עלייה ג'

עלייה ג' הוא השם שניתן לשני תכנונים שונים של עליות בלתי לגאליות גדולות במסגרת מערך ההעפלה, שהוצעו על ידי דוד בן-גוריון והציונות הרוויזיוניסטית ללא קשר ביניהם, ולא יצאו אל הפועל.

עלייה ג' של בן-גוריון

דוד בן-גוריון הסתייג בתחילה ממפעל ההעפלה, מתוך חשש שפעילות זו תסכן את העלייה החוקית ואת המשא ומתן עם הבריטים על הקמת מדינה יהודית. אולם, בסוף 1938 חל מפנה בעמדתו בעקבות פוגרום ליל הבדולח שהתרחש בגרמניה ורצונה של בריטניה לפייס את הערבים, בהתנגדותה להקמת מדינה יהודית וצמצום העלייה כמעט לגמרי (היתר ל-75 אלף עולים בחמש שנים).

משהבחין בן-גוריון בשינוי הצפוי במדיניותה של בריטניה לאחר פגישה עם שר המושבות בלונדון, דעה שהתחזקה כאשר כבר היה ידוע תוכנו של הספר הלבן השלישי שהתפרסם במאי 1939, הוא הגיע למסקנה שגם היישוב צריך לשנות מדיניות ולכונן את ה"ציונות הלוחמת", כשההעפלה היא כלי חשוב להגשמתה. הוא הציע לפתוח ב"עלייה ג'" או "מרד העלייה" – לא עוד מבצעי העפלה בודדים אלא העלאה של אלפי צעירים בפעולות גדולות, אפילו תוך כדי התנגשות עם הבריטים. לדעתו, פעולה גלויה כזו המלווה בהתנגשות עם הבריטים הייתה כולה לעכב או אף לבטל את גזירות הספר הלבן.

כאשר אוניית המעפילים אטראטו, שיצאה מקונסטנצה ועליה קרוב ל-500 מעפילים, ובהם בני נוער ובוגרי הכשרות חקלאיות בגרמניה ואוסטריה, נחלצה משרטון ליד חופי טורקיה והתקרבה לחופי ארץ ישראל, קיבלו ב-25 במאי 1939 המלווים שהיו על האוניה מברק שנשלח בהוראת בן-גוריון ובו הוראה להכין 70 צעירים חסונים ולהורידם לסירות שתגענה אל האוניות על מנת לבצע נחיתה בכוח. במקביל קיבלה ההגנה הוראה לרכז כוח גדול שיסייע לצעירים אלו. אולם האונייה נקלעה לסערה ומצאה מחסה במפרץ בקפריסין, שם נתגלתה על ידי סיור בריטי והתוכנית בוטלה.

חבריו להנהגה וכן פעילי ההעפלה באירופה לא נטו לאמץ את תוכניתו, בטענה שיש להעדיף הצלת יהודים בהעפלה חשאית על פני התנגדות גדולה וחמושה כנגד הבריטים וכן בשל הסיכון לחיי העולים. הצעתו נדחתה אך הוחלט לערוך הפגנות מחאה נגד גזירות הספר הלבן. כחלק מהסקת המסקנות בדיונים שנערכו על הצעתו של בן-גוריון הוקם ב-1939 "המוסד לעלייה ב'" על מנת לארגן "העפלה שקטה".

עלייה ג' של הרוויזיוניסטים

התוכנית של הרוויזיוניסטים, שנקראה גם תוכנית הרבבה נרקמה בימי עליית אף על פי, בחודש מרץ 1939. לפי התוכנית תמשיך העלייה הבלתי ליגאלית כסדרה עד חודש ספטמבר אותה שנה, ובאותו הזמן יש לארגן מחנות במדינות אירופה השונות. תעמולה גדולה בחודש יוני תגייס צעירים אל שורות בית"ר, ואלו יקלטו במחנות ויעברו בהם הכשרות שבסופן יתחייבו לשרת שנתיים בפלוגות בית"ר בארץ ישראל. התכנון היה להעלות בבת אחת, ב-1 בספטמבר 10,000 בית"רים, לפי הפירוט הבא: 6,000 מפולין, 2,000 מרומניה, 1,000 מצ'כיה, 500 מליטא ולטביה ו-500 מהונגריה.

יום לאחר הגשת התוכנית פלשו צבאותיו של היטלר לפראג והיא ירדה מן הפרק.

