עירוב חצרות

עירוב חצרות היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין, המתירה את הטלטול (הוצאת חפצים) בשבת בין רשויות היחיד פרטיות או משותפות שנמצאות בבעלות שונה בתחום חצר אחת או בחצרות צמודות, (כגון מבית לחדר מדרגות או לחצר משותפת, או מחצר לחצר אחרת), דבר האסור מדרבנן, (איסור טלטול בין רשויות היחיד) באמצעות יצירת שותפות סמלית בין כל הדיירים בכל הרשויות הנפרדות, ההופכת את כל הרשויות הנפרדות לרשות אחת משותפת.

על פי דברי רב יהודה בשם שמואל הנמסרים בגמרא[1] תקנה זו תוקנה על ידי שלמה המלך[2], והיא אחת משבע מצוות דרבנן.

תקנה זו נמצאת בשימוש נרחב גם בימינו, בעיקר כהשלמה לתקנת העירוב. (אולם לא כל עירוב מוכרח לכלול בתוכו עירוב חצירות.)

כיום מקובל לערב ישובים, שכונות וערים שלמות בעירוב חצרות אחד, לאחר שכל העיר הוקפה בעירוב ההופך אותה לכעין חצר אחת, והכנת העירוב היא באחריות הרבנות המקומית ולא באחריות אנשים פרטיים. אולם בעבר היה מקובל לערב קבוצות קטנות של בתי מגורים, והאחריות על הכנת עירוב החצרות הייתה על הדיירים במקום.

לתקנה עירוב חצרות ישנה תקנה מקבילה ודומה בדיניה בשם שיתוף מבואות, המיועדת לשתף חצרות שונות הפתוחות למבוי אחד הפתוח לרשות הרבים, בדומה לתקנת עירוב חצירות המשתפת בתים שונים הפתוחים לחצר אחת או חצרות צמודות.

עירוב חצרות
מצות שהונחו כעירוב חצרות, בבית הכנסת האר"י האשכנזי בצפת

רקע

מדין התורה, מותר לטלטל חפצים מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת בשבת ללא הגבלה, וללא תלות בבעלות על רשות היחיד, ואפילו עיר שלמה המוקפת בחומה - נחשבת לרשות היחיד אחת ומדין התורה מותר לטלטל בכולה, בין בתיה השונים ומהבתים לשטח ציבורי פתוח.[3]

אולם מדרבנן, נאסרה הוצאת חפצים מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת בשבת, (כגון מבית לחצר משותפת) שמא יבואו אנשים להתבלבל בין רשות היחיד משותפת לה מותר לטלטל, לבין רשות הרבים, אליה אסור מהתורה לטלטל. כן נאסר טלטול בין רשויות היחיד פרטיות בבעלות נפרדת, (כגון טלטול בין בתים שונים בחצר או חדרים בבתים, שכל אחד מהם בבעלות פרטית נפרדת) וכן בין רשויות היחיד משותפות בבעלות שונה. (כגון מחצר משותפת למבוי)[2][4]

אולם ניתן להתיר את הטלטול בין רשויות היחיד השונות בשבת באמצעות תיקון עירוב החצירות. (במבוי דווקא באמצעות תיקון שיתוף מבואות) עירוב החצירות מורכב ממזון בשיעור הראוי לאדם אחד לשתי סעודות המונח בתוך בית מגורים, ומשמעותו שרואים כאילו כל הדיירים מעורבים (כעין שותפות) ואוכלים במקום אחד, ודבר זה הופך את כל רשויות היחיד הפרטיות והמשותפות השונות לרשות היחיד אחת משותפת, ועל ידי כך מותר לטלטל בין כל רשויות היחיד המעורבות על ידי עירוב החצרות.[2] ישנה חשיבות לכך שעירוב החצרות יהיה כעין שותפות בין כל הדיירים, ושלא יקפידו הדיירים אחד על השני בעירוב, דבר שיפגום בשותפות ובעירוב החצרות. העירוב צריך להיות משותף לכל הדיירים, ואפילו אם דייר אחד שלו בעלות ברשות המשותפת לא השתתף בעירוב החצרות - העירוב נפגם, והוא מונע מכולם את הטלטול מבתיהם לחצר, מפני חלקו בחצר.

כיום משתמשים בתקנה זו כהשלמה להקפת שכונה או עיר בעירוב, שמשמעו הקפת מקום בכעין מחיצה, ההופכת את כל השטח הפתוח שבו לרשות היחיד. אולם כיוון שהשטח המוקף מכיל בתוכו ריבוי של רשויות היחיד נפרדות (למשל בתי מגורים בבעלות נפרדת), כדי שיהיה מותר לטלטל ביניהם - יש לשתף את כל הרשויות הפרטיות ביחד, באמצעות עירוב החצרות.

עירוב חצרות ליום טוב

ככלל, תקנת עירוב חצרות נתקנה לשבת וליום הכיפורים[5]. לגבי יום טוב נאמר בגמרא "אין עירוב והוצאה ליום טוב"[6]. נחלקו המפרשים בביאור משפט זה. המגיד משנה הסביר בדעת הרמב"ם שאין צורך בעירוב חצרות ביום טוב, וההוצאה מחצר לחצר מותרת גם ללא עירוב[7]. לעומת זאת לדעת הרשב"א יש צורך בעירוב חצרות ליום טוב לשם הוצאת דברים שאין בהם צורך היום[8]. השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם שאין צורך בעירוב עבור יום טוב[9] ואילו הרמ"א פסק כדעת הרשב"א[10]. דעה שלישית היא דעת הריטב"א, לפיה אין היתר לטלטל ביום טוב דברים שאין בהם צורך היום ואפילו עשה עירוב חצרות אין הדבר מועיל[11]. המשנה ברורה מביא בשם מהרש"ל שלא נהגו להניח עירוב חצרות ליום טוב, אך טוב שכאשר מניחים עירוב חצרות בערב פסח לצורך כל שבתות השנה יאמרו שעירוב זה מועיל גם לימים הטובים שבה[12].

בעירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה

לגבי עירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה ולא אחר מקום המגורים והשינה, ולכן מי שמתגורר בחצר אחת ואוכל בחצר אחרת - צריך להשתתף בעירוב החצרות של החצר בו הוא אוכל, ולא בחצר בו הוא מתגורר. וכן אם לא השתתף בעירוב החצרות - הוא אוסר את הטלטול בחצר בו הוא אוכל, ולא בחצר בו הוא מתגורר.[13]

אם כל הדיירים בחצר אוכלים במקום אחד, כגון בחדר אוכל - אין צורך בעירוב, היות שרואים כאילו כולם גרים במקום אחד.[14] לדוגמה, חיילים המשרתים בבסיס צבאי אינם צריכים לעשות עירוב חצרות, היות שכולם אוכלים במקום אחד.

כיוון שבעירוב חצרות הולכים אחר מקום האכילה, דיירי הבית בו מניחים את העירוב אינם צריכים להשתתף בו, והם אינם אוסרים את הטלטול לחצר אם לא נשתתפו בו.[14]

המזון לעירוב החצרות

שיעור העירוב

המזון לעירוב החצירות צריך להיות דווקא פת ראויה לאכילה, בשיעור שיספיק לשתי סעודות לאדם אחד, שהוא שיעור שש ביצים. די בשיעור זה אפילו אם המזון משמש לעירוב חצרות של עיר שלמה. אולם בעירוב הנעשה לקבוצה קטנה, ניתן ליצור עירוב בשיעור של גרוגרת לכל אחד ואחד. במקרה זה יהיה שיעור העירוב קטן יותר כל זמן שלא משתתפים בו יותר מ-18 אנשים, שבו משתווה שיעור זה לשיעור שתי סעודות.[15]

מאיזה מזון מורכב העירוב

הפת לעירוב צריכה להיות פת הראויה לאכילה, אפילו פת העשויה מאורז,[16] ולא האסורה לאכילה, כגון העשויה מחיטים שהיו טבל או עורלה, אפילו דברים האסורים באכילה רק מדרבנן.[17] אולם מותר לערב בפת המותרת באופן עקרוני, אלא שאסורה לאדם שמערבים עליו, כגון לאדם שאינו כהן בתרומה, או לאדם שאסר עצמו בנדר או בשבועה מאכילת פת, או בדמאי, המותר לעניים.[16] ניתן לערב את עירוב החצרות גם בפת הבאה בכיסנין.[17]

כיום נהוג לקחת מצות לעירוב החצרות, כיוון שהם נשמרות ראויות לאכילה לזמן רב, ויכולות לשמש גם בתקופת הפסח, בו אסורה אכילת חמץ. את המזון המשמש לעירוב חצרות מזכים לכלל הציבור, כך שלכל אחד מתושבי העיר יהיה חלק בו. (אם המזון המשמש לעירוב החצרות התעפש יש להחליפו, היות שהעירוב צריך להיות ראוי לאכילה)[18]

גביית העירוב

כאשר הפת לעירוב ניתנת על ידי כמה אנשים, יש צורך שכל אחד מהם יביא דווקא פת שלמה, אפילו קטנה, ולא פרוסה. טעם דין זה הוא משום איבה, שלא יקפיד מי שהביא פת שלמה על מי שהביא פרוסה, דבר שעשוי לגרום לקטטה, ולפגיעה בשותפות החיונית לעירוב. אולם אין הלחמים המובאים על ידי אנשים שונים צריכים להיות שווים בגודלם, ודי בכך שיהיו שלמים. אם העירוב ניתן על ידי אדם אחד המזכה את העירוב לאחרים - יכול העירוב להיות מפרוסות, היות שאין חשש לאיבה.[19]

ישנה מחלוקת אם ניתן לגבות עירוב בכפייה מאדם שאינו מעוניין להשתתף בעירוב, כאשר אי השתתפותו בעירוב תגרום לאיסור הטלטול על דיירים רבים, וכן אם אחד מבני ביתו של אותו אדם יכול לתת חלק לעירוב החצרות ללא הסכמת בעל הבית.[20]

ניתן למנות שליח שיתן חלק בעירוב, במקום האדם השולח אותו.[21]

הרמ"א מתאר מנהג בתקופתו, שנהגו לאסוף מכל הדיירים בחצר מעט קמח, וממנו היו אופים חלה לעירוב החצרות.

זיכוי עירוב לרבים

במקום לאסוף מעט מזון מכל השותפים לעירוב החצרות, ניתן שאדם אחד יזכה לכולם (באמצעות אדם אחר) חלק במזון שהוא מכין, כך שלכולם תהיה שותפות במזון, באמצעות דין זכין לאדם שלא בפניו, היינו שניתן להעביר דבר לבעלות אדם אחר אף ללא ידיעתו, כאשר מדובר בדבר שהוא זכות בשבילו.[22][23] דין זה שימושי במיוחד במקומות בהם עירוב החצרות משותף לדיירים רבים, כגון עירוב חצרות לשכונה או לעיר, בהם קשה מבחינה מעשית לגבות את העירוב מכל הדיירים.

