עיזאת דראוזה

מוחמד עיזאת דראוזהערבית: محمد عزت دروزة, תעתיק מדויק: מחמד עזת דרוזה; 18881984; בעיתונות העברית של התקופה נכתב שמו לרוב "עזת דרווזה") היה איש חינוך, היסטוריון ופעיל פוליטי פלסטיני, יליד שכם. מראשוני תנועת הלאומיות הערבית ב"סוריה הגדולה", מראשי הוועד הערבי העליון ומזכירו. נמנה עם מייסדי התנועות הפאן-ערביות אל-פתאת ומפלגת אל-איסתקלאל. הטיף בעד עצמאות ערבית, נגד שלטון המנדט ונגד הציונות. כמקורב למשפחת חוסייני, שימש פעמים רבות שליחו ועושה דברו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני[1].

עיזאת דראוזה
Darwaza

תולדות חייו

Palestinian leaders imprisoned in Sarafand
מימין לשמאל: עיזאת דראוזה, שייח' סברי עבדין ועווני עבד אל-האדי במעצר בצריפין, 1936.

משפחתו של דראוזה הייתה משפחת סוחרי בדים, בעלת חנות בשוק של שכם וקשרי מסחר בדמשק וביירות. לאחר שהשלים לימודים תיכוניים התקבל ב-1906 לעבודה במשרד הדואר והטלגרף הממשלתי. זמן קצר לאחר מהפכת הטורקים הצעירים חש דראוזה אכזבה לאור תחושתו שהשלטון דוחק את רגלי הערבים המקומיים ובניגוד לתקוות שתלה לפיהן הערבית תהפוך לשפה רשמית בלבנט ושפקידים ערבים יכהנו במשרות בכירות. הדבר הובילו לפיתוח רעיונות של עצמאות ערבית לאומית, אותם ניסה לקדם באמצעות הצטרפות למועצת האיחוד והקידמה, ממנה פרש עד מהרה עקב הלאומיות הטורקית ששלטה בה. ב-1911 היה שותף להקמת מפלגת אל-פתאת והחל לפעול נגד מכירת אדמות ערבים לתנועה הציונית. ביוני 1913 השתתף כציר מטעם ג'מאעין בקונגרס הערבי הלאומי הראשון, הכינוס הראשון של התנועה הלאומית הפאן ערבית שהתקיים בפריז. ערב מלחמת העולם הראשונה ניסה להקים רשת בתי ספר ערביים, שיהוו תחליף למערכת החינוך הממשלתית הטורקית, אך פרוץ המלחמה סיכל את היוזמה.

בעת המלחמה, שירת דראוזה במשרד הדואר, אך עם פרוץ המרד הערבי ב-1916, ערק והצטרף לכוחות האמיר פייסל שלחמו לשחרור עבר הירדן ודמשק משלטון האימפריה העות'מאנית. לאחר המלחמה שהה דראוזה בדמשק ובין השנים 19191920 כיהן כמזכ"ל אל-פתאת וכציר בקונגרס הערבי-פלסטיני הראשון שנערך בירושלים ב-1919. דראוזה ייצג את הרעיון הפאן-ערבי (לא את רעיון העצמאות הפלסטינית הצרה) ופעל לשם הקמת חזית מאוחדת של רעיון "סוריה הגדולה" שיוצג לועדת קינג-קריין, לשם כך ארגן נציגות אזורית משכם ופנה אל כאמל אל-חוסייני, ואמין אל-חוסייני על מנת לנסח הצעת החלטה משותפת. דראוזה היה מזכיר "המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי"), ארגון שהוקם ב-1918 בדמשק על ידי פלסטינים במטרה להתנגד לציונות ולאחד את פלסטין עם סוריה, והפך לארגון הלאומי הראשי בסוריה. ביולי 1919 נערכה במועדון הקונגרס הכללי הסורי הראשון ודראוזה היה מזכירו.[2] כמו כן, היה המזכיר הכללי של אגודת "אל-פתאה".[3] באביב 1920, לאחר שנודע יותר בציבור הפלסטיני על עמדתו הבלתי-מתנגדת של פייסל לציונות, אמר דרוזה בקונגרס הסורי השני: "עד היום שתקנו אך בעתיד לא נוכל לשתוק ולא נסכים להקריב את פלסטין על מזבח העצמאות... הפלסטינים שתקו עד עתה מפני כבוד המדינה הסורית, אולם פלסטין האומללה נחרבה".[4]

