עיתונות בישראל

עיתונות בארץ ישראל החלה עוד בימי היישוב הישן. מאז יציאת החבצלת בירושלים ב-1863 על ידי ישראל ב"ק, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. העיתונות שימשה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לצורך דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. בשנת 1884 ראה אור גליונו הראשון של הצבי, עיתונו של אליעזר בן-יהודה והיומון הראשון בעברית בארץ ישראל. מראשית העלייה השנייה (1904) ועד מלחמת העולם הראשונה צמחה בארץ ישראל עיתונות עברית מקורית ואידאולוגית. ב-1915 הוציא השלטון העות'מאני בארץ ישראל צו סגירה לעיתונים העבריים, פרט ל"החרות", שהמשיך להופיע עד 1917. תחילת המנדט הבריטי בישרה לראשונה על חופש עיתונות יחסי בארץ ישראל. רוב העיתונים ביישוב היו עיתונים מפלגתיים, כמות העיתונים היומיים ביישוב, שיצאו על ידי כל פלג אידאולוגי, הייתה בלתי פרופורציונלית לגדלו הזעיר[1]. כן ראו אור עיתונים פרטיים בהם, "הארץ" (1919), "ידיעות אחרונות" (1939) ו"מעריב".

Israeli Press 1949
עיתונים בישראל, 1949

כתבי עת ראשונים בארץ-ישראל

  • כתב העת העברי "חבצלת" יצא לאור בירושלים, כשבועון או כדו-שבועון, בשנת 1863, ואחר כך בשנים 18681911. עורכו היה ישראל דב פרומקין.
  • כתב העת העברי "הלבנון" יצא לאור, כשבועון או כירחון, בשנים 18631866. "הלבנון" יצא תחילה בירושלים, ואחר כך בפריז, במיינץ ובלונדון. עורכו היה יחיאל ברי"ל.
  • בשנת 1884 נוסד על ידי אליעזר בן יהודה העיתון הצבי, העיתון הופיע עד שנת 1915 עם סגירה זמנית בין השנים 1902–1908.
  • בשנת 1896 יסד בן יהודה את כתב העת השקפה שהחליף את העיתון הצבי בתקופה בה נסגר זמנית. כתב העת נסגר ב-1908.
  • הפועל הצעיר, תרס"ח - תר"ץ (עם הפסקה בשנים תרע"ו-תרע"ח)
  • כתב העת העברי "מוריה" יצא לאור בירושלים, כשבועון או כיומון, בשנים 19101915. עורכו היה יצחק יעקב ילין.
  • כתב העת העברי "החרות" יצא לאור בירושלים, תחילה כשבועון ובהמשך כיומון, בשנים 19091917. עורכו הראשון היה אברהם אלמליח והשני חיים בן-עטר.
  • כתב עת" עיתון מיוחד" (1933-1954) עיתון בלתי תלוי ובלתי מפלגתי, הוצא לאור ונערך על ידי אלכסנדר זאובר יליד מונקאץ', הונגריה.
  • כתב עת "הבקר" נוסד בשנת 1934. הבוקר יצא לאור בתל אביב כעיתון יומי, הופץ בארץ ישראל ובחו"ל. מערכת, רענן 23 ת"א. הנהלה, יהודה הלוי 40 ת"א. סניף בחיפה ובירושלים. המו"ל "השחר" הוצ"ל בע"מ. אחראי: אינג' ח. לווינשטין.
  • כתב עת "העולם הזה" נוסד בשנת 1937. יצא לאור בתל אביב כשבועון מצויר. הופץ בארץ ישראל. מערכת והנהלה רח' לילנבלום 12, תל אביב. עורכו: אורי קיסרי.
  • כתב עת "הד ירושלים" נוסד בשנת 1938. יצא לאור בירושלים כשבועון, הופץ בארץ ישראל ובחו"ל. מערכת והנהלה רח' בן יהודה ירושלים. עורכו ומוציאו לאור: שלום שווארץ בן ברוך.
  • כתב עת "ים, גליונות החבל הימי לישראל, (חי"ל)" נוסד בשנת 1946. יצא לאור בתל אביב. כירחון ימאות, הופץ בארץ ישראל ובחו"ל. מערכת והנהלה ברחוב בן יהודה בתל אביב.
  • כתב עת "דבר השבוע". נוסד בשנת 1946. יצא לאור כשבועון עממי מצויר. הופץ בארץ ובחו"ל. עורכו משה בן אלול. המו"ל "דבר" בע"מ, ברחוב שיינקין 45 תל אביב.
  • כתב העת העברי "הבוקר הוצאה לילדים" יצא לאור כשבועון ילדים. חלק מהכתבות הודפסו בניקוד מלא. נוסד בשנת 1943. עורכו: יעקב חורגין. המערכת שכנה בבית "הבוקר" ברחוב רענן 23 בתל אביב. המו"ל "השחר" בע"מ. האחראי: אינג' ח. לווינשטין.

