עמוס אילון

עמוס אילון (4 ביולי 1926[1] - 25 במאי 2009) היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי. היה מן הבולטים בעיתונאי ישראל וחבר מערכת בעיתון "הארץ".

עמוס אילון
מדינה ישראל  ישראל

ביוגרפיה

אילון נולד בשם היינריך שטרנבך (Heinrich Sternbach) בווינה בשנת 1926. בעידודה של האם, עבר אביו לארץ ישראל בסוף שנות ה-20. בעקבות האנטישמיות באוסטריה ועליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החליט אביו לצרף את משפחתו אליו בשנת 1933. בגיל 18 שינה את שמו ל"עמוס אילון". בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ", ופרסם סדרות של כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין, ואחרות היו שנויות במחלוקת. הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בישראל, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה[2]. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן.

משנת 1956 שימש ככתב חוץ באירופה ושש שנים בארצות הברית עבור עיתון "הארץ". במהלך שהותו בוושינגטון הכיר את בת' לבית דרקסלר, סוכנת ספרותית. השניים נישאו ב-1961. באמצע שנות ה-60 היה הכתב הראשון בבירת גרמניה המערבית, בון. לפני מלחמת ששת הימים גויס אילון לשירות מילואים ככתב צבאי בדרום ישראל. במהלך שירותו שלח מאמר לגרשום שוקן, ובו הביע חשש שאם תפרוץ מלחמה, היא תיצור בעיות קשות יותר מאלה שנועדה לפתור. מאמר זה לא פורסם. פרט להפסקה בין השנים 19711978, שימש ככתב "הארץ" עד לשנת 1986 ונחשב לעיתונאי מוביל. בשנת 2001 פרש מהעיתון. אילון למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת קיימברידג'. הוא פרסם מאמרים רבים בשבועון האמריקאי "ניו יורקר" ובכתב העת היוקרתי "The New York Review of Books".

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם איילון יחד עם יהודה עמיחי, עמוס עוז וא. ב. יהושע, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.[3] במהלך שנות ה-90 החל אילון לבלות את מרבית זמנו באיטליה, ובשנת 2004 פירק סופית את דירתו בירושלים, בין היתר עקב אכזבתו מההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל. בראיון לארי שביט טען כי: "הרי פה לא השתנה שום דבר בארבעים השנים האחרונות. הבעיות נשארו בדיוק אותן בעיות. הפתרונות היו ידועים כבר אז. אבל אף אחד לא שם לב אליהם. ואני מצאתי את עצמי חוזר עליהם. מצאתי את עצמי אומר תמיד את אותו הדבר. והתחלתי לשעמם את עצמי. הדיאלוג לא היה פורה. זה היה דיאלוג סרק. הייתי קול קורא במדבר." בראיון טען עוד כי ישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים" וכי "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה"[4]. באותה שנה זכה בפרס הספרותי הבריטי "הרבעון היהודי וינגייט" (Jewish Quarterly Wingate Prize). בשנים 2007-2008 שימש אילון כעמית מחקר במרכז למשפט וביטחון של אוניברסיטת ניו יורק.

בתו היא במאית סרטי התעודה דנאי אילון. אילון השתתף בסרטה של בתו "פה ולא שם", המתייחס למשנתו.

עמוס אילון נפטר בשנת 2009 ממחלת הלוקמיה[5] בטוסקנה שבאיטליה. הותיר אחריו את רעייתו, בתו ונכדים.

על יצירתו

אילון כתב ספרים רבים העוסקים בציונות, ביהדות ובביוגרפיות של אישים יהודים וציונים. ספריו תורגמו לשפות רבות. רבים מספריו היו לרבי מכר, ובהם: "הישראלים - מייסדים ובונים"; "מציאת מצרים", מעין מדריך טיולים במצרים שיצא בשנים הראשונות שלאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים וניסיונות הנורמליזציה; ו"רקוויאם גרמני" הוא מבט אישי על קורות יהדות גרמניה מאז משה מנדלסון ועד לעליית הנאצים, וכן הביוגרפיות שכתב על הרצל[6] ועל מאיר אנשל רוטשילד.