את המזון המיועד לעירוב יש לזכות לרבים על ידי אדם עצמאי, שאינו בעליו. ישנה מחלוקת האם ניתן לזכות את העירוב באמצעות גדול הסמוך על שולחנו, היינו שמתפרנס על ידי הוריו, או האם אדם יכול לזכות את העירוב לרבים על ידי אשתו.[24]

שיירי עירוב

אם נתמעט העירוב משיעורו, לאחר לפחות שבת אחת שבה היה שיעורו תקין - העירוב כשר, גם אם נשתייר ממנו דבר זעום, שכן שיירי העירוב כשרים גם בשיעור קטן.[25]

ניתן אף לאכול את העירוב במהלך השבת, והיתר העירוב יהיה עדיין בתוקפו, היות שדי בכך שהעירוב היה בשיעור מספיק בשעת כניסת השבת לבדה, ואין צורך שיעמוד בשיעורו לכל אורך השבת.[26]

עירוב שנחלק וקפידא

את העירוב יש להניח בכלי אחד ולא בשני כלים, אלא אם כן אין מקום בכלי אחד להכיל את כל המזון המשמש לעירוב. אם העירוב נחלק ללא צורך לשני כלים - העירוב נפסל, היות שחוששים שהשותפים בעירוב יקפידו זה על זה, וזה יפגע בשותפות שהיא העירוב.[27]

כיוון שהעירוב משותף לכל הדיירים, הרי מותר לכל אחד מהם לבוא ולאכול ממנו. אם אחד השותפים מקפיד שהעירוב לא יאכל על ידי אחד הדיירים האחרים - העירוב נפסל, היות שכבר אין זו שותפות בין כל הדיירים.[28]

מקום הנחת עירוב חצירות

את העירוב יש להניח דווקא בבית המיועד לדירה, ולא בחצר או בבית שאינו מיועד למגורים.[29] חכמים תיקנו משום דרכי שלום, כי אין להחליף את הבית בו מונח העירוב בקביעות בבית אחר ללא סיבה חזקה, שמא אנשים זרים יאמרו שדיירי החצר מטלטלים בלא עירוב, היות שאינם יודעים שמקומו השתנה[30].

על העירוב להיות מונח בזמן בין השמשות של כניסת שבת במקום שיוכל להינטל ממנו בשבת, ללא צורך בפעולות האסורות בשבת מהתורה. אולם אם כדי ליטול את העירוב יש צורך בעולות האסורות רק מדרבנן, כגון טלטול מוקצה - העירוב כשר. סיבת דין זה היא שהזמן שבו העירוב חל הוא זמן בין השמשות, וחכמים לא אסרו איסורי דרבנן של שבת בזמן בין השמשות, שהוא זמן של ספק שבת.[31].

כיום, שמערבים מקומות גדולים ביחד, נוהגים להניח את עירוב החצרות בקופסת זכוכית בבית הכנסת, כך שהוא יהיה גלוי לרבים. את העירוב מניחים בבית הכנסת אף על פי שאינו משמש למגורים, היות שהעירוב במקרה כזה משמש גם כשיתוף מבואות, אותו ניתן להניח גם במקום שאינו בית מגורים. במקרה כזה יש לוודא שאין הפסק של כרמלית בין בית הכנסת לבין הבתים והחצרות להם מיועד העירוב, שכן אם יש הפסק העירוב נפסל.[30]

זמן הנחת עירוב החצרות

את העירוב יש להכין קודם זמן כניסת השבת, והזמן הקובע לעירוב הוא בין השמשות שלאחר כניסת השבת, כך שאם נאכל העירוב או הושמד לאחר מכן - עדיין מתייחסים אליו כאילו הוא קיים, ומותר לטלטל כפי שהעירוב התיר לטלטל. ניתן אף לכתחילה לאכול את העירוב לאחר זמן בין השמשות[32].

ניתן לערב את עירוב החצרות אף בזמן בין השמשות, אף שהוא ספק יום השישי ספק ליל שבת, מכח הכלל 'ספק דרבנן - לקולא'[33] .

העירוב יכול להיות מונח בעבור שבתות רבות, ובלבד שיהיה בפועל קיים בכל זמן כניסת שבת ושבת.

יום טוב שחל בערב שבת

אם ביום שישי חל יום טוב, לא ניתן לערב בו עירוב חצרות לשבת, אף על פי שביום טוב עצמו מותר לטלטל ללא הגבלה ותלות בעירוב החצרות בין רשויות היחיד השונות. סיבת דין זה היא שזהו כמתקן דבר ביום טוב, או משום הכנה מיום טוב לשבת[34]. בשני ימים טובים שאחד מהם הוא ספק, כגון בחוץ לארץ בשני ימים טובים שאחד מהם הוא יום טוב שני של גלויות - ניתן להניח עירוב חצרות בראשון שבהם ולהתנות שהעירוב יחול ביום שאינו יום טוב. אולם לא ניתן להתנות זאת בשני ימי ראש השנה קודם שבת, היות שקדושתם חמורה מקדושת יום טוב שני של גלויות[34] .

ברכה על העירוב

בשעת איסוף המזון לעירוב החצרות או בשעת זיכוי המזון לרבים מברכים ברכה מיוחדת:

"ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב"

וכן אומרים:

"בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית כל הבתים שבחצר - לכל שבתות השנה." (תרגום:על ידי העירוב הזה יהיה מותר להוציא ולהכניס (חפצים) מהבתים לחצר, ומהחצר לבתים, בכל שבתות השנה)[35]

אם לא בירכו בשעת הנחת עירוב החצרות - אין העירוב נפסל בכך.

