עליית גומולקה

עליית גוֹמוּלְקָה, שנערכה בין השנים 19561960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה. 35,000 יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין, בתנאי שיגיעו למדינת ישראל בלבד, בהסדר חשאי שהוסתר ממדינות ערב, וההנהגה בישראל ייחסה לו חשיבות רבה. עמדת דוד בן-גוריון הייתה ש"בשבילנו זו היא לא רק יהדות פולין, אלא גם סיכוי ליהדות רוסיה".[1]

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
פורטל היישוב

רקע

בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה היו כשלושה מיליון יהודים, רובם נרצחו בשואה. לאחר המלחמה נותרו כ־240,000 בלבד, חלקם יהודים שנמלטו לברית המועצות בזמן המלחמה וחזרו לפולין. רוב ניצולי השואה היהודים בפולין שוכנו בצפיפות במחנות עקורים, שהיו אמורים להגן עליהם מפני הרדיפות והאנטישמיות שהמשיכו להתקיים ברחוב הפולני.

בשנים 19451946 התרחשה "הבריחה" של חלק מיהודי פולין, שהתקיימה באופן לא חוקי.

עליית גומולקה

בשנת 1956 עלה ולדיסלב גומולקה (Gomułka) הרפורמיסט להנהגת המפלגה הקומוניסטית. גומולקה הותיר את המבנה הקומוניסטי במשק הפולני, ואת התלות הפוליטית בברית המועצות, אולם השכיל להעניק לאזרחים שורת רפורמות. יחסית למדינות אחרות באירופה המזרחית הייתה פולין מדינה מתקדמת מבחינת חירויות הפרט. כך הוחזרו על ידי גומולקה שיעורי הדת בבתי הספר הציבוריים. התלמידים היהודים היו פטורים מחובת נוכחות בשיעורים אלה, אבל הסיטואציה הגבירה את האנטישמיות הקתולית המסורתית.

ממשל גומולקה התיר ליהודי פולין לעזוב את המדינה, בתנאי שיעלו לישראל. האנטישמיות המתעוררת וההיתר לעזוב את המדינה גרמו ליהודים רבים לממש זכות זו. כתנאי נוסף לעזיבתם את פולין דרש ממשלו של גומולקה מהיהודים לחתום על מסמך המבטל את האזרחות הפולנית שלהם ושל ילדיהם הקטינים. הם קיבלו מהשלטונות מסמך מעבר (שנקרא בפי העולים "התעודה הכחולה") שלא הייתה דרכון אלא תעודת מעבר זמנית שאפשרה לאותם יהודים (שוויתרו זה מכבר על אזרחותם הפולנית) להזדהות במעברי הגבול. מרבית היהודים עברו בדרך למדינת ישראל דרך איטליה (בעיקר גנואה) ודרך אוסטריה (בעיקר וינה). כך עלו לישראל כ־35 אלף יהודים. רבים מהם התערו היטב בחברה הישראלית, ומספרם של אנשי התרבות הישראלים שהגיעו ארצה בעלייה זו גדול ביותר.

במסגרת הסכם שנחתם בשנת 1956 בין פולין לבין ברית המועצות שבו לגבולותיה של פולין מאות אלפי פולנים. במסגרת זו של מבצע "השיבה למולדת" (Re-patriation) חזרו לפולין גם עשרות אלפי יהודים, אשר נמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה ונותרו בה גם לאחר שנסתיימה. רבים מיהודים אלה עלו אף הם ארצה במסגרת עליית גומולקה.

רוב היהודים הנותרים בפולין היגרו למערב ב-1968, כאשר גומולקה הטיל על היהודים את האחריות לתסיסה פוליטית נגד המשטר, והתחיל רדיפות נגדם. הם הורשו לצאת לישראל, אבל רבים העדיפו יעדים אחרים, בעיקר סקנדינביה. בשנות האלפיים החזירה ממשלת פולין את הזכות לאזרחות של עולי גומולקה ומהגרי 68 ורבים ניצלו הזמנה זו להם ולצאצאיהם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חלוצים נשכחים: העולים ממזרח אירופה, עמ' 133
אביבה לורי

אביבה (קריסטינה) לוֹרי (1946 – 9 באוקטובר 2013) הייתה עיתונאית, מרצה לתקשורת וסופרת ישראלית.

העלייה ההמונית

העלייה ההמונית היא העלייה שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי שואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.

העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם.

הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאוד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.

העלייה החמישית

העלייה החמישית היא גל העלייה הגדול שבא לאחר העלייה הרביעית. העולים הגיעו מאירופה ומאסיה לארץ ישראל בין השנים 1932–1939.העלייה החלה בממדים צנועים והתגברה בשנים 1932–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי.

סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-250,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכרבע מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.

העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

העלייה מגרמניה

העלייה מגרמניה לארץ ישראל הייתה בעלת השפעה רבה על חיי היישוב והמדינה שבדרך. מרבית העולים מגרמניה (וממדינות בעלות תרבות גרמנית) הגיעו לארץ בשנים 1939-1933, אם כי היו מעטים שהגיעו גם לפני או אחרי תקופה זו. העלייה מגרמניה הייתה שונה באופיה ובהרכבה מעליות אחרות באותה תקופה. חלק גדול מהעולים מגרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים והיקלטותם ביישוב שינתה את אופיו במגוון של תחומים כמו מדע, מוזיקה, אדריכלות, רפואה ומשפט. העלייה מגרמניה נתנה גם תנופה לחיי המשק והכלכלה ביישוב.

ולדיסלב גומולקה

ולדיסלב גוֹמוּלְקָה (בפולנית: Władysław Gomułka ; ‏6 בפברואר 1905, קרוסנו - 1 בספטמבר 1982, קונסטנצ'ין) היה פוליטיקאי ומנהיג קומוניסטי פולני, מנהיגה דה פקטו של פולין בין השנים 1945 ל-1948 ומנהיגה בשנית בין השנים 1956 ל-1970.

יחסי ארצות הברית–פולין

היחסים שבין ארצות הברית של אמריקה לבין פולין כוננו באופן רשמי בשנת 1919. מאז 1989 היחסים בין המדינות הם חזקים ביותר, ופולין היא אחת מבעלות הברית של ארצות הברית היציבות ביותר באירופה. בנוסף, שתי המדינות חברות בנאט"ו.

יחסי ישראל–פולין

בין מדינת ישראל ורפובליקת פולין מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים, נכון לשנת 2019, וזאת יחד עם קשרים כלכליים ותרבותיים ענפים בין שתי המדינות. לישראל יש שגרירות רשמית בוורשה, בעוד שלפולין יש שגרירות רשמית בתל אביב. עם זאת, יחסי המדינות עברו טלטלות רבות לאורך השנים, כאשר למקומה הנרחב של פולין במסגרת השואה יש השפעה רחבה על היחסים בין השתיים.

יצחק גורביץ

יצחק גוּרביץ (נולד ב-1947 בפולין) כיהן בתפקיד מנכ"ל הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בשנים 2001–2008.

כרמל צרפתי

כרמל צרפתי היא שכונה בחיפה השוכנת בשיפוליו הצפון-מערביים של הר הכרמל. השכונה נקראת כך בעקבות החסות שקיבלו מייסדי המנזר הכרמליתי השוכן בה מהקונסול הצרפתי, שסייע בתיווך במגעים להקמת המנזר מול הסולטאן העות'מאני ב-1769.גבולה המערבי של השכונה הוא מתחם סטלה מאריס, משם יורד מדרון ההר צפונה ומערבה לעבר הים התיכון; גבולה המזרחי הוא הכרמל המרכזי והדר, וגבולותיה הצפוניים והדרומיים הם ואדיות. הרחוב שעולה אל השכונה ממערב הוא "דרך צרפת", והוא מתחבר עם הרחוב הראשי, הארוך, רחוב טשרניחובסקי.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 היה רובו של השטח שעליו נמצאת השכונה בבעלות המסדר הכרמליתי. בשנת 1936 הועתק לשכונה מנזר גבירתנו של הכרמל (ששכן לפני כן בבת גלים בתחומי בית החולים רמב"ם). הכרמליתים הציבו שני שערים בדרכים המובילות למנזר, השער המערבי בקצה דרך סטלה מאריס, והמזרחי בקצה שדרות הציונות של היום, שהיווה גבול בין השטח שבבעלות המנזר ל"כרמל הגרמני" (הטמפלרי). בשנות ה-40 נבנו מספר בתי מגורים - רובם בסגנון הבאוהאוס, שהוחכרו בדמי מפתח לבריטים, לערבים וליהודים. לאחר מכן חילק המנזר חלק מהשטחים למגרשים ומכר אותם ליהודים ולערבים. עד הקמת מדינת ישראל נבנו מעט בתים על מגרשים אלה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הופקע קו הרכס שבין שני המנזרים על ידי הצבא הבריטי, שהקים לאורכו מחנות צבא.כרמל צרפתי היא שכונת מגורים שקטה של המעמד הבינוני-גבוה. בשכונה ממוקמים אתרים ומוסדות חיפאיים ידועים, בהם מנזר גבירתנו של הכרמל, המכללה האקדמית לחינוך גורדון, מרכז החינוך והמרכז ליהדות מתקדמת על שם ליאו בק, בית הלוחם החיפאי (מרכז ספורט המשמש את נכי צה"ל), בית הספר היסודי "טשרניחובסקי" ובית ספר "גיל" לחינוך מיוחד. כמו כן מארחת השכונה קן של תנועת הנוער העובד והלומד (המכונה "קן כרמ"צ"), שהוקם בשנת 1957; ומאז 2010 גם שבט של הצופים. בלב השכונה הוקם "מרכז תרבות צרפת ע"ש גסטון דֶפֵר", שבמתחם שלו נמצא גם "מרכז קריגר לאמנויות הבמה".

