עליית הנוער

עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.

First Youth-Aliyah group walking to Ein Harod
הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" מגרמניה צועדת לעבר קיבוץ עין חרוד

הרקע להקמת הארגון

בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי גרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל,[1]בה יקבלו חינוך לאומי. פרייאר פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא ואחרים, אך לא זכתה למענה. פראיר החליטה לפעול בכל זאת, ובסיועו של ד"ר זיגפריד להמן הצליחה להביא קבוצה ראשונה של 12 נערים לבן שמן ב-12 בספטמבר 1932. פריאר טענה שקבוצה זאת הייתה הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער"[2].

בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה הוחל בסוכנות היהודית בפעילות מואצת להעלאת יהודים מגרמניה לישראל. אחד הנתיבים שנבחנו היה העלאת ילדים שאינם קשורים לפרנסתם במקום מושבם בגרמניה. הסוכנות היהודית בחנה שלוש אפשרויות לקליטת הילדים: פנימיות, משקים של קיבוצים וכפרי ילדים, כשההנחה הייתה שההורים ישלמו את דמי השהות של הילדים. האופציה הזמינה ביותר הייתה של המשקים[3]. עד יולי 1933 הביעו 36 משקים נכונות לקלוט כ-900 בני נוער, ודובר על קליטת עוד כ-100 ילדים בתל חי ובכפר ילדים. תקציב האחזקה של כל ילד לשנה הוערך ב-25 לא"י[4]. באוגוסט 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג, הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. הנרייטה סאלד נתבקשה לרכז את הטיפול בעליית הנוער. בתחילה היא סרבה, אולם לאחר ביקור בגרמניה היא לקחה על עצמה את התפקיד. היא כונתה "אם עליית הנוער", והייתה לה השפעה מרובה על הלך הרוח האידאולוגי וכן על הצד המעשי בארגון.

האתגר בתוכנית לא היה רק אישור המוסדות הציוניים לעניין, אלא אף שכנוע והסברה להורי הנערים, על מנת שיאפשרו להם לעלות לארץ ישראל, אשר נחשבה כמסוכנת. כמו כן, היה צורך במאמץ לשמירה על התלהבות בני הנוער למרות ההמתנה הארוכה לפעמים לעליה.

עקרונות הארגון

מטרתה האידאולוגית של עליית הנוער בהקמתה הייתה להעלות נוער יהודי מגרמניה, על מנת שיעזרו בבניין הארץ על ידי עבודה חלוצית. הארץ זקוקה שיבואו לגאלה, והעם צריך ידיים צעירות עובדות. המטרה הייתה להגשים את חזון הציונות על ידי עליית בני נוער והתיישבותם בארץ. מתוך כך, יהיה ניתן להרוויח הצלה ליהודים, קליטתם בארץ, שיקומם וחינוכם. מטרתה החינוכית של התנועה הייתה לחנך את הנוער, להטמיעו בתרבות הישראלית ולגרום לו להיות יצרן ותורם לחברה, תוך יצירת חיי אומה חדשים בארץ ישראל. מפעל זה נעשה בשיתוף עם התנועה הקיבוצית, ומתוך כך נקבעו העקרונות החינוכיים. שיתוף הפעולה עם התנועה הקיבוצית לא הוסכם על כולם בהסתדרות הציונית. נציגי התנועה הרוויזיוניסטית ו"המזרחי" מחו על כך, כל אחד מסיבותיו הוא.

התנועה הייתה מושתתת על שלושה עקרונות: עבודה, לימודים וחברה. בכל יום עבדו 4-5 שעות ולמדו 4 שעות. יתר הזמן הוקדש לפעילות חברתית, וזמן מועט בלבד לפנאי אישי. לדעת סאלד, משקלם של שלושת העקרונות שווים, ואין להפחית מחשיבותו של אף אחד מהם. עיקרון העבודה התבטא בעיקר בעבודה חקלאית. החניכים ראו בכך מדד להתפתחותם. המחנכים ראו בעבודה כמחנכת ומשפיעה על התבססות הילד בקבוצה ובקיבוץ. חברי הקיבוץ ראו בכך אף תועלת כלכלית, ודרך לבחינה עד כמה התאקלמו הילדים בקיבוץ. לאנשי עליית הנוער היה זה נדבך בתהליך החינוכי, כאשר המטרה הייתה להגיע בסופו של דבר להגשמה קיבוצית. עיקרון הלימוד היה חשוב ביותר בעיני הנרייטה סאלד, שכן לפי דעתה, על החלוץ להיות בעל ידע כללי ויהודי נרחב. דעה זו לא הייתה מקובלת באותה תקופה. העיקרון השלישי עליו התבססה עליית הנוער היה החברה. החינוך היה חברתי גם מצד זה שמטרות התנועה נקבעו על פי צורכי החברה והעם, וגם מצד זה שדרך החיים היא תוך התלכדות ודיבוק חברים. הנערים והנערות היו מאורגנים בקבוצות, "חברות נוער". זו הייתה המשענת הרגשית שלהם, במקום משפחה שנמצאת רחוק או שכבר אינה בין החיים. בעזרת הקבוצה אפשר להטמיע ערכים בצורה טובה יותר, קל יותר לבסס התנהגות נכונה. הפעילות בקבוצה מאפשרת יחסי גומלין חברתיים, ונותנת במה לכוחות מנהיגותיים להביע כישרונותיהם. כמו כן, "חברת נוער" היא זו המכינה את הנוער להגשמה חלוצית בקיבוצים. לפי תפיסת הארגון, הקבוצה היא במרכז, ולא היחיד. אבל כל זאת לא בא מתוך הקטנת או ביטול הפרט, אלא מתוך תפיסה כי כוחו ועוצמתו יבואו לידי ביטוי עם הגשמת מטרות החברה.