עיתונות יומית

מאז תחילת המאה ה־20 החלו להופיע עיתונים בארץ ישראל. ראשון בהם היה עיתון הצבי שהחל ב-1909 לצאת כיומון. ב-1912 הצטרף אליו עיתון "החרות". במהלך השנים יצאו לאור עיתונים רבים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, אך מספרם הצטמצם מאוד לקראת סוף המאה ה-20. ארבעת העיתונים העיקריים הפעילים עד היום במדינת ישראל (לפי סדר הקמתם) הם "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" המופצים בשעות הבוקר.

ניסיונות אחדים להוציא לאור עיתון יומי נוסף בישראל נכשלו תוך גרימת הפסד כספי ניכר למו"ל. בין הכשלונות הללו ניתן למנות את העיתונים "היום הזה" (בעריכת משה דיין), "חדשות" (מקבוצת שוקן), ו"טלגרף". אל מול כשלונות אלה בולטת הצלחתו של העיתון הכלכלי "גלובס", המופץ בשעות הערב.

עיתונים בישראל בתחילת המאה ה-21

העיתונים העיקריים בישראל, לפי תפוצתם, הם "ישראל היום" (חינמון), "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"מקור ראשון". אליהם מצטרפים העיתונים הכלכליים "גלובס" דה מרקר ו"כלכליסט".

העיתונאי אביב לביא ניסה להעריך את משקלם של ארבעת העיתונים היומיים (לפני כניסתו של עיתון "ישראל היום"): "לשאלה מהו כלי התקשורת המשפיע בישראל אין תשובה חד-משמעית. לא רק הרייטינג קובע. יש הטוענים ש"הארץ" משפיע יותר על מקבלי ההחלטות, אבל תלוי באיזה תחום. לפוליטיקאים חשוב בעיקר מה חושבים הבוחרים - ואלה נמצאים ב"ידיעות" ובטלוויזיה. בכירי העולם האקדמי, העסקי והכלכלי, לעומת זאת, מתעניינים מאוד במה שכותבים עליהם ב"הארץ", ואפילו ב"גלובס".

החל משנות ה-80 משגשגים גם המקומונים, עיתונים שהתמחו בחדשות מקומיות על בסיס אזורי. בין המקומונים יש הפועלים באופן עצמאי (המקומון הראשון והוותיק בישראל הוא המקומון של אילת ערב ערב באילת היוצא לאור מאז שנת 1962), אך הבולטים שבהם קשורים בשלושת העיתונים הגדולים.

החל משנת 2006 החלו לצאת חינמונים יומיים. הראשון בהם היה "ישראלי" שנסגר בתחילת 2008. ביולי 2007 החל לצאת לאור "ישראל היום", חינמון בבעלות המיליארדר היהודי שלדון אדלסון שגייס מספר כתבים ישראלים בולטים כגון מרדכי גילת, עמוס רגב ודן מרגלית. ב-5 באוגוסט 2007 החלה יציאתו של החינמון השלישי, "מטרו ישראל", ששינה שמו ל"ישראל פוסט". תקופה קצרה, בין ינואר 2008 ועד לסגירתו ביוני 2009, יצא גם חינמון בשם "24 דקות", מבית ידיעות אחרונות, שנחשב לצהובון.

עיתונות חרדית

לצד העיתונות הכללית פועלת בישראל עיתונות סקטוריאלית, בעיקרה חרדית, כמו "המבשר", "המודיע", "הפלס", "יתד נאמן", השבועון "בשבע" למגזר הדתי, השבועונים "הדרך","משפחה", "יום ליום", "בקהילה", בעיקר לציבור החרדי וכן עיתונות מגזרית-חסידית, כגון "כפר חב"ד" ו"בית משיח" בחסידות חב"ד ועוד.

העיתונות החרדית מופקת על ידי עיתונאים חרדים ובדרך כלל כפופה לכללי צנזורה ולפיקוח רבניים.

העיתונים והאינטרנט

משקלו הגובר והולך של האינטרנט כאמצעי תקשורת וכפלטפורמה לפרסום הביא לכניסתם של העיתונים היומיים לתחום זה. במהלך זה ננקטו גישות אחדות:

  • הצגת התוכן המערכתי של העיתון המודפס (כולו או חלקו) באתר אינטרנט. המיידיוּת של האינטרנט מביאה לכך שבאתר מתפרסמות גם ידיעות טריות, שרק למחרת יופיעו בעיתון המודפס. בדרך זו הלכו "הארץ" (www.haaretz.co.il) ו"גלובס" (www.globes.co.il).
  • הקמת אתר אינטרנט נפרד, הפועל לצד העיתון המודפס אך לו מערכת נפרדת, המייצרת חלק ניכר מהתוכן המערכתי שלו, אך מציגה גם חלק מידיעות והמאמרים שהופיעו בעיתון המודפס. בדרך זו הלכו "ידיעות אחרונות" (www.ynet.co.il) ו"מעריב" (www.makorrishon.co.il/nrg). בהמשך זנח מעריב מודל זה מסיבות כלכליות ואיחד את מערכות הדפוס והאינטרנט.
  • הצגת העתק אלקטרוני, נאמן למקור, של העיתון המודפס. שירות זה ניתן, למנויים בלבד, על ידי "מעריב" ו"גלובס". העיתון "ישראל היום" מאפשר אותו בחינם.

