על השחיטה

על השחיטה היא פואמה שנכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב.

על השחיטה
מאת חיים נחמן ביאליק

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

רקע ומבנה

היא נכתבה על ידי ביאליק באופן ספונטני לאחר ששמע על הפוגרום. לאחריו היה במשך שבועיים באזור כחלק מוועדה היסטורית שהוקמה לשם איסוף עדויות על מנת לברר את שאירע[1]. לנוכח הטבח חש ביאליק תדהמה, אך גם כעס בשל אי הצדק שנעשה[2], דבר שבא לידי ביטוי גם בפואמה עצמה.

בעקבות הטבח ובזמן שהותו בקישינב כתב גם את "בעיר ההרגה"[1].

הפואמה בנויה מארבעה בתים. במשך רובה, בארבע השורות הראשונות של כל בית ניתן למצוא חריזה חובקת, והשורה שלאחר מכן מתחרזת עם האחרונה.

תוכן הפואמה

כותרת

ניתן לראות בכותרת נימה של אירוניה - האם זו באמת כוונתו של אלוהים? להוביל את היהודים כצאן לטבח לשחיטה? ניתן אף להגיד שההרוגים בטבח מדומים כאן לחיות המובאות לשחיטה, מבלי כל יכולת להתנגד[3].

הבית הראשון

בשורה הראשונה- "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!", הדובר מתייחס לעצמו כמעין קורבן נוסף של פוגרום זה, תוך שהוא פונה לשמים דווקא ולא לאל עצמו[4]. כמו כן, ניתן לראות מעט אירוניה בחריזה שבין השמיים והרחמים בשורה זו: גם השמיים, מקום משכנו של אלוהים, וגם מידת הרחמים, שכה מאפיינת את אלוהים, נמצאות ריקות מתוכן בשורה הראשונה. יש בכך ביקורת על החמלה והנוכחות של אלוהים לאחר הפוגרום. במילים "אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב", הוא מטיל ספק בשנית בקיומו של אלוהים[5].

בהמשך בית זה, עם השורה "אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי", ניתן לראות כי למרות פניית הדובר אל השמיים, הוא סבור כי הפתרון תלוי אך ורק בו, באמצעות הדשג במשפט על המילה "אני" ושימוש בצורת ניסוח שניתן למצוא גם בתלמוד[6].

הבית השני

בדומה לתיאור היהודים כחיות שצווארן נמצא סמוך לסכין[3], הדובר מציע ל"תליינים" (הכוונה בכך היא לאלוהים, שגרם להופעת הספקות שלו) את צווארו ("הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!")[7].

מעשה ההקרבה לשחיטה שלא מטוהר לב (בניגוד לעקדת יצחק) מתואר בתנ"ך, גם על ידי אלוהים, כמעשה אסור שאף מזכה את מבצעיו בעונש מוות. אם כן, נראה כי ישנה אצבע מאשימה כאן כלפי אלוהים. הדבר אכן מתברר כך בשורה שלאחר מכן- "לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם", כשהכוונה כאן יכולה להיות לכוחו האדיר של אלוהים, שלקיים צדק הינה חלק ממנה[7].

הבית השלישי

בתקווה לנקמה שתתבצע על שנעשה, הדובר מחכה ל"צדק" שיעשה מידי שמיים (כביכול על ידי אישיות אלוהית, זו שכאמור הוא הטיל בה ספק בתחילת הפואמה)[3].

הבית הרביעי

בבית זה מראה הדובר את כמיהתו לצדק לאחר הפוגרום, אך בניגוד לספק באל שמביע בתחילת הפואמה, הוא שוב תומך דווקא בצדק "מלמעלה", מידי שמיים, שלא דורש הפעלת כוח מצד היהודים כדי לבצעו. לקראת סוף הבית הוא טוען שדם הקורבנות המכסה את האדמה יהפוך לחרפה וכסמל למעשה מביש זה (במילים "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם"). הבית והפואמה כולה מסתיימים בכך שמתואר כיצד דם הקורבנות מחלחל לתחתית האדמה[3].