עם השנים השתנו היעדים והעקרונות המנחים את הארגון לאור התמורות באוכלוסייה ובתרבות בארץ ישראל.

תקופות בארגון

מהקמתה ועד למלחמת העולם השנייה

Flickr - Government Press Office (GPO) - THE FIRST GROUP OF YOUTH ALIYA
קבוצת בני נוער של "עליית הנוער", מגיעה לנמל חיפה, 1934

ב-30 בינואר 1933, היום בו עלה היטלר לשלטון בגרמניה, נוסדה אגודת "ועד העזרה לנוער יהודי", שכונתה גם כן "עלית הנוער". אגודה זו הייתה מעין ארגון כולל של כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה, אשר תמכו בעלית נוער יהודי לארץ ישראל. האגודה רשמה מועמדים, הפנתה אותם להכשרה ולארגון העלייה וחילקה סרטיפיקטים (רישיונות עליה). ב-30 במאי באותה שנה, נוסד "ועד שיתוף הפעולה לעלית ילדים ונוער", אשר דאג לארגון ולגיוס כספים ברמה העולמית, וכן להפיץ מידע בנוגע לעלית הנוער. צלע נוספת של הארגון הייתה "הלשכה לעלית הנוער" בירושלים, שהייתה חלק מ"המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה". תפקידה היה להשיג סרטיפיקטים, לדאוג לקשר עם הקיבוצים הקולטים, ולהכניס את הנוער למוסדות החינוך. את לשכה זו ניהלה הנרייטה סאלד. לאחר הקמת הלשכה, הוענקו 350 סרטיפיקטים ראשונים על ידי ממשלת המנדט הבריטי[5]. בתחילה, המטרה הייתה ממוקדת בנוער יהודי גרמניה. עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. הילדים נשלחו על ידי הוריהם בשמחה רבה, שכן זו הייתה הדרך להצילם. רוב הוריהם של הילדים נהרגו לאחר מכן בשואה.

בתקופה הראשונה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המיונים היו קפדניים ביותר. שתי סיבות עיקריות היו לכך: האחת, עקב מספרם המועט של הסרטיפיקטים שנתן הממשל הבריטי לעליית הנוער. השנית, בשל הדרישות, התנאים המיוחדים ויכולת הקליטה של הקיבוצים בהם נקלטו הנערים. המיונים נערכו על ידי האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, אשר כלל את כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה. בני הנוער שנבחרו לעלות היו צריכים להיות מגיל 15 ומעלה, לאחר בדיקה גופנית ובאישור הוריהם. אלו שיכלו, נתבקשו לשלם עבור נסיעותיהם והכשרתם במרכזים בגרמניה, עד שיקבלו סרטיפיקטים.

קבוצת הנוער הראשונה שנקלטה באופן רשמי על ידי "הלשכה לעליית הנוער", התחילה פעולתה ב-19 בפברואר 1934 בעין חרוד[6]. קבוצה זאת של כ-50 נערים ונערות התנהלה תחילה כחברת נוער נפרדת, אך בסוף יוני 1934 שולבה עם שאר ילדי עין חרוד לחברת נוער אחת[7]. כעבור ארבעה חודשים הועלתה קבוצה דתית ראשונה לקיבוץ רודגס, לימים קבוצת יבנה. עם זאת, היה מחסור במקומות לקליטת נוער דתי[8]. עד נובמבר 1934 עלו כ-200 נערים ונערות. חלקם השתכנו בשלושה מוסדות: כפר ילדים ונוער אהבה, משק הפועלות ליד תלפיות ובית צעירות מזרחי בירושלים והשאר השתכנו בקיבוצים עין חרוד, רודגס ותל יוסף[9].

לאחריהן, הוקמו קבוצות בתל חי, כפר חסידים, קבוצת שילר, שריד, גבת, גשר, קריית ענבים, איילת השחר[10], גבעת השלושה[11], נהלל[12], רמת דוד[13] וקיבוצים נוספים. במרץ 1936 הגיעה לעין חרוד קבוצה שנייה, לאחר שהראשונה סיימה במקום ועברה להתיישבות באלונים[14]. כמו כן, הוקם בית הספר המקצועי הראשון על יד קיבוץ יגור לנוער עולה מגרמניה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה[15]. באפריל 1936 הובאה קבוצה ראשונה של עליית הנוער למושב נהלל. הקליטה בנהלל נחשבה להצלחה והכונו מקומות נוספים במושבים כפר יחזקאל וכפר יהושע[16].