ספריו

  • ירושלים לא נפלה - מצור 1948, הוצאת טברסקי, 1948.
  • עולים בישראל - 1950. אלכס רביב כלכלן בין עולים, עמוס אילון - שבועיים בישראל השנייה, הוצאת הארץ, 1951.
  • בארץ רדופת העבר - גרמניה החדשה, הוצאת שוקן, 1967.
  • הישראלים - מייסדים ובונים, הוצאת שוקן, 1971.
  • היש דרך לשלום - דו-שיח בין מצריה וישראלי על סיכויי הבנה בין מצריה וישראלי (נכתב בשיתוף עם סאנה חסאן), הוצאת עם עובד, 1974.
  • הרצל, תרגמו מאנגלית עמוס אילון וג. אריוך, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1976.
  • מציאת מצרים, הוצאת שוקן, 1980.
  • שעת אפס, הוצאת עידנים, 1980.
  • הבט אחורה בבהלה מסוימת - רישומים מארץ ישראל וסביבותיה, הוצאת עם עובד, 1988.
  • ירושלים - שגעון לדבר, הוצאת דומינו, 1991.
  • המייסד, אבי שושלת רוטשילד ותקופתו, תרגם מאנגלית עמי שמיר, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1998.
  • רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004[7].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ https://www.telegraph.co.uk/news/obituaries/culture-obituaries/books-obituaries/5395755/Amos-Elon.html
  2. ^ כל אחד ו"הארץ" שלו, דניאל בן סימון, הארץ
  3. ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 397.
  4. ^ געגועים לעידן הייקי, ארי שביט, הארץ
  5. ^ על פי הספד בניו יורק טיימס. את ההספד ניתן לקרוא כאן.
  6. ^ יורם קניוק, מלך, דבר, 1 באוגוסט 1975
  7. ^ ארי שביטגעגועים לגן עדן הייקי, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2004
אביב העמים

אביב העמים הוא שם כולל לגל של התקוממויות ומהפכות לאומיות באירופה בשנים 1848–1849.

הסיבות לאביב העמים היו שונות ממדינה למדינה, אך המכנה המשותף שבהן היה: רצון לאיחוד, התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר משלטון של מעצמה.

אלטנוילנד

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים בהשפעת היידיש: אלטניַילנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתידו לקום בארץ ישראל. הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב". הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.

אנטישמיות בגרמניה

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות.

ברלין

בֶּרְלִין (בגרמנית: Berlin; להאזנה (מידע • עזרה)) היא בירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, העיר הגדולה ביותר בגרמניה ואחת מ-16 המדינות המרכיבות אותה. אוכלוסייתה מונה כ-3.7 מיליון תושבים, והיא המאוכלסת בערי גרמניה והשנייה המאוכלסת ביותר באיחוד האירופי, אחרי לונדון. מטרופולין ברלין מכילה כ-6 מיליון תושבים שמוצאם מיותר מ-180 מדינות. שטחה של ברלין 891 קמ"ר. ברלין שוכנת בצפון-מזרח גרמניה, כ-70 ק"מ מערבה מהגבול עם פולין. גובהה הממוצע מעל פני הים 34 מטרים.

די ולט (שבועון ציוני)

"די ולט" (גרמנית: Die Welt, "העולם") היה שבועון מיסודו של תיאודור הרצל, שיצא לאור בווינה ובקלן מיום 4 ביוני 1897 ועד שנת 1914. החל משנת 1903 שימש כביטאון התנועה הציונית.