שכונת משנה של הכרמל הצרפתי היא רמת שאול, שהוקמה עם שנות העלייה ההמונית כשיכונים ארוכים מרובי-כניסות ובהם 2-3 קומות. בשנת עליית גומולקה נבנו שיכונים נוספים, מרווחים יחסית למקובל באותה תקופה.

כרמל צרפתי מוגדרת מבחינה מוניציפלית כתת-רובע של רובע הכרמל. לפי הגדרה פורמלית זו נכללות בכרמל הצרפתי גם שתי שכונות קטנות ממזרח לה, "רמת התשבי" ו"כרמל צפוני", המזוהות יותר עם מרכז הכרמל, וכוללות את רחוב התשבי ושדרות הנשיא והרחובות היוצאים מהם, ואף מספר רחובות היוצאים משדרות הציונות.

מיכאל הנדלזלץ

מיכאל הַנְדֶלְזַלְץ (נולד ב-26 במרץ 1950) הוא עיתונאי, מבקר תיאטרון, מתרגם ועורך ישראלי, הכותב דרך קבע בעיתון "הארץ". החל משנת 2015 הוא בעל טור יומי במסגרת מיזם 929 - תנ"ך ביחד.

עליות חיסול גלויות

עליות חיסול גלויות הוא שם כולל למספר עליות לארץ ישראל שהתבצעו בשנות ה-50 בסיוע מדינת ישראל והסוכנות היהודית.

המבצעים התבצעו בשנות ה-50 ומטרתם הייתה העלאת קבוצות גלות של יהודים ממדינות שבהן נשקפה סכנה מיידית, לדעתה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לחיים של היהודים בה.

העליות היו משני מקורות, מצד אחד פליטי שואה וקהילות שניצלו חלקית מהשואה (כמו קהילת יהדות רומניה ויהדות בולגריה) ומצד שני יהודים ממדינות איסלאמיות מובהקות שלא הכירו במדינת ישראל ולא הרשו בכל תוקף פעילות ציונית ולעיתים אף מנעו פולחן דתי יהודי.

מדינת ישראל האמינה כי מצבם של היהודים במדינות אלה יחמיר אם לא יוצאו משם היהודים וכי אף אם לא מאמין היהודי במדינת ישראל והתנועה הציונית, יפגעו בו תושבי המדינה האיסלאמים שהתנגדו לרעיון של מדינת ישראל. אמונה זו התבססה על פרעות שנערכו ביהודים במדינות אלו - למשל בעיראק, תימן ולוב.

עולי יהדות עיראק הועלו לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה ועולי יהדות תימן הועלו ארצה במבצע על כנפי נשרים.

מצבן של קהילות יהודיות נוספות כמו יהדות לבנון, יהדות מרוקו, יהדות תוניסיה, יהדות אלג'יריה, יהדות אפגניסטן, יהדות איראן ויהדות טורקיה היה סביר ולא היה חשש לחיי היהודים בהן, לכן לא נעשו מבצעים מיוחדים להעלתם.

לקראת סוף שנות ה-50 עלה הסיכון של יהדות מרוקו ולכן נעשה מבצע יכין שבמהלכו הועלו רוב בני יהדות מרוקו.

במבצע קדש הועלו חלק מיהודי מצרים אשר ישבו אז בעיקר באלכסנדריה ובפורט סעיד (ראו: מבצע תושייה).

עם השנים הועלו ארצה רוב בני קהילות אלו למרות שבחלקן, לדוגמת בני יהדות איראן לא אופשרה העלייה עד שנים מאוחרות יותר, במקרה של תפוצה זו - שנות ה-80, אך גם אז לא חוסלה הגלות.

רוב הקהילות היהודיות בעולם הערבי אינן קיימות עוד: ברוב המדינות הן מונות כיום בין אנשים בודדים למספר עשרות למאות מעטות מאוד של יהודים. הקהילות היחידות הנחשבות בנות-קיימא הן תוניסיה (כאלף יהודים) ומרוקו (כחמשת אלפים יהודים).