לחנים וביצועים

הפואמה הולחנה ובוצעה באופן חלקי (שני הבתים הראשונים בלבד) על ידי לייב גלנץ[8].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 רלה קושלבסקי, " 'שמים בקשו רחמים עלי': מקונווציה מדרשית לעיצוב ספרותי מודרני", מחקרי ירושלים בספרות עברית, י"ז (תשנ"ט), עמוד 59
  2. ^ Alexandra Wright, "'On the Slaughter': Bialik Confronts God after Kishinev, 1903", European Judaism 34 (2001),p. 85
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Alexandra Wright, "'On the Slaughter': Bialik Confronts God after Kishinev, 1903", European Judaism 34 (2001),p. 86
  4. ^ ניתוח הפואמה, מתוך ויקיספר
  5. ^ Alexandra Wright, "'On the Slaughter': Bialik Confronts God after Kishinev, 1903", European Judaism 34 (2001),p. 87
  6. ^ רלה קושלבסקי, " 'שמים בקשו רחמים עלי': מקונווציה מדרשית לעיצוב ספרותי מודרני", מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ז (תשנ"ט), עמוד 64
  7. ^ 7.0 7.1 Alexandra Wright, "'On the Slaughter': Bialik Confronts God after Kishinev, 1903", European Judaism 34 (2001),p. 89
  8. ^ על הפואמה באתר זמרשת
אל המשורר

אל המשורר הוא שמה של להקה ישראלית שהוקמה במטרה להעניק רוח חדשה ליצירתו של חיים נחמן ביאליק, לקרב את הקהל הצעיר יותר ליצירתו ולהלחין שירים שטרם הולחנו וטרם נלמדו בבי הספר. "אל המשורר" הוא שמו של שיר גנוז של ביאליק. חברי הלהקה הם בעז אלברט, חי שושן, טל גולדברג ואורי מייזלמן, כולם עוסקים בחינוך, בין היתר במסגרת תנועת "דרור ישראל".

בינואר 2011 הוציאה הלהקה את השיר "עשן שחור" לציון יום ה-30 לחללי אסון הכרמל. השיר נכתב והולחן על ידי חבר הלהקה חי שושן.

בשנים האחרונות עובדת הלהקה על פרויקט חדש בשם "אשר קראתי למתים" - משירי המשורר ולדיסלב שלנגל אשר כתב בגטו ורשה. במסגרת הפרויקט הלחינה הלהקה משירי ולדיסלב שלנגל, המשורר מגטו ורשה. השיר "שתי מיתות", הראשון מתוך האלבום שבדרך, הוקלט במסגרת פרויקט משותף של משרד ההסברה ורשת ג', "הקול עוד נשאר", באפריל 2011. הפרויקט המלא נחשף לראשונה ביולי 2013 בהופעה מיוחדת לרכזי תרבות וחינוך, אשר התקיימה בת"א.

בעיר ההרגה

בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"ג – תשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.

בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה.

ברכת השחיטה

ברכת השחיטה היא אחת מברכות המצוות שתיקנו חז"ל על השוחט לברך קודם שמקיים מצוות השחיטה. אך יש הסוברים שברכה זו היא בכלל ברכות השבח.

גאבלה

הגאבלה (gabela, בקרב קהילות סרביה נקרא גם פֶּצָ'ה, peča), בארצות הרומניות (נסיכות מולדובה וולאכיה), בבולגריה, ובסרביה היה מס עקיף שהוטל על השחיטה הכשרה של עופות ובהמות ומקורו בתקופה העות'מאנית.

ההכנסות שנוצרו מגביית המס נועדו למימון הפולחן הדתי של הקהילה היהודית וגם למימון מוסדות הקהילה, בית הספר, בית החולים, בית המחסה לזקנים ולנכים ומוסדות צדקה אחרים.

המס אושר בהוראות הנסיכויות של מיכאי רקוביצה בשנת 1764, גריגורה אלכסנדרו גיקה בשנת 1777, קונסטנטין איפסילנטי בשנת 1799 ויואן סנדו סטורזה בשנת 1825.

הלל זיידמן

ד"ר הלל זיידמן (ז' בכסלו תרע"ה, 25 בנובמבר 1914 - ג' באלול תשנ"ה, 29 באוגוסט 1995), היה עסקן חרדי בפולין ובניו יורק, סופר ופובליציסט.