ביוני 1921 כתב בעיתון אל-כרמל: "פלסטין היא ארץ ערבית טהורה... אין נמצאים בארצות ערב אלא הערבים הטהורים או המסתערבים, אשר אינם יודעים לאומיות אלא הערבית וכולם מדברים בלשון אחת... אין אפשרות לאומה אחרת, בעלת לשון עצמאית, מנהגים ומסורת מיוחדים ושאיפה מדינית מנוגדת, לחיות עמם.... אנו חיים עתה בעידן הלאומיות... אין קבוצות לאומיות נפרדות יכולות לדור בכפיפה אחת".[5] באוגוסט 1922 הציע לוועד הפועל הערבי להדגיש במאבקו כי אסור להאמין ליהודים, שכן "הם נוכלים והרי הקוראן עצמו מלא בסיפורים על מעשי המרמה של היהודים" וכי פסוקיו וסיפורי החדית' "מספרים על רמאותם, עורמתם, אהבת עצמם ושחיתותם".[6]

לאחר שהתאכזב ממנהיגותו של פייסל (בו ראה תומך של הציונות) ומהתפוררותה המהירה של האחדות הערבית לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והצרפתי על סוריה עקב ועידת סן רמו וגירושו של פייסל מדמשק; שב דראוזה לעסוק בנושאי חינוך בשכם. הוא הקים את בית הספר א-נג'אח נבלוסי (לימים אוניברסיטת א-נג'אח), לימד בו, חיבר ספרי לימוד וכיהן כמנהלו בין השנים 19221927. תוכנית הלימודים כללה תכנים של לאומנות ערבית. בין היתר חיבר דראוזה באותה עת את הספר "שעורים בהיסטוריה ערבית: מימי קדם ועד התקופה המודרנית", הפורס את הנרטיב ההיסטורי הערבי, שהיה לספר לימוד פופולרי בכל רחבי העולם הערבי. ממשלת המנדט אסרה את הלימוד מספר זה[7]. בראשית שנות ה-20 הוצג בתיאטרון "אל-מנשיה" בשכם מחזה פרי עטו של דראוזה ושמו "המתווך ובעל הקרקע", בו מפתה בתו של המתווך את בנו של בעל הקרקע למכור אותה ליהודים.[8]

בשנת 1930 התמנה לוועד הפועל הערבי של המועצה המוסלמית העליונה והחל לערוך את העיתון אל-ג'מאעיה אל-ערביה ("הכלל הערבי") המזוהה עם החוסיינים, שפנה אל המעמד הבינוני-הנמוך, תקף את הערבים העשירים המשתפים פעולה עם פקידי המנדט והציונים וקרא לערבים להתאחד ולהלחם נגד המנדט הבריטי[9]. בשנות ה-30 מונה על ידי אמין אל-חוסייני ל"מנהל הכללי של ההקדשות".[10] ב-1932 ייסד יחד עם עווני עבד אל-האדי ואחרים את מפלגת אל-איסתקלאל ובתחילת המרד הערבי הגדול ב-1936 התמנה למזכיר הוועד הערבי העליון,[11] לאחר שב-7 ביוני עצרה הממשלה את עבד אל-האדי, קודמו בתפקיד. כעבור שבועיים נעצר גם הוא.[12] דראוזה נאסר עקב השפעתו הפוליטית ונכלא במחנה צריפין. בהמשך גורש לדמשק, שם יסד את הוועד המרכזי לג'יהאד לאומי בפלסטין ברוחו של עז א-דין אל-קסאם כארגון התנגדות אלימה שפעל לרצח של יהודים ובריטים ובין ראשיו נמנה יוסוף אבו דורה. ב-1939 הואשם על ידי שלטונות המנדט הצרפתי בעידוד מרד ונכלא בדמשק למשך חמש שנים בהן עסק בלימודי קוראן. הוא שוחרר בנובמבר 1944, אך המנדט הבריטי מנע ממנו מלחזור לשכם, כך שדראוזה עבר לבורסה שבטורקיה ושהה שם עד סוף 1945. באוקטובר אותה שנה שב לדמשק ועסק עם עווני עבד אל-האדי בארגון סיוע סורי לערביי ארץ ישראל.[13]

