עם הספר

עם הספר הוא כינוי לעם ישראל, עמו של ספר הספרים, הוא התנ"ך.

מקור הכינוי בקוראן, שם מצוין אהל אל-כִּתאב أهل الكتاب (בתרגום מילולי: אנשי הספר) ככינוי ליהודים, לנוצרים ולסביאים. על-פי הקוראן, היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי אלוהים חיים, אך היהודים והנוצרים שיבשו את המסר האלוהי בספרים האלה. מדברי הקוראן האלה נגזר היחס ליהודים ולנוצרים באסלאם - מחד גיסא אין מצווה לאסלם אותם, אולם מאידך, אסור ללכת בדרכיהם. ל"אנשי הספר" יש זכות לשבת בקרב המוסלמים כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי. בתקופות מסוימות בהיסטוריה המוסלמית נחשבו גם הזורואסטרים חלק מ"אנשי הספר", כל זאת בניגוד לעובדי שאר הדתות, המוגדרים כעובדי עבודה זרה.

על הזיקה העזה שבין הספר לעם הספר כתב גרשם שלום:

העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת-לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם.

גרשם שלום, עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 160

הביטוי "עם הספר" זוכה לשימוש נרחב בקרב דוברי עברית, ולעיתים מצביע על ציפיות לאוריינות מעם זה. כך, למשל, דבריו של שר החינוך, זלמן ארן:

זו בושה וחרפה ש'עם הספר' כולל אנשים אנלפבתיים וכי עלינו למחוק את הכתם הזה מעלינו. הדבר יועיל לא רק לחיבור בין הקהילות השונות של יהודים בישראל, אלא גם לחיבור בין דור ההורים לדור הילדים.

יש המשתמשים בביטוי זה לא במשמעותו המקורית, המתייחסת אל ספר הספרים, אלא במשמעות של אהבת ספרים (ואהבת הדעת הנובעת ממנה) בכלל.

מפעלים אחדים בחרו את הביטוי "עם הספר" כשמם, ובהם:

לקריאה נוספת

  • גרשם שלום, "עם הספר", בספרו עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 161-153.
  • מאיר אוריין, האם אנחנו עם הספר?, ואם בגבורות, ירושלים, תשל"ד, עמ' 45-33.
אהרן אמיר

אהרן אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם (בעיקר מאנגלית), עורך וסופר עברי ישראלי.

בעלות הברית

בעלות הברית הן קבוצת המדינות שלחמו נגד מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה.

דב ליפץ

דב ליפֶּץ (1897 – 11 במאי 1990) היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי, מנהל רשת "תרבות" בליטא, לאחר עלייתו לארץ ישראל מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת ספרים "עם הספר". מיוזמי פרויקט הנצחת יהדות ליטא ומעורכי הספר.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית", הוגדרה הספרייה רשמית כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

הקוראן

הקוּרְאָן (בערבית القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم - "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: "אלקֻראַאן אלכַּרים") הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

הקוראן מכיל 114 פרקים (סוּרא) המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל 7 פסוקים בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים.

לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה בה בחר האל להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר.

העורך הראשי של הקוראן היה זיד בן ת'אבת, איש מדינה שהצטרף לקהילת מוחמד ושימש כמזכירו. הרמב"ם, באיגרת תימן, קורא לקוראן בכינוי "כתבי זיד". אבן אסחאק טוען כי אבן ת'אבת היה מהיהודים שהתנגדו למוחמד, אך כי ייתכן שכתב את הקוראן או חלקים ממנו בכפייה. לאור זאת ישנם המפרשים כי אותיות ה"פואתח" המופיעות בתחילת סורות מסוימות בקוראן מהוות סימני רמז המיועדים לקוראים היהודים. כשחלקים מסמנים לא להתייחס לכתוב בפסוקים המדוברים, חלקם מסמנים כי חלקים אלו נכונים וכו'.

וינסטון צ'רצ'יל

סר וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל (באנגלית: Sir Winston Leonard Spencer-Churchill‏; 30 בנובמבר 1874 – 24 בינואר 1965) היה פוליטיקאי ומדינאי בריטי שכיהן כראש הממשלה בשתי תקופות כהונה, בין השנים 1940–1945 ושוב בין השנים 1951–1955. לאחר קריירה ארוכה כקצין בצבא, עיתונאי צבאי, סופר, היסטוריון ופוליטיקאי, עלה צ'רצ'יל לשלטון בעקבות התבוסות המוקדמות במלחמת העולם השנייה. בשבתו כראש ממשלה הנהיג את העם הבריטי ואת העולם החופשי במאבקם נגד גרמניה הנאצית.