המאבק על השחיטה הכשרה

המאבק על השחיטה הכשרה הוא מאבק הנמשך מאז אמצע המאה ה-19 נגד הניסיון או הכוונה למנוע את השחיטה הכשרה, היהודית והמוסלמית. כיום, מובילי מגמת איסור השחיטה הכשרה הם ארגונים הפועלים להגנת בעלי חיים, הטוענים שהשחיטה הכשרה היא שיטה אכזרית להרג בעלי חיים.

הטענות נגד השחיטה הן בעיקר כלהלן:

ההכנות לשחיטה, ובמיוחד השכבת בעל החיים לפני השחיטה, הן אכזריות.

עצם השחיטה, שהיא חיתוך בבשר החי, גורמת כאב.

בעל החיים נשאר בהכרה לאחר השחיטה לכמה דקות, וממילא סובל סבל רב.היהדות הדתית והציבור המוסלמי במדינות שבהן מועלות טענות אלה נאבקים להמשך היתר קיום השחיטה הכשרה, בטענה שהיא גורמת לאובדן הכרה מיידי ואינה אכזרית וכן כלולה בחופש הדת שלהם.

רוב המערערים על השחיטה לא פעלו ישירות נגדה, אלא קראו לשחוט רק אחרי הימום בעל החיים באמצעות שוק חשמלי שאמור להביאו למצב של חוסר הכרה ולמנוע את כאב השחיטה עצמה. פתרון זה אינו מקובל על מבקשי השחיטה הכשרה, משום שהנזק הנגרם לבהמה על ידי מכת החשמל והנפילה בעקבותיה עלול להורגה ולעשותה נבלה או לחלופין להביאה למצב של גסיסה ובכך להטריפה.

חיים נחמן ביאליק

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873 – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי".

הסופר הרוסי מקסים גורקי כתב:

ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים של ביאליק, כתב על ביאליק:

יצירותיו של ביאליק תורגמו לשפות רבות, ובהן תרגומים רבים לאנגלית, לצרפתית, לגרמנית, לרוסית, לערבית (על ידי זכאי אהרן) וליידיש.

חסידות במרחב הרומני

במרחב הרומני, הכולל מחוזות שהיו חלק מרומניה בתקופות מסוימות בהיסטוריה, פעלו כל זרמי היהדות של התקופה, החסידות, האשכנזים הישנים, רפורמיזם שכונה גם מודרניזם, הנאו-אורתודוקסיה, הספרדיות והיהדות הלאומית. הרבה חצרות חסידיות פעלו במרחב זה במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 והשפיעו על דמותה של יהדות רומניה ועל חיי הדת והתרבות שלה.

בנסיכות מולדובה (מאוחר יותר חבל מולדובה ברומניה) חדרו והתבססו בהדרגה בשטפנשט, בבוחוש, בפשקאן ובאדז'וד, החצרות החסידיות המונהגות על ידי בני משפחת פרידמן. בני המשפחה הזאת ייסדו, בתקופה שבין מלחמות העולם, חצרות חסידיות גם בפלוישט ובבוקרשט במונטניה. במקביל לחצרות של בני משפחת פרידמן התקיימו חצרות של אדמו"רים מהמשפחות לנדמן (Landman), דרברמדיגר (Derbaremdiger), הלפרין (Halperin) ופרנקל. בבוקובינה בלטה גם משפחת האדמו"רים האגר (Hager) ובבסרביה המשפחות פרידמן וטברסקי (Twerski) ותנועת חב"ד. בטרנסילבניה היו ענפים של משפחת האגר וחסידות סטמר (בחלק שהיה פעם חבל מרמורש שהיום כלול בטרנסילבניה).

יהדות מולדובה

רפובליקת מולדובה הנוכחית הייתה בעבר חלק מנסיכות מולדובה ולאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית סופחה לאימפריה הרוסית ונקראה בשם בסרביה. לאחר המהפכה הבולשביקית סופח החבל לרומניה ובעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ עבר לשליטת ברית המועצות, שהפכה אותו לאחת מ-16 הרפובליקות שלה. במשך הדורות הושפעה הקהילה היהודית של החבל מהעם ששלט בו, לעיתים הרומנים ולעיתים הרוסים.

