עלי בן אבי טאלב

עלי בן אבי טאלבערבית: علي بن ابي‌ طالب, נכתב לעיתים גם: עלי אבן אבו טאלב; 599 (600) - 661 לערך) עבור הסונים היה האחרון במניין ארבעת הח'ליפים הראשונים ועבור השיעים היה האימאם הלגיטימי הראשון שהגיע לאחר מוחמד, ורואים בו ובצאצאיו כממשיכי דרכו החוקיים של מוחמד, כולם חברי אהל אל-בית, ביתו של מוחמד. מחלוקת זו סביב ירושת ההנהגה היא שהביאה לפיצול האומה (הקהילה המוסלמית) לשיעה ולסונה.

עלי בן אבי טאלב
علي بن ابي‌ طالب
עלי בן אבי טאלב על ידי הקוב הוונטנין
עלי בן אבי טאלב על ידי הקוב הוונטנין
לידה 599
מכה
נרצח 661 (בגיל 62 בערך)
בית אומיה כופה, הח'ליפות האומיית
מקום קבורה עיראק נג'ף, עיראק
בת זוג פאטמה
שושלת האימאמים השיעים
הח'ליף ישר הדרך ה־4
656661
(כ־5 שנים)
Meshed ali usnavy (PD)
מקדש האימאם עלי בנג'ף

ביוגרפיה

עלי נולד בסביבות 599 (או 600) במכה לאבו טאלב, סוחר עשיר ממכה שהיה דודו ופטרונו של מוחמד. היה מן הראשונים שקיבלו את האסלאם - עוד בילדותו (בגיל 7 או 9). הייחוס שלו שקיבל את האסלאם בגיל 7 היא טענה שיעית. לטענת הסונים, בן 7 אינו בן-דעת, ולכן כי אפשר לטענתם להאמין שקיבל את האסלאם בגיל זה. התחתן עם פאטמה בתו של בן-דודו מוחמד.

לאחר מותו של מוחמד, הייתה לעלי קבוצת מאמינים שקיוותה שיירש את הנביא, מתוקף קרבתו המשפחתית אליו. אולם מכיוון שעלי היה מקורב לאנצאר, תומכיו של מוחמד ממדינה, הנהגתו לא התקבלה על המקורבים למוחמד מאחר שביקשו להחליט על מחליפו של מוחמד בעצמם, וכך שלושה מועמדים אחרים הועדפו על פניו לפני שנעשה בעצמו ח'ליפה. שלושת קודמיו מכונים בספרות השיעית "גונבי הח'לאפה".

במרץ 627 השתתף עלי בטבח בני קריט'ה.

ב-656, לאחר הירצחו של עות'מאן בן עפאן, נבחר לח'ליפה הרביעי. כמו קודמו עות'מאן בן עפאן, גם הוא נתקל בהתנגדות עזה. תומכיו היו בעיקר מהעיר כופה שבעיראק. מתנגדיו החריפים ביותר היו בני משפחת בן עפאן משבט אומיה, שטענו כי הוא עמד מאחורי רצח עות'מאן. הבולט במתנגדים היה מועאויה אבן אבו סופיאן, מושל סוריה הערבי, שחזר וטען כי עלי אינו בא חשבון עם רוצחי עות'מאן, שהיו בין שורות צבאו של עלי, והתנה את הביעה (שבועת אמונים) לעלי כ"אמיר אל-מואמנין" (אמיר המאמינים) בהבאתם לדין של רוצחי עות'מאן; לטענתו, אי מעצרם וענישתם של רוצחי עות'מאן עלול לסכן את עלי עצמו ברצח כמו את אנשי שבט אומייה. כמו כן, זכה עלי להתנגדות קשה ביותר מצד שניים מחברי השורא, היא המועצה שהורכבה מן הפקידות המדינית, הצבאית, והדתית הבכירה והייתה אחראית על בחירת הח'ליפה: טלחה וְא-זובייר, זאת יחד עם אשתו האהובה של מוחמד, עאישה, אשר התנגדה לעלי אישית.

במשך כל שנות שלטונו (656-661) ניהל מלחמות פנימיות נגד מתנגדיו באימפריה. הקרבות הקשים ביותר היו נגד טלחה, א-זובייר ועאישה, קרב הגמל, כאשר ניצחונו של עלי בקרב הוביל למותם של טלחה וא-זובייר, ולהרחקתה של עאישה מהפוליטיקה. לאחר מכן נערך הקרב נגד מועאויה אבן אבו סופיאן, קרב צפין.