ספק עירוב

מאחר שתקנת העירוב היא מדרבנן, במקרי ספק אם העירוב היה קיים בשעת בין השמשות אם לאו, הולכים לפי הכלל 'ספק דרבנן - לקולא', והעירוב כשר. כלל זה הוא רק במקרה והעירוב ודאי הונח, אלא שספק אם הושמד לאחר מכן, שאז אנו אומרים 'העמד דבר על חזקתו', כלומר מניחים שהמצב שהיה בשעת הנחת העירוב, שהעירוב היה קיים המשיך גם לאחר מכך, והשתנה רק לאחר בין השמשות[36]. אולם כלל זה לא נאמר אם יש ספק בעצם הדבר, אם העירוב בכלל הונח. סיבת הבדל זה היא כיוון שלא ניתן להגיד במקרה כזה 'העמד דבר על חזקתו', כיוון שבמקרה זה לא הייתה חזקת היתר שהעירוב ודאי היה קיים בשעת הנחתו, אלא יש ספק האם בכלל הונח[37].

ביטול רשות

במקרה וחלק מהדיירים שלהם בעלות ברשות המשותפת השתתפו בעירוב החצרות וחלקם, או אפילו אחד מתוכם, לא השתתף בעירוב - העירוב אינו מועיל להתיר את הטלטול, מפני הבעלות ברשות המשותפת של מי שלא נשתתף בעירוב. אולם ניתן לעשות 'ביטול רשות' - הסתלקות סמלית מהבעלות על הרשות, דבר שגורם לכך שעירוב החצרות יחול, היות שלאחר ביטול הרשות של הדייר שלא השתתף בעירוב - נמצא שכל בעלי החצר השתתפו בעירוב החצרות.

ביטול רשות יכול להעשות כלפי בעלות ברשות משותפת, כגון חצר, או כלפי רשות פרטית, כגון בית מגורים, וכן יכול להעשות על ידי יחיד המבטל רשותו לרבים, רבים המבטלים רשותם לרבים, או על ידי רבים המבטלים רשותם ליחיד.

עירוב חצרות בחצר שבה גר גוי

התקנה המקורית של עירוב חצרות הייתה שגוי שדר בחצר משותפת - אינו נחשב לדייר לעניין עירוב חצרות, ואינו אוסר על דיירי החצר היהודיים את הטלטול בחצר, אף שגם לו חלק בחצר המשותפת, ואין הוא משתתף בעירוב החצרות. אולם מאוחר יותר אסרו חכמים על הטלטול בחצר במקרה ובו ישנם לפחות שני דיירים יהודים ודייר גוי אחד. דין זה הוא אחד מהדינים שמטרתם הרחקה בין יהודים לגויים, היינו שבגלל איסור הטלטול בחצר בשבת - יעבור היהודי לגור עם שכנים יהודיים ויתרחק ממגורים עם גויים. אולם ניתן להתיר את טלטול החפצים בחצר שבה גר גוי באמצעות שכירת רשות, היינו שכירה סמלית של רשות הגוי בחצר למשך השבת, בדומה לביטול רשות שנעשה במקרה ובו דייר יהודי לא השתתף בעירוב החצרות. (אולם אין כל תועלת אם גוי יבטל רשותו)

חצר שבה גרים גויים לבדם או מספר גויים ויהודי אחד - מותר לטלטל מהבתים לחצר ללא כל צורך בתיקון, ורק כאשר גרים לפחות שני יהודים יש צורך בתיקון עירוב חצרות יחד עם שכירת רשות.[38]

לדין זה חשיבות רבה בעת תיקון עירוב מסביב לשטח בו גרים יהודים וגויים יחדיו.

עירוב חצרות בחצר בו גר צדוקי ועבריין

צדוקי נחשב ליהודי, ויכול לבטל רשותו. אולם הוא אינו יכול להשתתף בעירוב החצרות, היות שזו תקנה שאין הצדוקים מודים בתוקפה, ולפיכך אין משמעות להשתתפותו בה.[39]

ישראל עבריין שעובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא - נחשב כגוי ואינו יכול להשתתף בעירוב החצרות או לבטל רשותו, ותקנתו היא רק בשכירת רשות.[39]

עירוב חצרות כיום

כיום מקובל שבמקביל לסידור עירוב על ידי רבנויות מקומיות דואגות הרבנויות גם לסידור עירוב חצרות כהשלמה לעירוב. עירוב החצרות מורכב בדרך כלל ממצות, כדי שיוכל לשמש גם בימי הפסח, ומכיוון שמצה נשארת ראויה לאכילה לתקופה ארוכה, והוא מחודש בדרך כלל פעם בשנה בערב פסח. את העירוב מזכים לכל התושבים הגרים במקום העירוב, מדין זכין לאדם שלא בפניו. מקובל להניח את העירוב בבית הכנסת, מפאת היותו מקום ציבורי ועל מנת לפרסם את עירוב החצרות.

היות שעל מנת שהעירוב יחול יש לשכור את רשותם של גויים הגרים בתחום העירוב, וכדי להתגבר על הבעייתיות במעמדו של הציבור החילוני לגבי עירוב החצרות, מקובל לשכור שכירה סמלית של כל הרשויות הפרטיות ממשטרת ישראל, על בסיס ההנחה שמכיוון שלמשטרה יש רשות להיכנס לכל רשות פרטית בהתאם לצורך, היא מחזיקה בבעלות מסוימת על רשויות פרטיות, ולכן ניתן לשכור את הרשויות ממנה. שכירות סמלית זאת נעשית ברמה ארצית על ידי הרבנות הראשית לישראל. שכירת הרחבות הציבוריים מתבצעת באופן דומה מגורמים שונים.