בשלהי 1946 חידש המופתי חאג' אמין אל חוסייני את פעילות הוועד הערבי העליון ובחר בדראוזה לכהן כאחד מחברי המועצה העליונה שכללה עשרה חברים. ב-1947 ייצג את הוועד הערבי בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בלבנון אולם זמן קצר לאחר מכן התפטר עקב חילוקי דעות עם המופתי.

במהלך שארית חייו חי בסוריה, כאשר הוא מתרכז בכתיבה ומתנזר מפוליטיקה. כתיבתו עסקה בהיסטוריה ערבית וטורקית, ספרי זכרונות על ילדותו ועל המאבק הלאומי הערבי וספרי פרשנות לקוראן ("תפסיר מודרני").

ההיסטוריון יהושע פורת מציין בספרו על התנועה הלאומית הפלסטינית, כי דראוזה "בולט בהיסטוריוגרפיה הערבית בכנוּתו לגבי תופעות אלה ואחרות, שאינן כה נוחות למיתולוגיה הלאומית הערבית".[14]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 289 הע' 22, עמ' 297
  2. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 62.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 71.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 72.
  5. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 38–39.
  6. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 48.
  7. ^ בעיתונות הערבית, ספר אסור, דבר, 19 ביולי 1939
  8. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 225.
  9. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 404
  10. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 155.
  11. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 297
  12. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 204.
  13. ^ ראשי האסתיקלאל בסוריה מגייסים עזרה למקרה של "משבר" בא"י, משמר, 24 באוקטובר 1945
  14. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299, הערה 150.
אוניברסיטת א-נג'אח

אוניברסיטת א-נג'אח (בערבית: جامعة النجاح الوطنية, תעתיק מדויק: ג'אמעת אלנג'אח אלוטניה) היא אוניברסיטה פלסטינית לא ממשלתית, הנמצאת באזור שכם.

נכון לשנת 2015 לומדים באוניברסיטה למעלה מ-22,000 תלמידים, 58% מהם נשים. הסגל האקדמי והמנהלי באוניברסיטה מונה כ-3,000 איש. לאוניברסיטה תחנת רדיו עצמאית. סיסמת האוניברסיטה: "אנו קוראים תגר על ההווה, כדי לעצב את העתיד."

הוועד הפועל הערבי

הוועד הפועל הערבי (בערבית: اللجنة التنفيذية العربية) היה המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים מראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 וייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך הקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי בחיפה ובראשו עמד מוסא כאט'ם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הערבית פלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הערבים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה ערבית עצמאית עם בית מחוקקים נבחר. הוועד הפועל הוביל את ההתנגדות לכינונו של בית לאומי לעם היהודי על חשבון בית לאומי לערבים תושבי ארץ ישראל. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים, שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים.

הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני.

הקונגרס הערבי-פלסטיני

הקונגרס הערבי-פלסטיני היה סדרת כינוסים של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בתקופת המנדט. הקונגרס התכנס שבע פעמים בין 1919 ל-1928. שלטונות המנדט הבריטי סירבו להכיר בו כגורם מייצג של האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל. עם זאת, הוועד הפועל הערבי שקם כאחת מהחלטות הקונגרס השלישי ב-1920, ייצג את ערביי הארץ מול שלטונות המנדט עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.

לקונגרס מעולם לא נערכו בחירות כלליות. לקראת התכנסות הוועידות שלו, היו חברי ההנהלה של האגודה המוסלמית-נוצרית המקומית או אגודה אחרת שפעלה באותו מקום כמסגרת לפעילות לאומית, מתכנסים ובוחרים מספר פעילים מקומיים כצירים לוועידה. שיטה זו גרמה לספק מצד השלטון הבריטי בדבר מידת הייצוגיות של המסגרת הזאת.