במהלך תקופה זו, עלו קבוצות שסיימו הכשרה להתיישבות קבועה באלונים ובשדה אליהו. יתר על כן, הוקם בתלפיות שבירושלים מוסד לנערים בני 13-15, שלאחר מכן עברו לאחד ממוסדות החינוך של עלית הנוער. היה זה בסיס ל"מכינות" שהקימו לאחר מכן.

הקבוצות הראשונות של בני נוער אלו נבחרו בקפידה. היה להם זמן להיפרד ממשפחתם וממכריהם. הם הגיעו עם ביגוד וציוד, וידעו שיש להם לאן לחזור בגלות. מלבד הבדלים קטנים, האופי התרבותי של הנערים היה דומה. הם התרגלו לסגנון חיים גרמני, ובארץ פגשו תרבות אחרת לחלוטין. נוער זה היה חדור אידיאלים מהפכניים. אמנם חלקם תכננו לפני בואם לרכוש השכלה גבוהה, אולם משהגיעו לארץ ישראל, שאיפותיהם השתנו. הם הצטרפו להקמת של יישובי חומה ומגדל, הצטרפו לשורות ההגנה, הפלמ"ח והבריגדה היהודית. חלקם אף עזרו בעליה הבלתי לגאלית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלו לארץ ישראל דרך עלית הנוער כ-5,000 נערים ונערות, כאשר כמחצית מהם עלו ב-1939. ממערב אירופה הגיעו כ-90%, והשאר ממזרחה.

בתחילת 1936 הגיעה קבוצה ראשונה של עלית הנוער מפולין. הם היו חברי גורדוניה שהגיעו לכפר הנוער בן שמן[17]. בשנת 1938 קיבלה על עצמה ההסתדרות הציונית ברומניה לממן את מחצית העלות של עליית הנוער מרומניה ובקשה לקדם את העלייה ממדינה זו[18].

במהלך מלחמת העולם השנייה

Flickr - Government Press Office (GPO) - YOUTH FROM TURKEY DURING A HEBREW LESSON
שיעור עברית בקיבוץ מעברות לבני נוער של עליית הנוער מטורקיה

מאז פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, החלה תקופה חדשה בעלית הנוער. המונים ניסו להגיע לארץ ישראל בכל הדרכים האפשריות. באותה תקופה הייתה גם עלייה גדולה בדרכי היבשה, וכן לא התמקדה רק באירופה, אלא אף בארצות נוספות. נקלטו 380 נערים ונערות מתימן, 73 מעיראק, 1045 מטורקיה, ועוד 249 נוספים מארצות נוספות באסיה. מניעי עליה זו היו אף הם אידאולוגיים-ציוניים, וכן ניסיונות להצלה ולהישרדות. בשנת 1941 החלו להיקלט במוסדות עלית הנוער גם נוער ישראלי מרקע של מצוקה. הייתה זו תוכנית, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, שנועדה להוציא נוער משכונות המצוקה ולגדלו בקיבוצים. כמו כן, הותאמה תוכנית זו אף במסגרת דתית. בשנת 1941 בעקבות הפרהוד בעיראק, נשלחה לשם בחשאי הפעילה מזל מוצרי לאור העניין שהביעו רבים מניצולי הפרעות לשלוח את בני משפחותיהם הצעירים לארץ ישראל.

בבואם של בני הנוער שניצלו מהשואה, השתנו לגמרי מאפייני הקליטה ואופייה. במיוחד, אצל קבוצה של כ-1,300 ילדים ונוער שנקראה "ילדי טהראן" אשר עברו בדרך עקלקלה וקשה, עד שהצליחו לעלות לארץ. הייתה זו הפעם הראשונה שנקלטו גם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, שאף הם שולבו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים. לא היו אלה ילדים שעלו מרצונם האישי, לאחר הכשרה נפשית ופיזית ובאישור הוריהם, אלא פליטים שברחו. המצב כאן היה אחר לגמרי. הוקמה ועדה שנדרשה למיין את הילדים עד גיל 14, האם יישלחו למוסדות כלליים או דתיים. נערים מעל גיל 14- ההחלטה נשארה בידיהם. באותה התקופה, עלה ויכוח ציבורי רחב היקף באשר לאופי החינוך שניתן לנערים. קליטת של ילדי טהראן הכשירה את השטח והתנאים לקבלת נערים נוספים, אשר ניצלו מן השואה.

לעומת התקופה הקודמת, בה עלו נערים בעלי השכלה כללית, תוך כדי לימודיהם בתיכון, אשר חסרו בדרך כלל השכלה כללית, הנוער כאן הוא במצב אחר לגמרי. בשל המלחמה, הילדים לא למדו כלל, לא השכלה כללית ולא השכלה עברית. כאן עמדו אנשי עלית הנוער מול שתי משימות חשובות: האחת, לתמוך רגשית בילדים היתומים כאב ואם, והשנית, ללמדם ולחנכם. יש לציין את הקושי שבקליטת ילדים מארצות המזרח, אשר באו מתרבות שונה. המקומות שקלטו את הילדים לא התנהגו באותה סובלנות כאל הילדים שהגיעו קודם לכן מאירופה. הייחודי בתקופה זו הוא הנכונות והמאמץ להעלות כמה שיותר ילדים, למרות חסימת אירופה ומדיניות הספר הלבן של הבריטים המגבילה עליה יהודית. לאור קשיים אלה, בתקופה זו עלו 10,000 ילדים ונוער בלבד.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה

PikiWiki Israel 9595 Gan-Shmuel - a group of youths 1946
קבוצת של עליית הנוער בקיבוץ גן שמואל 1946

בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, בשנת 1946, נקבע כי כל יתום יהודי באירופה עד גיל 17, רשאי להיקלט במוסדות עליית הנוער. הארגון נערך לכך ואף הקים לשם כך מרכז בפריז. כמו כן, בארצות רבות באירופה הוקמו "בתי עלית הנוער", שם נקלטו החניכים לפני עלייתם ארצה. בזמן זה הוחלט לחדש את המיון בקבלת החניכים לעלייה לארץ. היו לכך מס' גורמים, ביניהם: מס' הסרטיפיקטים המועט שניתן על ידי המנדט, חוסר במקום מתאים לקלוט ילדים צעירים, צורך היישוב בנערים חסונים ובריאים בנפשם שיוכלו לסייע ברמה הטובה ביותר, קשיים כלכליים של הארגון וכו'. על כן, בקבלת הנערים ההעדפה הייתה כזאת: ראשית, יתומים משני הוריהם, או ילדים אשר להם קרובים יחידים בארץ. כמו כן, הם נתבקשו לבצע בדיקות רפואיות מקיפות וטיפול בבעיות לפני העלייה, עד כמה שניתן. יתר על כן, הועדפו בני נוער בני 15-17, וכן בני נוער שהיו מאורגנים בקבוצות.

בסוף 1946 הוקם כפר נוער בקפריסין, לאחר שגירשו הבריטים את העולים הלא חוקיים. בתחילת 1948, עליית הילדים אושרה, ונקלטו בתוך מוסדות עלית הנוער כ-3000 חניכים. בתקופה זו, נקבע להקים את "המחלקה לעלית ילדים ונוער" בתוך הסוכנות היהודית, במקום "הלשכה לעלית ילדים ונוער" שהייתה חלק מ"המחלקה ליישוב יהודי גרמניה". מסיום מלחמת העולם השנייה ועד לקום המדינה, נקלטו בעלית הנוער כ-15,000 ילדים, רובם מגרמניה ומפולין, חלקם מבולגריה, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, וכן מסוריה, מלבנון ומתימן.

מהקמת המדינה ולאורך שנות ה-50

Youth Aliyah 1950
ילדים במחנה של עליית הנוער ליד כרכור 1950
Stamp of Israel - Youth Aliyah - 10mil
Stamp of Israel - Youth Aliyah - 5mil

בולים לציון 20 שנה לעלית הנוער, 1955
Stamp of Israel - Youth Aliyah - 5mil

מקום המדינה ועד ל-1952, העלייה לארץ הייתה גדולה במיוחד. באותה התקופה, מעל 27,000 ילדים ובני נוער הצטרפו לעליית הנוער. כל הנערים שהיו ב"בתי עליית הנוער" בערים ברחבי אירופה עלו לארץ. בשל כמות העולים הגדולה, נפתחו מחנות מעבר ומיון בכמה מרכזים בארץ. דבר המייחד תקופה זו לעומת קודמותיה, היה העובדה כי בני הנוער והילדים לא הגיעו לבדם, אלא יחד עם משפחותיהם. דבר מרכזי נוסף היה ארץ מוצאם: 76% מתוכם היו מארצות ערב. תמורות אלה יצרו שינויים באופי הארגון והתנהלותו.

באלול תש"ט, 1949, ביקר במרוקו משה קול, ראש הארגון. בעקבות ביקור זה, נפתחה תוכנית של עליית הנוער בקזבלנקה, ונערכו לקליטת ילדים בארץ. יש הסוברים כי זוהי נקודת פתיחה לתחילת עלית יהודי מרוקו בשנות ה-50. בתחילת עשור זה החלה מגמה של התגברות החינוך המקצועי באידאולוגיה של הארגון, לעומת מטרות החינוך החקלאי שהיו עד כה. מגמה זו נבעה כתוצאה מחיזוק המימד המקצועי במדינה, שינוי בשאיפותיהם של החניכים, דו"חות שונים שהוגשו, וכן בתי ספר ומרכזים מקצועיים שהוקמו בכל הארץ. בתקופה זו הוקמו מוסדות רבים, כגון: כפרי נוער, חוות גדנ"ע ו"מרכזי נוער" לחינוך והכשרת נערים שלא נקלטו במוסדות החינוך הרגילים או בעבודה. בשנת 1958, בשנת העשור למדינה, קיבלה עליית הנוער את פרס ישראל.