העיתון הווינאי בו עבד הרצל, ה"נויה פרייה פרסה", התעלם מהציונות וסירב להזכירה אפילו ברמז. לאחר שנכשלו מאמציו של הרצל לייסד עיתון יומי מתחרה לו, החליט בתחילת מאי 1897 לייסד שבועון פוליטי. "די ולט" היה מוקדש אך ורק לנושא הציונות ושיקף את דעותיו של הרצל. הרצל החליט לממנו בעצמו, בתוספת עזרה מאביו. הרצל סיפר למקס נורדאו על החלטתו: "'נויה פרייה פרסה' היא אשתי החוקית. ב'די ולט' אני קונה לי פילגש, ואני מקווה כי לא תהרוס אותי". כמעט כל המאמרים נכתבו על ידי הרצל עצמו, שטיפל בעצמו גם בכל הפרטים הטכניים והמנהליים. הוא טיפל בעימוד, קרא את ההגהות והשיג מודעות. העיתון הפך להצלחה ובאמצע מאי 1898 הגיעה תפוצתו לעשרת אלפים עותקים. הוא סימן מפנה בעיתונאות היהודית הקהילתית במערב אירופה, משום שהיה תוקפני ופולמוסי ודן בגילוי לב בצרותיהם של היהודים. עמוד השער היה צהוב, כצבע אות הקלון שענדו היהודים על בגדיהם בימי הביניים. במאמר המערכת הראשון, שהתפרסם בתחילת יוני, כתב הרצל: "כתם הקלון שלנו ייהפך פה לאות־כבוד". במאמר הזה הגדיר את מהות העיתון: "השבועון שלנו הוא עיתון יהודי. אנו נוטלים מלה זו, שרואים בה לשון השמצה, ורוצים לעשותה תואר־כבוד". מטרתנו "להקים בית ונחלה".

במאמר המערכת הראשון, ב-4 ביוני 1897, נכתב:

"די ולט יהיה עיתונם של האישים, הרוצים להוליך את העם היהודי מן העת הזאת אל עתים טובות יותר. תחת דגלה של ציון מתכנסים אנו כולנו. אך אם גם נשואות עינינו אל מטרה רחוקה, הנה אסור לנו להסיח את דעתנו, וגם לא נסיח אותה, ממצבם הנוכחי של היהודים. די ולט צריך לשמש לעם היהודי מגן ונשק, ודווקא נשק טהור. כנגד מי? כנגד אויביו – בלי הבדל דת".פרסום השבועון חידש את העימות בין הרצל לשני המוציאים לאור של "נויה פרייה פרסה", שדרשו ממנו לסגור אותו. אחד מהם, מוריץ בנדיקט, ניסה לשכנעו וטען כי הוא מזיק לעצמו וגורם לעיתון בו הוא מועסק "מבוכה עצומה", משום עתה הם "נראים כבטאון יהודי". כעבור מספר ימים עבר בנדיקט לאיומים והרצל כבר ציפה שיפוטר, מה שגרם למריבה קשה עם אשתו החרדה.המו"ל הראשון של העיתון דה יורה היה פאול נאשאואר (Naschauer;‏ 1867–1900), גיסו של הרצל (אחי אשתו יוליה), וזאת מאחר שהרצל לא רצה לסכן את מעמדו שלו בעיתון "נויה פראיה פרסה". מו"לים נוספים היו ברתולד פייבל (עורך ראשי ומו"ל מ-1 בינואר 1900 ועד סביבות אוגוסט 1901), א"ה רייך, לאופולד קאהן (Kahn), יוליס אופרימני, זיגמונד ורנר, נחום סוקולוב (עד 1904), איזידור שליט (כיהן כעורך משנת 1897), ארווין רוזנברגר, ליאון קלנר (מ-1 ביוני 1900), איזידור מרמורק, יעקב קלצקין (בין השנים 1901–1911) ומרטין בובר.

עורכי העיתון: שאול רפאל לנדאו (שיזם את ייסוד העיתון ושימש עורכו הראשי עד לסכסוך עם הרצל ביולי 1897), זיגמונד ורנר, ארווין רוזנברגר, ברתולד פייבל, א"ה רייך, יוליס אופרימני, א' קורלניק (Coralnik), יוליוס ברגר ומוריץ צובל.

אחד הכותבים לעיתון היה דוב גולדברג.

לאחר ששינה את דעתו ופסק להיות ציוני, האשים קרל קראוס את העיתון בהצתת מלחמת-דת ובהענקת צידוק לאנטישמיות.

היינריך היינה

היינריך היינה (בגרמנית: Heinrich Heine;‏ 13 בדצמבר 1797, דיסלדורף – 17 בפברואר 1856 פריז) היה משורר, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19.

