עיבור השנה

בהלכה היהודית, עיבור השנה הוא קביעת שנה מעוברת מדי כמה שנים בה נוסף חודש אדר א'. הלוח העברי מבוסס על מחזור הירח, ועיבור השנה נועד להתאים אותו לעונות השנה התלויות במחזור השמש. שנה בת 13 חודשים מכונה "שנה מעוברת", כמטאפורה לאישה מעוברת, כלומר אישה בהיריון. שנה שאינה מעוברת נקראת "שנה פשוטה".

בתקופת חז"ל הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה שנה, על פי שיקולים שונים. כיום נוהג לוח עברי קבוע, שבו השנים המעוברות נקבעות מראש בקביעות מחזורית של 7 שנים מעוברות בכל מחזור של 19 שנים. בלוח הקבוע יש בשנה מעוברת בין 383 ל-385 ימים.

שנה סוג תאריך פסח
י"ט ה'תשע"ו מעוברת 23.4
א' ה'תשע"ז פשוטה 11.4
ב' ה'תשע"ח פשוטה 31.3
ג' ה'תשע"ט מעוברת 20.4
ד' ה'תש"ף פשוטה 9.4
ה' ה'תשפ"א פשוטה 28.3
ו' ה'תשפ"ב מעוברת 16.4
ז' ה'תשפ"ג פשוטה 6.4
ח' ה'תשפ"ד מעוברת 23.4
ט' ה'תשפ"ה פשוטה 13.4
י' ה'תשפ"ו פשוטה 2.4
י"א ה'תשפ"ז מעוברת 22.4
י"ב ה'תשפ"ח פשוטה 11.4
י"ג ה'תשפ"ט פשוטה 31.3
י"ד ה'תש"ץ מעוברת 18.4
ט"ו ה'תשצ"א פשוטה 8.4
ט"ז ה'תשצ"ב פשוטה 27.3
י"ז ה'תשצ"ג מעוברת 14.4
י"ח ה'תשצ"ד פשוטה 4.4
י"ט ה'תשצ"ה מעוברת 24.4
א' ה'תשצ"ו פשוטה 12.4
מחזור העיבור הנוכחי
(והשנים שלפניו ואחריו)
והתאריך הגרגוריאני של פסח לאורכו

הצורך בעיבור

ההלכה מסבירה את הסיבה לעיבור השנה בחובה לקיים את חג הפסח באביב. חז"ל דרשו מהפסוק "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה'" שיש לשמור שחודש ניסן יהיה תמיד באביב (בבלי, מסכת ראש השנה כא, א), ועל כן קבעו שיש לעבר את השנה כל שלוש שנים.

חילופי העונות נובעים מהקפת כדור הארץ את השמש, והקפה אחת כזאת מכונה באסטרונומיה שנה טרופית. בשנה טרופית אחת יש בערך 365 ימים ורבע (ליתר דיוק: 365.2422), ואילו ב-12 מחזורי ירח יש כ-354 ימים ושליש (ליתר דיוק: 354.36713 ימים). לפיכך שנה טרופית אחת ארוכה בכ-11 ימים מ-12 מחזורי ירח, ואילו כללה השנה העברית 12 מחזורי ירח בלבד, היה חג הפסח "נודד" לעבר החורף. כדי למנוע זאת, קובעים שנה מעוברת, בת 13 חודשים, עבור כל פעם שהפער מצטבר לכדי מחזור ירח שלם.

גם בלוח השנה הרומי שלפני התקנת הלוח היוליאני נהגו לעבר את השנים, על ידי הוספת חודש נוסף בן כ-20 יום אחת לשנתיים בערך. הערבים גם הם השתמשו בלוח הדומה ללוח העברי עד ראשית האסלאם במאה ה-7 לספירה. עם קבלת האסלאם בחצי האי ערב התבטל עיבור השנים אצל הערבים, וכיום הלוח המוסלמי נקבע על פי מחזור הירח בלבד. המסורת המוסלמית מייחסת למוחמד את האמירה כי עיבור השנה הוא כפירה, על פי המובא בסורה התשיעית בקוראן (פסוקים ל"ה-ל"ז): "מספר החדשים שנים עשר הוא, כדבר אללה, וככתבו ביום בראו את השמים ואת הארץ... העתק את החדשים עוון גדול הוא, ובו יתעו הבוגדים; בשנה הזאת יקדשו חדש אחד ובאחרת יחללוהו, למען השלם את המספר, ובזה מתירים את אשר אסר אללה. הן הועד בהם גמול מעשיהם ואללה לא ינחה את הגוי הבוגד." בשל האיסור המוסלמי לעבר את השנה, חגי האסלאם ומועדיו "נודדים" מדי שנה על פני עונות השנה, בקצב של 10-11 ימים אחורנית. כך יוצא שחגי האסלאם ומועדיו חלים בעונות שנה שונות ולא בעונה קבועה מסוימת. חג מוסלמי המתקיים בקיץ למשך מספר שנים, יתקיים בשנים אחרות בחורף.

חודש העיבור

בשנה מעוברת נוסף חודש בין שבט לאדר המכונה אדר א' (או "אדר ראשון") וחודש אדר הרגיל הופך לחודש אדר ב' (או "אדר שני"). הבחירה בחודש אדר לצורך ההכפלה אינה מקרית והיא נובעת משתי סיבות - הראשונה היא העובדה שהעיבור נועד לשמור על מועד חג הפסח באביב, והשנייה היא העובדה שבלוח העברי הקדום חודש אדר היה החודש האחרון בשנה, כפי שעולה ממניין החודשים בתנ"ך ומהתלמוד, כמו גם מתעודות שונות, למשל מגילות ים המלח.