צ'רצ'יל נולד באוקספורדשייר שבאנגליה למשפחה נוצרית-אנגליקנית. התגייס לצבא הבריטי ושירת כקצין בגייסות הבריטיים בהודו, בסודאן ובדרום אפריקה. הוא כתב על חוויותיו בשדות הקרב של האימפריה למספר עיתונים בלונדון. כתביו אלו, ובייחוד תיאור בריחתו הנועזת מפרטוריה, פורסמו כספרים וקנו לו את פרסומו הראשוני שהביא לבחירתו לפרלמנט כשמרני ב-1900. צ'רצ'יל התקדם במהירות בפוליטיקה הבריטית ולאחר שחצה את קווי המפלגה, נבחר כליברלי לנשיא לשכת המסחר, שר הפנים ולבסוף גם שר הצי, תפקיד בו כיהן במהלך מלחמת העולם הראשונה.

לאחר כישלונו בניהול מערכת גליפולי העקובה מדם, איבד את בכירותו הפוליטית ולבסוף גם את מושבו בפרלמנט. בשנת 1916 חזר לשורות הצבא ושימש כמפקד גדוד בקווי החפירות של מדינות ההסכמה בצרפת. בשנת 1917 שב לשרת כשר בממשלת הוד מלכותו (מוכר יותר כשר המושבות ב-1921, עם פרסום "הספר הלבן של צ'רצ'יל"). בשנת 1924 הוא שב לשורות המפלגה השמרנית ומונה לשר האוצר בממשלתו של סטנלי בולדווין, תפקיד בו כיהן עד שנת 1929.

בשנות השלושים שהה צ'רצ'יל במדבר הפוליטי, בין היתר בעקבות התנגדותו למתן אוטונומיה גדלה והולכת להודו, וכן בשל התנגדותו לוויתורו של אדוארד השמיני על כס המלוכה. בתקופה זאת החל להזהיר מפני סכנת התחמשותה של גרמניה תחת שלטון הנאצים, אך ממשלתו של נוויל צ'מברלין, חבר מפלגתו של צ'רצ'יל, הובילה קו פייסני אל מול התעצמות גרמניה של היטלר. בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה והתאמתות אזהרותיו של צ'רצ'יל, הוא שב לממשלה ומונה בשנית לשר הימייה.

לאחר התפטרותו של צ'מברלין ולאחר מאבק פוליטי קצר, מונה צ'רצ'יל לראש ממשלת הממלכה המאוחדת. הוא הוביל את בריטניה במהלך הבליץ ובשנים הקשות של 1940–1941, בהן עמדה כמעט לבדה אל מול הרצחנות הנאצית. נאומיו בתקופה זאת רוממו את רוחם של הבריטים ונזכרים עד היום כיצירות בולטות של הרטוריקה בשפה האנגלית. בייחוד בולטים נאומיו "דם, עמל, יזע ודמעות" ו"לעולם לא ניכנע".

בבחירות של 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח צ'רצ'יל וממשלתו הוחלפה בממשלת לייבור בראשות אטלי. הוא המשיך להוביל את השמרנים באופוזיציה לממשלתו של אטלי, וניצל את מעמדו כדי להזהיר מפני התעצמותה של ברית המועצות. בשנת 1951 נבחר בשנית לראשות הממשלה, אולם לאחר שלקה בשבץ מוחי ב-1953 חלה הידרדרות בבריאותו, ובשנת 1955 נאלץ להתפטר מראשות הממשלה. צ'רצ'יל נפטר בשנת 1965, והלווייתו הייתה לאחד מכינוסי המדינאים הגדולים בהיסטוריה.

זכה בפרס נובל לספרות על ספרי ההיסטוריה שכתב ומעט לפני מותו הוכרז כאזרח כבוד של ארצות הברית, כבוד שניתן רק לשבעה אישים נוספים מאז ומעולם. צ'רצ'יל הוכתר במספר סקרי דעת קהל לבריטי הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא נחשב לאדריכל הניצחון על גרמניה הנאצית ולאחד מגדולי המדינאים והרטוריקנים במאה ה-20.