מצב היהודים המדרדר במהירות באירופה והמתיחות האזורית הביאו את זאב ז'בוטינסקי לרקימת תוכנית נוספת. לפיה תתבצע פלישה חמושה רחבת היקף לחופי הארץ של בין 40 ל-50 אלף יהודים ובראשם ז'בוטינסקי. בו בזמן יפעיל האצ"ל את כל כוחותיו ברחבי הארץ נגד הבריטים, התקוממות ארצית כבירה זו תוביל לתפיסת השלטון מידי הבריטים והכרזה על הקמת מדינה עברית.

מעצר מפקדת האצ"ל בפברואר 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר וגם פטירתו של ז'בוטינסקי ב-1940, מנעו את הגשמת התוכנית. בימי המלחמה החליט האצ"ל על שביתת נשק עם הבריטים כדי לא לחבל במאמציהם נגד הנאצים, וזאת עד חידוש המאבק ב"הכרזת המרד".

לקריאה נוספת

  • יוסף שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, פרשת חייו, הוצאת קרני, תל אביב 1959 (כרך ג', עמ' 263 ואילך)
  • יצחק אבנרי, מרד העלייה תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית. קתדרה 44 (תשמז) 140 - 147
אברהם פולונסקי

אברהם פולונסקי (בצרפתית: Abraham Polonski‏, 28 בינואר 1903, ביאליסטוק, האימפריה הרוסית - ?) הוא מייסד המחתרת היהודית בצרפת של וישי בימי הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, שנקראה "היד החזקה" (בצרפתית: La Main Forte).

היה מתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. חי בעיר טולוז בצרפת.

דוד בן-גוריון

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע • עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה ראש הממשלה

הראשון של מדינת ישראל.

בן-גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפא"י.

בתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם, הכריז ב-1948 על הקמת מדינת ישראל.

עם הקמת המדינה, החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה להפגיז את האניה אלטלנה ופירק את מטה הפלמ"ח.

הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור ומחצה עד 1963 (מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955). בזמן כהונתו כראש הממשלה, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, נערך מבצע סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה ונקלטו מאות-אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב-1965 את רפ"י. ב-1970 פרש מהחיים הפוליטיים.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

העלייה ממרוקו

העלייה ממרוקו החלה באמצע המאה ה-20. אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. קנאים לאומניים רצחו ופצעו יהודים בערים שונות במרוקו, כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948–1951 עלו לישראל כ-28,000 יהודים. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות באופן הצהרתי, אך נותר חשש לגבי עתידם. בעקבות לחצי הליגה הערבית מאותה שנה נאסרה עזיבתם, אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, ורובם עלו למדינת ישראל.

העלייה ממרוקו לישראל, לצד הצלחה, נתקלה בקשיים שונים. פערי תרבות ויחס מפלֶה הביאו למחאה ובעקבותיה, במשך הזמן, חל שינוי במפה הפוליטית בישראל.

זאב ז'בוטינסקי

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי (בכתיב יידי: זשאַבאָטינסקי; בכתב רוסי: Владимир (Зеэв) Евгеньевич Жаботинский, ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי; י"ב בחשוון תרמ"א, 17 באוקטובר 1880, אודסה, האימפריה הרוסית – כ"ט בתמוז ת"ש, 3 באוגוסט 1940, האנטר, ניו יורק) היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מנהיג האצ"ל ונשיא הצה"ר; מההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה.

יהדות מרוקו

יהדות מרוקו היא הקהילה היהודית הגדולה בארצות ערב, ובעבר הקהילה הגדולה ביהדות ארצות האסלאם.ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר. בתחילת המאה ה-8 אימצה מרוקו את האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

עליית אף על פי

עליית אף על פי הוא כינוי לתנועת ההעפלה הבלתי ליגאלית של התנועה הרוויזיוניסטית שאורגנה על ידי ברית הצה"ר, בית"ר ואצ"ל.

שבתאי לוז'ינסקי (אוניית מעפילים)

"שבתאי לוז'ינסקי" הייתה אוניית מעפילים שקנתה לה מקום ייחודי בתולדות ההעפלה, משום שהייתה בין האוניות המעטות שהצליחו להוריד מעפילים לחופי הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, והודות למעורבותם של אנשי היישוב בניסיון למנוע את גרוש נוסעיה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.