עלייה לרגל

עלייה לרגל או צליינותארמית צלי - מתפלל) היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.

עלייה לרגל ביהדות

הכותל הקטן (1)
יהודים מביטים לכיוון מקומו של הר הבית בחג סוכות. לדעת הרדב"ז בימינו מתקיימת בכך המצווה

עלייה לרגל היא הפעולה של עלייה לירושלים, באחד משלוש הרגלים (כלומר, החגים, שנקראו כך על פי הפסוק "שלושת הרגלים תחוג לי בשנה"[1] פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל". כפי שכתוב בפסוק, מצוות העלייה לרגל היא לגברים בוגרים בלבד מתושבי ארץ ישראל עד גבול של נהר פרת. תוספות כותב במסכת פסחים ג' ע"ב כי רבי יהודה בן בתירא לא עלה לירושלים מאחר שהוא גר בנציבין שהייתה בחו"ל. אך גם נשים וקטנים מגיל מסוים[2] היו נוהגים בה. המצווה נקראת במקורות גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'", וכן היה קרבן מיוחד שנקרא "עולת ראייה" שאותו היו אמורים להקריב עולי הרגל.

המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: "מעולם לא אמר אדם 'צר לי המקום שאלין בירושלים'." מקורות מהתקופה של סוף ימי בית שני טוענים כי המספרים הגיעו למאות אלפי ואף מיליוני עולי רגל, אם כי היסטוריונים מטילים ספק אם אכן המספרים היו כה גדולים. בסוף ימי בית שני ידוע כי היו עולים לרגל מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד ומבבל, ומארצות נוספות. העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ. ישנה תקנה מיוחדת הקרויה פסי ביראות, המתירה איסור מדרבנן של הוצאה מרשות לרשות בשבת, המיועדת אך ורק להשקאת בהמות עולי הרגלים.

החג שבו העלייה לרגל הייתה המסיבית ביותר הוא חג הסוכות, וכששואלת המשנה מדוע מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים רק כשבועיים אחרי סוכות, התשובה היא "כדי שיגיעו עולי רגלים לביתם שבבבל". ישנם תיאורים ארוכים במשנה על החגיגות שהיו נוהגים בהם בחג הסוכות, ועל ההכנות לחגיגות אלו.

מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.

בקרב קהילת ביתא ישראל נהוג חג נוסף של המשלב עלייה לרגל, הוא הסיגד. חג זה שנקבע בהשראת עצרת עזרא ונחמיה אשר התקיימה בימי שיבת ציון, כולל תהלוכה לראש פיסגת הר עם ספרי הקודש. באתיופיה נהגו הקסים, כהני העדה, לבחור בהר מתאים וטהור לקיום העצרת, החג חל חמישים יום לאחר יום הכיפורים. בישראל, נחוג החג בירושלים בטיילת ארמון הנציב.

בחקר המקרא

במקור הכהני אין חוק בדבר עלייה לראות את פני ה' בשלוש רגלים, ואת הקרבנות והחגיגות יש לערוך בכל מושבות ישראל ובכל הבמות. בס"י ובס"א יש חוק בדבר עלייה, אך אין לו הדגשה מיוחדת. במקור הדויטרונומיסטי המצב משתנה, מרכז הכובד של החגים הוא עלייה למקום בו יבחר ה'. ההשערה היא שמרבית חוקי הפולחן לא היו קשורים במקורם לעיר הקודש. אולם אפילו חג הפסח שבמקורו הוא חגיגה משפחתית, כולל כעת גם עליה לרגל.[3]

מקור השם בעברית

כחלק מסקר הר מנשה, בניצוחו של הארכאולוג פרופסור אדם זרטל, נמצאו במרוצת השנים מספר מתחמי אבן עתיקים בסמוך ליפית, משואה, רימונים, נחל תרצה, שכם (מזבח הר עיבל) וארגמן אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי פולחן ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים) בטרם ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה. זרטל מוסיף ואומר כי מתחמים אלה הם למעשה אותם הגלגלים המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך (גלגל מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים על מנת להקריב זבחים לאלוהים. מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מאותם 3 החגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל - עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל.

בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הדתיות בירושלים, איבד הביטוי עלייה לרגל את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים[4].