עירוב חצרות במקום שאינם אוסרים זה על זה

בדרך כלל מתקנים עירוב חצרות במקום שבו לולא תיקון עירוב החצרות יהיו הדיירים אסורים בטלטול, כגון בחצר משותפת. אולם ניתן לתקן עירוב אף בין מקומות שאינם אוסרים את הטלטול אחד על השני, על מנת להתיר את הטלטול ביניהם, לדוגמה בין שתי חצרות משותפות סמוכות. (במקרה ואין עירוב המקיף אותם, שנעשה יחד עם עירוב חצרות כללי לכל שטחו) במקרה זה מניחים עירוב אחד באחד הבתים של אחד החצרות, המועיל להתיר גם את הטלטול בכל חצר לעצמה, וגם את הטלטול בין שתי החצרות.[40] כמו כן ניתן לתקן עירוב חצרות בין שני בתים בקומה שנייה שביניהם רחוב, שנחשב לרשות הרבים, היות שאין רשות הרבים בגובה של יותר מ-80 ס"מ (עשרה טפחים).[41]

דוגמה נוספת, יישובים שכנים שלכל אחד מהם עירוב נפרד יכולים לעשות עירוב חצרות אחד על מנת שיהיה מותר לטלטל חפצים בין תחומי שני העירובים, ולא רק בתוך תחום העירוב המקומי.

עירוב חצרות לשני מקומות

אדם בודד או קבוצה של אנשים יכולים לערב עירוב חצרות בשני מקומות שונים, שכן לאדם יש רשות לקבוע את מקום סעודתו במקומות שונים, ועירוב החצרות משמעו קביעת מקום סעודה משותף בין השותפים בעירוב.[42]

עירוב משום קניין או משום דירה

בגמרא[43] ישנה מחלוקת, האם עירוב החצרות מועיל מדין קניין, היינו שבעל הבית שבו מונח העירוב מקנה לכל אחד מהדיירים האחרים חלק בבית לצורך עירוב החצרות, או שהעירוב הוא משום דירה, היינו שרואים כאילו כל הדיירים גרים בבית שבו מונח העירוב. ישנם מספר דינים התלויים בהבחנה זאת. להלכה נפסק שעירוב משום דירה.[44]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גמרא מסכת שבת יד, א
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ראו ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ב
  3. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף א
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ג
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ח', הלכה ד'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב, עמוד ב'.
  7. ^ מגיד משנה הלכות יום טוב פרק א הלכה ד והלכות עירובין פרק ח הלכה ד.
  8. ^ חידושי הרשב"א ביצה יב עמוד א דיבור המתחיל ומ"מ משמע, מובא גם במגיד משנה הלכות עירובין ח ד.
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכ"ח, סעיף א', וראו גם משנה ברורה שם סעיף קטן א.
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ח, סעיף א'.
  11. ^ חידושי הריטב"א ביצה דף יב עמוד א דיבור המתחיל וכתב הריטב"א ז"ל, מובא גם בביאור הלכה סימן תקי"ח דיבור המתחיל ואם הניח עירוב.
  12. ^ משנה ברורה סימן תקיח סעיף קטן י.
  13. ^ ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף יח
  14. ^ 14.0 14.1 ערוך השולחן אורח חיים שע סעיף טז
  15. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף ג
  16. ^ 16.0 16.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יד
  17. ^ 17.0 17.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף טו
  18. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יז
  19. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף טז
  20. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסז
  21. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסט סעיף א
  22. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יח
  23. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יט
  24. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף כ - כב
  25. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף א
  26. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסח סעיף ז
  27. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יא
  28. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף יג
  29. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ח
  30. ^ 30.0 30.1 ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ט
  31. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ג
  32. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ד
  33. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצג סעיף ד
  34. ^ 34.0 34.1 ערוך השולחן אורח חיים שצג סעיף א
  35. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף כה
  36. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף א
  37. ^ ערוך השולחן אורח חיים שצד סעיף ב
  38. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כט
  39. ^ 39.0 39.1 ערוך השולחן אורח חיים שפה סעיף א
  40. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף ח
  41. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעג סעיף א
  42. ^ ערוך השולחן אורח חיים שעב סעיף טו
  43. ^ ערובין מט א
  44. ^ ערוך השולחן אורח חיים שסו סעיף ז

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

איסור טלטול בין רשויות היחיד

בהלכות ערובין, איסור טלטול בין רשויות היחיד הוא איסור דרבנן על טלטול חפצים בשבת בין שתי רשויות היחיד שהבעלות עליהם אינה זהה. לדוגמה, טלטול חפצים מבית מגורים פרטי לבית פרטי אחר, מבית פרטי לחדר מדרגות משותף (שנחשב כחצר משותפת) או מחצר משותפת למבוי משותף.

מדין התורה מותר לטלטל ללא הגבלה בין רשויות היחיד ללא תלות בבעלות עליהם, ואיסור זה הוא גזירה מאוחרת מדרבנן. הסיבה לאיסור דרבנן זה הוא חשש מחוסר הבחנה בין הוצאה מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת (כגון מבית לחצר), לבין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאף היא רשות משותפת, ואיסור ההוצאה אליה הוא מהתורה. בעקבות חשש זה נאסרה הוצאת החפצים לא רק בין רשות יחיד פרטית למשותפת, אלא גם בין שתי רשויות היחיד פרטיות בבעלות שונה, (בין שני בתים פרטיים או בין שני חדרים בבית אחד שנמצאים בבעלות נפרדת) ובין שתי רשויות היחיד משותפות בבעלות שונה (מחצר משותפת למבוי משותף).כאשר אסרו חכמים את טלטול החפצים בין רשויות היחיד בבעלות נפרדת, הם אסרו דווקא את טלטול החפצים שהיו בשעת כניסת שבת בתוך הבתים. אולם מותר לטלטל חפצים שהיו בשעת כניסת שבת בתוך החצר או במקומות אחרים, כגון בתוך גינה או על גג, בכל השטח שבו הם נמצאים, ואף להכניסם לבתים.ניתן להתיר איסור זה באמצעות תיקון עירוב חצרות, שהוא מזון בשיעור מסוים המונח באחד הבתים ומשותף לכל הדיירים, ובאמצעותו משתפים כל הרשויות הפרטיות והמשותפות והופכים אותם לרשויות בבעלות זהה, דבר המתיר את טלטול החפצים ביניהם. (במבוי דווקא באמצעות שיתוף מבואות). עצה אחרת היא ביטול רשות.

