עליות קדומות לארץ ישראל

מאז גלותם מארץ ישראל, במשך כל הדורות, שאפו יהודים לחזור ממקומות גלותם ולעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון השלטונות ובלעדיו, וביקשו לחיות ולהיקבר בה, לקומם את הריסות הקהילות שחרבו או הידלדלו ולהקים קהילות חדשות במקומות נוספים. אלו מצאו בה יהודים המתגוררים בה מקדמת דנא, וקיבלו גם הם בתורם, את אחיהם העולים לרגל או העולים כדי להשתקע בארץ כמותם מכל פזורות ישראל. עליות אלו יסודן באמונה העמוקה שבמעשה העלייה, כאתחלתא דגאולה, יקרבו את הגאולה השלמה[1] וימות המשיח. כאן מצוינות חלק מעליות אלו שבלטו בארגונן ובהשפעתן באותה העת.

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות בולטות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

בעת העתיקה

הראשונה בקטגוריה זו היא שיבת ציון, מספר גלי עלייה בולטים שהיוו את חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס ואפשרו את כינונו של הבית השני.

עליות לארץ ישראל מבבל ומהפזורה היהודית המשיכו להתקיים במינונים שונים עד לחורבן בית שני, כך גם במידה פחותה יותר לאורך קיומו של ישוב יהודי משמעותי במאות הראשונות לספירה בתקופה שלאחר חורבן בית שני. אך עם הידלדלות היישוב היהודי עד לכדי הפסקת קיומם של מוסדותיו האחרונים, עקב תנאי קיום בלתי אפשריים פסקו גם תנועותיהם של יהודים לארץ למעט עליות ספורות של בודדים שמצאו כאן יישוב חרב ושומם למעט במספר נקודות.

עליות בימי הביניים

בשלהי ימי הביניים, בתקופה הצלבנית בארץ ישראל, עלו לארץ בעלי התוספות - גלי עליות במאה ה-13, מקרב גדולי התורה ביהדות צרפת, אנגליה, צפון אפריקה ומצרים. תנועת עלייה זו, המכונה "עליית שלוש מאות הרבנים", הייתה חריגה בממדיה ובהרכבה האנושי, וכללה כמה מבעלי התוספות המפורסמים בתקופתם. חלק מהעולים התיישבו בעיר עכו שהייתה אז עיר מסחר עיקרית בארץ ישראל.

בשנת 1258 בערך עלה לארץ רבי יחיאל מפריס מגדולי הרבנים בצרפת. הוא הקים ישיבה גדולה שנקראה "מדרש הגדול דפרישי". לאחר פטירת רבי יחיאל בשנת 1266, החליף אותו בראשות ישיבת עכו הרמב"ן, שעלה לארץ ישראל באותה שנה, ואשר הנהיג והשפיע על ביסוס היישוב היהודי בירושלים, עכו ומקומות נוספים עד פטירתו ב-1270. יש הסוברים שבזמנו החלו היהודים להתפלל בכותל המערבי.

בשנת 1285 עלה ממצרים ר' דוד נכדו של הרמב"ם והתיישב בעכו כך שבתקופה זו נוצר בעיר מרכז תורני חשוב. במרס 1291 נכבשה העיר על ידי צבאו של הסולטאן הממלוכי ח'ליל. רוב תושביה נרצחו או נלקחו בשבי. ר' יצחק דמן עכו סיפר בכתביו על חורבנה של הקהילה היהודית.

לאחר תבוסת הצלבנים, נערכו מספר עליות בעיקר על ידי יהודים מארצות האסלאם השכנות, שנקראו בספרות ההלכה בת הזמן מוסתערבים.

עליות בעת החדשה

תקופת העת החדשה החלה, כמקובל בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בשנת 1492. בשנה זו נחתם הצו המורה על גירוש היהודים מספרד וכן נמצאה יבשת אמריקה. אירועים אלה השפיעו על זרמי ההגירה של יהודים באירופה וממנה לארץ ישראל, ובעקבותיהם התחוללה עליית מגורשי ספרד ופורטוגל.

  • על העליות בתקופה זו ראו:

במאה ה-16, התחולל גם חידוש היישוב היהודי בטבריה וסביבתה בעזרת דונה גרציה ו-דון יוסף נשיא בשנת 1558. ולאחריהם בעזרת דון שלמה בן יעיש יישוב זה התקיים כמאה שנים.

