עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה הוא שם לסדרה של עימותים אלימים בין פת"ח לחמאס שנערכו לאורך השנים 2006 ו-2007, והסתיימו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה והשתלטות מחודשת של פת"ח והרשות הפלסטינית על שטחי A בגדה המערבית. ההשתלטות על רצועת עזה התרחשה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007. גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס השתמשו בנשק חם לכיבוש מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד וכליאתם של רבים אחרים. ב-14 ביוני הודיע אבו מאזן על פיטורי ממשלת האחדות של פת"ח וחמאס, ופעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים הסרים למרותו החלו במעצר אנשי חמאס והחלפתם במוסדות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

השתלטות חמאס על רצועת עזה
תאריך התחלה: 12 ביוני 2007
תאריך סיום: 14 ביוני 2007
משך הסכסוך: 3 ימים
מקום: רצועת עזה (עיקר העימות) ויהודה ושומרון
תוצאה: חמאס השתלט על רצועת עזה
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

גדודי עז-א-דין אל קסאם: 15,000
הכוח המבצע: 6,000[1]
ה"מורביתון": מספר אלפים

הביטחון הלאומי: 30,000
המשטרה והביטחון המסכל: 30,000
המודיעין הכללי: 5,000
המשמר הנשיאותי: 4,200
גדודי חללי אל-אקצא: מספר אלפים

אבידות

62 הרוגים, 120 עצורים ביו"ש

152 חמושים הרוגים,
49 אזרחים הרוגים

רקע

שורשיו של העימות בין פת"ח וחמאס הן בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפת"ח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב-20062007 לאור מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נסיגתה של ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שנערכו בינואר 2006.

הקמת חמאס

טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של הפת"ח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פת"ח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פת"ח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל כהנהגת העם הפלסטיני.

הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תיגר אידאולוגית על פת"ח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה נייטרלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).

על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פת"ח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל .

הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית

הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה להשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות.

בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב-1994, בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפריל 1996 לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.

בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית. הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופת"ח. כישלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלם ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של יוני 2003הודנה), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.

פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושומרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתוכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפת"ח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.

לאחר מות ערפאת

יאסר ערפאת היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופת"ח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופת"ח.

מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת ליושב ראש הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-17 במרץ 2005, הגיעו חמאס, פת"ח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"ף (ההשתלבות באשפ מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפת"ח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.

הערכות המודיעין הישראלי

במהלך ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות נעשו ניסיונות חיזוי של המצב ברצועה לאחר השלמת התוכנית. בעוד בפיקוד הדרום עלתה אפשרות כי החמאס יצבור כח, יצליח להשתלט על הרצועה שנשלטה על ידי הפת"ח ויחריף את הלחימה בישראל, גורמים באמ"ן העריכו כי בתום תוכנית ההתנתקות יפחת איום הטרור וישרור שקט ביטחוני. גם לאחר ניצחון החמאס בבחירות ברצועת עזה והתגברות הברחות אמצעי הלחימה ממצרים דרך מנהרות ציר פילדלפי הייתה הערכה במודיעין הישראלי כי החמאס ישמור על השקט, וכי החלשותו של הפת"ח ברצועה תעודד את אנשיו להלחם בחמאס. האפשרות כי חמאס יבצע הפיכה צבאית וישתלט על הרצועה לא נחזתה כתרחיש סביר גם זמן קצר קודם השתלטות החמאס על הרצועה.[2]

העימותים בין פת"ח וחמאס עד להפיכה

ההצלחה היחסית של החמאס בבחירות לרשויות המקומיות וניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינואר 2006) הציב את פת"ח וחמאס במצב חדש. לראשונה, הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות על ידי הפת"ח, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה כאחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, עד כדי שתפקיד אחד ממנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.

פת"ח אמנם הכיר רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את אסמאעיל הניה לראשות הממשלה, אך פעל להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפת"ח), איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון, מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פת"ח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), אי-תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פת"ח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הוויכוחים במישור הפוליטי החלו להידרדר בהדרגה לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שנקט כל צד בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאי 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ, נהרגו עשרות אנשים משתי התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.

בין יוני לספטמבר 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פת"ח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי מסמך האסירים, שהיה הבסיס למסמך ההסכמה הלאומי. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.

לאחר מבצעי גשמי קיץ

לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כישלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פת"ח) וזאת במחאה על אי-תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פת"ח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.

עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמבר 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת ניסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות אבו מאזן, מוחמד דחלאן, אסמאעיל הניה וסעיד ציאם), והצטרפות השלוחה של אל-קאעידה בפלסטין וחמולת דע'מש למאבק נגד חמאס (בעקבות אירוע מקומי). בדצמבר 2006 נחטף סופיאן אבו זיידה, שר בממשלה וחבר בכיר בפת"ח. הוא שוחרר תוך כמה שעות לאור אולטימטום של פת"ח. סבב עימותים זה החל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיונות גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).

סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר 2007, והגיע לשיאו ב-27 בינואר, במהלכו נהרגו 24 פעילים משני הצדדים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים על ידי כל צד, במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני. למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פת"ח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית בעזה, שמזוהה עם חמאס, בטענה שהיא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי מנגנוני הביטחון של פת"ח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 איש, רובם פעילי חמאס או פת"ח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים שלא היו מעורבים.

הסכם מכה והקמת ממשלת האחדות

ב-8 בפברואר הוכרז על סיומם הרשמי של העימותים האלימים, בוועידת פסגה במכה בהשתתפות עבדאללה, מלך ערב הסעודית, אבו מאזן וחאלד משעל. בפגישה הוסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית.[3] ממשלת האחדות הושבעה בפועל ב-17 במרץ 2007. בראשותה עמד אסמאעיל הניה מחמאס והיא כללה נציגים ממרבית המפלגות הפלסטיניות. למרות זאת נמשכו העימותים, ברמת עצימות נמוכה יותר.[4]

במקביל, ב-12 במרץ 2007, נחטף ברצועת עזה הכתב ה-BBC אלן ג'ונסטון על ידי חמושים בלתי ידועים,[5] דבר שהביא לעזיבת מרבית הכתבים הזרים. עובדה זו, בצירוף הרס שיטתי של בתי קפה אינטרנט ברצועת עזה על ידי קבוצות אסלאמיות[6] (החמאס, הג'יהאד ואחרים) הביאה להקטנה דרסטית ברמת המידע הזורם מהרצועה החוצה.

כלי תקשורת המזוהים עם פת"ח דיווחו כי זמן קצר לאחר הסכם מכה החל פילוג פנימי קשה בתוך חמאס בין אישים בתנועה שתמכו בהסכם מכה ובמהלך הפיוס (בדגש על אסמאעיל הניה, שנתפס כמתון יותר משאר אנשי התנועה) לבין בכירים קיצוניים יותר בהנהגת התנועה ובזרוע הצבאית שהתנגדו להסכם מכה והחלו במהלכים להכשלתו. ההסכם (והממשלה שהוקמה בעקבותיו) אף זכו לביקורת מצד פעילי חמאס, לרבות מחמוד א-זהאר שביקר באופן פומבי את קווי היסוד שהסכימה עליהם ממשלת האחדות.

התחדשות העימותים ושיגור הרקטות לשדרות

החל מ-11 במאי התחדשו העימותים וב-15 במאי 2007 נהרגו בחילופי אש בין פת"ח לחמאס למעלה מ-37 פעילים, רובם אנשי פת"ח.[7] בלילה שבין 15 במאי ל-16 במאי שיגרו פעילי חמאס כ-19 רקטות קסאם לעבר שדרות, כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהעימותים הפנימיים.[8] ב-16 במאי שוגרו למעלה מ-25 רקטות קסאם אל עבר שדרות וגרמו לפצועים. ב-19 במאי שוגרו 16 רקטות, וקצב דומה נשמר גם בימים שלאחר מכן. מהתפוצצות הרקטות נהרגו 3 אזרחים ישראלים. מאות מתושבי שדרות, שהביעו מחאה על חוסר תגובה מצד הממשלה, עזבו ל"התאווררות" במימונו של ארקדי גאידמק ומאוחר יותר של משרד הביטחון.[9] בעקבות מטחי הרקטות הכבדים, החליטה הממשלה לשבור את מדיניות ההבלגה ולפעול באמצעות תקיפות אוויריות וסיכולים ממוקדים. חיל האוויר הישראלי תקף מבנים של חמאס שנועדו לייצור רקטות, מכוניות שקשורות לפעילות זו, וחוליות שיגור. לטענת צה"ל, בתקיפות האוויריות נהרגו 40 מחבלים מהחמאס[10] ו-4 מחבלים בכירים מהג'יהאד האסלאמי. בליל 23 במאי-24 במאי עצרו כוחות צה"ל והשב"כ 33 מחבלים בכירים מהחמאס ביהודה ושומרון. לפי דובר צה"ל, מאז 17 במאי שוגרו למעלה מ-200 רקטות אל עבר ישראל.[11]