מרבית אתרי האינטרנט של העיתונים פתוחים לעיון באופן חופשי, ומתפרנסים מפרסום. אתר "גלובס" נוהג אחרת, ותוך שבוע מפרסום התכנים הם הופכים למוגבלים למנויים בלבד.

עיתונים יומיים במדינת ישראל

עיתונים שנסגרו

רשימת כל העיתונים העבריים שראו אור במדינת ישראל, כולל עיתונים זעירי-תפוצה וקצרי ימים, ממויין לפי שנת הסגירה[2].

שם עיתון שנת ייסוד סוג שפה שנת סגירה בעלות
חדשות הערב 1946 עיתון ערב עברית 1948 מפא"י
מברק 1948 עיתון ערב עברית 1948 לח"י
המדינה 1948 עיתון בוקר עברית 1948 אליהו פורצקי
יום יום 1948 עיתון ערב עברית 1949 גרשום שוקן
המשקיף 1938 עיתון בוקר עברית 1949 המפלגה הרוויזיוניסטית
הגה 1940 עיתון בוקר עברית (מנוקד) 1949 ההסתדרות
היום 1948 עיתון בוקר עברית 1949 אלכסנדר פלאי
היומן 1948 עיתון בוקר עברית 1949 אגודת ישראל
המבשר 1948 עיתון ערב עברית 1950 אגודת ישראל
הדור 1948 עיתון בוקר עברית 1955 מפא"י
זמנים 1953 עיתון בוקר עברית 1955 המפלגה הפרוגרסיבית
פאר-טריבונה 1949 עיתון בוקר בולגרית 1955 פרטי
הבקר 1935 עיתון בוקר עברית 1965 הציונים הכלליים
ידיעות היום 1936 עיתון בוקר גרמנית 1965 משפחת בלומנטל
החרות 1948 עיתון בוקר עברית 1965 תנועת החרות
הקול 1949 עיתון בוקר עברית 1966 אגודת ישראל
יום יום 1960 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית 1966 פרטי
דף יומי 1967 עיתון צהרים עברית 1967 אורי אבנרי
אליום 1948 עיתון בוקר ערבית 1968 ההסתדרות
כספים ומסחר 1966 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית 1969 פרטי
קול העם 1947 עיתון בוקר עברית 1969 המפלגה הקומוניסטית הישראלית
היום 1966 עיתון בוקר עברית 1969 גח"ל
למרחב 1954 עיתון בוקר עברית 1971 אחדות העבודה
ידיעות חדשות 1935 עיתון בוקר גרמנית 1973 מפלגת העבודה
ל'אינפורמסיון ד'ישראל 1957 עיתון בוקר צרפתית 1973 פרטי
היום הזה 1976 עיתון ערב עברית 1976 אליעזר ז'ורבין ואחרים
(העורך הראשי היה משה דיין)[3]
שערים 1950 עיתון בוקר עברית 1981
(הפך לשבועון עד 1996)
פועלי אגודת ישראל
לה ז'ורנל דה ישראל 1957 עיתון בוקר צרפתית 1973 פרטי
חדשות הספורט 1954 עיתון בוקר
(ספורט)
עברית 1985 פרטי
אלאנבאא 1968 עיתון בוקר ערבית 1985 ממשלתי
אומר 1951 עיתון בוקר עברית (מנוקד) 1986 ההסתדרות
Nation ‏ 1988 עיתון בוקר אנגלית 1989 פרטי
עולם הספורט 1989 עיתון בוקר
(ספורט)
עברית 1990 אריה גנגר
שער 1964 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית 1990 מפלגת העבודה
ספוטניק 1991 עיתון בוקר רוסית 1991 מפלגת העבודה
חדשות 1984 עיתון בוקר עברית 1993 עמוס שוקן
יום ליום 1992 עיתון בוקר עברית 1994
(הפך לשבועון)
ש"ס
לעצטע נייעס 1949 עיתון בוקר יידיש 1994
(הפך לשבועון)
מפלגת העבודה
נוביני קורייר 1958 עיתון בוקר פולנית 1994 מפלגת העבודה
על המשמר 1943 עיתון בוקר עברית 1995 מפ"ם
מבט 1971 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית 1995 שלום ירקוני
דבר 1925 עיתון בוקר עברית 1996 ההסתדרות
טלגרף 1993 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית 1996 אבי טיומקין, אהרן דברת, יצחק שרם
הצופה 1937 עיתון בוקר עברית 2007
(אוחד עם מקור ראשון)
המפד"ל
ורמיה 1991 עיתון בוקר רוסית 2004 פרטי
חדשות ישראל 1935 עיתון בוקר גרמנית 2011 משפחת בלומנטל

יומונים ישראלים קיימים

ממויין לפי שנת ייסוד.