כיום מקובל להקיף מקומות מיושבים בעירוב, שהוא מחיצה הלכתית המקיפה בשלמות שטח גדול, והופכת את כל השטח הפתוח באזור מכרמלית לרשות היחיד. אולם גם לאחר הקמת העירוב עדיין אסור לטלטל בין בתים פרטיים לשטח הפתוח, בגלל איסור זה של טלטול בין רשויות היחיד בבעלות שונה. על מנת להתיר את טלטול החפצים בלי לעבור על איסור דרבנן זה, דואגות הרבנויות המקומיות לתיקון עירוב חצרות משותף לכל דיירי המקום, דבר המתיר את טלטול החפצים בכל השטח המוקף בעירוב.

ארבע רשויות השבת

ארבע רשויות השבת הן ארבעה מרחבים בהלכות שבת. ארבעת המרחבים הם: רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור. לכל אחד מארבעת המרחבים וליחסים ביניהם הלכות ייחודיות בשני פרמטרים: הוצאת חפצים מרשות אחת לשנייה וטלטולם (העברתם ממקום למקום) בתוך אותה הרשות.התורה אסרה עשיית מלאכה בשבת וחז"ל פירטו ומנו ל"ט (39) אבות מלאכה האסורים בשבת. המלאכה האחרונה, המלאכה ה - 39, היא מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, למשל העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. רוב הדיון במלאכות שבת ובכללן מלאכת הוצאה נכלל במסכת שבת. גם מסכת עירובין במשנה ובגמרא והלכות עירובין אצל הרמב"ם עוסקות בנושאים המשיקים לכך. ההלכה עוסקת ב"ארבע רשויות לשבת". תחומים של רשויות קיימים גם בדיני נזיקין ובדיני טומאה וטהרה, אבל במובן שונה במקצת.

ביטול רשות

בהלכות ערובין, ביטול רשות הוא פעולה סמלית של הסתלקות מבעלות על רשות היחיד, פרטית או משותפת. (לדוגמה מבוי, חצר, חדר מדרגות ובית מגורים) פעולה זאת נצרכת במקרה ולא כל הדיירים נשתתפו בעירוב החצרות או בשיתוף המבואות, דבר שמונע מהם לחול ולהתיר את טלטול החפצים בין הרשויות השונות. מטרתה של פעולת ביטול הרשות היא להתיר את הטלטול בחצר לדיירים האחרים השותפים בחצר, או לאותו אדם שמבטל את הרשות, אף על פי שלא השתתף בעירוב החצרות או בשיתוף המבואות.

כיום נעשים עירובי חצרות בארץ על ידי הרבנויות המקומיות, המזכים לכל תושב ותושב חלק בעירוב החצרות, כך שאין מציאות של אדם שלא השתתף בעירוב החצרות, הנצרך לפעולה זו. (שיתופי מבואות אינם נוהגים כיום)

היתר שאיבת מים בשבת

בהלכות ערובין, היתר שאיבת מים בשבת הוא סדרת תקנות הלכתיות שמטרתן להתיר שאיבת מים בשבת, אף במקומות שיש בדבר איסור דרבנן של הוצאה מרשות לרשות מכרמלית לרשות היחיד, ובאמצעות תיקון מחיצה מינימלית. כיום אין כמעט שימוש מעשי בהיתר זה.

הלכות הרחקה מגויים

הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שנועדו למנוע היטמעות של יהודים בחברה הנוכרית, הידמות של יהודים לדרכי הנוכרים או קרבה לגוי באופן שעלול להביא את היהודי לעבירה בשוגג. המצוות העיקריות העומדות ביסוד הלכות אלו הן איסור חוקות הגויים, איסור נישואי תערובת והלכות איסור והיתר.

בפועל הלכות אלו מקשות על יצירת קשרים חברתיים בין יהודים לגויים, חלקן על מנת למנוע קירבה שעלולה להביא לנישואים בין-דתיים ולהתבוללות, וחלקן על מנת למנוע מצב של היכשלות באכילת מאכלים אסורים שהנכרי עלול לערב במאכל שהוא שותף במידה כזו או אחרת בתהליך הכנתו עבור הישראל. רוב הלכות ההרחקה מגויים נכללות בכלל גזירות "שמונה עשר דבר".

הלכות אלו כוללות ברובן איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם, בישולי גויים, סתם יֵינָם ושֵׁכר גויים. אך גם איסור ייחוד וטלטול בחצר משותפת. שמן זית של נוכרי נאסר בשלב מסוים, אך לאחר מכן הותר. לדעת רבים גם השתתפות במסיבה שרובה גויים, הכוללת אכילה ושתייה, אסורה.

האיסורים נקראו במקורם בשמות: "חלב גוי" (או "נוכרי"), "פת גוי", "בישול גוי", אך בפי הציבור שגורים הם בכינויים "חלב עכו"ם", "פת עכו"ם" וכדומה. שינוי זה הוא תוצאת פעילות הצנזורה הנוצרית, שהמירה כל מופע בתלמוד ובפוסקים שבו כתוב "גוי" או "נוכרי", למילה "עכו"ם", דהיינו "עובדי כוכבים ומזלות", על מנת ליצור מיצג-שווא לפיו אין האיסורים והגינויים בתלמוד חלים על הנוצרים, שאינם סוגדים לגרמי השמיים.

