עמון

בני עמון הוא עם שמי קדום אשר יצא מהמדבר הסורי-ערבי באלף ה-2 לפנה"ס והקים ממלכה בעבר הירדן, שבירתה הייתה רבת עמון. ממלכתם התקיימה מהמאה ה-13 לפנה"ס עד לשנת 334 לפנה"ס.

Levant 830-HE
מפת המזרח הקדום, ארץ עמון מימין באמצע, בצבע סגול בהיר

ההיסטוריה של בני עמון

על פי המסופר במקרא בספר בראשית[1], העמונים הם צאצאי "בן עמי", בן בתו הצעירה של לוט מגילוי עריות אתו.

נראה שיש להבדיל בין בני עמון (על פי אבי האומה: "בן עמי") לעמונים, שהיו כנראה עם אחר בתקופת המקרא, והראיה לכך מהופעת שניהם, זה לצד זה, בפסוק אחד[2]: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה"[3]. אכן, כבר בחז"ל אין את ההבדלה הזאת, והם נקראים: "עמון" בלבד.

על פי המקרא שררה איבה בין עמון לישראל, ולהם היסטוריה ארוכה של סכסוך גבולות. על יפתח השופט מסופר שלחם בהם, אבל לא כבשם באופן סופי. על שאול מסופר במקרא שנלחם בנחש העמוני ליד יבש גלעד[4]. על דוד המלך מסופר שכבש את כל ארצם. לאחר התפלגות ממלכת ישראל, עמון הייתה עצמאית. עוזיהו מלך יהודה (784–757 לפנה"ס) הכניע את העמונים והם שלמו מס לו ולבנו יותם מלך יהודה (757–741 לפנה"ס). העמונים השתתפו עם הבבלים במלחמה נגד יהויקים מלך יהודה (609–599 לפנה"ס). אחר חורבן ממלכת יהודה, יזם בעליס מלך בני עמון את רציחת גדליה בן אחיקם ובעקבות כך נחתם הגולל על היישוב היהודי בארץ.

הקיום של יישובים קבועים בעמון נפסק באמצע המאה ה-6 לפנה"ס אחרי כיבושם על ידי שבטים מזרחיים.

העמונים היו דוברי השפה העמונית שברובה דומה מאוד לעברית המקראית, ונכחדה עם הכחדתו של העם העמוני.

האל הראשי של העמונים היה "מלכום" או "מולך".

בני עמון בהלכה היהודית

איסור נישואים עם בני עמון

אומנם בני עמון יכולים להתגייר, אך התורה מונעת מהם, כקרוביהם ממואב, להתערב בישראל בקשרי נישואים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה', עַד עוֹלָם"[5], והסיבה: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ"[6].

אולם, על פי המשנה[7], איסור החתנות הוא רק עם הגברים שהתגיירו מבני עמון וצאצאיהם הגברים אחריהם, אך אין איסור לשאת עמוניות שהתגיירו או בנות של מתגיירים מבני עמון. דוגמה ידועה למתגיירת מבני עמון שנישאה ליהודי היא נעמה העמונית, אשת שלמה המלך ואימו של רחבעם מלך יהודה. בתלמוד הבבלי[8] מובא דיון נרחב בטעם היתר הנשים מבני עמון ומואב[9].

בספר עזרא ונחמיה, בתחילת ימי בית שני, מסופר על נישואי תערובת רבים עם בני עמים אלו ועל מאבקם העיקש של מנהיגי המתיישבים לסלקם מישראל על פי דין התורה[10].

עם זאת, בתלמוד הבבלי[11] מסופר על יהודה גר עמוני שבא לפני חכמים ושאל אם הוא מותר לבוא בקהל ישראל. רבן גמליאל פסק שאסור, על פי דין התורה, אך רבי יהושע התיר לו בטענה ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות", וכל הפורש - מהרוב פורש. כלומר, משום שהעמים התערבבו, התבטלו העמים האסורים ברוב של שאר העמים, ולכן, אחרי גיור, הם מותרים כשאר העמים. שיטת רבי יהושע נפסקה להלכה[12].

איסור דרישת שלומם וטובתם של בני עמון

לצד איסור הנישואים עם בני עמון ומואב, אסרה התורה גם לדרוש שלומם וטובתם - "כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם"[13].