לעלי היה יתרון צבאי, ונראה היה כי הניצחון בקרב יהיה שלו, אלא שאז החליט מועאוויה לנקוט תחבולה. הוא ציווה לשים ספרי קוראן על החניתות של לוחמיו, וכשנפגשו מול לוחמי עלי, החלו לזעוק "תנו לאלוהים להחליט מי הח'ליפה האמיתי".

עלי, חרף התמרמרות פנימית מצד חלק מלוחמיו, נאות לקיים בוררות בינו ובין מועאוויה. הוא מינה כנציג מטעמו חכם הלכה חשוב מתימן בשם אבו מוסא אל-אשערי, ומנגד מינה מועאוויה מצדו את המפקד המהולל וכובש מצרים, עומר אבן אל-עאץ, שהיה ידוע כאדם חריף וממולח, וכעת תפקד כסגנו של מועאוויה. כשנפגשו שני הצדדים לבוררות, טען עומר שלא ייתכן כי שני הצדדים ייפגשו כשעלי בעמדת הח'ליפה ולכן ביקש שעלי יוותר על הח'ליפות, כך שהוא ומועאוויה יעמדו כשווים בפני הבוררים. עלי הסכים לוותר על הח'ליפות, ומשעשה כך, הכריז עומר שעכשיו, כשהח'ליפות "פנויה", הוא לוקח אותה ונותן אותה למועאוויה. הקהל שהיה נוכח באירוע הריע לכך וקיבל זאת. עלי המושפל לא יכול היה לשאת את התוצאות המביכות, וניסה לאסוף את צבאו ולכפות את ח'ליפותו בכוח, אך בינתיים התפזר מחנהו. חלק ממנו הצטרף למועאוויה, וחלק אחר (הח'וארג'ים) הקצין וטען שעלי אחראי להשפלה הזו, ושהיחיד שיש בזכותו לערוך בירור בשאלה מיהו הח'ליפה הוא אללה. בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי שלטו למעשה שלושה ח'ליפים בעולם האסלאם.

עלי בן אבי טאלב נרצח בשנת 661 בעיר כופה שבעיראק על ידי אבן מולג'ם מורדי - אחד מקבוצת הח'וארג' שמרדו נגד סמכותו[1]. עלי הותקף בוקר אחד בשעת התפילה במסגד הגדול של אל-קופאה, ומת כעבור יומיים. קברו שבנג'ף מהווה מוקד עלייה לרגל עבור השיעים, ונחשב לאתר קדוש.

השיעים רואים בו את יורשו החוקי והיחיד של מוחמד, בין היתר בשל קרבתו המשפחתית אליו (בן דודו וחתנו). רק מי שהוא מצאצאיו ראוי להיות אימאם, כלומר מנהיג השיעים. שמו של עלי נקשר בעיקר בפילוג הגדול של האסלאם (השיעה) - אולם זו הופיעה ככת רק לאחר מותו. הסונים רואים בו ח'ליפה ראוי וטוב ואחד מארבעת הראשידון.

מבין הח'ליפים ששלטו בשנת הח'ליפות האחרונה של עלי, נשאר רק מועאויה, שלאחר מותו החל שלטון בית אומיה שנמשך עד שנת 750.

בנו חוסיין בן עלי נהיה למייסד השיעה והוצא להורג עם 70 מבני משפחתו בעיר כרבלא שבעיראק. גם מקום קבורתו משמש מוקד עלייה לרגל ואתר מקודש.

ספרו נהג' אל-בלאע'ה נחשב בין החשובים באסלאם.