שם עיתון שנת ייסוד סוג שפה בעלות
הארץ 1919 עיתון בוקר עברית קבוצת הארץ-TheMarker
ג'רוזלם פוסט 1932 עיתון בוקר אנגלית פרטי (בעבר: הסתדרות/מפא"י)
ידיעות אחרונות 1939 במקור: עיתון ערב עברית משפחת מוזס ואחרים
אל אתיחאד 1944 עיתון בוקר ערבית המפלגה הקומוניסטית הישראלית
מעריב השבוע 1948 במקור: עיתון ערב עברית ג'רוזלם פוסט
המודיע 1950 עיתון בוקר
חרדי
עברית אגודת ישראל
נאשה סטראנה 1968 עיתון בוקר רוסית פרטי (במקור: מפלגת העבודה)
גלובס 1983 עיתון ערב
(כלכלה)
עברית פרטי
יתד נאמן 1985 עיתון בוקר
חרדי
עברית דגל התורה
נובוסטי נדלי 1989 עיתון בוקר רוסית פרטי
וסטי 1990 עיתון בוקר רוסית פרטי - ידיעות אחרונות
מקור ראשון 1997 עיתון בוקר עברית פרטי -ישראל היום
ישראל היום 2007 חינמון עברית שלדון אדלסון
מעריב הבוקר 2007 חינמון עברית אלי עזור ודודי ויסמן - ג'רוזלים פוסט
TheMarker 2008 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית קבוצת הארץ-TheMarker
כלכליסט 2008 עיתון בוקר
(כלכלה)
עברית משפחת מוזס
המבשר 2009 עיתון בוקר
חרדי
עברית סיעת שלומי אמוני ישראל
הפלס 2012 עיתון בוקר
חרדי
עברית מפלגת בני תורה

רשימת עיתונים בישראל

להלן רשימת העיתונים המודפסים היוצאים לאור בישראל בשפות שונות ובתדירויות שונות. בסוגריים מופיעה העיר שבה נמצאת מערכת העיתון.

עיתונים בעברית עיתונים בערבית עיתונים בשפות אחרות
עיתונים יומיים

מפלגתיים

אנגלית:
שבועונים

המגזר החרדי:

המגזר הדתי

מפלגתיים

רוסית:

הונגרית:

רומנית:

  • רביסטה מיה (Revista mea) - שבועון. יוצא לאור משנת 1953
  • ז'ורנלול ספטמניי (Jurnalul săptămânii) - שבועון. משנת 1991 ועד 2008 הופיע כיומון בשם אולטימה אורה (Ultima Oră)
  • ויאצה נואסטרה (Viaţa Noastră) - יומון. משנת 1953 ונסגר לפני מספר שנים.
מקומונים
  • עיתון קול החוף (מקומון טירת כרמל, עתלית ויישובי חוף הכרמל)
  • אח'באר א-נקב (أخبار النقب, שבועון, רהט)
אתם מוזמנים להוסיף
אחרים כלכלה ועסקים:

בינלאומי:

  • Epoch Times (חודשי, אזור המרכז)
אתם מוזמנים להוסיף רוסית:
  • רוסקי איזראילטיאנין (Русский Израильтянин)
  • נאשה סטראנה (Наша Страна)

גאורגית:

  • דרושה - ירחון
  • עליה - פעמיים בשבוע

עיתונים שחדלו להופיע

עברית

שיעור החשיפה של העיתונים היומיים המרכזיים בשנים האחרונות

להלן שיעור החשיפה של חלק מהעיתונים היומיים בשנים האחרונות. הנתונים הם על פי סקר TGI המתפרסם מדי חצי שנה.