בעקבות כך, חז"ל מבקרים את דוד המלך על ששלח לנחם את חנון מלך בני עמון על מות אביו, מעשה שתוצאותיו הביאו למלחמות קשות - כל זאת משום שעבר על צו התורה, אלו דבריהם:

אף על פי שכתבתי: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" - לאלו לא תעשו כן - "לא תדרוש שלומם וטובתם". את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים - לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור, ואיזה? - זה דוד: "ויאמר דוד: אעשה חסד עם חנון בן נחש". אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי: 'לא תדרוש שלומם וטובתם' - ואתה עושה עמם גמילות חסד ?! - 'אל תהי צדיק הרבה!' (קהלת ז) - שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד - סוף בא לידי בזיון!" - "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם", ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון... מי גרם לדוד כך? - שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא: "לא תדרוש שלומם".

במדבר רבה (וילנא) כ"א, ה'

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק י"ט
  2. ^ דברי הימים ב' פרק כ', פסוק א'.
  3. ^ כך הסביר הרד"ק בפירושו לפסוק: "'ועמהם מהעמונים' - אמרו במדרש שהם בני שעיר... וקראם: 'עמונים' - כי התנכרו והתחפשו ולבשו בגדי עמונים כדי שלא יכירום בני ישראל... וייתכן לפרש שהיו אומה אחרת נקראו: 'בני עמונים', כי לא נקראו בני עמון עמונים בשום מקום, כי אם: בני עמון, והעמונים היו אומה אחרת, נקראו כן על שם מקומם. וכן בדברי עזיהו: 'ויתנו העמונים מנחה לעזיהו'. ואפשר שהם המעונים שזכר שם והוא הפוך, והוא הנכון, ושם מקומם: מעון, וכן מצאנו בספר שופטים: 'וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם'".
  4. ^ ספר שמואל א', פרק י"א
  5. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ד'.
  6. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ה'.
  7. ^ "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד" (משנה, מסכת יבמות, פרק ח, משנה ג).
  8. ^ מסכת יבמות דף ע"ו, עמוד ב'.
  9. ^ ראה דיון נרחב בשאלה זו, הכולל השוואת מקורות בחז"ל ובפרשנים, במאמר: "איסור בני לוט לבוא בקהל", עומר פדור, ביטאון אסיף, א.
  10. ^ עזרא, פרק ט'; נחמיה, פרק י"ג.
  11. ^ מסכת ברכות דף כ"ח, עמוד א'.
  12. ^ ראה בפירוש המלבי"ם (נחמיה י"ג, ג') מדוע לדעתו אין פסיקת רבי יהושע סותרת את המסופר בעזרא ונחמיה.
  13. ^ דברים פרק כ"ג, פסוק ז'.
הגלעד

הַגִּלְעָד הוא כינויו העברי של חבל ארץ בעבר הירדן, המשתרע מקו הכנרת בצפון ואזור ים המלח בדרום. בתקופת בית ראשון היה הגלעד חלק מממלכת ישראל, וחלק מהממלכות היהודיות של תקופת בית שני. כיום נמצא הגלעד בגבולותיה של ממלכת ירדן.

זקן

זקן הוא שם כולל לשיער הצומח בסנטר ובלחיים אצל גברים, החל משלב מסוים בגיל ההתבגרות. מדובר במאפיין אסתטי בסיסי בזהות זכרית שההיסטוריה התרבותית שלו החלה כבר בתרבויות עתיקות וקיימת גם היום אצל גברים בני ימינו. בחלק מהתרבויות נחשב הזקן כמיותר ומגלחים אותו. בתרבויות אחרות נהוג להשאיר את הזקן, והוא אף מייצג מכוּבדוּת. אך יש גם התנגדות המעידה על גידול זקן כתוצאה מדיכאון או הזנחה.

חשבון (עיר)

חֶשְׁבּוֹן מוזכרת במקרא כבירתו של סיחון מלך האמורי, אשר שלט בשטח שבין נחל ארנון לבין נחל יבוק, בעבר הירדן המזרחי. בתקופות שונות הייתה תחת שלטון עמון וממלכת ישראל, כיום בממלכה ההאשמית של ירדן.

יותם (מלך יהודה)

יוֹתָם מלך יהודה היה בנם של עוזיהו ויְרוּשָׁא בַּת-צָדוֹק. שימש כעוצר בממלכת יהודה ולאחר מכן כמלך יהודה בשנים 758 - 743 לפנה"ס, .

יחסי ירדן–רוסיה

יחסי ירדן–רוסיה הם היחסים הדיפלומטיים שבין הפדרציה הרוסית לבין הממלכה הירדנית ההאשמית. המדינות כוננו את יחסיהן בשנת 1963, כאשר רוסיה הייתה חלק מברית המועצות. החל משנות התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות, היחסים חמים, ולמדינות קיימים אינטרסים משותפים רבים. רוסיה מחזיקה שגרירות ברבת עמון, וירדן מחזיקה שגרירות במוסקבה.

יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

כמוש

כְּמוֹשׁ היה האל הלאומי של מואב. נראה כי שמו מופיע לראשונה באוגרית בכתיב "כמת'". בעיר הכנענית אֶבְּלָה הוא ידוע בשם "כמיש". המואבים עבדו את כמוש עד לתקופה הפרסית. בעקבות השפעת השלטון היווני זיהו המואבים באל המלחמה היווני ארס את כמוש.

יש המשערים שהשם "כמוש" נגזר מהשורש השמי כנ"ש, שפירושו 'המכניע'.

על פי המסופר במלכים ב', מישע מלך מואב אף הקריב את בנו הבכור לכמוש על החומה (ג', כז). חלק מן הפרשנים סבורים שהוא הקריב את בנו של מלך אדום.

בכתובת מישע מופיע הצירוף "עשתר-כמֹש", המעיד על זיהויו עם האל עשתר.

במקרא מכונה מואב "עַם כְּמוֹשׁ" (במדבר כ"א, כט), כפי שישראל מכונים "עם ה'", אם כי המקרא מתאר אותו לגנאי כ"שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א' י"א, ז), כלומר מוקצה.

בהשפעת נשותיו המואביות בנה שלמה במה לכמוש, במקביל לבמת המולך: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א' י"א, ז) את הבמות הרס יאשיהו בעת הרפורמה הדתית (מלכים ב, כ"ג, יג).

נראה שבני עמון עבדו באופן חלקי את כמוש, כפי שבני מואב עבדו בין השאר את האל העמוני מלכום. בדבריו של יפתח הגלעדי אל מלך עמון הוא אומר: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד).

ישנם שמות תיאופוריים המורכבים מן השם כמוש: כמוש-נדב, כמוש-עם, כמוש-אל. ניתן להשוות אותם לשמות תיאופוריים יהודאיים כגון יהונדב, יואל (יהו-אל) וכו'.

לוט ובנותיו

מעשה לוט ובנותיו הוא סיפור מקראי המסופר בפרשת וירא שבספר בראשית, שהתרחש לאחר מהפכת סדום ועמורה שבמהלכה מילטו מלאכי האלוהים את לוט ומשפחתו לצוֹעַר, לבקשת לוט. בהמשך נמלט לוט למערה יחד עם שתי בנותיו, לאחר שאשתו הפכה לנציב מלח כאשר הפרה את הוראתו של המלאך לבל יסתכלו בהענשת סדום. בנותיו של לוט סברו שאין להן אפשרות להינשא כדרך כל הארץ, לאחר שאלוהים החריב את הארץ, ומחליטות להשקות את אביהן יין ולשכרו, ובכך לערפלו שלא יבין בנעשה עמו. בעודו בשכרותו, שכבה עמו ביתו הבכורה, והרתה. למחרת שבו והשקו אותו יין לשכרה, וביתו השנייה שכבה עמו באותו הלילה, והרתה אף היא. בנותיו ילדו שני בנים: הבכורה ילדה את מואב, שלימים היה אבי העם המואבי, והצעירה את בן עמי, שלימים היה אבי העמונים.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מולך

מֹלֶךְ הוא מונח המופיע במקרא בהקשר לפולחן אלילי הכרוך ב"העברת הבנים באש". על פי הפירוש המקובל, הכוונה לקרבן אדם. לפי גישה אחת במחקר, מולך הוא שמו או כינויו של האל שלכבודו נערך פולחן זה; לדעה אחרת, זהו מונח המתייחס לאופן ביצוע הפולחן.בנוסף לאזכורים בהקשר פולחני זה, נזכר השם מֹלֶךְ פעם יחידה במקרא כשמו של אלוהי העמונים, המכונה במקום אחר גם מִלְכֹּם. הפרשנות המסורתית מזהה אל זה עם האל שלכבודו נערך פולחן המולך; במחקר יש חילוקי דעות בנוגע לזיהוי זה. יש פרשני מקרא שמייחסים את ההקרבה לה', ויש לקרוא מלך ולא מולך. שמות דומים לשם מולך, הגזורים כנראה מהשורש השמי-מערבי מל"ך, מתועדים כשמות של ישויות אלוהיות במזרח הקדום, וקיימות סברות שונות הקושרות אותן אל המולך. עם זאת, הקונצנזוס בימינו הוא שהמולך מתאר שיטת פולחן, והאל למענו הוקרבו הקורבנות הוא יהוה.

מחנה פליטים פלסטינים

מחנה פליטים פלסטינים הוא יישוב קבע המאוכלס על ידי פלסטינים שנמלטו או שגורשו בנכבה מבתיהם, בתים שהיו על שטחים שכיום בגבולות מדינת ישראל, או פלסטינים שנמלטו או שגורשו במלחמת ששת הימים מבתיהם, בתים שהיו ברצועת עזה או בגדה המערבית, ועל ידי צאצאיהם.