דמותו במסורת השיעית

השיעים רואים את עלי כדמות החשובה ביותר בדת אחרי מוחמד. לדבריהם, העברת ירושת ההנהגה אחרי מוחמד הייתה אמורה ללכת ישר לעלי שכן זוהי הייתה בקשתו וכוונתו של מוחמד לפני מותו, ומכאן מינויים של אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועות'מאן בן עפאן לא הייתה לגיטימית. שכן מוחמד הציע וביקש בהזדמנויות שונות במהלך חייו כי על עלי להנהיג את המוסלמים לאחר מותו. טענה זו נתמכת על ידי חדית'ים רבים שסופרו על ידי חכמים שיעים, הכוללים את חדית' ע'דיר ח'ם, חדית' שני הדברים כבדי המשקל, חדית' העט והנייר, חדית' אנשי הגלימהאנ'), חדית' העמדה, חדית' הזמנת המשפחות הקרובות, וחדית' שנים עשר היורשים. לפי השקפה זו, עלי כיורשו של מוחמד לא רק הנהיג את הקהילה בצדק, אלא גם פירש את חוקי השריעה והמשמעויות האזוטריות שלו בצדק, ומכאן הוא נחשב כנקי מטעויות וחטא כי הוא מונה על ידי האלוהים, דרך צו אלוהי, דרך מוחמד.

עולי הרגל שיעים נוהגים לעלות למסגד האימאם עלי , בנג'ף ולהתפלל שם. תחת האימפריה הספווית, קברו של עלי הפך למוקד קדושה שהודגם בעלייה לרגל שנעשה על ידי השאה אסמאעיל הראשון לנג'ף וכרבלא.

עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עבאס
דודו
 
אבו טאלב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
הח'ליף ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
מוחמד
 
עאישה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
חתנו, האימאם ה-1
 
פאטמה
בתו היחידה עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
האימאם ה-2
 
חוסיין
האימאם ה-3

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יש כותבים שיעים הטוענים שאמו יהודיה, ראו כאן
27 בינואר

27 בינואר הוא היום ה-27 בשנה בשבוע ה-5 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 338 ימים. (339 בשנה מעוברת)

איבאדיה

אִבַּאדִיָּה (בערבית : الإباضية; תעתיק מדויק: אלאבאצ'יה) היא כת אסלאמית, פלג של כת הח'וארג', אשר התנגדה הן לשלטון הסונים והן לשלטון השיעים והקימה לעצמה מדינות עצמאיות בדרום חצי האי ערב ובצפון אפריקה.

אימאם

אימאם (בערבית: إمام; תעתיק מדויק: אִמאם; תרגום מילולי: זה שלפני) הוא תואר מנהיגות דתי מוסלמי, שהגדרתו שונה בזרמים השונים באסלאם.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

השושלת העלווית

השושלת העלווית (בערבית: العلويون; אל-עלוויון) (1631-כיום) היא שושלת המלוכה השולטת במרוקו כיום. מלך מרוקו הנוכחי מוחמד השישי הוא השליט מספר 22 של השושלת העלווית. השם "עלווים" מגיע ממולאי עלי אל-שריף (1589–1659) שנחשב למייסד השושלת. המשפחה העלווית מייחסת את מוצאה למשפחת הנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ופאטמה בת מוחמד.

ולי

וַלִיּ (בערבית: وَلِيّ, רבים: أَوْلِيَاء) הוא תואר דתי שפירושו מגן או משגיח. מילה זו אומצה על ידי מספר תרבויות אסלאמיות אחרות.

בסופיות ולי או ולי אללה, הוא כינוי שפירושו "חברו של אללה". חברים בקבוצה סופית המכונים בשם זה נחשבים לקרובים לאלוהים (אלוהים קירב אותם אליו).

קדוש זה יכול לברך את המאמינים בברכה שנשמרת גם אחרי מותו ומכאן בא "זיראת אל-קבו" - הביקור בקברי השייך (קברי הצדיקים).

בשיעה המשמעות היא דומה, כלומר חברו של האל, אולם רק האימאם השיעי הראשון עלי בן אבי טאלב (בן דודו של הנביא מוחמד) ואשתו פאטמה בת הנביא מוחמד מכונים בתואר כבוד זה.

סלפים, ובהם הווהאבים, מתנגדים להענקת הכינוי "ולי" לבני אדם, הם מסתמכים בכך על פירוש המילה בסורת אל-מאאדה (סורה 5), איה 55: "מגנכם/מנהיגכם ("ולי") הוא אלוהים ושליחו (מוחמד) והמאמינים המקיימים את התפילה והנותנים זכאת כשהם כורעים (לתפילה)".