חודשים ישראל היום ידיעות אחרונות מעריב פוסט הארץ גלובס
1-6/2016 39.7 34.9 3.9 3.9 4.6
1-12/2015 39.5 35.4 3.6 5.2 4.2
1-12/2014 39.3 34.9 5.3 4.6
1-6/2014[4] 39.8 34.5 3.2 8.7 4.8 4.2
7-12/2013[5] 38.6 38.4 3.5 7.8 6.1 4.2
1-6/2013 36.9 36.9 5.8 8.6 5.4 5.5
7-12/2012 39.9 37.3 9.7 8.9 6.0 4.5
1-6/2012 38.7 37.6 11.9 8.4 7.0 4.5
7-12/2011 37.3 34.8 10.7 8.2 7.4 4.6
1-6/2011 39.3 37.0 12.1 8.3 5.8 4.2
7-12/2010 37.4 34.9 13.4 9.4 6.8 4.4
1-6/2010 35.2 34.9 12.5 7.9 6.4 3.5
7-12/2009 26.6 33.9 13.6 7.5 6.6 4.4
1-6/2009 26.9 34.2 14.4 6.2 7.5
7-12/2008 23.2 35.9 13.8 5.0 7.4

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גצל קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, הספרייה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, תשכ"ד עמ' 155
  2. ^ יחיאל לימור, ‏כרוניקה של מוות ידוע מראש, קשר 25, אביב 1999, 41-51 (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  3. ^ רפי מן, כמו בועת סבון, באתר "העין השביעית", 7.5.2008
  4. ^ לי-אור אברבך, ‏TGI: התחזקות משמעותית ל"ישראל היום", נפילה ל"הארץ", באתר גלובס, 28 ביולי 2014
  5. ^ נתי טוקר, סקר TGI // הארץ" עקף בחשיפה היומית את "מעריב" שנחתך ב-60%, באתר TheMarker‏, 20 בינואר 2014
אגודת העיתונאים ירושלים

אגודת העיתונאים ירושלים היא אגודה מקצועית שהוקמה ב-1933, ומשמשת כאגודתם המקצועית של העיתונאים ואנשי התקשורת בירושלים רבתי.

מטה האגודה שוכן בבית אגרון שברחוב הלל, ירושלים.

אמצעי התקשורת בישראל

המונח אמצעי התקשורת בישראל מתייחס לתקשורת ההמונים (דפוס, רשתות הרדיו והעיתונות המקוונת) אשר קיימים במדינת ישראל. התקשורת בישראל מכילה עשרות עיתונים, מגזינים, טלוויזיה ותחנות רדיו, הממלאים תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של ישראל.

ישנם מעל ל-10 שפות שונות בתקשורת הישראלית, בעוד שהשפה העברית היא השלטת בתקשורת הישראלית. העיתונות הערבית נצרכת בעיקר על ידי ערביי ישראל. בשנות ה-80 וה-90 עברה העיתונות הישראלית תהליך של שינוי משמעותי, כאשר גופי התקשורת בישראל מנוהלים מאז ואילך על ידי מספר מצומצם של ארגונים, בעוד שהעיתונים שפורסמו על ידי המפלגות הפוליטיות החלו להיעלם. כיום, שלושה תאגידים גדולים שנמצאים בבעלות פרטית וממוקמים בתל אביב שולטים בתקשורת ההמונים בישראל.הצנזורה בישראל פחות משמעותית ביחס למדינות אחרות, אך היא קיימת כאשר ישנו חשש כי פרסום של ידיעה עשוי לפגוע בביטחון הציבור. כאשר מידע מצונזר רשאי העיתון לערער על החלטת הצנזור לוועדה מיוחדת. החלטות הוועדה מחייבות, אך לאורך השנים הוועדה דחתה במקרים רבים החלטות לצנזור של מידע.

גיל כהן מגן

גיל כהן-מגן, (נולד ב-1971) הוא צלם ישראלי.

היסטוריה של העיתון

עיתון הוא כתב-עת היוצא לאור, בדרך כלל, בתדירות קבועה ובדפוס, או באופן אלקטרוני.

ככל הידוע, כתבי עת הדומים לעיתונים נמצאו לראשונה ברומא, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. העיתון הראשון למעשה היה ה"אקטה דיאורנה" (בעברית: "מעשי היום"). הוא נכתב על גבי פפירוס, אבן או מתכת על ידי עבדים משכילים ונתלה בחוצות הפורום של רומא, בכיכר המרכזית, וסיקר נושאים שונים. כיום אין ולו עותק אחד שלו, משום שהברברים שכבשו את רומא שרפו את הכנסיות שבהן נשמרו העותקים.

העיתון המודרני הראשון בעולם הוא ה"אביסה" (בגרמנית: "איגרת"). הוא יצא לאור בשנת 1809 בעיר שטרסבורג שבצרפת. העיר הייתה מצמתי המסחר החשובים באירופה, דבר שהאיץ את התפתחותו של העיתון במקום.

ישנם היסטוריונים הטוענים שהעיתונות הומצאה כאשר הופיעו העיתונים הראשונים באירופה במאה ה-17 כאמצעי להעברת מידע, ויש שטוענים שהעיתונות היא המצאה של המאה ה-19 כאשר התפתח המקצוע עיתונאי והשיח העיתונאי, שהופך להיות סוג של טקסט שנבדל מסוגי טקסט אחרים. הופעת העיתון היא שילוב של שניהם: סימון היסטורי ושינוי תרבותי.