מחנות הפליטים הוקמו תחילה, בדומה למחנות פליטים אחרים, לשיכון זמני של פליטים. עם השנים, משלא נמצא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, הפכו המחנות ליישובי קבע.

פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA).

נחל יבוק

יַבּוֹק, או נחל זַרְקָאא' (בערבית: نهر الزرقاء - "הנחל הכחול") הוא נחל איתן בירדן ואחד מיובליו החשובים של נהר הירדן. ייתכן ששמו של הנחל בערבית נובע מהעובדה כי הוא זורם דרך העיר זרקא. היישוב חמדת נקרא בראשית דרכו "נח"ל יבוק", בשל התצפית ממנו על היבוק.

נחלת שבט גד

המידע אודות התנחלות שבט גד מופיע בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים כ"ד-כ"ח. נחלת שבט גד שכנה בצד המזרחי של הירדן. שבט גד היה אחד משניים וחצי השבטים, ראובן ומנשה שנחלתם שכנה בעבר הירדן המזרחי . נחלת השבט כללה את הגלעד, באזור צפון עבר הירדן, והיא גבלה בדרומה בנחלת נחלת שבט ראובן, בצפונה בנחלת חצי המנשה, במערבה בנהר הירדן ובמזרח בבני-עמון.

נעמה העמונית

נַעֲמָה הָעַמֹּנִית הייתה אחת מנשותיו של שלמה המלך ואמו של רחבעם. במקרא זה המידע היחיד הנמסר עליה.

רחבעם חטא בחטאי עבודה זרה, וניתן לשער שאמו שהייתה ממוצא נוכרי הסיתה אותו לחטוא.

עבר הירדן

עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.

עגלון מלך מואב

עֶגְלוֹן הוא שמו של מלך מואב המוזכר בתנ"ך בספר שופטים, פרק ג'.

עגלון קשר ברית עם עמלק ובני עמון כדי להשתלט על שטחים בעבר הירדן המזרחי והמערבי, ואף חלקים משטחי נחלת שבט בנימין. עגלון שיעבד את בני ישראל למשך 18 שנה, עד שאהוד בן גרא הנהיג מרד נגדו, והצליח להרוג אותו בעורמה בעזרת חרב פיפיות.

על פי מקורות חז"ל עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות, מכיוון שקם מכסאו כשאהוד בן גרא אמר לו "דבר אלוהים אליך המלך", ובכך כיבד את אלוהים, זכה להעמיד את בנו בכיסא המלכות ומצאצאיו היו רות המואביה ודוד המלך.

יש הטוענים כי בשמו של עגלון מסתתר לעג הקושר את שמו לבקר, וזאת מהתיאור העולה בספר שופטים כ"אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ז). לשיטתם שמו מציג את דמותו בצורה אירונית וכך גם בתיאור מותו בהמשך כקורבן.

עמאן

עמאן (בערבית عمان) או רבת עמון (בעברית ארכאית: רבת בני עמון), היא בירת ירדן, והיא העיר הגדולה בה ומשמשת כמרכז המסחר, התעשייה, התחבורה, החינוך והשלטון במדינה. בשנת 2008 התגוררו בעיר 1,135,733 ובמחוז עמאן (محافظة العاصمة) התגוררו בשנת 2006 2,172,800 תושבים, שהם כ-38% מאוכלוסיית המדינה.

קיים תיעוד ליישוב באזור כבר לפני 8,500 שנים, והעיר שימשה כבירתם של העמונים במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס. היא נזכרה מספר פעמים בתנ"ך עת נודעה כ"רבת בני עמון", ולאחר מכן נכבשה בידי האשורים, הפרסים ועל ידי אלכסנדר מוקדון. השלטון הערבי בעיר החל בשנת 636 אך היא חרבה במספר רעידות אדמה, והייתה לכפר קטן עד סוף המאה ה-19.

הגעת הרכבת החיג'אזית אל העיר, וקביעתה של עמאן כבירת ממלכת ירדן ב-1921, שינו את גורלה, והעיר צמחה מאז במהירות והייתה לעיר הגדולה והחשובה בירדן. עמאן שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2002.

שאול

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ הוא דמות מקראית המוזכרת בתנ"ך כמלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. רובם המוחלט של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל. רק סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים.

שבט גד

שֵׁבֶט גָּד הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט גד בן זלפה, שפחת לאה ובן יעקב. לפי המקרא, מקור שמו בדברי לאה: "בא גד" (בא מזל טוב).

השבט מוזכר בכתובת מישע מלך מואב: "וְאִש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.