התנועה הלאומית הפלסטינית

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות והשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית.

ועדת קינג-קריין

ועדת קינג-קריין (באנגלית: King-Crane Commission) הייתה ועדת בדיקה שנשלחה על ידי הנשיא וודרו וילסון לפי החלטת חבר הלאומים לבחון אפשרות שהמנדט על ארץ ישראל וסוריה ימסר בידי ארצות הברית ולא בידי בריטניה וצרפת. הוועדה מונתה גם לבדוק האם יש להקים מדינה ארמנית, והאם מדינה זו צריכה להיווצר תחת מנדט של ארצות הברית. בשל העובדה שדו"ח הוועדה הושלם לאחר שווילסון לקה בשבץ מוחי וחדל לתפקד, ובשל החלטת מחלקת המדינה שפרסום הדו"ח אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, נגנז הדו"ח עם הגשתו ב-28.8.1919 והתגלה ופורסם רק ב-1922 על ידי כתב העת Editor & Publisher.

מאורעות אוקטובר 1933

מאורעות אוקטובר 1933 (המכונים גם מאורעות תרצ"ד) החלו על ידי ערביי ארץ ישראל באוקטובר 1933, עם תחילתה של העלייה החמישית, עלייתם של יהודי גרמניה בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון.

לראשונה בתולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל, כוונו המאורעות הללו נגד השלטונות בלבד.לאחר מספר שנים בהן עמדה העלייה לארץ ישראל על מספר של אלפים אחדים לשנה, עלו לארץ בשנת 1933 37,000 עולים, שנוספו ל-190,000 יהודי הארץ. נהוג לכנות את העלייה החמישית "עליית הגרמנים" או "עליית היקים", אם כי העולים מגרמניה ומשאר הארצות בהן השפה המדוברת הייתה גרמנית או שהיו בעלות תרבות גרמנית (כגון אוסטריה וצ'כוסלובקיה), היו רק כרבע מן העולים (יתר העולים היו יהודי מזרח אירופה). עלייתם של יהודי גרמניה השפיעה לא רק מבחינת מספר העולים, אלא גם בתרומתם התרבותית והכלכלית של העולים המשכילים (חלקם גם בעלי הון), לפיתוח היישוב היהודי בתחומי החקלאות, התעשייה, הרפואה, המדע וההשכלה. ערביי ארץ ישראל לא יכולים היו שלא לחוש בתנופה זו.

כבר ב-20 במרץ 1933, נועדו ביפו כ-500 נכבדים עירוניים ושייח'ים כפריים, וגינו את הבריטים על שהם מתירים עליית יהודים לארץ, ואת הערבים המוכרים אדמות ליהודים. כלפי המוכרים הושמעו איומים בחרם וכמה מהדוברים אף האשימו מנהיגים ערבים, ובראשם משפחת נשאשיבי, במעורבות בעסקאות מכירה כאלה.ב-1 באוקטובר 1933 כינס משרד הוועד הפועל הערבי את מליאתו כדי לדון ב"סכנה הגדולה" של הגירת היהודים. בכינוס הוחלט לקרוא לשביתה ב-13 באוקטובר בכל רחבי הארץ ולקיים באותו יום הפגנה בירושלים. ב-8 באוקטובר הוחלט כי זהו ביטוי ל"זעמה של האומה הערבית הפלסטינית, אשר סבלה מהאימפריאליזם הבריטי". הוועד הפועל לא ביקש רישיון לקיום ההפגנה, אולם מארגניה קבעו את מסלול התהלוכה בתוך חומות העיר העתיקה.

הועד הודיע כי ההפגנה תצא ממסגדי הר הבית. משטרת המנדט הבריטי אסרה על קיום ההפגנה וביום ההפגנה הוצבו משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה.

למרות אזהרת הממשלה, השביתה וההפגנה התקיימו. ההפגנה החלה בצהריים.