הסיבות לכך שהמצאת העיתונות נחשבת אנגלו-אמריקאית הן שבארצות הברית ובמידה פחותה יותר גם באנגליה התפתחו המאפיינים של העיתונאות (מאפייניה של שיחה עיתונאית) ובארצות אלה המצאת הדפוס תפסה תאוצה בצורה המהירה ביותר משאר המקומות בעולם. ככלל, ההתפתחויות בטכנולוגיית הדפוס היו מההשפעות העיקריות ביותר על התפתחות העיתונים במהלך ההיסטוריה.

ועדת גולדסטון

צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה (באנגלית: United Nations Fact Finding Mission on the Gaza Conflict) הוא ועדת חקירה בראשות ריצ'רד גולדסטון, שמונה לתפקיד ב-3 באפריל 2009 על ידי מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם. תפקיד הוועדה היה לבדוק את פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה ואת מעשי החמאס שהובילו למבצע. ממצאיה של הוועדה פורסמו בדו"ח המוכר בשם דו"ח גולדסטון.

צוות הבדיקה פעל על פי כתב מינוי שתוכנו שוּנה - תחילה התייחס אך ורק לפעולות ישראל במהלך המלחמה, ואחר-כך הורחב המנדט שלו לחקור את כל הפרות זכויות אדם שבוצעו בהקשר לפעילות הלחימה בעזה בתקופה הנדונה. הממצא העיקרי של הדו"ח היה שהצדדים פעלו באופן מכוון ושיטתי על מנת לפגוע באוכלוסייה אזרחית, זאת בניגוד לדיני מלחמה המחייבים את הצדדים להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכוון את כל פעילותם נגד הכוחות הלוחמים תוך ניסיון לשמור על חיי האזרחים ככל שרק ניתן. מסקנת הדו"ח הייתה ששני הצדדים בסכסוך (ישראל והחמאס) אשמים בהפרת דיני מלחמה של החוק הבינלאומי, ואולי אף בפשעים נגד האנושות. הדו"ח קרא לשני הצדדים לבצע חקירה אמיתית ואמינה לגבי אפשרות זאת. בהיעדר חקירה כזו, המליץ הדו"ח להעביר את הממצאים לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לדיון במועצת הביטחון, ואף לפתוח בחקירה במדינות החברות במועצת האו"ם לזכויות אדם, אם ישיגו ראיות להפרת זכויות אדם.

ב-1 באפריל 2011, פרסם גולדסטון מאמר בעיתון "וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "שקילה מחדש של דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה", ובו טען כי אילו היה שיתוף פעולה מצד ישראל ואילו "ידע אז מה שיודע היום", מסקנות הדו"ח היו שונות, במיוחד ההאשמות על "פשעי מלחמה אפשריים" שהופנו נגד ישראל. הוא טען עוד שמועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה לרעת ישראל, וכי ישראל חקרה את מעשיה, בעוד החמאס לא עשה כן. מיד לאחר מכן שאר החברים בוועדה פרסמו גילוי דעת לפיו הם עומדים מאחורי הממצאים.

ורנר בראון

ורנר בראון (12 ביוני 1918 - 25 בדצמבר 2018) היה צלם עיתונות, צלם תת-מימי וצלם-אמן.

עיתון

עיתון הוא כתב-עת היוצא לאור, בדרך כלל, בתדירות קבועה בדפוס, או באופן אלקטרוני המכיל חדשות, מאמרים אינפורמטיביים ופרסום. עיתון מודפס בדרך כלל על נייר זול יחסית. עיתונים המפורסמים באינטרנט נקראים עיתונים מקוונים או אתרי חדשות. עיתונים מתפרסמים בדרך כלל על בסיס יומי או שבועי, אך ישנם מגזינים המתפרסמים בפורמטים אחרים.

עיתונים מפרסמים בדרך כלל מאמרי חדשות וכתבות העוסקות בחדשות בינלאומיות וחדשות מקומיות. החדשות כוללות: אירועים פוליטיים ואישיים, עסקים וכלכלה, פשע, מזג אוויר קשה ואסונות טבע, בריאות ורפואה, מדע וטכנולוגיה, ספורט ובידור, חברה, אוכל ובישול, אומנות וכדומה. עיתונים מסורתיים מכילים גם מאמרי מערכת וכן מאמרים של פובליציסטיים וטורים אישיים של כתבים.

מלבד חדשות, בעיתונים מפורסם חומר רב נוסף כגון, תחזית מזג אוויר, ביקורות וסקירות של אמנות (ספרות, קולנוע, תיאטרון, אדריכלות ואמנות) ושל שירותים מקומיים (מסעדות, חנויות ועוד).

עיתונות חרדית

המונח עיתונות חרדית מתייחס לעיתונים וכתבי עת המיועדים לציבורים חרדיים. העיתונות החרדית מופקת על ידי עיתונאים חרדים וכפופה לכללי צנזורה והוראות מרבנים.