ידיעות ספרים

ידיעות ספרים הוא המותג שבו ידועה הוצאת הספרים "משכל - הוצאה לאור", שהוקמה בשנת 1995 על ידי ידיעות אחרונות וספרי חמד, והיא מהוצאות הספרים הגדולות בישראל. בשנת 1994 נוצרה שותפות של 'ספרי חמד' עם 'ידיעות אחרונות' והוקמה "משכל - הוצאה לאור" או בשמה המוכר יותר ידיעות ספרים. דובי איכנולד משמש מנכ"ל ההוצאה מאז ועד היום.

להוצאה שיתוף פעולה מתמשך עם הוצאת "ספרי עליית הגג", שבמסגרתו יצאו לאור סדרת ספרי "הארי פוטר", רב המכר "המשפט האחרון של פרמה", סדרת "הפילוסופים הגדולים" ועוד. להוצאה שותפות והוצאות-בת רבות: "פן הוצאה לאור" בה משמשת רחל פן כעורכת, מתרגמת ומו"לית "הוצאת בבל", "אסטרולוג", "הכורסא", "ליריקה", "אחוזת בית", "טל-מאי", "סימנים", אחוזת בית ספרים, קול הספר, "ר' סירקיס".

בהוצאה יצאו לאור ספריהם של סופרים ישראליים כאיל מגד, יורם קניוק, יצחק לאור, חביבה פדיה, אילנה ברנשטיין, אפרים קישון, אלון חילו, סמדר שיר, אסף ענברי, גבריאל בן-שמחון, אייל דותן ואבי גרפינקל, וכן ספרים מתורגמים כגון ספריהם של הרלן קובן וג'יי קיי רולינג. ידיעות ספרים נודעת גם בסדרות הספרים שלה: סדרת פרוזה, סדרת פרוזה עשרה, סדרת רומנים למבוגרים, סדרת "יהדות כאן ועכשיו", ספרי יהדות, סדרת סביונים ועוד.

אנשי מפתח בהוצאה:

דב איכנולד - מנכ"ל

אייל דדוש - סמנכ"ל שיווקבאתר האינטרנט של ההוצאה ניתן לבצע חיפוש במאגר הספרים של ההוצאה, לקבל מידע מפורט אודות הספר, מחירו וכיוצא בזה וכן לרכוש רכישה מקוונת.

ב-16 בנובמבר 2007 הכריזה ההוצאה על מיזם "עם הספר", שבמסגרתו יצאו לאור 27 ספרי יסוד של התרבות העברית. המנכ"ל דב איכנולד הסביר כי הוא רואה שליחות בחשיפת התרבות היהודית לציבור הרחב.

בחודש אפריל 2015 הכריזה ההוצאה על מיזם "אפריל ביכורים", שבמסגרתו יראו אור בחודש אפריל אך ורק ספרי ביכורים מאת סופרים ישראליים מבטיחים. המיזם אמור להילחם בסיכויי ההצלחה הנמוכים של ספרי ביכורים בעקבות "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" שהוחל בשנה שלפני כן.

ב-15 ביוני 2017 פשטה משטרת ישראל על משרדי ההוצאה בראשון לציון והחרימה מחשבים ומסמכים הקשורים לספר שכותב אהוד אולמרט. לטענת גורמים בהוצאה נלקחו גם חומרים השייכים לספר שכתב בן כספית על בנימין נתניהו, ולספר שכותב משה יעלון.

יהודים

יהודים הם עם ממוצא שמי, קבוצה אתנית, דתית ולאומית שמקורה בשבטי ישראל, או בעברים, שהיו מתושבי ארץ ישראל שבמזרח התיכון בסוף האלף ה-2 לפנה"ס. האתניות, הלאומיות, התרבות והדת היהודיות קשורות זו לזו באופן הדוק: האמונה המסורתית של העם היהודי היא היהדות, שהשמירה עליה נעה בין קיום מצוות קפדני ובין אי-שמירה מוחלטת. במהלך ההיסטוריה הצטרפו לדת היהודית אישים בודדים וקבוצות שונות ונטמעו בה (בתהליך שמכונה גיור). במקביל, היו יהודים וקבוצות יהודיות שנטשו את היהדות.