חוסיין (בן עלי)

חוסיין בן עלי (בערבית: حسين بن علي; תעתיק מדויק: חֻסַין בן עלי) הוא בנם הצעיר של עלי בן אבי טאלב (הח'ליף הרביעי באסלאם) ופאטמה, בתו של מוחמד; הוא מייסד השיעה. חוסיין ואחיו, חסן בן עלי, היו מבני משפחתו האהובים ונכדיו של הנביא מוחמד. הוא נהרג יחד עם תומכיו על ידי שליחיו של הח'ליף יזיד הראשון, בנו של מֻעאויה אבן סופיאן, יריבו המר של עלי, בכרבלא שבעיראק.

בתקופתו היה מאבק על ההנהגה בין צאצאי החליף הרביעי לבין בית אומיה על הנהגת האסלאם. הח'ליף יזיד הראשון רצה הכרה מחוסיין שהוא (יזיד) המנהיג הלגיטימי של העולם המוסלמי ואילו חוסיין רצה לתבוע את השלטון מידי יזיד. חוסיין נקרא על ידי אנשי כופה, אשר תמכו בהנהגה של משפחת הנביא את הקהילה שם. כאשר נודע הדבר לאבן סעד, מנהיג העיר כופה, הוא יידע את יזיד על כך. יזיד שלח את ראש צבאו שמר (شمر) כדי לעצור את שיירתו של חוסיין, שכללה נשים, ילדים וטף, מלהגיע לכופה.

זכרו של חוסיין נשמר עד היום בקרב השיעים. הללו מציינים את יום מותו על ידי צום וטקסי זיכרון ומעלים הצגות (תעזיה, בערבית: "נחומים") שבהן מזכירים את כל ההיסטוריה הדתית של האנושות עד לאירוע בכרבלא. ישנם חלקים בעולם השיעי שבמהלך טקסים אלה אף מכים עצמם עד זוב דם. יום זה נקרא עשוראא', לפי המסורת השיעית מלשון "עשר", משום שמותו חל ביום 10 בחודש המוסלמי מוחרם, שנת 61 להג'רה.

חסן בן עלי

חַסַן בן עַלי בְן אַבי טַאלִב (בערבית: الحسن بن علي بن أبي طالب) היה נכדו הבכור של הנביא מוחמד, אשר נחשב על ידי מרבית המוסלמים השיעים לאימאם השיעי השני. פלגים אחרים מחשיבים את אחיו הצעיר חוסיין בתור האימאם השיעי השני, מאחר שתקופת שלטונו הייתה קצרה מאוד, והוכרה על ידי מוסלמים מעטים. למרות זאת, חסן נחשב לדמות חשובה בקרב הסונים והשיעים, כאחד ממשפחתו וממלוויו (אלצחאבה) של מוחמד.

סורת אל-כות'ר

סורת אל-כַּוּתְ'ר (ערבית: سورة الكوثر), או סורת השפע, היא סורה מספר 108 בקוראן. סורה קצרה זו, הקצרה ביותר בקוראן, מונה שלושה פסוקים (אַיאַת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל (جبريل) במכה. לפי ספרו של אבּן אלצֻ'רַיְס, פַצָ'אאִ'יל אלקֻראן (מהמאה ה-10), המיוחס לפרשן הקוראן עַטָאא' אלחֻ'ראסאני (בן המאה ה-8), הורדה סורה זו אחרי סורת אל-אעדיאת ולפני סורת א-תכאת'ר.ישנן גרסאות שונות לגבי נסיבות ירידת הסורה. לפי ההיסטוריון המוסלמי אבן אִסְחאק ירדה סורה זו למוחמד במכה זמן קצר לפני המסע הלילי של מוחמד, כאשר אעץ אבן וַאיל, ממנהיגי עובדי האלילים בתקופה שלפני מדינה, עלב במוחמד על שאין לו בנים שישאו את שמו וזכרו, ועל כן יישכח. פרשנים אחרים מייחסים את העלבון לאבו להב אבן עבד אל-מֻטַלִב (أبولهب), שהיה דודו של מוחמד וחתנו, או לכעב אבן אל-אשרף, משורר בן שבט בני נדיר היהודי אשר עיין את מחמד וכתב נגדו.