עלייה לרגל בנצרות

Caminoperegrino
צליין העובר בדרך סנטיאגו בעלייתו לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

במאפייני העלייה לרגל הנוצרית יש זיקה מעוטה למאפייני העליות שקדמו לה, ולכן ניתן לראות בה תופעה חדשה. הניסיון לקשר בינה לבין העלייה לרגל היהודית, אינה מחויבת המציאות לאור ההבדלים הרבים בין העליות. העלייה לרגל ביהדות שבימי המקדש התרחשה בשלוש הרגלים – שלושה מועדים קבועים בשנה, העלייה הייתה מצוות חובה, העולים נהגו בהלכות ספציפיות ומנהגים ידועים. זאת אל מול העלייה הנוצרית, כמעשה חסידות של דרי שוליים, אשר לא גובתה בדינים והלכות קבועות למעט אלו שנקבעו על ידי הקומוניטס – העולים עצמם תוך כדי התרחשות העלייה גופא.

הצליינות הנוצרית הושפעה מנדודיו של אברהם ונדודיהם של בני ישראל במדבר, נדודים הקשורים ישירות לעבודת האל. לכן התפתחה גישת peregrinatio pro amore Dei, עלייה הנובעת מאהבת האל או שוטטות מאהבת האל. שוטטות שתביא את הצליין למקומות קדושים או למקומות בהם יש שרידי קדושים או שהתרחש בהם נס.

העלייה לרגל הנוצרית לא מוגבלת לעלייה לרגל לארץ ישראל. אתרי עלייה לרגל מפורסמים הם לורד בצרפת, סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, פאטימה בפורטוגל, צ'נסטוחובה בפולין.

על פי הנט (Hunt), המניע העיקרי לעלייה הנוצרית היה סקרנות אינטלקטואלית נוסח המסעות הפגאניים, אך בשונה מן המסעות הפגאניים, רצון הצליין הנוצרי להתחבר למקום הקדוש דווקא דרך העבר, בתיווך הטקסט המקראי ובחוויה העבר על תפארתו ולא על שרידיו הפיזיים. מבקרים, תיירים וחוקרים הפכו לעולי רגל נוכח המפגש עם המקומות הגאוגרפיים שמצוינים במקרא. ניסיונם של העולים להתחקות אחר ישו, העולה לרגל הנוצרי הראשון – מושא לחיקוי על ידי העולים, דרך הקורות אותו בברית החדשה "שדרגה" את הביקור ההיסטורי לחוויה דתית צרופה, בבקרם בעץ התאנה, גת שמנים ובכנסיית הקבר, חוו את ימיו האחרונים של המשיח הנוצרי, מאות שנים לאחר עלייתו השמימה. המקום הקדוש משמש עדות לאוונגליונים כך שהביקור בהם משמש בשני כיוונים: לבקיאות בכתבי הקודש מחד, ומאידך להעצמת החוויה הדתית. הירונימוס לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר. הוא אינו מקנה למקום הקדוש ערך מיוחד משלו, אלו תולה בביקור ערך דידקטי, העלייה נופכת בביקור ערך בעיקר כאמצעי להבנה חוויתית של המאורעות המקראיים, של הטקסט.

החוקרת אורה לימור, שמתנגדת נחרצות לקביעה של הנט, מסבירה את ראשית הצליינות הנוצרית, מלבד ההשפעה הסביבתית מהיהדות ומדתות פגאניות, דווקא מתוך פולחן מרטירים או קדושים נוצרים, אשר הפכו ברבות הימים לאתרים קדושים.

העלייה לרגל הנוצרית החלה כתופעה ספונטאנית של בודדים וקבוצות. אט אט הפכה לכדי תופעה מרכזית בנצרות, מוכרת ומגובה על ידי הממסד הכנסייתי בפניטציה כמעשה תשובה או במסעות הצלב שמסמלים את שיאה – לוחמים־ציילנים הנקראים לדגל הכנסייה על ידי האפיפיור אורבן השני וממשיכיו עד גרגוריוס העשירי.