היהודים התהוו כקבוצה אתנית ודתית בסוף האלף ה-2 לפנה"ס, באזור בלבנט הידוע כארץ ישראל. מצבת ישראל מאשרת ככל הנראה את קיומו של עם בשם "ישראל" באזור כנען בסוף המאה ה-13 לפני הספירה, בסוף תקופת הברונזה. הישראלים ביססו את אחיזתם באזור עם הופעתן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה. שמם של היהודים הוא על שם ממלכת יהודה, אשר נותרה לבדה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס. במהלך התקופות ההלניסטית והרומית בארץ, השיגו היהודים עצמאות קצרה בימי החשמונאים. במקביל שגשגה פזורה יהודית גדולה בכל אגן הים התיכון, ובימי בית שני המאוחר היה אחוז היהודים מאוכלוסיית העולם הגבוה ביותר בהיסטוריה. בעקבות התבוסות מול הרומאים חל פיחות בכוחו ומעמדו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובתקופת שלטונה העוין של האימפריה הביזנטית הנוצרית הוא הפך לגורם שולי. במקביל, קהילות יהודיות הוסיפו להתבסס בארצות שונות.

לפני מלחמת העולם השנייה הגיעה האוכלוסייה היהודית בעולם לשיא מספרי של 16.7 מיליון נפש, וייצגה 0.7% מהאוכלוסייה העולמית. במהלך המלחמה נרצחו בשיטתיות על ידי גרמניה הנאצית ועוזריה קרוב לשישה מיליון יהודים, ברצח העם הגדול בהיסטוריה האנושית, השואה. מאז עלתה באיטיות שוב האוכלוסייה היהודית, ונכון ל-2017, על פי ההערכות, יש בעולם כולו כ-15 מיליון יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם.

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית והגדירה את עצמה כך בהכרזת עצמאותה ובחוקי היסוד שלה. חוק השבות של המדינה מעניק זכות למתן אזרחות לכל יהודי שחפץ בכך. בישראל חיים כ-44% יהודים מכלל היהודים בכל העולם והיא המדינה היחידה בעולם שבה היהודים מהווים רוב.

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה (לפי ההערכות המקובלות) עמד על כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה. המלחמה התחוללה באזורים נרחבים על פני כדור הארץ, יותר מבכל מלחמה אחרת: בסין, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, צפון ומרכז אפריקה, במזרח אירופה, בסקנדינביה, במערב אירופה, באיי האוקיינוס השקט ואיי יפן וכן בים - באוקיינוסים ההאטלנטי, השקט וההודי, בים התיכון, השחור והצפוני ואף באוקיינוס הקרח הצפוני. לחימה עזה התנהלה גם במרחבים האוויריים השונים.

בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 (י"ז באלול ה'תרצ"ט), עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 (כ"ה באייר ה'תש"ה), עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית החלו אירועי המלחמה עם תחילת מלחמת סין-יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימו ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת האימפריה היפנית לארצות הברית, וב-2 בספטמבר (של אותה שנה) עם כניעתה הרשמית של יפן לבעלות הברית. במהלך מלחמה זו נעשה בפעם היחידה בהיסטוריה שימוש מבצעי בנשק גרעיני.

במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם השואה – רצח עם שיטתי בו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם כשישה מיליון יהודים. המלחמה העולמית אפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה התמקדה מדיניותה של גרמניה הנאצית בעיקר באפליית יהודים ובעידוד הגירתם. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים לפעולות חריפות הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות, ושילוחם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית, שבוצעו מתוך קנאות אידאולוגית אנטישמית קיצונית. מלבד היהודים, הושמדו במהלך המלחמה גם עשרות אלפי צוענים, ועשרות אלפי נכים, מוגבלים שכלית, הומוסקסואלים, בונים חופשיים, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות.

במלחמה לחמו שתי בריתות: מדינות הציר כנגד בעלות הברית. המדינות העיקריות במדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות בבעלות הברית היו הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות, ארצות הברית, ובהמשך המלחמה גם סין. צרפת חדלה להיות חלק מבעלות הברית בעקבות תבוסתה לגרמניה ב-1940 ועליית ממשלת וישי. (אך המשיכה להילחם במסגרת צבא צרפת החופשית) ברית המועצות שיתפה פעולה עם גרמניה עד 1941 וחברה לבעלות הברית לאחר שנבגדה על ידי גרמניה ביוני 1941 ("מבצע ברברוסה"). ארצות הברית הצטרפה לבעלות הברית לאחר שהותקפה על ידי יפן בסוף 1941 ולאחר שגרמניה הכריזה עליה מלחמה (בתגובה לתקיפה היפנית בפארל-הרבור). סין נלחמה נגד הכיבוש היפני במלחמת סין-יפן השנייה, שהייתה אחת הזירות במלחמה.

מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, כגון כיבוש, איום או רצון חופשי. מספר מדינות נותרו נייטרליות, כגון שווייץ ושוודיה. הגורם העיקרי למלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר.

המלחמה התנהלה בשלוש זירות עיקריות: זירת אירופה (הנחלקת למזרח ומערב), זירת צפון אפריקה והמזרח התיכון, וגם זירת האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק.

במהלך המלחמה השתלטו מדינות הציר על רוב אירופה, כולל שטח נרחב בברית המועצות. אך לאחר הצלחה ראשונית שכללה את כיבוש רוב שטחה של אירופה היבשתית, איום על מעמדה של בריטניה בצפון אפריקה, והשתלטות על טריטוריות נרחבות במזרח הרחוק ואיים באוקיינוס השקט על ידי האימפריה היפנית, הצליחו בעלות הברית בעזרת מאמצים רבים ליצור מפנה בחזיתות שונות, ולנצח במלחמה. התוצאה העיקרית של המלחמה הייתה היווצרותם של שני גושים פוליטיים: הגוש המערבי, בעל מכוונות דמוקרטית, הכולל את ארצות הברית, מערב אירופה, רובה של אמריקה הלטינית, יפן, אוקיאניה ועוד, ובמקביל נוצר הגוש המזרחי, בעל מכוונות קומוניסטית, הכולל את ברית המועצות, מזרח אירופה ועוד.

מלחמת סיני

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - العُدْوَان الثُلَاثِيّ) הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, בריטניה וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על התעלה בשל לחץ מדיני כבד שמנע מהן להשלים את מבצע מוסקטר.

מקור הכינוי "מבצע קדש" ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען.

מסורת (יהדות)

המסורת היהודית היא מערכת של תרבות – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, תורה שבעל פה, מנהגים קדומים, מנהגים דתיים, חוקים שנמסרו מאב לבן, נוהג חוזר, ערכים וכללי התנהגות שנמסרו מדור לדור ביהדות. בנוסף לדברים אלה המשותפים עם שאר המסורות, כוללת היהדות גם את כתבי הקודש: התורה, הנביאים והכתובים והתורה שבעל פה. בתנ"ך, המעמד המכונן של התהוות עם ישראל הוא מתן תורה, כשלפניו ואחריו אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים: יציאת מצרים וכיבוש הארץ. הכינוי הנפוץ לעם ישראל הוא "עם הספר" (שמקורו בקוראן), המבטא את הייחודיות שבמסורת היהודית המושתתת בעיקרה סביב התנ"ך.

נתן גורן

נתן גוֹרֶן (גרינבּלַט, גרינבלאט) (ה' בטבת תרמ"ז, ינואר 1887 – 26 בפברואר 1956, תל אביב) היה סופר, עיתונאי, מסאי ומבקר יידי ועברי, מחנך עברי ועסקן ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה.

עם הספר (הוצאת ספרים)

עם הספר הייתה הוצאת ספרים ישראלית שפעלה משנת 1953 ועד שנות ה-80. שם ההוצאה, "עם הספר", הוא כינוי לעם ישראל.

ההוצאה נוסדה על ידי דב ליפץ, שניהל קודם לכן במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד". בנו, אהרן אמיר, היה שותף ומנהלה הספרותי בשנים 1957–1965.

בשנות ה-50, משרדי ההוצאה היו ברחוב ביאליק 15 בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 עברה ההוצאה לקומת הקרקע של "בית גרוס" ברחוב ביאליק 9, בית שנבנה בשנת 1928 ונודע בסגנונו האקלקטי.

ההוצאה הרבתה להוציא לאור כתבים של מדינאים, בהם:

ספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית", בתרגומו של אהרן אמיר.

"מאבק לחירות", זיכרונות המלחמה של שארל דה גול.

‫ קוואמה נקרומה, גאנה: אוטוביוגרפיה (תרגום - אהרן אמיר). תל אביב, תשכ"א.

או נו, קולה של בורמה.

"יומן מערכת סיני" מאת משה דיין.