המילה "אל-כַוּתְ'ר" היא מילה יחידאית בקוראן, המתארת את אשר ניתן למוחמד. תפסירים (פירוש לקוראן) מפרשים כי מדובר בשמו של נהר בגן עדן אליו יובלו כל המאמינים האמיתיים באללה ביאום אלקיאמה, הוא יום הדין באסלאם, ממנו ישתו פעם אחת ויחידה, ולעולם לא יצמאו עוד. התפסירים גם מאמינים כי אל-כַוּתְ'ר מתאר את כל הטוב שהוענק למוחמד -ובכלל זאת ההתגלויות האלוהיות שיצרו את הקוראן.המסורת השיעית טוענת כי אל-כות'ר היא כינוי לפאטמה בת מוחמד, אשתו של האימאם השיעי הראשון עלי בן אבי טאלב ואימם של האימאם השני חסן אבן עלי והשלישי חוסיין אבן עלי, דרכו נולדו שאר האימאמים שהנהיגו את הקהילה השיעית.

עות'מאן בן עפאן

עות'מאן בן עפאן (ערבית: عثمان بن عفان; 574–656) היה הח'ליפה השלישי במניין "ארבעת הח'ליפים הצדיקים" ששלטו באימפריה המוסלמית לאחר מוחמד. כיהן כח'ליפה משנת 644 ועד 656.

עלווים

עלווים (Alawi) (בערבית: علويون; בעברית מקובל גם הכתיב עלאווים) הם קבוצה אתנית עם דת ייחודית אשר מרכזה בסוריה, בה מתגוררים כ-2.1 מיליון עלווים (כ-11% מהאוכלוסייה) מתוך כ-2.6 מיליון עלווים בעולם. מבחינה דתית יש הרואים בדת העלווית דת עצמאית ויש הרואים בה פלג אזוטרי באסלאם השיעי.

המונח "עלווי" הוא מונח חדש יחסית, ומקורו בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה. המונח מתייחס לזיקתם של העלווים אל האימאם עלי בן אבי טאלב, שתומכיו ייסדו את האמונה השיעית, בן דודו של הנביא מוחמד.

הנשיאים הסורים חאפז אל-אסד ובשאר אל-אסד השולטים בסוריה מאז שנת 1970 הם ממוצא עלווי, וכן רבים מן האוליגרכיה הצבאית והפוליטית של סוריה.

עלי

האם התכוונתם ל...

צחאבה

הצחאבה (الصحابة; נהגה במקורב: א-סַּחָאבָּה; ביחיד: صحابي, צחאבי; בנקבה: صحابية, צחאביה), או בני לווייתו של מוחמד, הם קבוצת האנשים שהכירו את מוחמד היכרות אישית, והיו הראשונים שהכירו בו כנביא.

רוב הסונים רואים בכל המוסלמים שראו את מוחמד בני לוויה (صحابي). לרוב, רשימות בני הלוויה הבולטים כוללות בין חמישים לשישים שמות, שהיו האנשים הקרובים ביותר למוחמד. אולם, ישנם רבים אחרים שהיו בקשר כלשהו עם מוחמד, ושמותיהם והביוגרפיות שלהם נכתבו בספרי דת.

החשיבות בהגדרת מי הם בני הלוויה נובעת מכך שמלומדים היו צריכים לקבוע אחרי כן על עדויותיו (חדית'ים) של מי הם יכולים להסתמך, בבואם לקבוע עניינים דתיים שונים. עדויות אלה משמשות, בין היתר, כמקור לאימרות מפי מוחמד, מעשים שעשה, מקרים בהם פרקים מן הקוראן התגלו למוחמד, ועניינים חשובים אחרים בהיסטוריית האסלאם ומצוותיו.

עם בני לווייתו של מוחמד נמנים (רשימה חלקית):

אבו בכר (מראשוני המאמינים במוחמד, שימש כח'ליף הראשון)

עמר בן אלחטאב (שימש כח'ליף השני)

עלי בן אבי טאלב (בן דודו של מוחמד, שימש כח'ליף הרביעי)

עאישה בנת אבי בכר (אשתו של מוחמד בעת מותו, בתו של אבו בכר)

פאטמה בנת מחמד (בתו של מוחמד)

אסמאא בנת אבי בכר (בתו של אבו בכר)

חמזה בן עבד אל מטלב (דודו של מוחמד ואביו של עלי בן אבי טאלב)

בילאל אבן רבאח (המואזין הראשון באסלאם)