רבים מיהודי בסרביה חיו בעיר הבירה, קישינב. הקהילה בקישינב הוקמה כבר במאה ה-18 ובסוף המאה ה-19 ישבו בה כ-50,000 יהודים, שהיו כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר. יהודים חיו גם בעיירות בסרביה ואפילו ביישובים חקלאיים, בהם עסקו בעבודת האדמה, כפי שתיאר אותם ביצירותיו הסופר שמואל-לייב בלנק. בשנת 1897 התגוררו בבסרביה כ-226 אלף יהודים מסך האוכלוסייה של כ-2 מיליון תושבים.

בתחילת המאה ה-20 נערכו בקישינב שני פוגרומים אכזריים מאוד שהשפיעו רבות על יהדות מזרח אירופה בכלל ויהדות מולדובה בפרט. הפוגרום הראשון אירע ב-6 באפריל 1903 ובו נרצחו 49 יהודים ועוד מאות יהודים אחרים נפצעו. הפוגרום השני אירע ב-19 באוקטובר 1905 ובו נרצחו 19 יהודים. שני הפוגרומים גרמו לבריחה גדולה של יהודים ממולדובה, חלקם למערב אירופה ולארצות הברית וחלקם לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה. בעקבות הפוגרומים כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמות על השחיטה ובעיר ההרגה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה צורפה מולדובה לרומניה, ומספר היהודים בה גדל מאוד, למורת רוחם של הרומנים. לפני מלחמת העולם השנייה אולצו הרומנים לוותר על חבל ארץ זה לברית המועצות. הוויתור היה טראומטי עבור הרומנים והם האשימו את היהודים באהדה לקומוניזם ותככים שגרמו לאובדן מולדובה. כאשר פלשו הגרמנים יחד עם הרומנים למולדובה במלחמת העולם השנייה הועבר השלטון למשטר הרומני הפשיסטי. הרומנים הגלו את היהודים לטרנסניסטריה, שם נרצחו מעל חמישים אחוזים מכלל יהודי בסרביה. תחת השלטון הסובייטי סבלו היהודים הדתיים מדיכוי על רקע אמונתם, כמו המאמינים של הדתות האחרות בברית המועצות הקומוניסטית.

בשנת 1992, נעשו מאמצים להעלאת יהודים שישבו במולדובה ומתחילת שנות ה-90 עלו ממולדובה לישראל כ-42,000 יהודים.

כיום יש במולדובה כ-31,000 יהודים אך המספר אינו מדויק בשל ההגירה ממולדובה לרוסיה, ארצות הברית, רומניה וישראל וכן בשל השאלה מיהו יהודי בהתייחס לצאצאי נישואי תערובת. בין יוצאי קהילת מולדובה הידועים בארץ ובעולם ניתן למנות את הפרופסור אברהם כוגן, הפוליטיקאי רם עמנואל והשחקנית נטלי פורטמן.לרבה הראשי למדינת מולדובה מונה בשנת 1989 שליח חב"ד הרב זלמן טוביה הכהן אבלסקי. לרב אבלסקי קשרי ידידות עם נציגי השלטון במדינת מולדובה, ומתארח ומארח נציגי ממשל וחברי הפרלמנט, שיחד עמם דואג לשיקום יהדות ויהודי מדינת מולדובה ובחבל ארץ טרנסניסטריה. לאחר פטירתו של הרב אבלסקי, התמנה למחליפו בנו, הרב יוסף יצחק אבלסקי, שהיגר לשם כך מישראל.

יחיאל אריה מונק

הרב יחיאל אריה (מיכאל) מונק (1905 – 1985) היה רב, מחנך, מרצה ומחבר ספרים, יליד גרמניה, שפעל גם בארצות הברית ובישראל.

יעקב בודו

יעקב (יענקל'ה) בודו (נולד ב-28 במרץ 1931) הוא שחקן וקומיקאי ישראלי. חתן "פרס התיאטרון הישראלי" על מפעל חיים ו"פרס פולק".

ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה)

ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה), הייתה ישיבת תנועת המוסר בעיירה סלובודקה (כיום שכונה בעיר קובנה שבליטא). לאחר מכן הוקם סניף בשם ישיבת חברון. ישיבת סלבודקה בבני ברק קרויה על שמה של "כנסת ישראל".