בשנת 1621 עלה השל"ה לארץ ישראל והצטרף למנהיגי היישוב היהודי בארץ, בעקבותיו הייתה עלייה ניכרת לארץ מפראג ובוהמיה וממקומות נוספים. השל"ה עצמו מתאר בשמחה, כי בימיו נהיה המקום בירושלים צר מחמת העולים הרבים.

בשלהי המאה ה-17 התארגנה עליית רבי יהודה חסיד; בראשותו עלו בשנת 1700 עלו כ-1000 איש לירושלים.

  • על העליות במאה ה-18 וה-19 ראו:
  • על יוזמות להתחדשות תרבותית וכלכלית והניסיונות להרחבת ההתיישבות ולהתיישבות חקלאית בתקופה זו ראו:

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

  • ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א-1981.

הדרכה

מחקרים

מאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קריאתו של הרמב"ן מעכו במחצית השנייה של המאה ה-13 לעלייה והתיישבות, בבחינת מצוות עשה בכל עת, כתנאי לגאולת עם ישראל וארץ ישראל
אברהם רוויגו

רבי אברהם רוויגו (נולד ה'ת"י (1650) בקירוב; נפטר בכ"ה באדר ה'תע"ד, 12 במרץ 1714) היה מגדולי מקובלי איטליה במאה ה-17.

הוא נודע בעושרו והרבה לעסוק בצרכי ציבור לצד לימודיו. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל עם קבוצה וייסד בה ישיבת חכמים ללימודי קבלה, רבני ירושלים שלחוהו לאחר שנים אחדות כשד"ר עבור עניי העיר, ובאחת מנסיעותיו נפטר.

בלבב ימים

"בִּלְבַב יַמִּים" הוא סיפור מאת ש"י עגנון המתאר את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. הקבוצה, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ', מקום הולדתו של ש"י עגנון), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח, יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים; קרון אחד לגברים והאחר לנשים. מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר הדנובה אל וילקוף שלחוף הים השחור. את הים השחור הם חצו בעזרת ספינה גדולה יותר שהביאה אותם לקושטא רבתי, ממנה עלו לספינה גדולה, שהפליגה לארץ ישראל.

בדרכם נעלם חנניה, אולם בדרך נס הגיע גם הוא לארץ ישראל ופגש את הנלבבים בירושלים. לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים". שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת, ואילו חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים.

הסיפור ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ד–1934 ב"ספר ביאליק". בשנת תרצ"ה–1935 הופיע ככותר עצמאי בהוצאת שוקן, ובמהדורה החדשה של כל סיפוריו של עגנון (1953) הוא חותם את הכרך "אלו ואלו".

הסיפור זיכה את מחברו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ד.

במכתב ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן בשנת 1931 (טרם פרסום הסיפור), כתב: "סיפור זה הוא ממיטב סיפורי".

דון יוסף נשיא

דון יוסף נשיא (ידוע אף בשם ז'ואאו מיגז מנדס, בפורטוגזית: Dom João Migas Mendes; נולד בפורטוגל ב-1524 (תאריך משוער) ונפטר ב-1579 באיסטנבול) היה סוחר ומדינאי יהודי לבית משפחת האנוסים בנבנשתי/מנדס. לימים נהיה דמות בעלת השפעה בחצר האימפריה העות'מאנית בזמנם של הסולטאן סולימאן הראשון ובנו סלים השני, ולקח חלק מרכזי בניסיון שיקומה של טבריה.

העליות בשנים 1700–1881

בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי; בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות.

בשנת תרמ"ב 1881, כאשר החל גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו.

העלייה מגרמניה

העלייה מגרמניה לארץ ישראל הייתה בעלת השפעה רבה על חיי היישוב והמדינה שבדרך. מרבית העולים מגרמניה (וממדינות בעלות תרבות גרמנית) הגיעו לארץ בשנים 1939-1933, אם כי היו מעטים שהגיעו גם לפני או אחרי תקופה זו. העלייה מגרמניה הייתה שונה באופיה ובהרכבה מעליות אחרות באותה תקופה. חלק גדול מהעולים מגרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים והיקלטותם ביישוב שינתה את אופיו במגוון של תחומים כמו מדע, מוזיקה, אדריכלות, רפואה ומשפט. העלייה מגרמניה נתנה גם תנופה לחיי המשק והכלכלה ביישוב.