עיתונות עברית

עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות, דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל בשלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם. מאז יציאת חבצלת על ידי ישראל ב"ק בירושלים ב-1863, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. במפנה המאה העשרים ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה עקב דלדול קהל היעד של עיתונות זו, ומרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל. עיתונות היישוב היוותה שופר אידאולוגי והתפלגה ברובה לפי קווים מפלגתיים (ע"ע עיתונות מפלגתית בישראל). מגמה זו המשיכה גם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הליברליזם והאכזבה מהאידאולוגיות לאחר מלחמת יום כיפור הובילו לדעיכת העיתונות המפלגתית ולעלייתה של העיתונות המסחרית, שהובילה לפריחת כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם ועיתונות חוקרת לחשיפת שחיתות. פריחת העיתונות הכתובה נבלמה במחצית השנייה של שנות ה-90 עם עליית האינטרנט וההתמודדות עמה בצורת חינמונים.

רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר כל עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.

עיתונות ערבית

עיתונות ערבית ובכללה עיתונות וכתבי עת המתפרסמים בשפה הערבית קיימת משלהי המאה ה-18, העיתונות הערבית מתפרסמת בארצות ערב, אך גם מחוץ להן.

ראשית העיתונות הערבית בשלהי המאה ה-18 בעקבות השפעה מערבית שהביאו עמם המגעים של האימפריה העות'מאנית עם שכנותיה ופלישתו של נפוליאון למצרים. העיתונות הערבית התפתחה לאט והתבססה בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-19 תוך התגברות על קשיים רבים, העדר אמצעים טכנולוגיים וחוסר העניין של הציבור ושל השלטון היו לרועץ למיזם הצעיר. עם הזמן התפתחה העיתונות הערבית, תחילה ביוזמת השלטונות ובהמשך גם ביוזמה פרטית. עם קבלת עצמאות מעול האימפריה העות'מאנית ובהמשך ממשטרי הכיבוש המערביים באמצע המאה ה-20, החלו העיתונים הערביים להיות תחת השפעת השלטונות המקומיים שהיו ברובם לא דמוקרטיים. הם השתמשו בעיתונות לצורכי המשטר, תוך פגיעה בחופש הביטוי של העיתונאים.

לא כל העיתונים בשפה הערבית יוצאים לאור בארצות ערב, חלקם פועלים ממרכזים מערביים דוגמת לונדון. עיתונים אלה מופצים בכל רחבי המזרח התיכון.

צילום עיתונות

צילום עיתונות (פוֹטוֹג'ורנליזם) הוא אחד מענפי הצילום ואחת הפרקטיקות של עיתונאות (איסוף, עריכה והצגה של מידע אקטואלי לצורך פרסום באמצעי תקשורת או שידור), המייצרת דימויים חזותיים שונים על מנת לספר סיפור חדשותי.

צילום עיתונות נבדל מתחומים דומים (כגון צילום תיעודי וצילום רחוב) במספר איכויות:

תזמון – לתמונה יש משמעות נוספת לנוכח האירועים המפורסמים באותו הזמן.

אובייקטיביות – התמונות מתארות את האירוע באופן מדויק והוגן הן בתוכן והן באווירה.

נרטיב – התמונות מופיעות לצד אלמנטים חדשותיים אחרים שבונים אצל הקורא הקשרים על בסיס תרבותי.כמו כתב העיתונות, צלם העיתונות גם הוא עיתונאי, אך בשונה מהכתב עליו להגיע להחלטות מהירות, לשאת ציוד צילום ולהיתקל לעיתים במכשולים כגון סכנה פיזית, קהל ומזג אוויר.

קשרי הון-שלטון

קשרי הון-שלטון הם קשרים עסקיים בין אנשי עסקים ובין משרתי ציבור (פוליטיקאים, אנשי רגולציה, פקידים בכירים), במסגרתם משרתי הציבור עושים שימוש בשררת השלטון כדי להטיב עם אנשי עסקים מסוימים. קשרים אלו מתווכים פעמים רבות על ידי שדלנים או עורכי דין הנשכרים לצורך זה. קשרי הון-שלטון הם סוג של שחיתות שלטונית.

מבחינתו של איש העסקים, קשרים עם משרתי ציבור עשויים להניב רגולציה הנוחה לבעל ההון, כגון חקיקה המקלה עם פעילותו העסקית או כזו המפריעה או מונעת תחרות של עסקים אחרים והפרטה המאפשרת לו לרכוש נכסי מדינה, וכן הטיה של המדיניות לפי השקפת עולמו, גם בתחומים שבהם לא צומחת לו תועלת עסקית.

מבחינתו של משרת הציבור, קשרים עם איש העסקים מספקים לו טובות הנאה כגון תמיכה בדרכו הפוליטית מצד אדם בעל השפעה, ואפשריות העסקה עתידיות (בשכר גבוה) לאחר תום הקדנציה הציבורית, ועוד.