התגברות העימותים וכיבוש רצועת עזה על ידי החמאס

החל מתחילת חודש יוני, החלה בהדרגה לדעוך ההסלמה בין חמאס לישראל. במקביל חלה הידרדרות רבה בעימותים הפנימיים בין פת"ח לחמאס ברצועת עזה. במהלך יוני התרבו דיווחים על עימותים מקומיים בין התנועות ברפיח, וב-10 ביוני - בעיר עזה. ב-11 ביוני הביאו הקרבות בין פת"ח לחמאס ל-18 הרוגים (בהם ג'מאל אבו ג'דיאן, עד אז אחד מפעילי השטח הבולטים של פת"ח בצפון הרצועה). ראש הממשלה מטעם חמאס, אסמאעיל הניה ניצל מניסיון התנקשות,[12][13] ב-12 ביוני הציב חמאס אולטימטום לכלל פעילי מנגנוני הביטחון, למסור את נשקם ולפנות את המטות המשמשים אותם. במקביל, נהרגו עוד 20 פלסטינים כאשר חמאס כבש מפקדה של הביטחון הלאומי. ב-13 ביוני נהרגו 23 פלסטינים בקרבות, בהם 2 עובדי או"ם, כאשר חמאס כבש את צפון הרצועה.[14] בצהרי 14 ביוני כבש חמאס את מפקדת הביטחון המסכל, אחד ממעוזיו האחרונים של אבו מאזן וכוחות פת"ח ברצועה, ואיים להוציא להורג בכירים בפת"ח. אחר הצהריים ביצעו פעילי חמאס לינץ' בסמיח מדהון, בכיר בגדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח ואחר כך ירו בו צרור מטווח קצר.[15] עד הערב השתלט חמאס על רוב רצועת עזה, ציר פילדלפי, וחלק ניכר ממפקדות מנגנוני הביטחון הפלסטינים (כולל "תל אל-אהווה" של המודיעין המסכל ו"הספינה" של המודיעין הכללי).[16] ב-15 ביוני השתלט חמאס גם על ציר פילדלפי ועל מעבר רפיח.[17] ב-16 ביוני בזזו עשרות פלסטינים תומכי חמאס את ביתו של יאסר ערפאת ואת צדו הפלסטיני של מעבר ארז.[18]

בעקבות האירועים צבאו מאות פלסטינים על מעבר ארז בניסיון להימלט לתוך ישראל. ועדות ההתנגדות העממית תקפו בירי את המעבר ובאירוע נהרגו 1–4 פלסטינים ונפצעו למעלה מ-7. ישראל סירבה להכניס את הפלסטינים שצבאו על המעבר לתוך שטחה, למעט מקרים הומניטריים כגון פצועים וחולים שזקוקים לטיפול. בשמאל קראו לתת לפלסטינים לעבור דרך ישראל לשטחי יהודה ושומרון.[19] ב-21 ביוני הועברו 100 פלסטינים למצרים ואילו 300 פעילי פת"ח הועברו לאיו"ש דרך ירדן.[20]

פירוק ממשלת האחדות ותגובת הפת"ח להפיכה

ביהודה ושומרון, שם ידו של פת"ח עדיין על העליונה, עצרו פעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הנאמנים לאבו מאזן מאות אנשי חמאס, שרפו את הבתים של חלקם ואף רצחו מספר פעילי חמאס.[21]

ב-14 ביוני הכריז אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הניה ועל מצב חירום כללי. חמאס טען בתגובה שהחלטות אבו מאזן אינן מקובלות.[22] ואילו הקהילה הבינלאומית קיבלה את הממשלה החדשה.[23] במקום הניה מינה אבו מאזן את סלאם פיאד, לשעבר שר האוצר בממשלת האחדות, שנחשב למתון ומקובל על ידי ישראל וארצות הברית.[24] ב-17 ביוני הושבעה הממשלה בראשות פיאד, אף על פי שלא זכתה להכרה בפרלמנט הפלסטיני. במקביל, הוציא אבו מאזן את הזרוע הצבאית של חמאס (הן "גדודי עז-א-דין אל קסאם" והן "הכוח המבצע") מחוץ לחוק.[25]

ההכרעה השנייה

במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פת"ח, ובפרט חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מוחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה. ב-25 ביולי 2008 אירע פיצוץ ברצועת עזה שבו נהרגו 5 בכירים בחמאס וילדה פלסטינית. חמאס האשים את פת"ח וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פת"ח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטיל חמאס מצור על שכונת סג'עיה, ששימשה כמעין מתחם מבוצר של חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרץ חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-2 באוגוסט בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי יהודה ושומרון ממניעים הומניטריים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם.[26]

שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי "ההכרעה השנייה", משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.