היינה נחשב הן למשורר רומנטי והן למי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה. הוא הפך את שפת היומיום לראויה לשירה, הפך את צורות הפיליטון ויומן המסע לצורת אמנות, והקנה לשפה הגרמנית קלילות ואלגנטיות שטרם ידעה עד אז. כעיתונאי ביקורתי ומעורב פוליטית, מסאי, סאטיריקן ופולמוסן עורר הערצה וחשש גם יחד. הוא נמנה עם המשוררים הגרמנים שיצירותיהם זכו למספר הגדול ביותר של תרגומים לשפות זרות.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

הקונגרס הציוני העולמי הראשון הוא הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית והוא ראשון הקונגרסים הציונים העולמיים. הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל-31 באוגוסט 1897 - א עד ג באלול תרנ"ז. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל.

הקונגרס הציוני העולמי השישי

הקונגרס הציוני השישי התקיים בבזל ב-23–28 באוגוסט 1903. בקונגרס השתתפו כ-600 צירים, ובראשו ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נודע כ"קונגרס אוגנדה".

הקונגרס הציוני העולמי השני

הקונגרס הציוני השני של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבית הקזינו בבזל בימים 31-28 באוגוסט 1898.

השתתפו בקונגרס 385 צירים ו-531 אורחים.

צירי הקונגרס נבחרו הפעם על ידי משלמי-מס (שוקלי השקל הציוני) בכ-400 "מחוזות בחירה".

בראש הקונגרס עמד בנימין זאב הרצל. השתתפו בו המנהיגים מרדכי אהרנפרייז, מנחם אוסישקין, מכס בודנהיימר, מרקו ברוך, דוד וולפזון, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, מכס נורדאו, נחמן סירקין, יחיאל צ'לנוב ויצחק רילף.

מרקו ברוך חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס. בקונגרס נכחו בפעם הראשונה גם חיים ויצמן, סטפן וייז וברנאר לזר.מספר שעות לפני הפתיחה החגיגית, עברו מתחת לחלונות הקונגרס כמה עשרות סטודנטים שווייצרים בלבוש ססגוני בתהלוכה לכבוד קדוש מקומי. כאשר הבחינו בדגל הציוני הכחול-לבן המונף על הבניין, קראו בקול "הידד ליהודים!" (!Hoch die Juden). מקס נורדאו התרגש מאד ואמר: "דבר מעין זה לא נתרחש בעולם כולו אלפיים שנה". הרצל הזכיר את התקרית הזו בנאום הפתיחה שלו. הקונגרס נפתח לצלילי "טנהויזר" של ריכרד וגנר. הרצל התייחס בנאומו לביקור קיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא וטען כי זו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה.

הרצל התייחס בנאומו להתנגדות שקמה לתנועה הציונית, אצל מנהיגים בקהילות היהודיות בעולם, וקרא לפעילות הסברה ותמיכה לתנועה הציונית, וזאת במקביל להכנות ולהתארגנות להתיישבות בארץ ישראל.

אחרי הרצל נאם נורדאו, שאמר כי מאז הקונגרס הקודם מצב היהודים בעולם "לא נשתפר בשום מקום. במקומות מסוימים אף הוחמר".בקונגרס נבחר "ועד פועל" להסתדרות הציונית, שבו היה רוב לציוני רוסיה. חברי "הוועד הפועל" היו הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מנחם אוסישקין, פנחס יאמפולסקי, ד"ר ישראל ילסקי, ד"ר יחיאל צ'לנוב, זאב טיומקין, יהושע סירקין, ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם וד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.

בקונגרס הציוני השני הייתה הפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית של הרצל, שבה דובר בפומבי על נושא הימצאותה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל. ליאו מוצקין, שחזר מארץ ישראל בשליחות הוועד הפועל הציוני, מסר לקונגרס דוח רשמי על המצב בה. הדוח שלו דן בעניינים כלכליים, והוא הדגיש בו את "העובדה כי החלקים הפוריים ביותר של ארצנו תפוסים על ידי הערבים". הוא מסר גם שבשנים האחרונות "אירעו הרבה התנגשויות בין יהודים וערבים מוסתים". מוצקין תיאר את הארץ כ"תערובת ססגונית של שממה, תיירות וצליינים". ציר אחר ציין כי אוכלוסיית הארץ דלילה ו"שמית, כלומר קרובה לנו קרבת דם" ולכן "בלי ספק יעלה בידנו לחיות אתם בשלום".הקונגרס וההכנות להקמתו היו המסגרת למיזמים חדשים ותקדימיים אחדים בתנועה הציונית ובעם היהודי:

ועידות: ועידת נשים ציוניות ראשונה, ועידת רבנים ייחודית לדיון בשאלות הציונות, ועידה לשאלות התרבות העברית העתידית.