עלייה לרגל באסלאם

Supplicating Pilgrim at Masjid Al Haram. Mecca, Saudi Arabia
עולים לרגל למכה

אחת מחמש המצוות העיקריות בדת האסלאם היא אל־חג' - الحجّ -העלייה לרגל לעיר הקדושה של האסלאם מכה בחודש ד'וּ אל־חִג'ה (האחרון בשנה בלוח המוסלמי) וקיום הטקסים שם, וזאת לפחות פעם בחיים. לאחר העלייה לרגל מקובל לכנות את המוסלמי בתואר הכבוד "חאג'", אם כי אין חובות, איסורים או זכויות מיוחדות הכרוכים בתואר זה.

עלייה לרגל לאתרים שאינם הכעבה מכונה זיארה (زِيارة). האתרים לזיארה קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הסופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. הזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, ועל ידי סונים שמרנים נחשבת ככפירה ו"סגידה לקברים".

עלייה לרגל בדתות נוספות

Pilgrimage to Lhasa
עולים לרגל טיבטים, בדרכם ללהסה.
Pilgrims in the gangas
מאמינים הינדואים, עולים לרגל, טובלים בנהר הגנגס החוצה את העיר רישיקש.

ביוון העתיקה עלו לרגל לאורקל מדלפי אנשים מכל קצות העולם היווני. היוונים פנו לאורקל כדי לקבל הוראות מהאלים בענייני מלחמה ושלום, אמונה, פולחן ועוד. עבור רבים היווה האורקל תחליף לפולחן אחיד ולדת מסודרת.

גביית מכס מעולי רגל בדרכם לדלפי על ידי העיר קריסה הובילה לפריצת מלחמת הקודש הראשונה של דלפי.

ההינדים מאמינים שטבילה בגנגס שוטפת את החטאים, ופיזור אפר הגופה בנהר משפר את החיים בגלגול הבא ואף להגיע למוקשה (שיחרור מגלגל החיים) מוקדם יותר. הינדים אדוקים עורכים עלייה לרגל לנהר כדי לרחוץ בו ולעשות מדיטציה על גדותיו. כמו כן, מקובלת עלייה לרגל למקדשים וזאת למטרות דומות.

הדרוזים נוהגים לעלות לרגל ב־25 באפריל למקום בו לפי אמונתם נמצא קברו של יתרו בחג נבי שועייב כמו כן הם עולים לקבר הנביא סבלאן ב־10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב־25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו.

הבהאים עולים לרגל לאתרים הקדושים לבהאים בישראל, שהחשובים שבהם הם קברו של הבאב, הנביא שהניח את היסוד לאמונה הבהאית בכיפת הבאב בחיפה, וקברו של בהאא אללה באל־באהג'ה בעכו.

עלייה לרגל (ביטוי מושאל)

כיום משתמשים בצמד המילים עלייה לרגל במקרים בהם מתאספים המונים למקום אחד, כגון: עלייה לקברי צדיקים, נסיעות חסידים לרבותיהם וכדומה. גם מקומות חילוניים נקראים מוקדי עלייה לרגל. מקומות אלו כוללים אתרי קניות, אתרי טיול ואף אתרי זיכרון כמו כיכר רבין וקברה של רחל המשוררת. הקבלה שכזו תיתכן בעיקר אם מתייחסים לתאורטיקנים סוציולוגים כמו ויקטור טרנר ולא לחוקרי דת מהדור הקודם כגון מירצ'אה אליאדה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמות כ"ג, י"ד
  2. ^ מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי במסכת חגיגה פרק א' משנה א' בנוגע לגיל המדויק
  3. ^ יחזקאל קויפמןתולדות האמונה הישראלית, תרצ"ז-תשט"ז, כרך א, עמ' 119-126
  4. ^ מוסף סוכות, ‏חשיפת מקומות הפולחן הקדומים שלנו, באתר ישראל היום, 19 בספטמבר 2013
אורקל

אוֹרקל (מלטינית: orare, "לדבר") הוא נביא או כת, פגניים בדרך כלל, המתנבאים על העתיד לבוא בהשראת האל.

בדומה לשאר העמים בעולם העתיק, היוונים והרומאים נמשכו לתחום ניבוי העתיד. שליטים ופשוטי העם ביקשו לעמוד על כוונות האלים ולנהוג בהתאם להן. במקדש זאוס באולימפיה ובמקדש אפולו האיסמני בתבאי, התקיימו ניחושים. אורקל קדום ומפורסם היה בדודונה, וניחשו שם לפי רשרוש העלים בחורשה הקדושה.