תוצאות השתלטות חמאס על הרצועה

ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של שיגורי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, ולהתגברות הניסיונות לביצוע פיגועי חבלה שונים, הן על ידי חמאס והן על ידי ארגוני טרור אחרים. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, בין השאר באמצעות חפירת מנהרות הברחה רבות, שהתבטאו גם בשיגור רקטות ליישובים רחוקים יותר מהרצועה.

כמו כן, השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה את הבידול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. בעוד שחמאס המשיך לנהל עימות צבאי עם ישראל בעצימות משתנה (שיאם במבצע עופרת יצוקה בשנת 2008–2009 ובמבצע צוק איתן בשנת 2014), הרי שהקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאד והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס, הביאו לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמבר 2007 נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותיה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים. תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאחר מבצע עופרת יצוקה ותוצאות הבחירות בישראל, כאשר המגעים המדיניים הפכו לעקיפים, בתיווך ארצות הברית, אולם התיאום הביטחוני נותר יציב ותקין.

בעולם הערבי והאסלאמי נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וערב הסעודית גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר זמן מה תמיכה במשטר שהנהיג ברצועה.

נסיונות פיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס

בשנים שלאחר ההשתלטות, רווחו ניסיונות תיווך בין חמאס ופת"ח שיביאו לאיחוד מחודש של הגדה המערבית ורצועת עזה תחת יחידה שלטונית אחת. ניסיונות אלו נתקלו בקשיים לאור חשדנות כבדה בין שני הצדדים ואינטרסים סותרים שנוצרו לאחר מציאות הפילוג בין עזה לגדה המערבית. לאור זאת, בתקשורת הפלסטינית נשמעו טענות כי פת"ח וחמאס מנהלות דיאלוג רק על מנת ליצור לחץ ציבורי זו על זו, ללא כוונה אמיתית להגיע לאחדות לאומית.

במרץ 2008, הניבה יוזמת תיווך תימנית את "הצהרת צנעאא'", מסמך עליו חתמו בכירים משתי התנועות שקרא "להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני האירועים בעזה". זמן קצר לאחר מכן, לשכת אבו מאזן התנערה מהמסמך וטענה כי אנשי פת"ח שחתמו על המסמך לא ייצגו את הנשיא. בימים שלאחר מכן טענו דוברי חמא"ס כי יש לנהל דיאלוג על יסוד המסמך, כאשר דוברי פת"ח קראו שלא לערוך בו שינויים ולבצעו כלשונו.

ב-27 באפריל 2011 הודיעו נציגי שני הפלגים על הסכם שהושג בתיווכה של מצרים, בדבר הקמת ממשלה משותפת לאחר הבחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת, העתידות להתקיים ב-2012. לדברי מחמוד א-זהאר, ההסכם כולל שחרור אסירים פוליטיים והקמת ועדה ביטחונית עליונה משותפת. משימות הממשלה, אשר תורכב משרים-מומחים שאינם מזוהים עם אחת התנועות, תהיינה שיקום עזה, הכנה לבחירות והקמת מוסדות המדינה הפלסטינית.[27][28] ב-4 במאי 2011 נחתם הסכם הפיוס בקהיר.

