה התמודדה ב-4 ערים במשותף עם מפלגת העבודה, ובעוד כ-23 ערים בנפרד, וזכתה בסך הכל ב-24 מנדטים.

המפלגה הובילה קו סוציאליסטי, ופעלה בכנסת במטרה להגן על זכויות העובדים. לאורך כל ימיה, הייתה המפלגה באופוזיציה, מלבד 11 החודשים בהם כיהן שמואל אביטל כשר בלי תיק (בענייני תיאום חברתי) (ממרץ 2001 ועד פברואר 2002).

ראש המטה הכללי

ראש המטה הכללי (או בקיצור: הרמטכ"ל) הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא ההגנה לישראל.

ראש המטה הכללי נתון למרות ממשלת ישראל וכפוף ישירות לשר הביטחון. הוא קצין בדרגת רב-אלוף (רא"ל), הדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל.

תמונת עמיר פרץ צופה דרך משקפת סגורה

תמונת עמיר פרץ צופה דרך משקפת סגורה היא צילום עיתונות שצילם אפי שריר, צלם "ידיעות אחרונות", בפברואר 2007. התצלום תיעד את שר הביטחון, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי. התצלום פורסם בכלי תקשורת בישראל ובעולם וגרם לסיקור נלעג כלפי פרץ.

עמיר פרץ - תבניות ניווט
שרי הביטחון בממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופז • עמיר פרץ • אהוד ברקמשה יעלוןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהו ישראל
שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל
רוני מילוארפאל אדרייצחק שמיראורה נמיריוסי שרידרפאל איתןדליה איציקצחי הנגבייהודית נאותאילן שלגישלום שמחוןגדעון עזראגלעד ארדן • עמיר פרץ • בנימין נתניהואבי גבאיזאב אלקין סמל מדינת ישראל
ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל
ראשי אופוזיציה לא רשמיים מאיר יעריפרץ ברנשטייןמאיר יעריפרץ ברנשטייןמנחם בגיןיצחק מאיר לויןמנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמןשולמית אלונישמעון פרסיצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרון
ראשי אופוזיציה רשמיים אריאל שרוןיוסי שרידבנימין בן אליעזרעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרסיוסף לפיד • עמיר פרץ • בנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוגציפי לבנישלי יחימוביץ'
מזכירי ההסתדרות
דוד זכאידוד בן-גוריוןדוד רמזיוסף שפרינצקפנחס לבוןמרדכי נמירפנחס לבוןאהרן בקריצחק בן-אהרןירוחם משלישראל קיסרחיים הברפלדחיים רמון • עמיר פרץ • עופר עיניאבי ניסנקורןארנון בר-דוד
יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת
יושבי ראש ועדת העבודה (1949–1977): עקיבא גובריןפנחס לבוןעקיבא גובריןמשה ברעםעקיבא גובריןמשה ארםמשה ברעםשושנה ארבלי-אלמוזלינו
יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949–1977): אברהם רקנאטיבנימין אבניאלאריה אלטמןמשה ארםנחום ניר-רפאלקסשלמה רוזןחייקה גרוסמן-אורקין
יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977–1999): מנחם פרושאורה נמיריוסי כץ • עמיר פרץ • מקסים לוי
יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (מ־1999): דוד טליאיר פרץשאול יהלוםחיים כץשאול יהלוםיצחק גלנטימשה שרוניחיים כץאלי אלאלוף
ראשי עיריית שדרות Coat of arms of Sderot.svg
כמועצה מקומית יצחק זכאי יהונתן יפרח עמוס, יפרח
ויעקב אלקבץ ברוטציה
חנניה עמוס עמיר פרץ דוד בוסקילה
מ-1958 מ-1962 מ-1974 מ-1978 מ-1983 מ-1989
כעיר אלי מויאל דוד בוסקילה אלון דוידי
מ-1998 מ-2008 מ-2013
חברי הכנסת המכהנים בכנסת העשרים ושתיים
(חברי הכנסת ששמותיהם מודגשים מכהנים גם כשרים בממשלת מעבר)
כחול לבן (33) גנץלפידיעלוןאשכנזיניסנקורןמאיר כהןחיימוביץ'שלחהנדלברביבאיביטוןטרופרגרמןהאוזרפרקש-הכהןאלהררמירב כהןרזבוזובזמירשישטרןלויינקלביץ'תמנו-שטהמריחבן ברקשוסטרסגלוביץ'שפעטופורובסקיפרומןגינזבורגיברקן
הליכוד (32) נתניהואדלשטייןישראל כ"ץארדןכחלוןסעררגבלויןגלנטברקתגמליאלדיכטראלקיןחיים כץאלי כהןהנגביאקוניסשטייניץחוטובליאמסלםאוחנהאופיר כץעטייהקישביטןברקקרעיזוהרשאשא-ביטוןהשכלשירשטרית
הרשימה המשותפת (13) עודהשחאדהטיביעבאסתומא סלימאןטאהאכסיףיזבקסעדיג'באריןאלחרומיעסאקלהאבו שחאדה
ש"ס (9) דרעייצחק כהןנהרימרגיבן צורמלכיאליארבלאזולאיאבוטבול
ישראל ביתנו (8) ליברמןפוררסובהאבידרמלינובסקיעמארקושניראיפראימוב
יהדות התורה (7) ליצמןגפניפרושמקלבטסלראשראייכלר
העבודה-גשר (6) עמיר פרץ • לוי-אבקסיסשמולימיכאליבר-לבסויד
המחנה הדמוקרטי (5) הורוביץשפירגולןזנדברגגילאון
הבית היהודי – האיחוד הלאומי (4) רפי פרץסמוטריץ'יוגבסופר
הימין החדש (3) שקדבנטכהנא

הערות
מנהיגי מפלגת העבודה הישראלית
המערך לוי אשכול (1968–1969)יגאל אלון (מנהיג זמני)גולדה מאיר (1969–1974)יצחק רבין (1974–1977)שמעון פרס (1977–1992) סמליל המפלגה
מפלגת העבודה יצחק רבין (1992–1995)שמעון פרס (1995–1997)אהוד ברק (1997–2001)בנימין בן-אליעזר (2001–2002)עמרם מצנע (2002–2003)שמעון פרס (2003–2005) • עמיר פרץ (2005–2007)אהוד ברק (2007–2011)מיכה חריש (מנהיג זמני)שלי יחימוביץ' (2011–2013)יצחק הרצוג (2013–2017)אבי גבאי (2017–2019)‏ • עמיר פרץ (2019 –)‏

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.