שנות ה-60

בשנים אלה הייתה תקופת משבר לעליית הנוער. ראשית, נקלטו בארגון נוער ישראלי ונוער עולה ותיק משכונות המצוקה, והיו רבים שהתנגדו לכך. דבר נוסף, התקציבים קוצצו וצצו קשיים רבים. הארגון עמד בפני סכנת סגירה. עקב כך, פנה הקונגרס ה-25 בקריאה עולמית לגייס כספים למענו. יחד עם קשיים אלה, המשיכה עלית הנוער בפעילותה הענפה. ב-1960 הוקם "מרכז תרבות עמים לנוער", אשר יועד לבסס ערכי תרבות ואומנות עולמיים לילדים בישראל. עלית הנוער קיבלה את הנהלתו של המרכז. ב-1961 הוקמו "כיתות מכינות" עבור ילדים שהוזנחו חינוכית ועקב כך הם מפגרים בלימודם ולא התאקלמו בבית ספר רגיל. המכינות הוקמו תחילה ברמת הדסה, ולאחר מכן הוקמו עוד שניים: בבן יקיר ובנתיבות. בפברואר 1962 נוסדה "היחידה לקליטת נוער מתבגר". יחידה זו קיבלה נערים עולים בני 16-18 אשר הפסיקו את לימודי התיכון שלהם במקום מוצאם, וחפצו לרכוש מקצוע כדי להתאקלם בארץ. מסלול היחידה כלל לימוד של חצי שנה באולפן לעברית, לאחריו לימוד מקצוע במשך שנה, ולאחר מכן גיוס לצבא. לאחר מלחמת ששת הימים, חל שינוי גדול בעליה. אל הארץ הגיעו, בין השאר, עולים רבים מברית המועצות ומרומניה, שרצונם היה לבסס את לימודם וידיעותיהם. על מנת לענות לצרכיהם, הותאמו עבורם "כיתות לועזיות" (או "הנתיבים הלועזיים"), בהם נערים ונערות בכיתות יא'-יב' למדו ונבחנו בשפת אמם. בכיתות אלה למדו גם עולים מצרפת ומדרום אמריקה. כמעט מחצית מהעולים בגילאי 15-17 מברית המועצות ניסו להיקלט בארגון, ואכן הצטרפו כ-4,000 בני נוער ממדינה זו.

שנות ה-70

בשנת 1971 אושרה "תוכנית ה-4,600" (או "הפרויקט הישראלי") על ידי הנהלת חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. תוכנית זו מורה על עליית הנוער לתת דגש על חינוכו של נוער ישראלי משכבות המצוקה. ראוי להזכיר, כי משימה זו החלה עוד בזמנה של סאלד, אולם לא באותו היקף. בשנים 72'-78' התעצם מס' החניכים מ-9,971 ל-18,145. הנוער הישראלי בעליית הנוער הגיע ל-88% מכלל החניכים, כך שתוכנית ה-4,600 הצליחה הרבה מעבר למצופה. במסגרת תוכנית זו הופעלו פרויקטים ומיזמים חדשים בתחומים שונים. כמו כן, חזר שיתוף הפעולה עם הקיבוצים.

בשנת 1976 נוסתה תוכנית חדשה בשם "תור ועלה לנער", שמטרתה הייתה להביא נערים ונערות מחו"ל לתקופה של כחודש וחצי בארץ, ולעורר בהם את רצון לעלות ארצה או ללמוד פה. לאחר מספר שנים תוכנית זו בוטלה. בשנת 1979 התגייס מחזור ראשון של עליית הנוער במסלול פיקודי מיוחד. מטרתו של פרויקט זה הוא לאפשר לבוגרים להוציא אל הפועל בצורה הטובה ביותר את כישרונותיהם הצבאיים. בשנת הלימודים של 78'/79' החל "מפעל הפרויקטים המיוחדים", בו בני נוער יהודיים מחו"ל הוזמנו ארצה ללמוד במשך שנה במוסדותיה של עלית הנוער את מקצועותיהם בשפת אמם, ויחד עם זאת לקבל ידע בעברית, ביהדות ובמורשת ישראל.

לקראת סוף שנות ה-70 ארעה המהפכה באיראן, בעקבותיה נקלטו כ-1,800 בני נוער עולים מאיראן בארגון, אשר כמחצית מהם עלו בלי משפחתם. עליה זו עוררה דיון ציבורי בנוגע לאופי החינוך הניתן- כללי או דתי. אולם, יש לציין כי דיון זה לא היה כה חריף כמו זה שאירע לפני קום המדינה, בעלית ילדי טהראן.

שנות ה-80

עלייה עיקרית בתקופה זו (ואף לאחריה) הייתה מאתיופיה. הילדים נקלטו בלא סינון של גילאים או מצב בריאותי. נפתחו בשנים אלה מרכזים למיון, אשר משם הופנו הילדים אל מוסדות החינוך הדתיים המתאימים להם. כולם הופנו לבתי ספר דתיים, ועלית הנוער דאגה רבות לקליטתם.

בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כמחלקה נפרדת בשל סיבות תקציביות, בהחלטת הנהלת הסוכנות היהודית. רוב החניכים הועברו לאחריותו של האגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך והתרבות. עד זמן זה, לאורך יותר מחמישים שנה, נקלטו והתחנכו במוסדותיה עליית הנוער כ-350,000 נערים ונערות.