דרכה של ישיבת סלבודקה השפיעה על ישיבות אחרות, בוגרי סלבודקה היו מעורבים בהקמת ובהרחבת ישיבות בפרט לאחר השואה.

נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

סובאלק

סובאלק (בפולנית: Suwałki; ביידיש: סואוואַלק; בליטאית: Suvalkai; בגרמנית: Suwalken) היא עיר במחוז פודלסיה (Podlasie) שבצפון-מזרח פולין. כיום (2006) מונה העיר קרוב ל-70,000 נפש.

העיר משמשת כבירת נפת סובאלק, ואחד מן המרכזים המסחריים החשובים בחבל פודלכיה (Podlachia, לעיתים Podlachian). העיר שימשה בעבר בירת חבל סובאלק, עד לביטול יחידה מנהלית זו בשנת 1999.

העיר מרוחקת כ-30 ק"מ מגבולה הדרום-מערבי של ליטא. סודוביה (Sudovia), המחוז האתנוגרפי הליטאי הסמוך לעיר, הקטן מבין חמשת מחוזותיה האתנוגרפיים של ליטא, מכונה על שמה "סובאלקיה". העיר השאילה את שמהּ גם ל"אזור מוגן" (דומה לשמורת טבע, בעל פחות מגבלות) הסמוך אליה.

פרדס הוצאה לאור

פרדס הוצאה לאור בע״מ היא הוצאת ספרים ישראלית העוסקת במגוון סוגות ספרותיות: ספרי עיון, סיפורת, שירה וספרות ילדים, ומקדמת גם ספרות ניסיונית.

הוצאת "פרדס" מוציאה לאור גם כתבי עת כגון "סוציולוגיה ישראלית", "חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל", "סדק: כתב העת לנכבה שכאן", "דקה: כתב עת לשירה ולביקורת", "מחברות קולנוע דרום" ו"תו+".

פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

שוחט

שוחט ובודק (בקיצור שו"ב) הוא מקצוע מהמקצועות המסורתיים בקהילה היהודית והיה נחשב אחד מכלי הקודש. תפקידו של השו"ב לשחוט עוף או בהמה דקה או גסה, לצורך אכילה, בסכין כשירה שהיא חדה חלקה ונקיה מפגימות (אפילו בשיעור כל שהוא- שו"ע יו"ד סימן י"ח) כדרישת ההלכה. בדיקת הסכין נעשית לפני השחיטה וגם לאחריה. השוחט, כמו שאר בעלי המקצועות המסורתיים כמו הרב, המוהל, סופר סת"ם, מלבד ידיעת הטכניקה וההלכות צריך שיהיה ירא שמיים. ישנם מקרים בהם שוחט ובודק יוסמך לשחיטת עופות בלבד, ויש שילמד היקף גדול יותר של הלכות ויוסמך אף לשחיטת בהמה דקה וגסה, היינו: כבשים עזים ובקר. השוחט הוא גם "בודק", כלומר אחראי לבדוק שהעוף או הבהמה ששחט כשרים (בעיקר בדיקה מטרפות).

שחיטה (הלכה)

שחיטה ביהדות היא מצווה להכשיר בהמה, חיה או עוף טהורים באמצעות הריגה על פי ההלכה. בעל חיים שלא נשחט כהלכה, נחשב לנבלה ואינו כשר לאכילה או לקורבן. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה.

השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בעודו בחיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות. כחלק מהשיסוף, יש לחתוך את הוושט של בעל החיים וכן את קנה הנשימה.

שלמה קלוגר

רבי שלמה יעקב יוסף קלוגר (בכתיב יידי: קלוגער; מוכר בעיקר עם שמו הראשון: רבי שלמה קלוגר), מכונה גם המהרש"ק והמגיד מברודי (מרחשון ה'תקמ"ו, 1785 – ל' בסיוון ה'תרכ"ט, יוני 1869) היה רב, מנהיג, פוסק ודרשן מפורסם, מגדולי התורה בגליציה באמצע המאה ה-19.

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפך • על השחיטה • בעיר ההרגהלא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף"התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליקבית ביאליקגבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליקמוסד ביאליקרחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎אירה יאןמרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.