להשפעה יתרה זכה האורקל מדלפי שבו דיבר האל מפיה של פיתיה, כוהנת שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים.

אל-מדינה

אַל-מַדִינָה (ערבית: المدينة, מילולית: "העיר"; מוכרת גם בשמה המלא: مدينة رسول الله, "מדינת רסול אללה", "עירו של שליח אללה") היא העיר השנייה בקדושתה למוסלמים אחרי מכה. אל-מדינה נמצאת במחוז חִג'אז שבמערב ערב הסעודית, וגרים בה כ-1.3 מיליון תושבים (2006). בתקופה שקדמה לאסלאם (תקופת "הג'אהליה") היה שמה יַתְ'רִיבּ (בערבית: يثرب).

מכה ואל-מדינה נמצאות שתיהן במחוז חִג'אז במערב חצי-האי ערב. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נכבש המחוז בידי משפחת אל סעוד ממחוז נג'ד במרכז חצי-האי. עם הקמת ממלכת ערב הסעודית שבירתה ריאד (בירת נג'ד), החל מלך סעודיה לכנות את עצמו "ח'אדֶם אל-חַרַמַיְן א-שַריפַיְן" כלומר, "משרתם של שני המקומות הקדושים".

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

בית לחם

בֵּית לֶחֶם (בערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְםְ) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.

נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם.בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפים שכללו הגירת נוצרים רבים לארצות אמריקה ואירופה, והגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. על פי חלק מהאומדנים 40% מהם נוצרים. אומדנים אחרים מעריכים שרק חמישית (20%) מכלל התושבים הם נוצרים.

גנגס

הגנגס (נקרא גם גנגא בשפות המדוברות בהודו) הוא נהר מרכזי בצפון הודו, הנחשב מקודש בדת ההינדית. אורכו הכולל של הנהר הוא 2,507 ק"מ.

מקורו בנהר הבהאגיראת'י הנשפך מקרחון גנגוטרי בהימלאיה (במדינת אוטראקהאנד), והוא חובר לנהר האלאקנאדה ליד דאופראיאג ויחד הם יוצרים את הגנגס. משם זורם הגנגס דרך המישורים הנרחבים של צפון הודו, זורם גם בבנגלדש ונשפך למפרץ בנגל לאחר שהוא מתפצל לשלוחות רבות. אחת השלוחות היא נהר ההוגלי הזורם ליד כלכותה. שלוחה נוספת היא נהר הפדמה שזורם לבנגלדש. שפך הנהר למפרץ בנגאל יוצר, יחד עם שפך הבראהמאפוטרה, את סונדרבאנס ("יערות יפים") שהיא הדלתה הגדולה בעולם. זהו אזור עשיר ביערות מנגרוב, ואחד מבתי הגידול העיקריים של הטיגריס הבנגלי.

נהר היאמונה - נהר חשוב בפני עצמו, וקדוש כמעט כמו הגנגס, הוא פלג של הגנגס, והם נפגשים ליד המקום בו עמדה העיר ההינדית הקדושה פראיאג, שנקראת היום אללאהבאד.

שני מינים של לווייתנים חיים בגנגס: נהרתן הגנגס ודולפין אירוואדי. בגנגס גם חי זן נדיר של כריש מים מתוקים, כריש הגנגס, עליו לא ידוע הרבה.

חג'

חָג' (ערבית: حجّ) הוא מונח באסלאם המתאר עלייה לרגל למכה. החג' הוא העלייה לרגל השנתית הגדולה ביותר בעולם כיום. הוא החמישי מבין "חמשת עמודי האסלאם" באסלאם הסוני ואחד מאחד עשר ענפי הדת באסלאם השיעי. על פי החג', כל מוסלמי בריא בגופו מחויב לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייו, אם יש לו את המשאבים הכספיים הנדרשים. כל זאת כדי לחזק את האחדות המוסלמית ואת הכניעה שלהם בפני אלוהים. מוסלמי אשר ביצע את מצוות החג' זוכה בתואר "חאג'", ולעיתים כינוי זה אף מתווסף לשמו.