קשר הארגון עם הורי החניכים

בשנותיה הראשונות של עליית הנוער, הקשר של הארגון עם הורי החניכים הסתכם בהסכמתם של ההורים לעליית הילדים ארצה. המלחמה, בין השאר, גרמה לכך שאף נפסק קשר המכתבים בין ההורים והילדים, וגרוע מכך- ליתמותם של ילדים רבים. בשל כך, היה הארגון כמעין מחליף מקום ההורים. מציאות זו התאימה לרעיון של הארגון, שלעיתים רבות פנה כנגד האידאולוגיה אליה חינכו ההורים. מאז הקמת המדינה, המצב השתנה לגמרי. הארגון החל לקבל גם תלמידים שעלו ארצה עם הוריהם, אולם דבר זה לא שינה את מהות הקשר של הארגון עם ההורים. רבים מההורים באותו זמן הרגישו חדשים ולא בטוחים בארץ, ועל כן לא התנגדו שגורמים אחרים ותיקים יותר ינהיגו את ילדיהם.

בתחילת שנות ה-50 הגיעו עולים רבים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. בארצות אלה לא היה נהוג קשר חזק בין גורמי החינוך לבין ההורים, ולכן קיבלו ההורים את המדיניות הזו גם בארץ. עליית הנוער סברה שבשל התערערות מעמד ההורים, עליהם להמשיך בדרך זו ולשמש כמעין תחליף להורים, על כל האחריות המשתמעת מכך. ההורים לא נתפסו כשותפים לתהליך החינוך והלמידה, ולא היו מעורבים מספיק בחיי הילדים. לאור תפיסה זו, עולים חדשים רבים לא רצו לשלוח את ילדיהם למוסדותיו של הארגון (ובמיוחד את בנותיהם), והיו רבים שאף הוציאו את ילדיהם מן המוסדות במהלך שנות הלימוד, לעיתים אף בהתנגדות ילדיהם. כמו כן, היו ילדים שעזבו ביוזמתם את עליית הנוער, בשל הריחוק שחשו מהוריהם.

עם השנים, החלו להבין בארגון שניתן יהיה לחנך בצורה הרבה יותר שלמה ואפקטיבית כאשר גם ההורים ייקחו חלק בתהליך ויהיו מעורבים. הכרה זו הגיעה, בין השאר, על רקע ההתפקחות מהשאיפה שכל החניכים ימשיכו לחיות חיי קיבוץ. בארגון הבינו שמסגרת זו אינה מתאימה לכולם, ומלאכת החינוך ותחומיו רחבים הרבה יותר, ועל כן לא כדאי לכפות צורת חיים זו על הילדים. אט אט, הליך זה של קירוב ההורים ועירובם בתהליך החינוכי הלך וגבר, והגיע אל כל מוסדות החינוך של הארגון. יחד עם זאת, המשיכה עליית הנוער לחוש אחריות אישית כלפי תלמידיה כאילו היא ממלאת מקומם של ההורים, ועל כן היא מעורבת בכל מקומות החינוך אליהם מגיעים הילדים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ח. פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים: הספרייה הציונית, 1971.
  • משה קול, מסכת עליית הנוער, הוצאת מ. ניומן, 1961.
  • מאיר גוטסמן, עליית הנוער - רציפות ושינוי, תל אביב: הוצאת צ'ריקובר, 1987.
  • ש. עדיאל, ציוני דרך בתולדות עליית הנוער, הסוכנות היהודית, עליית הנוער, המרכז לתיעוד ע"ש ה. סאלד, 1986.
  • שלמה בר גיל, מחפשים בית מוצאים מולדת: עליית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפלטה 1945-1955, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1999.
  • דוד שערי, "דרכה הייחודית של עליית הנוער בקליטתם של ילדי "שארית הפליטה"", כיוונים חדשים, 4, עמ' 204-206, 2001.
  • דוד נמרוד-סימרוט, עליית הנוער לנוכח העלייה והקליטה של יהודי ארצות האסלאם 1948-1953, עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008.
  • פנחס רוזנבליט עליית הנוער קורות המפעל, פרקי מקרא ודעת אישים, הסוכנות היהודית, עליית הנוער, 1960.
  • דבורה הכהן, ילדי הזמן, עליית הנוער 1948-1933, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2012.

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ חנוך ריינהולד, עלית הנוער, תל אביב: האוניברסיטה העברית, תשיז
  2. ^ רחה פראיר, ראשית יסודה של עלית הנוער, דבר, 28 באוגוסט 1935
  3. ^ מה יכולה ארץ־ישראל לתת ליהודי גרמניה, דבר, 9 ביוני 1933
  4. ^ על משמר שלמות החינוך העממי, דבר, 24 ביולי 1933
  5. ^ נוער יהודי מגרמניה לא"י, דבר, 11 בדצמבר 1933
  6. ^ ילדי גרמניה בעין חרוד, דבר, 25 בפברואר 1934
  7. ^ שבת של נוער בעין חרוד, דבר, 27 ביוני 1934
  8. ^ הנרייטה סאלד, עלית ילדי ישראל מגרמניה, דבר, 29 באוגוסט 1935
  9. ^ עליית הנוער מגרמניה לא"י, דואר היום, 22 בנובמבר 1934; עליית הנוער מגרמניה לא"י, דואר היום, 25 בנובמבר 1934
  10. ^ חברת הנוער באילת השחר, דבר, 22 בפברואר 1938
  11. ^ עלית הנוער, דבר, 11 בדצמבר 1935
  12. ^ עלית הנוער מגרמניה, דבר, 27 באפריל 1936
  13. ^ עם נוער עולה בימים אלה, דבר, 14 ביולי 1936
  14. ^ עלית הנוער, דבר, 5 במרץ 1936
  15. ^ עלית הנוער מגרמניה, דבר, 19 בינואר 1937
  16. ^ תנועת המושבים והארגונים בתרצ"ז - הנוער במושבים, דבר, 1 באוקטובר 1937
  17. ^ נוער מפולין לכפר הנוער בן שמן, דבר, 9 בפברואר 1936
  18. ^ עלית נוער מרומניה, הבוקר, 1 באוגוסט 1938
30 בינואר