בראש התהלוכה, בה השתתפו 3,000 איש (על פי המשטרה), צעדו רבים מחברי הוועד הפועל ובהם מוסא כאט'ם אל-חוסייני בן ה-83. השתתפו בה גם משלחות מערים אחרות, אולם ללא נציגים מכפרי האזור. מארגני ההפגנה השתדלו למנוע התנגשויות עם היהודים ומנעו כל ניסיון לפרוץ לעבר השכונות היהודיות, כדי לשמור על אופיה האנטי-ממשלתי של ההפגנה. ההפגנה הייתה אמורה להסתיים בהתכנסות בכיכר שליד שער שכם, מול משרדי נציב המחוז.

כאשר הגיעו אל השער החדש, קיבלו השוטרים את פני המפגינים ולאחר שקצין משטרה קרא להם להתפזר אך הם לא נעתרו לבקשתו, פיזרו השוטרים את ההפגנה באמצעות שימוש באלות.

בין שלושים הפצועים קל היו גם חברי הוועד הפועל.עקב הצלחת ההפגנה, החליט הוועד הפועל לארגן אחת נוספת, ב-27 באוקטובר. לאחר שמנהיגי חיפה סירבו לקיים אותה בעירם, הוחלט שתתקיים ביפו. גם הפעם לא הוגשה בקשה לערוך את ההפגנה והממשלה אסרה על קיומה. בהפגנה השתתפו משלחות מערים שונות ולאות סולידריות גם שתי משלחות מעבר הירדן ומסוריה. השלטונות החליטו למנוע מהמפגינים מלעזוב את נקודת הכינוס ליד המסגד הגדול. לאחר שכמה אלפי מפגינים עזבו אותה, דרשה מהם המשטרה להתפזר, אולם הם ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה בעזרת מוטות ואבנים.

המפגינים לא נשמעו לקריאת המנהיגים שלא לסטות ממסלולם, ובהתנגשות עם המשטרה, נדקרו שוטרים.

המשטרה הגיבה בירי: 26 נהרגו ובהם שוטר ערבי, ו-60 נפצעו. המפגינים התפזרו והמשטרה עצרה את חברי הוועד הפועל: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, עיזאת דראוזה ועבד אל-קאדר אל-מוזפר.השמועות על הנפגעים עוררו זעם בציבור הערבי והביאו לעריכת שביתות והפגנות ספונטניות בכל ריכוזי האוכלוסייה הערביים בארץ.

ב-29 באוקטובר נערכו הפגנות ביפו, בחיפה ובשכם. ההפגנות, שהערבים הבטיחו כי תתנהלנה בדרכי שלום, הפכו למהומות אלימות ומפקד משטרת המנדט הבריטי, רוי ספייסר, דיכא אותן בתקיפות בהפעילו פרשי משטרה, בשימוש באלות ואפילו בירי אשר גרם למותם של 26 מפגינים ולפציעתם של כ-180, עד שהמהומות, אשר כונו בפי אנשי היישוב "מאורעות אוקטובר 1933", שככו.

כעבור שבוע ימים מאז הפגנת ה-27 באוקטובר, לאחר שחרור העצורים בערבות עד למשפטם, הורה הוועד הפועל להפסיק את השביתה. לאחר שהוגש ערעור, חתמו כל הנאשמים על ערבות להתנהגות טובה, מלבד אל-מוזפר, שבחר לרצות ששה חודשי מאסר.

במאורעות אלה לא היה היישוב היהודי מעורב, וההפגנות היו מופנות בעיקר נגד שלטונות המנדט הבריטי (אם כי ב-28 באוקטובר ניסה המון של פורעים ערבים לפרוץ לאזור היהודי בירושלים אך נהדף בכוח על ידי המשטרה).