יהודה החסיד (ירושלים)

רבי יהודה חסיד לבית משפחת סג"ל, נולד בדוּבְּנוֹ (דובנא) שבפולין בשנת ה'ת"כ (1660), כאחת-עשרה שנים לאחר גזירות ת"ח ות"ט, שבהן טבחו ביהודים בערי דרום אוקראינה. הוא פעל כדרשן בעיירה שידלוב שבליטא, והתפרסם בחסידותו.

יחיאל מפריז

רבי יחיאל בר יוסף הלוי מפאריש (נפטר בשנת 1260 או 1264), מבעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה גם בפי בני דורו "רבי יחיאל החסיד".

מעמד הר הזיתים

מעמד הר הזיתים הוא מעמד טקסי שקיים המרכז היהודי שישב בארץ ישראל, החל מהמאה ה-7 ועד שנות ה-70 של המאה ה-11.

עליות חיסול גלויות

עליות חיסול גלויות הוא שם כולל למספר עליות לארץ ישראל שהתבצעו בשנות ה-50 בסיוע מדינת ישראל והסוכנות היהודית.

המבצעים התבצעו בשנות ה-50 ומטרתם הייתה העלאת קבוצות גלות של יהודים ממדינות שבהן נשקפה סכנה מיידית, לדעתה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לחיים של היהודים בה.

העליות היו משני מקורות, מצד אחד פליטי שואה וקהילות שניצלו חלקית מהשואה (כמו קהילת יהדות רומניה ויהדות בולגריה) ומצד שני יהודים ממדינות איסלאמיות מובהקות שלא הכירו במדינת ישראל ולא הרשו בכל תוקף פעילות ציונית ולעיתים אף מנעו פולחן דתי יהודי.

מדינת ישראל האמינה כי מצבם של היהודים במדינות אלה יחמיר אם לא יוצאו משם היהודים וכי אף אם לא מאמין היהודי במדינת ישראל והתנועה הציונית, יפגעו בו תושבי המדינה האיסלאמים שהתנגדו לרעיון של מדינת ישראל. אמונה זו התבססה על פרעות שנערכו ביהודים במדינות אלו - למשל בעיראק, תימן ולוב.

עולי יהדות עיראק הועלו לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה ועולי יהדות תימן הועלו ארצה במבצע על כנפי נשרים.

מצבן של קהילות יהודיות נוספות כמו יהדות לבנון, יהדות מרוקו, יהדות תוניסיה, יהדות אלג'יריה, יהדות אפגניסטן, יהדות איראן ויהדות טורקיה היה סביר ולא היה חשש לחיי היהודים בהן, לכן לא נעשו מבצעים מיוחדים להעלתם.

לקראת סוף שנות ה-50 עלה הסיכון של יהדות מרוקו ולכן נעשה מבצע יכין שבמהלכו הועלו רוב בני יהדות מרוקו.

במבצע קדש הועלו חלק מיהודי מצרים אשר ישבו אז בעיקר באלכסנדריה ובפורט סעיד (ראו: מבצע תושייה).

עם השנים הועלו ארצה רוב בני קהילות אלו למרות שבחלקן, לדוגמת בני יהדות איראן לא אופשרה העלייה עד שנים מאוחרות יותר, במקרה של תפוצה זו - שנות ה-80, אך גם אז לא חוסלה הגלות.

רוב הקהילות היהודיות בעולם הערבי אינן קיימות עוד: ברוב המדינות הן מונות כיום בין אנשים בודדים למספר עשרות למאות מעטות מאוד של יהודים. הקהילות היחידות הנחשבות בנות-קיימא הן תוניסיה (כאלף יהודים) ומרוקו (כחמשת אלפים יהודים).

בשנת 1991, בעקבות התערערות המצב בארצות הבלקן, הועלתה לארץ יהדות אלבניה.

עליות לאחר קום המדינה

עליית יהודים לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל נעשתה בגלי הגירה אחדים. רוב המניעים לעליה היו ציוניים וכלכליים, בנוסף לגלי העלייה הרשומים מטה היה רצף של עליית קבוצות ובודדים ממדינות שונות במשך כל השנים מאז הקמת המדינה ועד היום.