30 בינואר הוא היום ה-30 בשנה בלוח הגרגוריאני, נשארו עוד 335 ימים (336 בשנה מעוברת).

אלונים

אַלּוֹנִים הוא קיבוץ בצפון עמק יזרעאל, ליד קריית טבעון, המשתייך לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ, שעלה לקרקע במיקומו הנוכחי בשנת 1938, נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל.

אלי עמיר

אלי עמיר (נולד ב-26 בספטמבר 1937) הוא סופר ישראלי.

אריה ליפשיץ

אריה ליפשיץ (ח' בכסלו תרס"ב 19 בנובמבר 1901 – אוגוסט 1986) היה חלוץ וחבר בגדוד העבודה, סופר, מסאי ועורך עברי.

בתי ספר חקלאיים בישראל

בתי ספר חקלאיים בישראל הוקמו במטרה להכשיר בני נוער להתיישבות העובדת במושבות, במושבים ובקיבוצים. בני הנוער הגיעו לבתי הספר החקלאיים בעיקר מהמסגרות הבאות: עליית הנוער, משפחות לעולים חדשים ואוכלוסיות מצוקה.

על אף שמספר בתי ספר חקלאיים נפתחו ביוזמה פרטית, הרי שרובם הוקמו בתמיכת המוסדות הלאומיים ובמימונם. מוסדות אלה סיפקו את הכסף הדרוש ללימודים בבתי הספר ואת האמצעים לקיום בפנימיות שהיו צמודות להם, וכן את המימון השוטף שנדרש לפעילות המשק החקלאי שהיה בכל בית ספר חקלאי. המדובר בסכומי כסף לא מבוטלים והם הוזרמו כתוצאה ממדיניות תמיכה מפורשת. יוצאים מהכלל היו שני בתי ספר: בית הספר החקלאי כדורי שהיה מוסד ממשלתי ובית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה מיסודה של התאחדות האיכרים בארץ ישראל. תלמידי בתי ספר אלה בחרו בעצמם ללמוד חקלאות, והוריהם נשאו בשכר לימוד מלא.

תוכנית הלימוד האופיינית בבית ספר חקלאי כללה לימודים כלליים ולימודי מקצועות החקלאות במשך חצי יום ועבודה מעשית במחצית השנייה. בסיום הלימודים קיבלו הבוגרים "תעודת גמר" ויצאו לעבוד ביישובי ההתיישבות העובדת בארץ ישראל. בתקופת השיא של פעילות בתי הספר החקלאיים, בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים פעלו בארץ ישראל כשלושים בתי ספר חקלאיים.

כיום, בתי הספר החקלאיים הפכו למוסדות על-יסודיים, המשרתים את סביבתם הקרובה. תוכנית הלימודים היא כמקובל במוסדות תיכוניים אחרים, אך יש דגש מיוחד על לימודי חקלאות. חלק מהמימון הוא של עליית הנוער וחלק במימון מוסדות אחרים. הפיקוח על בתי הספר החקלאיים שנעשה בעבר באגף מיוחד במשרד החקלאות הועבר לאחר מכן למשרד החינוך והתרבות.

ג' בשבט

ג' בשבט הוא היום השלישי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלישי בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בג' שבט היא,

ברב השנים, פרשת בא. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת וארא.

ד' באדר

ד' באדר הוא היום הרביעי בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום הרביעי בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בד' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת ויקרא. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת פקודי.

ה'תרצ"ג

ה'תרצ"ג (5693) או בקיצור תרצ"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-1 באוקטובר 1932, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 20 בספטמבר 1933. שנה מסוג זשג, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

היישוב

היישוב הוא כינוי לישות היהודית שקמה בארץ ישראל החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, עם יציאתם של אנשי היישוב הישן מבין חומות העיר העתיקה בירושלים וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקווה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 וייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי הארץ, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

הנרייטה סאלד

הנרִיֶיטה סאלְד (קרי: "סוֹלד"; בכתיב לועזי: Henrietta Szold;‏ 21 בדצמבר 1860, ח' בטבת תרכ"א, בולטימור - 13 בפברואר 1945, א' באדר א' תש"ה, ירושלים) הייתה פעילת ציבור, אשת חינוך ועורכת ספרותית, שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי. פעלה רבות בתחומים שונים ומגוונים כגון סיוע לפליטים ולפליטות יהודים בארצות הברית, בשדות החינוך וההוראה, העבודה הסוציאלית והבריאות, בהקמת ארגון "הדסה" ובהובלת "עליית הנוער". ייסדה, מימנה וניהלה מוסדות וגופים שונים למען הילד והנוער בארץ ישראל. אחת הדמויות המרכזיות המזוהות עם פועלן הציבורי של נשים במאה ה-20.