ב-2 בנובמבר טען דוד בן-גוריון במכתב להנהלה הציונית בלונדון כי בהפגנות אוקטובר ניכר שינוי באופי המאבק של התנועה הלאומית הפלסטינית:

"התנועה הערבית נתגלתה במאורעות האחרונים באור חדש. לא המון פרוע ומשוסה, שואף לשוד וביזה, אלא ציבור מאורגן ובן־משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכשרון של הערכה עצמית... ההשפעה החומרית והפוליטית של המאורעות האלה על הדור הצעיר..., זיכרון הקרבנות – לא פורעים ורוצחים שהועלו לגרדום בדין, אלא לוחמי השחרור הלאומי שנפלו בידי ממשלה זרה, המפנה החדש בטכסיסי המלחמה שיש בו כדי לעורר את אהדת דעת־הקהל העולמית – כל אלה משווים למאורעות אלה רצינות חמורה ומדאיגה. התנועה הערבית עלתה עכשיו שלב חשוב בהתפתחותה".בזמן המאורעות שהה המופתי אמין אל-חוסייני בהודו. בשובו לארץ בנובמבר תבע להפסיק את ההפגנות. בינואר 1934 שכנע את מארגני ההפגנות לבקש רישיון לקיומן ולהימנע מאפשרות של התנגשות עם השלטונות. הוא טען בפני הפעילים כי התנגשויות כאלו עלולות לפגוע בתמיכת ידידי הערבים בבריטניה ושצריך לכוון את המאבק בשטח רק נגד היהודים, וכלפי השלטון הבריטי להפעיל רק לחץ עקיף באמצעות דעת הקהל והממשלות המוסלמיות. אולם בזמן שפעל למניעת ההתנגשויות, הסית בטאונו נגד הממשלה. היעדרו מהארץ בזמן ארגון ההפגנות, ככל הנראה גרם לכך שהן נעדרו סממנים דתיים ואנטי-יהודיים.לאחר מכן החליט הוועד הפועל לערוך הפגנות בעת ובעונה אחת בערים שונות. בעקבות הבטחת הממשלה שתענה בחיוב לבקשת רישיון, ביקשה אותו ההנהגה הערבית. ההפגנות נערכו ב-16 בינואר 1934, בעיד אל-פיטר (חג סיום חודש הרמדאן), והן עברו ללא בעיות. אלא שהפגנות אלו סימנו את כשלונה של ההנהגה הערבית לאלץ את הממשלה לשנות את מדיניות ההגירה והקרקע שלה. ההפגנות באוקטובר 1933 עד ינואר 1934, בהן השתתפות הציבור הכפרי הייתה זעומה, סימנו את סופו של הוועד הפועל הערבי. במרץ 1934 נפטר נשיאו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני.מאורעות 1933 היו מעין הקדמה למאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, אשר החלו כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, במהלכן התרחש גם מרד המוני של ערביי ארץ ישראל כנגד שלטון המנדט הבריטי, בד בבד עם פרעות ביהודים ומלחמה גלויה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מאורעות אלה נמשכו עד שדעכו בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מפלגת אל-איסתקלאל

מפלגת אל-איסתקלאל (בערבית: حزب الاستقلال العربي, מילולית: מפלגת העצמאות הערבית) הייתה מפלגה פוליטית לאומית פאן-ערבית חילונית שהתקיימה בקרב הציבור הפלסטיני בתקופת המנדט בין השנים 1932–1947. המפלגה הציבה קו תוקפני כנגד ממשלת המנדט, בה ראתה שותפה פעילה למעשה הציוני; הציונות, מצידה נתפסה כזרוע של האימפריאליזם הבריטי. בין השנים 1936–1939 הנהיגה המפלגה את המרד הערבי הגדול שכוון בעיקר כנגד הבריטים ורק כתוצר-לוואי כנגד היישוב. עקב כך נאסרו רבים מראשיה והוגלו לאיי סיישל.

עווני עבד אל-האדי

עווני עבד אל-האדי (בערבית: عوني عبد الهادي; 1889 – 15 במרץ 1970) היה מדינאי פלסטיני ופאן-ערבי לאומי בולט וחלוצי,

הבולט ביותר מבני משפחת עבד אל-האדי במחצית הראשונה של המאה ה-20.

עמד בראשות מפלגת אל-איסתקלאל והיה מנהיגה בכל שנות קיומה. במסגרת זו היה בין האחראים המרכזיים למרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. לאחר 1948 היה שר בממשלת ירדן ושגרירה לקהיר.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.