הקמת בנק של ההסתדרות הציונית בשם אוצר התיישבות היהודים, לקראתה נבחרה ועדה מכינה.

הופעתה בראשונה של קבוצת ציונים סוציליסטים מאורגנת אשר חתרה להשתתפות בהנהגת ההסתדרות הציונית.

הקיסרות הגרמנית

הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich; ידועה גם בתור "הרייך השני") הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום מאוחדת ב-18 בינואר 1871 לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918, בעקבות מהפכת נובמבר ותבוסת המדינה במלחמת העולם הראשונה – אז החליפה אותה רפובליקת ויימאר.

שמה הרשמי של המדינה בגרמנית, "הרייך הגרמני", נותר גם לאחר הקמת הרפובליקה הדמוקרטית וכן במשך רוב התקופה הנאצית בתולדותיה של המדינה, עד סיפוחה של אוסטריה ב-1938, אז נקראה "הרייך הגרמני הגדול" (Großdeutsches Reich).

הקיסרות הגרמנית הייתה מדינת הלאום הראשונה של הגרמנים. במשך 47 שנות קיום הקיסרות חוקקה תקדימים מתקדמים, הקמת רפורמות חברתיות וכן חיי תרבות פורחים, שהפכו אותה למעצמה המובילה בעולם בו בזמן. ההצלחות החברתיות, הכלכליות והמדעיות בקיסרות הובילו את עידן הקיסרות להיחשב לפעמים כתור הזהב בהיסטוריה של הגרמנים.

ולטר רתנאו

ולטר רתנאו (בגרמנית: Walther Rathenau;‏ 29 בספטמבר 1867 - 24 ביוני 1922) היה מדינאי גרמני; שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. נרצח בעת כהונתו.

חבל הריין

חבל הריין (או ריינלנד, בגרמנית: Rheinland) הוא שמו של האזור השוכן לגדות החלק הצפוני והמרכזי של נהר הריין בגרמניה.

אורכו של האזור מגבולו הצפוני (דיסלדורף) ועד גבולו הדרומי (קובלנץ) הוא כ-150 ק"מ. למרות שנהר הריין (הזורם מדרום לצפון) מגדיר את האזור, גם אזורים המרוחקים עד כ-70 ק"מ ממנו לכיוון מערב ומזרח משתכיים אליו. שטחו של האזור כ-20,000 קמ"ר.

המושג "חבל הריין" אינו מציין את אזור הריין לכל אורכו של הנהר. בנוסף, "ריינלנד" אינו אזור פוליטי רשמי בימינו; בתחומו נמצאים שטחים של שתי מדינות בגרמניה: נורדריין-וסטפאליה וריינלנד-פפאלץ.

יותר מכל, הגדרתו של האזור תרבותית: לתושבי חבל הריין שפה משלהם (קֵלְש) וכן מאכלים, מוזיקה, אמנות ופולקלור. האזור ידוע כאי של רצינות פחותה, נינוחות, אהבת החיים וחוסר רשמיות בהשוואה לאזורים אחרים בגרמניה.

שתי הערים הגדולות והחשובות באזור הן קלן, המייצגת נאמנה את אופי האזור ותרבותו, ובון. בריינלנד, ובמיוחד לאורך הריין, קיימות ערי-מרפא (עיירות נופש) רבות; בשמותיהן של רבות מהן קיימת התחילית באד, שפירושה בגרמנית - מרחצאות. שתיים מהידועות שבעיירות אלו הן באד מינסטראייפל (Bad Münstereifel, אחד המקומות המתוירים ביותר בגרמניה) ובד הונף (Bad Honnef).

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

מדינת היהודים

מדינת היהודים (בגרמנית: Der Judenstaat) הוא ספר מאת בנימין זאב הרצל, בו הוא משרטט את חזונו למדינת יהודים יצרנית. בספר מתאר הרצל כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום, בפירוט רב עד כדי התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות בה. הספר יצא לאור בווינה ובלייפציג בהוצאת מ' ברייטנשטיין ב-14 בפברואר 1896, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון.