ח'אלד בן אל-וליד (מצביא בצבאו של מוחמד)

עמר אבן אל-עאץ (מצביא בצבאו של מוחמד)

אבו חוד'יפה בן עותבה

ח'באב בן אל-ארת

עובאדה א-סאמת (מפקד בכיר במהלך כיבוש מצרים)

ת'אבת בן קיס בן שמאס (מנהיג צבאי)

קרב הגמל

קרב הגמל (ערבית: وقعة الجمل או معركة الجمل) או קרב בצרה הוא קרב שנערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לבין צבאו של גדול מתנגדיו, מועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה ומחנה עאישה (אחת מנשותיו של מוחמד ובתו של אבו בכר, הח'ליף הראשון) בשנת 656.

אחד מהמאבקים הקשים ביותר שהיו לקודמו של עלי בן אבי טאלב, עות'מאן בן עפאן, התרחש בעיר כופה שבעיראק. תושבי העיר לא היו מרוצים ממושל העיר אשר מינה הח'ליף עֻת'מאן בן עפאן, ופתחו במרד. עת'מאן נכנע ללחצים ומינה מושל אחר. תושבי קהיר, ששמעו על המקרה, החליטו כי גם הם אינם מרוצים מהמושל ששמו עליהם, ושלחו לאלמדינה משלחת שדרשה מעות'מאן להחליף את המושל. בתום התפרעויות קשות נענה עת'מאן לדרישתם ושלח באמצעות שליח מכתב המנשל את מושל קהיר מתפקידו. בדרכם של אנשי המשלחת חזרה לקהיר, הם תפסו שליח נוסף של עת'מאן וגילו לתדהמתם שהשליח מביא עמו בשורה למושל קהיר שאומרת כי בשורת השליח הראשון, הקוראת לו לסיים את תפקידו לאלתר, בטלה, וכי היא נמסרה רק כדי לדכא את מרד תושבי קהיר. כמו כן, הודיע עת'מאן למושל מצרים כי הוא מגבה אותו, והזהיר אותו מפני המרד הצפוי לו בקהיר לכשתחזור המשלחת. בהיוודע הדבר לאנשי המשלחת, הם חזרו לאלמדינה וניהלו מלחמה מול עות'מאן, שבסופה רצחו אותו.

מיד לאחר הרצח עלה לשלטון עלי בן אבי טאלב. עם עלייתו של עלי לח'ליפות, הוא דרש שבועת אמונים ("ביעה") מכל מושלי המחוזות. מושל סוריה, מועאויה בן אבי סופיאן מבית אומיה וממקורבי עות'מאן בן עפאן, סירב להישבע ונשבע לנקום בעלי נקמת דם, בשל רצח עות'מאן בידי תומכי עלי. מועאויה האשים את עלי בשליחת השליח השני ובעצם ברצח עות'מאן, ולכן החל עלי לרכז צבא נגדו. בו בזמן החלו טלחה ואל-זביר לחתור תחת שלטונו של עלי בעיראק. בתגובה הגיע גם עלי לעיראק, צירף אליו את תושבי כופה ובנה בה את מרכזו. עלי החליט לפעול נגד השלישייה, ולאחר ניסיונות למשא ומתן שבהם גילה עלי חולשה, הוא החליט להסגיר את הרוצחים שיימצאו במחנהו. הרוצחים פתחו במלחמה, שלימים נקראה "קרב הגמל", על שם הגמל של עאישה, שנמצאה כל אותה העת בקרב הלוחמים ועודדה אותם נגד עלי. הקרב נערך בסוף שנת 656 על יד אלבצרה, ונסתיים בניצחונו של עלי, שכעת שלט בכל הח'ליפות חוץ מאשר בסוריה, במותם של טלחה וא-זביר ובהתפייסות בין עאישה ועלי. מועאויה, שהכריז על עצמו כגואל דמו של עות'מאן בן עפאן, המשיך להסית נגד עלי. מועאויה הציג כמניפולציה את הכתונת שעות'מאן לבש כשנרצח, ואת אצבעות אשתו נאילה שנקטעו כאשר ניסתה להגן עליו. הקרב הוביל לתבוסת עאישה וסילוקה ממוקד ההשפעה.