העלייה לרגל עצמה מתבצעת בין היום השמיני ליום השנים עשר של חודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש השנים עשר בלוח השנה המוסלמי.הקונוטציה המקובלת לחג' היא למוחמד אך המנהג מיוחס על ידי המוסלמים לתקופות שלפני האסלאם עד לתקופת אברהם וישמעאל. עולים לרגל מצטרפים לתהלוכות ענק של מאות ואלפי אנשים, אשר סימולטנית מתרכזים במכה לשבוע החג', ומבצעים יחדיו סדרת פולחנים. כחלק מהחג' כל עולה לרגל צועד שבע פעמים נגד כיוון השעון מסביב לכעבה, הבניין אשר משמש ככיוון התפילה המוסלמי; רצים בין הרי הא-סאפא והא-מארוואה; שותים מבאר זמזם; הולכים למישורי הר ערפאת לעמידה בערנות; ומיידים אבנים בטקס סקילת השטן. העולים לרגל אז מגלחים את ראשם, מבצעים זבח חי ומתחילים לחוג את עיד אל-אדחה (חג הקורבן).

המילה הערבית חג' פירושה כשלעצמה עלייה לרגל, והיא נגזרה כנראה מאותו שורש שממנו נגזרה המילה העברית "חג". היא משמשת גם לתיאור צליינות נוצרית לארץ ישראל. יהודי פרס משתמשים במילה זו לפעמים כדי לתאר עלייה לרגל של יהודים לארץ ישראל. בהקשר המוסלמי (בפרט אצל הסונים) המילה חג' מתארת את סדרת הטקסים שיש לקיים במכה ובסביבותיה בתקופה מסוימת של השנה. סוגים אחרים של עלייה לרגל (עלייה לרגל למכה שלא בתקופה המסוימת בשנה, עלייה לרגל למקומות קדושים אחרים) מכונים בשמות אחרים.

נכון ל-2007, מעריכים את מספר עולי הרגל השנתי בכשני מיליון. טכניקות לשליטה בקהל החלו להיות קריטיות בתהליך ובגלל מספרם הרב של האנשים הטקסים קיבלו סגנון קצת שונה. אין צורך יותר לנשק את האבן השחורה, אלא רק להצביע עליה בכל פעם שמקיפים את הכעבה. בעבר יידו אבנים על עמודים גדולים, אך בגלל תקלות בטיחות המנהג השתנה לקירות ארוכים עם סלי תפיסה תחתיהם כדי לתפוס את האבנים. הקרבת החיה יכול להיעשות באופן אישי או על ידי מינוי נציג וכן הלאה. אף על פי כל הניסיונות לשיפור הבטיחות עדיין מתרחשות תקריות בטיחות במהלך החג' אשר גורמות למאות מקרי מוות.

ממשלת ערב הסעודית מוציאה ויזות מיוחדות לזרים לצורך העלייה לרגל, שמתבצעת בחודש המוסלמי ד'ו אל-חג'ה. אולם, הכניסה לעיר עצמה אסורה על לא-מוסלמים, והעיר כולה נחשבת כאתר קדוש לאסלאם. קיום חג' יותר מפעם אחת הוא "תטווע" - מצוות רשות.

כאזמיה

כאזמיה (בערבית: الكاظمية, תעתיק: אלכאט'מיה) היא שכונה צפונית בבירת עיראק, בגדאד, שבעבר הייתה עיר נפרדת, הנמצאת כ-5 ק"מ ממרכז העיר הגדולה. האזור הוא מקום עליה לרגל של השיעים, לקברם של שניים מהאימאמים שלהם, בייחוד בתקופה הקרובה לעאשוראא'. זוהי העיר היחידה הקרויה על שמו של אחד מהאימאמים השיעים (מוסא אלכאט'ם).

שכונת כאזמיה נמצאת כיום באזור בו נקברו בני שבטו של הנביא מוחמד, שבט קורייש. הח'ליף הארון אל-ראשיד מבית עבאס הקצה את החלקה לצורך זה. במקום נקבר מוסא אלכאט'ם, האימאם השיעי השביעי ב-799, ולאחר מכן נקבר בה גם נכדו, האימאם השיעי התשיעי, מוחמד א-תקי ב-835. במקום קבורתם נבנה מקדש מפואר, אליו עולים השיעים בזיארה (עלייה לרגל שאינה למכה או למדינה).