"דברים כהוויתם" מאת דוד בן-גוריון.בתחום הסיפורת הוציאה "עם הספר" תרגום עברי של כל כתבי שקספיר בשנת 1959.

בשנות ה-60 הוציאה ההוצאה סדרת אנתולוגיות של סיפורים מרחבי העולם.

צרפת החופשית

צרפת החופשית (בצרפתית: "France libre") הוא כינוי לכוחות הצרפתיים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה, כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1945. עד שנת 1944 הם פעלו מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. כוחות צרפת החופשית פעלו גם נגד משטר צרפת של וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר והוכר על ידן כשלטון הצרפתי הלגיטימי בצרפת ובמושבותיה, ובשלבים מסוימים אף הוכר כך גם על ידי מדינות כארצות הברית.

אנשי "צרפת החופשית" פעלו בגלות מיולי 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, ובניגוד למרבית מדינות העולם, ובכללן מדינות מבעלות הברית, טענו כי משטר "צרפת של וישי" אינו לגיטימי, ואינו מהווה המשכיות ראויה של המדינה הצרפתית. "צרפת החופשית" היוותה מסגרת מדינית, בראשותו של דה גול, ולרשותה עמד צבא שכלל יחידות יבשה, אוויר וים. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" (Comité National Français), ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת" (France combattante). סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין.

לאחר מבצע לפיד, שבמהלכו עברו מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה לשליטת הגנרל אנרי ז'ירו, שאהד את מטרת בעלות הברית, אך היה מתחרה לדה גול, הגיעו דה גול וז'ירו באוגוסט 1943 להסכמה על שיתוף פעולה במסגרת משותפת בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" (Comité français de la Libération nationale). מסגרת זו הפכה לאחר שחרור צרפת לממשלתה הלגיטימית של צרפת. יחידות הצבא שעמדו לרשות הגוף החדש נקראו "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération), וכללו את אנשי צבא צרפת החופשית, וכן את אנשיו של ז'ירו. צבא זה נלחם במערכה האיטלקית, במערכה לשחרור צרפת, ואף לאחר מכן בקרבות על אדמת גרמניה. לאחר שחרור צרפת הצטרפו אל הלוחמים אנשי מחתרות הרזיסטאנס.

צבא צרפת החופשית, שהחל לפעול ב-1940 ומנה רק אלפים בודדים של חיילים, גדל והתעצם ככל שנמשכה המלחמה, וביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים. לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס. צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.

צרפת של וישי

צרפת של וישי (בצרפתית: Régime de Vichy, משטר וישי), הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. ממשלה זו, שקבעה את מושבה בעיר וישי, ירשה את הרפובליקה השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמנים והאיטלקים, עד הקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שארל דה גול באוגוסט 1944. באופן רשמי קרא משטר זה לעצמו בשם "המדינה הצרפתית" (État Français), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם, "הרפובליקה הצרפתית" (République française).

על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליולי 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שהתיימרה להעניק למדינה חיים חדשים.

למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי ששימשה כמרכזו האדמיניסטרטיבי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפאשיסטית עד ספטמבר 1943.

לאחר התבוסה ב-1940, שיתף משטר וישי פעולה עם הגרמנים מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. המשטר שלט ב"אזור החופשי" כמו גם בצי הצרפתי ובמושבות צרפת, נכסים אסטרטגיים רבי ערך במאבק הגלובלי. הצי הצרפתי סירב להיכנע או להשמיד עצמו, וצ'רצ'יל נאלץ להורות על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940. כן נלחמו צבאות וישי בצבאות בעלות הברית במהלך המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941. שיתוף הפעולה עם הגרמנים הגיע לכך שמנהיגי וישי הורו לאנשי המיליס, המשטרה החשאית שהקים המשטר, לרדוף אחר היהודים, ואחר אלו שסומנו כ"בלתי רצויים" על ידי המשטר, לרבות אנשי הרזיסטאנס, ובכך סייעו לאכוף את מדיניות ההשמדה של הגרמנים באזורים שכבשו. וישי יזמה גם חוקי גזע משלה, בהשראה גרמנית, והמשטר הפעיל מדיניות שהגבילה את חרויות האזרח, ונטלה את הזכויות ממיעוטים ומזרים. למשטר וישי ולפועלים מטעמו ישנה אחריות ישירה בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואת יהודי צרפת, שבמהלכה נרצחו 76,000 יהודים, כרבע מהיהודים שחיו בצרפת לפני המלחמה.