משפחת הרצל

בנימין זאב הרצל נולד בשנת 1860 ליעקב (1835–1902), סוחר אמיד ובנקאי ולז'אנט (1836–1911) לבית דיאמנט.

פרעות "הפ-הפ"

פרעות "הֶפּ-הֶפּ" (Hep-Hep) הן כינוי לפרעות שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819. הפרעות החלו בשני לאוגוסט 1819 בעיר וירצבורג והתפשטו משם לכל שטח הקונפדרציה הגרמנית. הפרעות נמשכו עד חודש אוקטובר של אותה שנה. בפרעות נפגעו ונבזזו בתים פרטיים, בתי עסק ומוסדות דת ותרבות יהודיים. לפי חלק מהמקורות, היו גם אבדות בנפש אך מספר הקרבנות לא ידוע. בחלק ממדינות גרמניה נשלחו כוחות צבא לדכא את הפרעות.

פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

פרשת דרייפוס

פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית, שגרמה למשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים יהודי-צרפתי בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית" (La Libre Parole), בטאונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. האירוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870.

רקוויאם גרמני (ספר)

רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 - 1933 (באנגלית: The pity of it all, "מה חבל על כל זה") הוא שמו העברי של ספרו של עמוס אילון.

הספר יצא לאור בארצות הברית ובאירופה בשנת 2002, ובשנת 2004 יצא לאור בישראל בהוצאת דביר, בתרגום דני אורבך. כותרתו של הספר לקוחה מהפואמה "רקוויאם גרמני" מאת ג'יימס פנטון, המשמשת כמוטו לספר.

הספר סוקר את תולדותיה של יהדות גרמניה בעידן המודרני, החל משנת 1743 כאשר נכנס משה מנדלסון לעיר ברלין, אירוע שמסמל את התעוררות תנועת ההשכלה וההשתלבות בחברה הכללית, ומסתיים בהימלטות הפילוסופית חנה ארנדט לחוץ לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. את שאירע בין שני האירועים, פריחה תרבותית ושגשוג כלכלי וחברתי שהוציא מתוכו אישים מובילים בתחומי הרוח, המדעים והחברה ולבסוף הידרדרות לאבדון, סוקר אילון דרך עיון בקורות חייהם של אישים כמנדלסון, היינריך היינה, רחל ורנהגן, ברתולד אוארבך, שלמה בובר, קורט טוכולסקי, חנה ארנדט, לודוויג במברגר, אלזה לסקר שילר, וילי ליברמן פון ואלנדורף ורבים אחרים. הספר אינו מחקרי ונושאו נסקר באופן אישי-רגשני דרך קורות חיי האישים המתוארים בו, ולא כרצף של עובדות היסטוריות.

אילון היה עיתונאי מוביל בישראל, והפך לסופר וביוגרף. בשנותיו האחרונות חי בטוסקנה, עקב אכזבתו ממדינת ישראל. עם צאתו לאור בישראל עורר הספר עניין רב, ושהה זמן מה ברשימת רבי-המכר.

במסע קידום המכירות שליווה את צאת הספר התראיין אילון לעיתונאי "הארץ" ארי שביט והסביר כי הספר הוא מספד לתרבות רפובליקת ויימאר; כי הקורא את הספר אינו מגיע למסקנה כי סופו הטראגי של מה שתיאר כ"מפעל ההשכלה" של יהדות גרמניה היה מחויב המציאות; וכי ביחסים בין גרמניה ובין יהודיה לא היה דבר מה שחייב את סופם המחריד. עם זאת, מבקרים טענו כי הפופולריות הרבה של הספר נובעת דווקא מכך שהוא מוכיח בעיני קוראים רבים את חוסר התוחלת שב"מפעל ההשכלה" ובהשתלבות של היהודים בתרבות הגרמנית.

כתיבתו של אילון מתבטאת בהזדהות עמוקה עם מושאיו, בסלחנות ואף באהדה להתבוללותם של רבים. הוא לא נרתע מלהביע ביקורת על היהודים השמרנים בגרמניה מחד גיסא, ומאידך על הציונות, שביקרה בחריפות את תחושת הזהות הלאומית-גרמנית של היהודים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.