כרבלא

כרבלא (ערבית: كربلاء, תעתיק מדויק: כַרְבַלַאא) היא עיר בעיראק, כ-100 קילומטרים דרומית לבגדאד.

בעיר כרבלא נהרג חוסיין בן עלי יחד עם 70 מבני משפחתו על ידי צבא השליט יזיד בן מעאויה מבית אומיה, באחד מהמאורעות החשובים לאסלאם בכלל ולשיעה בפרט. גופתו של חוסיין בותרה ונשלחה לחלקים רבים באימפריה האומיית כאקט של הפחדה כנגד מרד. מהיותה העיר בה התקיים הקרב הפכה כרבלא למוקד עלייה לרגל ולעיר קדושה לשיעים.

מכה

מֶכָּה (בערבית: مَكَّة الْمُكَرَّمَة; בתעתיק מדויק: מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה), מקום הולדתו של מוחמד, היא העיר החשובה ביותר לאסלאם, ושוכנת בערב הסעודית. נמצא בה מסג'ד אל-חראם, המסגד הראשון בחשיבותו באסלאם, הכולל את מבנה הכעבה, שבו ניצבת האבן השחורה.

כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל לעיר (חג') לפחות פעם בחייו, ומדי שנה עולים אליה לרגל כ-15 מיליון מוסלמים. כיום מכה היא עיר מודרנית, קוסמופוליטית ומגוונת מבחינה אתנית. אוכלוסייתה מונה כ-2 מיליון איש (2012).

משהד

מַשְׁהַד (בפרסית: مشهد, מילולית: מקום הקרבה, קרוב למילה הערבית "שהיד") היא העיר השנייה בגודלה באיראן ובירת מחוז ח'וראסאן רזאווי. היא מונה מעל שלושה מיליון תושבים וקרובה לגבול עם טורקמניסטן ועם אפגניסטן.

העיר קדושה לשיעים בשל מקדש האימאם א-רידא בו נמצא קברו של האימאם השמיני עלי א-רידא (בפרסית נהגה שמו לעיתים קרובות אֵמאם רֵזה). מיליוני מאמינים שיעים פוקדים את הקבר מדי שנה. העיר ידועה גם כעירו של פירדוסי, המשורר האיראני שכתב את שאהנאמה, שנחשב לאפוס הלאומי של איראן, וקברו נמצא בקרבת העיר.

נג'ף

נג'ף (בערבית: نجف) היא עיר בעיראק כ-160 ק"מ דרומה מבגדאד. אוכלוסייתה הוערכה ב-1,000,000 נפש בשנת 2013. זוהי אחת הערים הקדושות ביותר לשיעה והיא מוקד הכוח השיעי הפוליטי בעיראק.

מסופר כי העיר הוקמה ב-791 על ידי הח'ליף העבאסי הארון אל-רשיד. היא התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב מקים השיעה והאימאם הראשון (אם כי יש המאמינים כי הוא קבור במזאר-י שריף באפגניסטן). כיום העיר נג'ף היא אתר חשוב של עלייה לרגל מכל העולם המוסלמי. רק למכה ולאל-מדינה מגיעים יותר עולי רגל מוסלמים.

נהר הירדן

נְהַר הַיָּרְדֵּן (בערבית: نهر الأردن) הוא נהר העובר בשבר הסורי אפריקני, לאורכה של ארץ ישראל מצפון לדרום וחוצה אותה לשני חלקים, עבר הירדן המזרחי והצד המערבי של הירדן.

הירדן הוא אחד הנהרות המפורסמים ביותר בהיסטוריה ובספרות, בעיקר מבחינה היסטורית ודתית. אורכו הכולל של הנהר ממקורותיו למרגלות החרמון ועד ים המלח 251 ק"מ וספיקתו בשפך לכנרת היא כחצי מיליארד מטר מעוקב בשנה.