הלגיטימציה של המשטר ושל פטן ולאוואל עמדה אל מול אתגר מתמיד שהציבו מולם אנשי צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול, שיצא לגלות, הוביל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני ולמשטר וישי, וטען כי תנועתו מייצגת את ההמשכיות של הממשלה הצרפתית הלגיטימית. במהלך הזמן איבד המשטר את הלגיטימציה והאמון הציבורי מהם נהנה באופן מוגבל בתחילתו, ופעולות ההתנגדות למשטר גברו ברחבי צרפת. בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.

ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.

ראשי תיבות

ראשי תיבות (ר"ת; בלשון חז"ל: נוטריקון - מלטינית: "לכתוב", "לסמן באותיות") הם טכניקה לכתיב מקוצר, שבה נכתב ביטוי נפוץ רק באמצעות האות הראשונה של כל מילה. לעיתים נלקחת יותר מאות אחת לראשי התיבות. בעברית מסמנים ראשי תיבות בגרשיים לפני האות האחרונה שלהם (ובהטיה הם נשארים במקומם); בערבית ראשי התיבות נכתבים כמילה; בשפות גרמאניות, לטיניות, סלאביות/קיריליות וביוונית ראשי התיבות נכתבים באותיות קטנות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ברומנית) או באותיות גדולות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ביוונית), או באותיות גדולות ללא רווחים וללא תווים ביניהן (למשל ברוסית ובאנגלית). לעיתים ראשי תיבות הם דו-שלביים. ראשי התיבות 'פ"מ' פירושם פקודות מטכ"ל, ובפירוש זה 'מטכ"ל' פירושו "מטה כללי".

שאלות ותשובות

שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהסוגות הענפות והפוריות בספרות התורנית, בעיקר בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים. נמצאות גם שו"ת בענייני אגדה וכדומה (שאינם נוגעים להלכה).

שם עט

שם עט, שם ספרותי או פְּסֶבְדוֹנִים (פְּסֵידוֹנִים, על פי חוקי התעתיק לעברית) הוא שם בדוי שתחתיו מתפרסמים ספרים או מאמרים, לעיתים משום שהמחבר חפץ בעילום שם, ולעיתים מסיבות אחרות. המונח "שם עט" בעברית הושפע מהביטוי "Pen name" באנגלית, ומ-"Nom de plume" בצרפתית. בצרפתית קרוי מושג זה גם בשם "Nom de guerre".

שמעון פרס

שמעון פֶּרֶס (2 באוגוסט 1923, כ' באב תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול תשע"ו) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל, בין השנים 2007–2014, וכראש ממשלת ישראל השמיני בשנים 1984–1986, וכן במשך כשבעה חודשים לאחר רצח רבין, בשנים 1995–1996. במשך כחמישה עשורים שימש חבר הכנסת ובחלקם היה שר בממשלות ישראל בתפקידים בכירים. היה יושב ראש מפלגת העבודה במשך כ-20 שנים.

מגיל צעיר היה מעורב בעשייה ביטחונית וציבורית בישראל. בגיל 29 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כחבר הכנסת, שר במשרדים שונים בממשלות ישראל, ובאופוזיציה, במשך 48 שנים רצופות, למעט מספר חודשים – יותר מכל חבר כנסת אחר, עד שנבחר לנשיא ב-2007. כיהן כיושב ראש מפלגת העבודה לזמן הממושך ביותר, במשך כ-20 שנים: מ-1977 עד ל-1992, 1995-1997, 2003-2005.

פעמיים כיהן בתפקיד ראש הממשלה:

ממשלת ישראל העשרים ואחת בין השנים 1984–1986, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחו להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר; שתי המפלגות החליטו לקיים "הסכם רוטציה", שלפיו ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש ממשלת אחדות, כאשר פרס יהיה הראשון.

ממשלת ישראל העשרים ושש בין נובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין, ועד למאי 1996, אז החליפו בתפקיד בנימין נתניהו בעקבות ניצחונו על פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.פרס היה שר החוץ בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1992–1995), והיה בין המובילים של תהליך אוסלו, סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף, אשר הביאו להסכמות שניתן להן תוקף עם החתימה הפומבית על הסכמי אוסלו. על תהליך זה הוענק לו, ליצחק רבין וליאסר ערפאת פרס נובל לשלום לשנת 1994.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.