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הסתייג מההסכם באמרו כי "הרשות הפלסטינית צריכה לבחור בין שלום עם ישראל לשלום עם החמאס, מכיוון שהחמאס שואף להשמיד את מדינת ישראל ואף אומר זאת בגלוי".[29]

באפריל 2014 חתמו חמאס ופת"ח על הבנות ליישום הסכמי הפיוס ביניהם.[30] ב-2 ביוני 2014 הוקמה ממשלת אחדות פלסטינית חדשה, בהתאם להסכם הפיוס. ב-12 באוקטובר 2017 נחתם הסכם פיוס בין חמאס לפת"ח במסגרתו תועבר השליטה ברצועה לרשות הפלסטינית.[31]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Religious war in Gaza, ynet, רוני שקד, 2 באפריל 2007
  2. ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
  3. ^ הפלגים סיכמו: יכובדו הסכמים עם ישראל, nrg, ‏9 בפברואר 2007
  4. ^ רצועת עזה: פעילי חמאס הרגו בכיר בחללי אל-אקצה, ynet, ‏21 במרץ 2007
  5. ^ עלי ואקד והסוכנויות, כתב ה-BBC נחטף בעזה, באתר ynet, 12 במרץ 2007
  6. ^ ynet, עזה: הם יורים גם בבתי קפה-אינטרנט, באתר ynet, 6 במרץ 2007
  7. ^ הפסקת אש רביעית בעזה ב-4 ימים, אך הירי נמשך, באתר הארץ, 16 במאי 2007
  8. ^ מיכל גרינברג, אלוף בן, עמוס הראל, סוכנויות הידיעות, בהכנת הידיעה השתתף, מטח רקטות על שדרות: פצועה בינוני ו-3 פצועים קל; הלימודים בעיר בוטלו, באתר הארץ, 14 במאי 2007
  9. ^ משרד הביטחון מפנה תושבים משדרות, nrg, ‏17 במאי 2007
  10. ^ צה"ל: הרגנו עשרות מחבלים של החמאס, nrg, ‏19 במאי 2007
  11. ^ צה"ל ושב"כ עצרו הלילה ביהודה ושומרון 33 חברי ארגון הטרור חמאס, דובר צה"ל, 24 במאי 2007
  12. ^ אבי יששכרוף, יואב שטרן, עמוס הראל, אלוף בן, הסוכנויות, חמאס שולט כמעט לחלוטין ברצועת עזה; לפחות 24 הרוגים, מרביתם אנשי פתח, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006
  13. ^ עלי ואקד, חמאס: הנייה ניצל מניסיון התנקשות, באתר ynet, 12 ביוני 2007
  14. ^ 23 נהרגו ברצועה משעות הבוקר, nrg, ‏13 ביוני 2007
  15. ^ תיעוד מצמרר: הוצאה להורג במרכז עזה, nrg, ‏15 ביוני 2007
  16. ^ חדשות 2, ‏14 ביוני 2007
  17. ^ חמאס: שליטה מלאה במעבר רפיח, ערוץ 7, ‏15 ביוני 2007
  18. ^ עזה: ביתו של ערפאת נבזז, nrg, ‏16 ביוני 2007
  19. ^ שר הביטחון ברק: לסייע לפליטים במעבר ארז, nrg, ‏20 ביוני 2007
  20. ^ יציאת עזה: פליטי ארז פונו הלילה למצרים, nrg, ‏21 ביוני 2007
  21. ^ מנגנוני הביטחון עצרו 120מאנשי חמאס בגדה, maan, ‏20 ביוני 2007
  22. ^ אבו מאזן החליט: מפרק את ממשלת האחדות, nrg, ‏15 ביולי 2007
  23. ^ הצהרת הקוורטט מ-16 ביוני 2007, ראו הטקסט המלא.
  24. ^ ממשלת חירום פלסטינית בראשות פיאד, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 15 ביוני 2007.
  25. ^ הושבעה ממשלת פיאד; אבו מאזן הוציא את הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לחוק, הארץ, 17 ביוני 2007
  26. ^ ניר יהב ויהושע בריינר‏, "חמאס לא נתן לאמבולנסים להיכנס", באתר וואלה! NEWS‏, 3 באוגוסט 2008
  27. ^ אבי יששכרוף ועמוס הראל, חמאס: ממשלת המעבר לא תכיר בישראל ולא תנהל איתה משא ומתן, באתר הארץ, 28 באפריל 2011
  28. ^ הסכם הבנות בין הפת"ח לחמאס – ויתור של הרש"פ על הזירה הבינלאומית לטובת אחדות לאומית, אתר ממרי, 29 באפריל 2011
    י. יהושע, הפיוס הפנים פלסטיני - האם יש בכלל הסכם?, באתר ממרי, 27 ביוני 2011
  29. ^ נתניהו: "על הרשות לבחור - שלום עם חמאס או עם ישראל", באתר גלובס, 27 באפריל 2011
  30. ^ ג'קי חורי, ברק רביד, פתח וחמאס חתמו על הסכם פיוס: "סוף תקופת הפיצול הפלסטיני", באתר הארץ, 23 באפריל 2014
  31. ^ אבי ישככרוף‏, צריך לשפשף עיניים כדי להאמין: הפיוס הפלסטיני שאיחד בין אויבים מרים, באתר וואלה! NEWS‏, 12 באוקטובר 2017
2007 בישראל

עמנואל שלם היה בן 1

2007 בישראל (ה'תשס"ז-ה'תשס"ח) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 59 שנה מיום היווסדה.