הלכות עירובין

הלכות עירובין הם ההלכות העוסקות בנושא מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת, שמשמעה האיסור להוציא חפצים ומשא בין רשויות השבת. כמו כן כוללות הלכות אלו את הלכות עירובי חצרות ותחום שבת. הלכות אלו מרוכזות במשנה ובגמרא במסכת עירובין ובמסכת שבת, ובספרות ההלכה: בטור ובשולחן ערוך בחלקו הרביעי של אורח חיים, בין הסימנים שמ"ה-תט"ז, וברמב"ם בספר זמנים, והם נחשבות להלכות מורכבות ומסובכות. בהלכות אלו ישנם חלקים רבים שהם איסורי דרבנן, שנוספו על ידי חז"ל לאיסורי התורה.

להלכות אלו משמעות רבה לגבי היכולת להתנייד בשבת ממקום למקום, שכן ללא תיקון עירוב, אסור להוציא חפצים כגון סידור או עגלת ילדים ממקום למקום. כיום דואגות רבנויות מקומיות לסידור עירוב, המאפשר את הוצאת החפצים בשבת ממקום למקום, והלכות אלו אינם משמעותיות כמעט לציבור הרחב בישראל. אולם במקומות שאין בהם עירוב, כגון במקומות מסוימים בחוץ לארץ, ישנה משמעות רבה להלכות אלו.

חצר (הלכה)

בהלכה, כאשר מדברים על חצר, הכוונה היא בדרך כלל לחצר משותפת לכמה בתים הנמצאים בבעלותם של אנשים נפרדים. החצר משמשת את תושבי הבתים לצרכים פרטיים שונים שאינם יכולים להעשות בבתים, וליציאה לשטח הציבורי בעיר. בדרך כלל הייתה החצר פתוחה למבוי שהוא רחוב פרטי צר המיועד לחבר בין כמה חצירות לשטח הציבורי בעיר. החצר מוזכרת בהלכה לגבי כמה דינים, בעיקר לגבי רשויות השבת (שם היא נחשבת לרשות היחיד) ובמשפט העברי. לרוב הדינים אין משמעות לגבי חצר פרטית השייכת לאדם אחד.

יום טוב

יוֹם טוֹב הוא כינוי לתאריך בלוח השנה היהודי שבו קבעה התורה חג ואסרה על קיום מלאכה. המלאכות האסורות בימים אלו זהות למלאכות האסורות בשבת, אך מוחרגות מהן מלאכות הנחשבות חיוניות לקיום האדם, הנקראות "מלאכות אוכל נפש". ימי החג שאינם נחשבים יום טוב ומותרת בהם מלאכה נקראים "חול המועד".

מסכת עירובין

מַסֶּכֶת עֵרוּבִין היא המסכת השנייה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה. המסכת כוללת כעשרה פרקים העוסקים בעיקר בדיני עירובין ואיסורי שבת שונים. בתלמוד הבבלי כוללת המסכת 104 דפים בעוד שבתלמוד הירושלמי כוללת המסכת 65 דפים.

מרפסת

מרפסת (בלשון חז"ל: גזוזטרה) היא אלמנט בנוי הנפוץ במבנים רבים הבולט ממנו כלפי חוץ. המרפסת נתמכת על ידי עמודים מתחתיה או נתלית כזיז והיא תחומה בצידה החיצוני על ידי מעקה. בראייה אדריכלית, המרפסת מהווה מקום שהוא בתווך בין פנים לחוץ וכן אלמנט בעל נוכחות חשובה בחזית המבנה.

עיר של יחיד

עיר של יחיד הוא כלל בהלכות עירוב חצרות המבדיל בין עיר של יחיד שאותה ניתן לערב באופן מוחלט, לבין עיר של רבים שיש להותיר בה חלק שאינו מעורב. בנוסף, לפי שיטות מסוימות, מחלק הכלל בין רשות הרבים הנחשבת לכזו רק אם יש בה שישים ריבוא, לבין רשות היחיד.

עירוב

עירוב הוא הכינוי המקובל בהלכה להקפת שטח מיושב במחיצות על מנת להתיר בתוכו פעולות האסורות בשבת בשל מלאכת הוצאה מרשות לרשות: טלטול חפצים בין רשות היחיד ורשות הרבים והולכת חפצים למרחק ארבע אמות (כשני מטרים) ברשות הרבים. העירוב הופך את כל שטח היישוב לרשות היחיד אחת, כך שמלאכת הוצאה מרשות לרשות הופכת לבלתי אפשרית. מקור השם 'עירוב' הוא כנראה בתקנת 'עירוב חצרות', שהיא תקנה המשלימה את העירוב.

סביב בניית העירוב התעוררו פולמוסים ומחלוקות רבות במקומות שונים. בישראל, ישנה מחלקה במשרד לשירותי דת, האחראית על הקמת ותחזוקת עירובים ביישובים השונים בישראל, בשיתוף עם הרבנויות המקומיות והמועצות הדתיות השונות, וכמעט ואין מקומות יישוב גדולים שאין בהם עירוב. אולם בחוץ לארץ ישנם מקומות בהם אין עירוב, אם מסיבות טכניות ואם מסיבות הלכתיות.

עירוב תבשילין

עירוב תבשילין הוא תקנה הלכתית שמטרתה להתיר בישול אוכל מיום טוב לשבת שחלה מיד לאחריו.

רב רחומי השלישי

רב רחומי (רב ריחומי) היה מראשוני הסבוראים, שעסקו בעריכת התלמוד הבבלי ובהשלמתו אחרי האמוראים. לפי אגרת רב שרירא גאון, נפטר בחודש ניסן שנת ד'רס"ו (506).

קדמו לו שני חכמים בשם זה, "רב רחומי": הראשון היה אמורא בן הדור החמישי ותלמידו של אביי, והשני בדור השביעי, אמורא גם הוא, תלמידו של רבינא; לכן מקובל לכנות אותו רב רחומי השלישי.