העלייה החמישית

העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.

סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.

חברת נוער

חברת נוער היא קבוצה של נערים ונערות בשכבת גיל דומה, שנקלטו יחד בקיבוץ ללא הוריהם ומשפחתם הביולוגית, כחלק מתוכנית חינוכית, התיישבותית או חברתית.

כפר הנוער הדתי

כְּפַר הַנֹּעַר הַדָּתִי הוא כפר נוער דתי הנמצא בצפון הארץ, בתחומי מועצה אזורית זבולון, ליד כפר חסידים.

כפר הנוער הוקם בשנת 1937, וכיום הוא מונה כ-400 תלמידים. התלמידים הם בכיתות ז'-י"ב ורובם עולים, חצי מאתיופיה, וחצי עולים מברית המועצות לשעבר וישראלים ותיקים. התלמידים הגיעו לכפר על ידי עליית הנוער.

בנוסף ללימודים, התלמידים עוסקים בעבודות כפיים, כגון גינון ורפתנות.

בעברו כלל בית הספר שני נתיבים: ישיבת נחלת ישראל – ישיבה תיכונית ציונית-חסידית; ונתיב תיכון תורני-מדעי "בראשית", אך אלה הועברו מבית הספר בסיום שנת הלימודים תשע"ג, בעקבות החלטת הנהלת כפר הנוער הדתי.

כפר הנוער תוכנן על ידי האדריכל הדתי מאיר בן אורי, שתכנן ישיבות ויישובים נוספים ברחבי ישראל.

כפר סאלד

כפר סאלד הוא קיבוץ באצבע הגליל, על מורדות הגולן בשולי עמק החולה, ממזרח לקריית שמונה, בתחום המועצה האזורית הגליל העליון.

הקיבוץ נקרא על שם הנרייטה סאלד, "אם עליית הנוער". השם "סָאלד" (נהגה: סֹלְדְ) הוא על פי הכתיב שהיה מקובל בעת הקמתו, בהתאם להגייה האשכנזית.

משה קול

משה קוֹל (קוֹלוֹדְנִי) (28 במאי 1911 – 7 ביולי 1989) היה מנהיג ציוני, חבר הנהלת הסוכנות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

משק ילדים מוצא

משק ילדים מוצא הוא מוסד ילדים אשר הוקם בשנת 1943 על ידי ארגון נשים "אמן" ליד תנועת המזרחי. מוסד זה נועד לקלוט את ילדי טהראן אשר הגיעו לישראל. בהתאם למפתח שהיה מקובל באותה תקופה, עליית הנוער החליטה כי חלק מהילדים הבאים יחונכו במסגרת עליית הנוער הדתי. אל ילדי טהראן הצטרפו קבוצות ילדים אחרות שהגיעו לארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה.

נווה הדסה

נְוֵה הֲדַסָּה הוא כפר נוער באזור השרון ליד נתניה, צמוד לקיבוץ תל יצחק, בתחום המועצה האזורית חוף השרון.

המוסד הוקם בשנת 1949 על ידי הארגונים "עליית הנוער", "ארגון נשות הדסה", קיבוץ תל יצחק וארגון "יסודות". הוא נועד לקלוט את הנוער והילדים שבאו עם שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

הכפר כולל פנימיה ובית ספר לנוער בכיתות ז'-י"ב. בשלב מאוחר יותר החלה גם בקליטת חניכים עולים ממדינות אמריקה הלטינית כגון פרו, ארגנטינה וקובה, מחבר המדינות ומצרפת.

בכפר משק חי מפותח שבו מטפחים בני הנוער את בעלי החיים ומטפלים בהם. בעבר עבדו תלמידי התיכון, בענפי המשק השונים, בקיבוץ תל יצחק.

ראובן פוירשטיין

ראובן פוירשטיין (21 באוגוסט 1921 – 29 באפריל 2014) היה פסיכולוג ופדגוג ישראלי יליד רומניה, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ואנדרבילט בטנסי, מייסד מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה, חתן פרס ישראל למדעי החברה (1992) ויקיר ירושלים (1992). לאחר מותו קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל.פוירשטיין ייסד שיטת הוראה. לבד מהספרים והמחקרים שלו ושל עמיתיו על אודותיה, התפרסמו עליה עשרות ספרים של חוקרים שאינם תלויים בו. תוכניות החינוך המיוחד בישראל מושפעות משיטתו של פוירשטיין ותכניה נלמדים בארץ בחוגי ההוראה לחינוך מיוחד.

רחה פריאר

רֶחָה פְרַיֶאר (בגרמנית: Recha Freier;‏ 29 באוקטובר 1892, נוֹרְדֶן, גרמניה – 2 באפריל 1984, ירושלים) הייתה מייסדת עליית הנוער, המפעל להכשרת ילדי ישראל, הקרן למלחינים ישראלים והטסטמוניום. ציונית מעשית, סופרת ומשוררת. דר' לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית ירושלים, כלת פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער (1981).

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.