האוניברסיטה האסלאמית

האוניברסיטה האסלאמית (בערבית: الجامعة الإسلامية) היא מוסד אקדמי הפועל בעיר עזה, הנשלט על ידי תנועת החמאס. היא הוקמה בשכונת תל אל-הווא בשנת 1978 על ידי השייח' אחמד יאסין והייתה מאז למוקד כוח פוליטי, חברתי, תרבותי וצבאי של החמאס. מאז עליית חמאס לשלטון ב-2006 הפכה למוסד אקדמי מרכזי ברצועת עזה.

הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006

הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ב-2006 נערכו ב-25 בינואר 2006 ובמהלכן נבחרו 132 החברים של המועצה המחוקקת הפלסטינית אשר הוא הגוף המחוקק של הרשות הפלסטינית. אלו היו הבחירות הראשונות למועצה המחוקקת הפלסטינית מאז הבחירות הכלליות ברשות הפלסטינית 1996. מאז ואילך הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית נדחו בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המצביעים ברצועת עזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים לקחו חלק בבחירות.

היסטוריה של הרשות הפלסטינית

ראשית ההיסטוריה של הרשות הפלסטינית בהתגבשות הזהות הלאומית הפלסטינית בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל, על רקע התפתחות היישוב היהודי באזור מחד והתפתחות התנועות הלאומיות הערביות מאידך. לאחר מלחמת העצמאות (הנכבה על פי הטרמינולוגיה הפלסטינית) נמלטו מרבית התושבים הערבים המקומיים והפכו לפליטים בגדה המערבית (תחת שלטון ירדן), ברצועת עזה (תחת שלטון מצרים) ובמדינות ערב נוספות.

בסוף שנות ה-50 החלה לצמוח בקרב הפליטים הנהגה לאומית פלסטינית עם ייסוד הפת"ח ב-1959 ומאוחר יותר עם הקמת אש"ף ב-1964. בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש יהודה ושומרון ורצועת עזה, עברה האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו לחיות תחת שלטון צבאי ישראלי.

המשטרה הפלסטינית

המשטרה הפלסטינית או המשטרה האזרחית (בערבית: الشرطة المدنية) היא מרכיב בביטחון הפנים ברשות הפלסטינית. המשטרה הפלסטינית אחראית על אכיפת החוק, שמירה על הסדר האזרחי, יישוב סכסוכים וחקירת פשעים בתחומי הרשות הפלסטינית. מבין מנגנוני הביטחון הפלסטינים, המשטרה האזרחית היא המנגנון הגדול והמודרני ביותר.

משנת 2008 מפכ"ל המשטרה הפלסטינית הוא חאזם עטאללה.

הסגר על רצועת עזה

הסגר על רצועת עזה הוא סגר או הסגר שהוטל על רצועת עזה על ידי ישראל ומצרים החל מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים עליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ועם מצרים. לפני הטלת הסגר, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, ואולם מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים ובעיקר של סחורות לתוכה וממנה. לאורך תקופת הסגר, וכן לפניה, אפשרה ישראל אספקת חשמל לעזה והכנסת מזון ותרופות בכמויות משתנות. סגירת המעברים וההגבלות על תנועת הסחורות והאנשים בהם נומקו באמצעות טיעונים שונים לאורך שנות הסגר - בעיקר כאלה הנוגעים לביטחון ולמניעת פעולות טרור ותמיכה בו באמצעות ההעברות.

ביוני 2010, בעקבות אירועי המשט לעזה, החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח, שבינה לבין רצועת עזה, לשם העברת ציוד וסחורות. ב-28 במאי 2011, לאחר ההפיכה במצרים, החליט השלטון החדש במדינה בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי לפתוח את מעברי הגבול ברפיח באופן נרחב יותר, המאפשר תנועת בני אדם וסחורות בין מצרים לבין רצועת עזה. ביולי 2013 לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי בהפיכה החלה מצרים להגביל שוב את תנועת האנשים דרך רפיח, ובאוקטובר 2014 סגרה את המעבר כליל ומאז הוא נפתח לעיתים רחוקות.

חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה ופרגוואי. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

חמאסטן

חמאסטן (בערבית = حماستان; הלחם של "חמאס" ו"סטן" = מדינה) הוא כינוי למצב שבו לארגון החמאס יש ריבונות על אדמה פלסטינית. הכינוי משקף מצב בו תיווצר בשטח זה רפובליקה איסלאמית בה מונהגים חוקי השריעה.

משמעות נוספת של הביטוי משקפת את החשש מהקמת מדינה תומכת טרור בדגם הדומה לתמיכה שהעניק שלטון הטליבאן באפגניסטן לארגון הטרור אל-קאעידה.

חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני

השייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני (בערבית: الشيخ حمد بن خليفة آل ثاني; נולד ב-1 בינואר 1952) היה אמיר קטר משנת 1995, אז הדיח את אביו ח'ליפה בן חמד אאל ת'אני מהשלטון בעת שזה בילה בחופשה בשווייץ, ועד יוני 2013, עת הודיע רשמית על העברת השלטון לבנו, תמים בן ה-33.

סופיאן אבו זיידה

סופיאן אבו זיידה (נולד ב-1960) הוא בכיר בארגון פת"ח, ששימש כשר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית.

עזה (נפה)

נפת עזה (בערבית: محافظة غزة‎‎) היא אחת מ-16 נפות הרשות הפלסטינית, והיא נמצאת בצפון-מרכז רצועת עזה. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה ב-2007 היא בשליטת החמאס. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2006 הייתה אוכלוסיית המחוז 505,700.

בשנת 2006 זכה חמאס בכל מושביה של הנפה בבחירות לפרלמנט. מושל עזה הוא מוחמד קאדורה.

עזה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עמר מוסא

עַמְר מוּסָא (בערבית: عمرو موسى, בעברית נהגה שמו לפעמים בטעות כ"עמרו מוסא"; נולד ב-10 במרץ 1936 בקהיר) הוא מדינאי ופוליטיקאי מצרי. בתפקידו האחרון היה מזכ"ל הליגה הערבית, מאז נבחר לתפקידו בחודש מאי 2001 ועד לסיום תפקידו ביוני 2011. בין שאר תפקידיו היה גם שר החוץ בממשלת מצרים ואף שירת כדיפלומט בשירות החוץ המצרי.

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

פתרון שלוש המדינות

פתרון שלוש המדינות (באנגלית: Three state solution), המכונה גם הפתרון המצרי-ירדני (Egyptian-Jordanian solution) והאופציה הירדנית-מצרית (Jordan-Egypt option), היא גישה ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי העברת השליטה על אזור יהודה ושומרון לידי ירדן ואזור רצועת עזה לידי מצרים.

ציר פילדלפי

ציר פילדלפי הוא רצועת חיץ בין רצועת עזה למצרים, שהוקמה עם העברת סיני מישראל למצרים ב-1979, והייתה בשליטה ביטחונית ישראלית גם לאחר הסכמי אוסלו, עד ספטמבר 2005.

בציר פילדלפי נכלל גם מעבר רפיח, שנועד לאפשר לתושבי רצועת עזה לעבור למצרים, והוא העניק לישראל אפשרות פיקוח על העוברים במעבר הגבול על מנת לוודא שאינם מבריחים נשק.

ב-10 בספטמבר 2005, נסוג צה"ל מהציר כחלק מתוכנית ההתנתקות, והשלמת היציאה מרצועת עזה.

קרב עזה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

רשות השידור הפלסטינית

רשות השידור הפלסטינית (בערבית: هيئة الإذاعة والتلفزيون الفلسطينية) היא הרשות האחראית על שידורי הטלוויזיה והרדיו הרשמיים של הרשות הפלסטינית.

שיח' רדואן

שיח' רדואן (בערבית: الشيخ رضوان, בתעתיק מדויק: אלשיח' רצ'ואן) היא שכונה בעיר עזה הממוקמת 3 קילומטרים צפון-מערבית ממרכז העיר. היא גובלת במחנה הפליטים א-שאטי מדרום-מערב, בשכונת רימאל בדרום, ובג'באליה במזרח. בית הקברות הוא מהאתרים המרכזיים בשכונה, וקבורים בו מאות אנשים שמצאו את מותם במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהם מנהיגי חמאס אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.