קרב צפין

קרב צִפין (ערבית: وقعة صفين) נערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לצבאו של גדול מתנגדיו, מועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה. זו הייתה המלחמה הראשונה בתוך האסלאם בין שתי קבוצות יריבות.

קרמטים

הקָרַמָטִים (בערבית: قرامطة, מילולית: הכותבים באותיות הקטנות) הם חברי כת מוסלמית שנוסדה במאה ה-9 לספירה על ידי מוסלמים פרסים ששילבו בין הזרם האיסמאעילי לבין מיסטיקה פרסית.

תיאורים מסוימים על חיי הכת אומרים כי הקרמטים חיו חיי שיתוף בסגנון קומונה, הם הנהיגו בעלות משותפת על הרכוש והחזיקו בקופה משותפת שאליה הוכנסו כספי חברי הכת. הקרמטים נקראו "הירקנים", מפני היותם צמחוניים.

על-פי חברי כת זו, אללה נטש את הערבים, שדתם הייתה האסלאם, מפני שרצחו את חוסיין, בנו של עלי בן אבי טאלב שהיה נשוי לבתו של מוחמד, פאטמה. במקום זאת הם טענו כי כעת תומך האל בפרסים ובצאצאי מלכם חוּסרַו, המלך הפרסי. מקורות מוסלמיים מתארים את הכת ככת שזנחה את האסלאם לחלוטין. פעילותם של הקרמטים החלה להתבלט במיוחד בשנת 890, כאשר מנהיגם, חמאדן קרמט (קרמט מלשון מורה סוד בניב ארמי שהיה מדובר באזור איראן ועיראק) הקים, תוך ניצול החלשות הח'ליפות העבאסית עקב מרד הזאנג', בסיס בסביבת כוּפָה וקרא לו "דאר אלהג'רה" (בית ההג'רה), על שם ההגירה של מוחמד מחוץ למכה. בכוונה ראשונית להדגיש את פרישתו שלו, כלומר של מנהיג הכת ואת הקמתו של מן אסלאם חדש. ראש הכת זכה לתמיכתם של איכרים ושל שבטים ערביים מהאזור. ב-899 הקימו הקרמטים רפובליקה[דרוש מקור] אוטופית דתית במזרח חצי האי ערב (אזור אל-אחסא).

הקרמטים פשטו על אזורים שונים: החל עם הקמת הרפובליקה החלו בפשיטות על העיר כופה, ובשנת 906 ארבו לשיירה החוזרת ממכה, והרגו 20,000 מאמינים. בשנת 930 פשטו הקרמטים על הערים מדינה ומכה, ואף שדדו את האבן השחורה, אותה לא החזירו עד שנת 951, תמורת כופר. ב-964 פשטו על ארץ ישראל.

במשך מרבית המאה העשירית היוו הקרמטים הכוח השלט במפרץ הפרסי ובחופי עומאן, וגבו מכס הן מבית עבאס והן מהשושלת הפאטמית במצרים.

בשנת 931 אירע מאורע בעל חשיבות רבה לקרמטים: צעיר פרסי טען להיותו המהדי המצופה. מנהיג הקרמטים קיבל את מרותו, בהתאם לאמונה כי המהדי עתיד להיות פרסי. אך למרבה הפלא הצעיר הורה על סדרת פעולות יוצאות דופן: הוא ביטל את האסלאם, הנהיג את פולחן האש והוציא להורג רבים ממנהיגי הקרמטים. אחרי 80 יום בלבד הוצא הצעיר להורג. הקרמטים נעלמו לחלוטין לפני המאה ה-14, כשכבר ב-1078 מדינתם קרסה לחלוטין.

שנות ה-50 של המאה ה-7

שנות ה-50 של המאה ה-7 היו העשור השישי של המאה ה-7, החלו ב-1 בינואר 650 והסתיימו ב-31 בדצמבר 659.

שנות ה-60 של המאה ה-7

שנות ה-60 של המאה ה-7 היו העשור השביעי של המאה ה-7, החלו ב-1 בינואר 660 והסתיימו ב-31 בדצמבר 669.

Islam symbol plane2.svg הח'ליפים ישרי הדרך - الخلفاء الراشدون Icone-Islam.svg
אבו בכר (632-634) • עמר בן אל-ח'טאב (634-644) • עת'מאן בן עפאן (644-656) • עלי בן אבי טאלב (656-661)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.