בעולם המודרני, פוליטיקאים בדרך כלל צריכים לחזר אחר תרומות כספיות עבור מסעי הבחירות שלהם. תמיכה של פוליטיקאי בעמדות גופים שסייעו למימון מסע הבחירות שלו תביא לרינונים בדבר קשרי הון-שלטון. במדינות רבות ובכללן ישראל מנסה שלטון החוק להתמודד עם בעייתיות זו באמצעות חקיקה מסוג חוק מימון מפלגות, שתפקידו להסדיר ולהגביל את גובה ואופן התמיכה הכספית של גורמי הון במתמודדים. זאת במטרה למנוע "קניית" מועמדים בידי גורמים בעלי עניין, או אף מראית עין של השפעה כזו. הצלחת חקיקה מסוג זה בהשגת היעד היא חלקית ומוגבלת.

בקרב הדרג המקצועי בשירות הציבורי נעשה ניסיון להגדיר תקופת צינון שבמהלכה מנועים משרתי ציבור לשעבר מלעבוד עבור גורמים עסקיים עליהם פיקחו במסגרת תפקידם. בתחום זה הושם דגש תקשורתי ניכר על המעברים התכופים של בכירי משרד האוצר ופקידי רגולציה בכירים אל השוק הפיננסי הפרטי.

תקשורת בישראל

תחום התקשורת בישראל הוא מהמפותחים במזרח התיכון, אם כי הוא לא הגדול ביותר. בישראל יש פריסה טובה של כבלים קו-אקסיאלים, סיבים אופטיים וממסור רדיו מיקרוגל. מתקני שידור בישראל כפופים לתוכנית מתאר ארצית 36 למתקני שידור קטנים (תמ"א 36 א' 1) ולמתקני שידור גדולים (תמ"א 36 ב'). על אף יתרונות אלו, בשוק התקשורת הישראלי ישנה ריכוזיות רבה, ומבחינה צרכנית בולט חוסר השביעות של הציבור מחברות התקשורת בישראל. ארגון עיתונאים ללא גבולות דירג ב-2014 את חופש העיתונות בישראל במקום ה-96 במדינות העולם.

תרבות ישראלית

תרבות ישראלית הוא השם המקובל [דרוש מקור] לתרבות ולאמנות שנוצרה בישראל החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד אחרי שנת 1948, בה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת מהגרים, משלבת הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה המהגרים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא לייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים.

עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים בתשלום הארץידיעות אחרונותמעריב השבוע
עיתונים כלליים בחינם ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת)ישראל היוםמעריב הבוקר
כלכלה ועסקים גלובסכלכליסטTheMarker
המגזר הדתי והחרדי המבשרהמודיעהפלסיתד נאמן
יומונים ושבועונים ברוסית נאשה סטראנהנובוסטי נדלי
עיתונים בשפות נוספות אל-איתיחאד (בערבית)ג'רוזלם פוסט (באנגלית)ניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית)
יומונים שהפכו לתקופונים מקור ראשון
עיתונים שנסגרו 24 דקותדברהבקרהיוםהצופהוסטי (ברוסית)זמניםחדשותחרותטלגרףיום חדשישראלילמרחבמעריבעל המשמרקול העםשעריםחדשות ישראל (בגרמנית)לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית)העולם הזה
שבועונים בישראל
אקטואליה במחנהאפוק טיימסמעריב סופהשבועזו הדרך
בידור ופנאי לאשהפנאי פלוס
המגזר החרדי משפחהבקהילהשעה טובהיום ליוםהדרךהעדהכפר חב"דבית משיחהמחנה החרדיהחומה
התנועה הקיבוצית הזמן הירוקידיעות הקיבוץ
המגזר הדתי-לאומי בשבעמקור ראשון (מוצש)
ילדים ונוער מעריב לנוערמעריב לילדיםראש1אותיותזרקור
רשתות מקומונים רשת שוקןידיעות תקשורתקו עיתונות (דתי-חרדי) • הרשת המקומית
מקומונים כל העיר (ירושלים ומודיעין) • Time Out תל אביבכלבו – חיפה והצפוןערב ערב באילתהשבוע באשדודצומת השרוןמלאבס – פתח תקווה
בערבית כל אל-ערבא-סנארה • אלמיתאק • אח'באר א-נקב • פנורמהחדית' א-נאס
בשפות אחרות נובוסטי נדלי (רוסית) • אוי קלט (הונגרית)
שבועונים מהעבר הארץ שלנודבר השבועדבר לילדיםהעולם הזההפועל הצעירלהיטוןכולנומשמר לילדיםעיתון מיוחדפנים אל פניםקונטרסרימוןשישיעולמו של דיסנירייטינג

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.