בשנת 1991, בעקבות התערערות המצב בארצות הבלקן, הועלתה לארץ יהדות אלבניה.

עליות לאחר קום המדינה

עליית יהודים לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל נעשתה בגלי הגירה אחדים. רוב המניעים לעליה היו ציוניים וכלכליים, בנוסף לגלי העלייה הרשומים מטה היה רצף של עליית קבוצות ובודדים ממדינות שונות במשך כל השנים מאז הקמת המדינה ועד היום.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

עלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

בין השנים 1999 – 2002 המשבר הפוליטי והכלכלי שפקד את ארגנטינה גרם למהלומה לענף הבנקאות, בעקבותיו נעלמו מיליארדי דולרים בפיקדונות ונוצרה פגיעה קשה במעמד הביניים במדינה. רוב יהדות ארגנטינה (200,000 איש בערך) הושפעה ישירות מהמצב. חלקם בחרו בעקבות כך להתחיל מחדש ולעלות לישראל משום שראו בכך הזדמנות לשינוי במצבם.

יותר מ-10,000 יהודים מארגנטינה עלו לישראל משנת 2000, והצטרפו לקהילה הקיימת בישראל של אלפי עולים ארגנטינאים שעלו לישראל במשך השנים. המשבר בארגנטינה השפיע גם על המדינה השכנה אורוגוואי - מעל 500 יהודים מיהדות אורוגוואי עלו לישראל באותה תקופה. במשך 2002 ו-2003 ערכה הסוכנות היהודית קמפיין ציבורי אינטנסיבי לקידום העלייה מאזורים אלו, והציעה סיוע כלכלי לעולים משתי הארצות. אף על פי שהכלכלה בארגנטינה השתפרה מאז, יהודים ממשיכים לעלות לישראל, אך במספרים קטנים יותר. במקביל, עולים שלא מצאו את מקומם בישראל, בעיקר בפן התעסוקתי, החליטו לחזור לארגנטינה.

בין השנים 2000-2015 עלו מארצות שונות באמריקה הלטינית כ-30,000 יהודים.

עליית אעלה בתמר

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

צבי מגן

צבי מגן (נולד ב-1945) הוא דיפלומט ואיש שירותי המודיעין הישראלים. כיהן כשגריר ישראל באוקראינה וברוסיה, כמו כן עמד בראש ארגון "נתיב".

שדה ורבורג

שְׂדֵה וַרְבּוּרְג הוא אגודה שיתופית במישור החוף, ליד העיר כפר סבא, השייך למועצה אזורית דרום השרון. הוקם בשנת 1938 על ידי עולים מגרמניה שאליהם הצטרפו עם הזמן עולים מצ'כיה הונגריה ומפולין וכן מתיישבים מהארץ. המושב נקרא על שמו של ד"ר אוטו ורבורג, פעיל ציוני, איש מדע ובוטנאי מומחה, נשיאהּ השלישי של ההסתדרות הציונית.

במושב 120 נחלות, 16 משקי עזר, ושלוש הרחבות שבהן 136 יחידות.

שרה בנדר

שרה בנדר (נולדה ב-1948) - היסטוריונית של השואה, פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. עיקר מחקריה על יהודי פולין במלחמת העולם השנייה ועל יחסי יהודים פולנים מסוף המאה ה-19 עד עליית גומולקה (1956).

ב-1995 סיימה את הדוקטורט (בהצטיינות) במכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, בהנחייתם של פרופ' ישראל גוטמן ופרופ' יהודה באואר.

מחקריה עוסקים בנושאים : ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בפולין בתקופת השואה; התנגדות יהודית; היחסים בתקופת הכיבוש הגרמני בין פולנים ליהודים בערים ובכפרים; חלקם של פולנים ברצח יהודי פולין במלחמת העולם השנייה; יהודים במחנות לעבודת כפייה במחוז רדום; פרטיזנים יהודיים ביערות ליטא וביילורוסיה ועוד.

With Prof. Israel Gutman has edited: The Encyclopedia of Righteous Among the Nations, Rescuers of Jews during the Holocaust, 9 volumes, published by the Yad Vashem, Jerusalem

(2002-2015) – Editor of DAPIM – Studies on the Shoah, University of Haifa and the Ghetto Fighter’s House Museum

(2011-2015) - has headed a study project of the Jews of Galicia and Bukovina in the 18th and 19th centuries, conducted by Herzl Institute, the University of Haifa - a multi-disciplinary, cross university and international project

(2012-2016) - has taught in the "International School of Holocaust Studies" - program in the University of Haifa

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.