עליות מגורשי ספרד ופורטוגל

עליית מגורשי ספרד ופורטוגל הם גלי העלייה לארץ ישראל של מגורשי חצי האי האיברי וצאצאיהם לארץ ישראל. גלי העלייה החלו במהלך המאה ה-15, והתגברו לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 (רנ"ב) ופורטוגל בשנת 1498, ונמשכו שנים רבות לאחר מכן. שנים רבות לאחר הגירוש, המשיכה הגירתם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שנשארו בהן לאחר שהתנצרו, ונקראו אצל היהודים אנוסים, ובחברה הנוצרית: "נוצרים חדשים"; הם ביקשו לעזוב את חצי האי האיברי, ולזנוח את הנצרות בארצות הגירה חדשות.

חלקם ניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, והקרובות לה מבחינה תרבותית; בפורטוגל שבה שכנה קהילה יהודית גדולה; אולם מלכי ספרד עודדו את גירוש היהודים גם מפורטוגל, ארבע שנים מאוחר יותר.

רבים היגרו לצפון אפריקה, אחרים אל מרכז אירופה ומזרחה, ואף אל יבשת אמריקה, שהדרך אליה נפתחה בשנת 1492.

אולם חלק ניכר היגר לאימפריה העות'מאנית הצעירה, שהעומד בראשה - הסולטאן באיזיט השני, קיבל אותם בזרועות פתוחות, מתוך תקווה שיועילו לקידום האימפריה. עלייתם הביאה לתמורות ולהתחדשות משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל.

עליית אעלה בתמר

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

עליית בעלי התוספות

עליית בעלי התוספות (מכונה גם עליית שלוש מאות הרבנים), הייתה תנועה של קבוצות עולים, שהגיעו בתקופה הצלבנית לארץ ישראל החל מראשית המאה ה-13 ובמהלכה, מאנגליה ומצרפת. קבוצות אלו היו חריגות בגודלן ובהרכבן האנושי, וכללו מנהיגים ורבנים חשובים מבעלי התוספות.

בין העומדים בראש תנועת בעלי התוספות משנת 1210, היו רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. מאוחר יותר גם רבי יחיאל מפריז שלדעת חוקרים הגיע לארץ ישראל עם ישיבתו ב-1258. העולים האמינו שהתיישבותם בארץ ישראל תזרז את ביאת המשיח.

העולים התיישבו בירושלים תחת שלטון המוסלמים, אך הוצאו ממנה לאחר פרק זמן,

וכן בעכו כאשר שימשה כמרכז השלטון הצלבני בארץ ישראל, ובה התקיימה קהילה יהודית חשובה וגדולה. שתי הקהילות נחרבו במהלך המאה ה-13 וככלל האזור סבל ממלחמות רבות.

עליית גומולקה

עליית גוֹמוּלְקָה, שנערכה בין השנים 1956–1960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה. 35,000 יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין, בתנאי שיגיעו למדינת ישראל בלבד, בהסדר חשאי שהוסתר ממדינות ערב, וההנהגה בישראל ייחסה לו חשיבות רבה. עמדת דוד בן-גוריון הייתה ש"בשבילנו זו היא לא רק יהדות פולין, אלא גם סיכוי ליהדות רוסיה".

עליית החסידים

עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.

השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. רוב רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ. בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

שיבת ציון

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".).

במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

שלמה בן יעיש

דון שלמה בן יעיש (Abenaes; בפורטוגזית: אלווארו מנדש, Alvaro Mendes; ‏ 1520–1603) היה דיפלומט, איש עסקים ואיש ציבור מבני האנוסים ששב ליהדות, והיה בעל השפעה רבה בחצרם של מלכי אירופה בני זמנו, כמו גם בחצר הסולטאן העות'מאני. היה ממשיכם של דון יוסף נשיא ודונה גרציה בחידוש היישוב היהודי בטבריה במהלך המאה ה-16.

ששבצר

שֵׁשְׁבַּצַּר הוא דמות מקראית, המופיע בספר עזרא, ומתואר כנשיא (פחה) שבט יהודה. על פי הכתוב העלה ששבצר את כלי בית המקדש הראשון, מבבל לירושלים למטרת בניית בית המקדש השני, ואף התעסק בבניתו. קיימות מספר דעות לגבי זהות האיש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.