סאמרא

סאמַרא (בערבית: سامراء, תעתיק מדויק: סאמראא') היא עיר בעיראק השוכנת במשולש הסוני כ-130 קילומטר צפונית-מערבית לבגדאד, על הגדה המזרחית של החידקל. העיר שימשה כבירתם של ח'ליפי בית עבאס מסוף המאה ה-8 ועד סוף המאה ה-9, והיא נחשבת כאתר עלייה לרגל חשוב באסלאם. ב-1 בינואר 2005 מנתה אוכלוסייתה 158,968 איש, רובם סונים, אך האוכלוסייה מנתה כמעט שלושה רבעים ממספרה בשנת 2002. ב-2007 הוכרזה העיר הארכאולוגית סאמרא כאתר מורשת עולמית, וצורפה מיד לרשימת האתרים בסיכון.

סנטיאגו דה קומפוסטלה

סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית גליסיה שבספרד. נכון לשנת 2017 גרים בעיר כ-96,500 תושבים. העיר היא דיוקסיה ומוקד עלייה לרגל, ובנוסף מהווה מרכז חשוב לתעשיית התרופות.

בשנת 1985 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ובשנת 2000 הייתה עיר התרבות האירופית. הקתדרלה העירונית מהווה את סופה של דרך סנטיאגו, מסלול עלייה לרגל מימי הביניים ועד היום.

עלייה לרגל (בהאים)

העלייה לרגל בדת הבהאית מתבססת בהווה על ביקור המאמינים במקומות הבהאים הקדושים הכלולים במרכז הבהאי העולמי, והשוכנים בחיפה ובעכו. שני האתרים החשובים הם מקדש הבאב בחיפה ואל-באהג'ה בעכו.

מצוות העלייה לרגל –"מסע למקדש או מקום מקודש או מקום מיוחד ולא רגיל". בלוח שנכתב על ידי עבד אל-בהאא הוא כתב "מקומות קדושים הם ללא ספק מרכז ההשתפכות של מקומות אלוהיים, מפני שעם הכניסה למקומות המוארים המקושרים לקדושים מעונים ולנשמות הטהורות ועל ידי הקפדה על יראת כבוד, פיזית ורוחנית, הלב פועם באהבה רבה"

רומא

רומא (באיטלקית ולטינית: Roma (מידע • עזרה)) היא בירת איטליה. העיר משתרעת על פני שתי גדותיו של נהר הטיבר באזור לאצְיוֹ. בעברה הייתה הבירה של האימפריה הרומית ששלטה על שטחים נרחבים באירופה ומסביב לים התיכון. לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית, וכן כמרכז תרבותי, כלכלי ובעיקר תיירותי ברמה עולמית.

ברומא עצמה מתגוררים כ-2.7 מיליון תושבים. בערים שמקיפות אותה מתגוררים עוד כמיליון תושבים. מרכז העיר פרוש בין שבע גבעות ממזרח לטיבר. מצדו השני של הנהר מצויה גבעת הוותיקן, אשר שייכת גם היא לרומא. מסביב למרכז הצפוף פרושים פרוורים ברדיוס עצום מהעיר. בין הפרוורים פזורים שדות חקלאיים ושטחים פתוחים רבים, חלקם בטווח של קילומטרים ספורים מהמרכז.

סמלה של העיר רומא מכיל את ראשי התיבות SPQR. ראשי תיבות אלו, שהיו גם סמל הלגיונות של האימפריה הרומית, מסמלים את האמרה הלטינית: Senatus Populusque Romanus - "הסנאט והעם של רומא". ראשי תיבות אלו מופיעים במקומות רבים בעיר כולל עמודים ומכסי ביוב.

שלוש רגלים

שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם, ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

תיירות צליינית לארץ ישראל

תיירות צליינית לארץ ישראל היא תיירות נוצרית בארץ ישראל, במסגרתה התייר עולה לרגל לאתרים הקדושים לנצרות, כנסיות ואתרים אחרים שישו וקדושים נוצריים אחרים ביקרו בהם או שהו בהם, וכן אתרי סיפורי המקרא והברית החדשה, שנמצאים כיום במדינת ישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.

אף כי מצוות העלייה לרגל איננה חובה בדת הנוצרית, נוצרים רבים רואים חשיבות בעלייה לארץ ובביקור במקומות הקדושים. במקרים רבים סוכני התיירות הצליינית משווקים את ישראל תחת השם "ארץ הקודש", בעוד מדינת ישראל המודרנית ואתריה כמעט שאינם מוזכרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.