היה תלמידו של רבה תוספאה.

נשא ונתן עם רבה יוסי (שמוזכר כ"רב יוסף" או כ"אבא יוסי"), ראש ישיבת פומבדיתא, ומחלוקת אחת שלהם מובאת פעמיים בתלמוד. המחלוקת היא בעניין פירוש המושג "פתחי שימאי", שמוזכר בעירובין בעניין "צורת הפתח" ובמנחות בפרטי דיני מזוזה. לדעה אחת, "פתחי שימאי" הם פתחים חסרי משקוף מלמעלה; ולדעה השנייה אלו פתחים חסרי מזוזות - שתי דפנות הפתח.

כמה חוקרים זיהו את רב רחומי עם "רב נחומי" (או רב נחומאי), שמוזכר בתלמוד כמי שחולק על רבה, בהסבר מחלוקת תנאים בנושא עירוב חצרות בלחם וביין. לפי זיהוי זה, מדובר בשני סבוראים. באותו מקור תלמודי קיימות נוסחאות אחרות בספרי הראשונים והאחרונים, כמו: "רב רחומי ורבה בר יוסף", "רבה יוסי ורב רחומאי", "רב ריחומאי ואבא יוסי", "רב רחומאי ורב יוסף" ועוד.

זיהוי נוסף, הוא עם "ר' נחוניא" שמוזכר במסכת חולין בלימוד הלכה ששאל בארץ ישראל בהלכות טרפות. גם שם מופיעות נוסחאות נוספות בכתבי יד ובספרות התורנית, כמו "רב נחומאי", "רב נחמיה" ועוד. חוקרים מסוימים זיהו אותו עם רב רחומי.

רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה

רגל האסורה במקומה – אוסרת שלא במקומה הוא כלל הלכתי בהלכות עירובין, ולפיו במקרה ויש רשות היחיד פנימית ורשות היחיד חיצונית בשבת, לדוגמה חצר משותפת פנימית לפנים מחצר משותפת חיצונית, ודיירי החצר הפנימית אסורים בטלטול חפצים מבתיהם לחצר הפנימית מסיבות שונות (כגון שלא עירבו עירוב חצרות) - הרי הם אוסרים את טלטול החפצים גם על דיירי החצר החיצונה, היינו שהם אוסרים על דיירי החצר החיצונה את טלטול החפצים מבתיהם לחצר החיצונה, אף שדיירי החצר החיצונה עירבו עירוב חצרות, וזאת מכח זכות המעבר ('דריסת הרגל') שיש לדיירי החצר הפנימית בחצר החיצונה. הדרך היחידה להתיר את טלטול החפצים בחצר החיצונה במקרה כזה היא באמצעות ביטול רשות, היינו שבני החצר הפנימית יבטלו ויסתלקו מזכות המעבר שיש להם בחצר החיצונה.כלל זה נאמר רק במקום שבו היציאה היחידה מרשות היחיד הפנימית למבוי או לרשות הרבים היא דרך רשות היחיד החיצונה. במקרה ויש דרך יציאה נוספת - אין אומרים כלל זה.

רשות היחיד

בהלכה, רשות היחיד, אחת מארבע רשויות השבת, היא בעיקרה שטח סגור המוקף במחיצות, כדוגמת בית או חצר. אסור להוציא מרשות היחיד חפץ או משא לרשות הרבים בשבת, כיוון שזו מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת האסורות מהתורה. מדרבנן אסור גם להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הכרמלית, וכן אסור להוציא חפצים בין רשויות היחיד שונות בבעלות שונה, ללא תיקון עירוב חצרות. כיום נהוג להקיף מקומות מיושבים בעירוב, ההופך אותם לרשות היחיד אחת גדולה, ועל ידי כך מתיר את טלטול החפצים במקום.

שבע מצוות דרבנן

שבע מצוות דרבנן הן שבע מצוות עשה שנקבעו על ידי חז"ל. מניין זה הוזכר לראשונה בספר "כתר תורה" לרבי דוד ויטאל ולאחר מכן בספר התניא.

שבת הואיל והותרה הותרה

שבת הואיל והותרה - הותרה הוא כלל הלכתי בהלכות ערובין, ולפיו הזמן הקובע לגבי מצב מסוים בכל משך השבת הוא זמן כניסת שבת, ואם המצב השתנה לאחר מכן במהלך השבת - אין לשינוי משמעות, ואנו רואים כאילו המצב עומד באותו אופן בו עמד בשעת כניסת שבת. כך שאם בכניסת שבת דבר מסוים היה מותר - הוא נשאר בהיתרו לכל משך השבת, ואם היה אסור בכניסת השבת - נשאר באיסורו לכל השבת.

כלל זה נאמר רק במקרים בהם ישנם שינויים משניים במחיצות המקיפה את רשות היחיד, או שיש שינוי בדברים שאינם נוגעים לעצם המחיצות. אולם כאשר יש שינוי משמעותי במצב המחיצה, כגון עירוב שנקרע או כותל ששימש למחיצה בין רשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים ונפל - אין אומרים את כלל זה.כלל זה בתוקף רק לגבי אותה השבת שבעת כניסתה היה המצב מתוקן, אולם לא לגבי שבתות אחרות, ולא לגבי שינויים שאירעו בימות החול.

שיתוף מבואות

שיתוף מבואות הוא תקנה הלכתית בהלכות ערובין שבאה להתיר טלטול חפצים מחצר משותפת למבוי המשותף לכמה חצרות, בשבת. תקנה זו היא מדרבנן, ומיוחסת לשלמה המלך. תקנה זו דומה ומקבילה לתקנת עירוב חצרות ברוב דיניה, אולם נבדלת ממנה בכמה פרטים, לפעמים היא מכונה בשם "עירוב".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.