מסורות וכללים שונים קובעים כיצד יש לנהוג בשנים מעוברות במועדים החלים בחודש אדר. ימי הפורים מצוינים באדר ב', על מנת לסמכם לחג הפסח. גם ציון יום פטירתו של משה (ז' באדר) נקבע לאדר שני. בימי הארבעה-עשר והחמישה-עשר בחודש אדר א', שבו לא נחוג פורים, נחוגים שני ימי "פורים קטן" ("פורים קטן" ו"שושן פורים קטן"). בפורים קטן לא נהוגות מצוות הפורים כגון קריאת המגילה, משלוח מנות, או מתנות לאביונים, אבל הוא אסור בתענית ובתחנון ומרבים בו בסעודה.

חגיגת בר מצווה של מי שנולד בחודש אדר נדחית לאדר ב'. לעומת זאת לגבי אזכרות לנפטרים יש מחלוקת: האשכנזים מקדימים לחודש אדר א', ואילו הספרדים מציינים באדר ב'. אירוע שחל בשנה מעוברת באחד משני חודשי אדר, יצוין בשנה פשוטה בחודש אדר. כיוון שבאדר בשנה לא מעוברת יש 29 ימים בלבד, נקבע הכלל הבא לגבי אירועים שחלו ב-ל' באדר א': חגיגות בר מצווה ואירועים משמחים אחרים נדחים ל-א' בניסן. אזכרות לנפטרים מוקדמות ל-כ"ט באדר. אם נפטר אדם בל' באדר א', מקובל לקיים לו אזכרה בל' בשבט בשנה פשוטה. מנגד, בר מצווה לנער שנולד בל' אדר א' מקובל לציין בשנה פשוטה בא' בניסן, אף שיש פוסקים שכתבו שהבר מצווה יהיה ב-ל' שבט.

כיון שחודש זה קיים רק לסירוגין, עשויים להתעורר מצבים מיוחדים: אחת התופעות המפורסמות היא, ילד שנולד לפני ילד אחר (למשל, כאשר שהראשון נולד בסוף אדר א', והשני בראשית אדר ב') יחוג את בר המצווה שלו לאחר חברו, אם השנה שבה חלה בר המצווה, היא שנה פשוטה. תופעה אפשרית נוספת היא, לידת תאומים בליל ראש חודש אדר בשנה פשוטה. אם אחד יוולד קודם שקיעת החמה (כלומר, בל' שבט), והשני - לאחריה (כלומר, בא' אדר), יחוגו התאומים את בר המצווה שלהם, בהפרש של חודש זה מזה, אם תחול בר המצווה בשנה מעוברת. האחד בל' שבט, והשני בא' אדר ב'.

העיבור בעת העתיקה

עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל. הבבלים הכירו שיטה לחישוב העיבור מראש כבר במאה ה-6 לפנה"ס, שבה קבעו שלוש שנים מעוברות בכל מחזור של שמונה שנים. במאה ה-4 התפתחה שיטה מדויקת יותר שעל-פיה מעברים 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה. נראה שהשיטה האחרונה הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד המאה ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים.

בימי בית שני ולאחר החורבן הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה השנה. דיון בעיבור השנה מופיע בגמרא במסכת סנהדרין דפים י'-י"ב. ההחלטה הייתה מתבססת על חישובים אסטרונומיים, שמירה שפסח יהיה בתוך תקופת ניסן (אחרי מועד השתוות היום והלילה בסוף החורף), וגם על שיקולים אחרים כמו עונת המלטת הטלאים לצורך קרבן הפסח והבשלת התבואה להבאת העומר. הגמרא אף מציינת שניתן לעבר את השנה כדי שהעולים לרגל יגיעו בשלום ובזמן לירושלים והדרכים לא תהיינה משובשות בשל גשמי החורף.

לשם עיבור השנה נדרשה רשותו של נשיא הסנהדרין ורק אנשים שהוזמנו לכך היו מורשים להשתתף בדיון. תקנות אלו נועדו כנראה למנוע מחלוקות לגבי עיבור השנה בין חלקים שונים מהעם הנוהגים לפי לוחות שונים. ההחלטה הסופית לגבי עיבור השנה נעשתה מלכתחילה במעמד שבעה דיינים לפחות, ומעמד העיבור התקיים ביום ולא בלילה.

על פי המסורת המקובלת, בשנת 359 לספה"נ, עם התערערות מצב היהודים בארץ ישראל, פרסם הלל נשיאה את כללי הלוח העברי, כולל כללי עיבור השנה ("סוד העיבור"), מתוך חשש כי ינסו למנוע מההנהגה היהודית לפרסם את מועדי ראשי החודשים ואת השנים המעוברות. יש החולקים על מסורת זאת וטוענים שהלוח הקבוע אומץ רק במהלך המאה ה-9 לספירה. דעה מפשרת טוענת שאמנם חכמי ארץ ישראל לאחר הלל נשיאה המשיכו לקבוע את השנים המעוברות בכל שנה בהתאם לכללי העיבור, אך הם הקפידו שההחלטות שלהם יתאימו ללוח הקבוע. במאה התשיעית נוהג זה הופסק והלוח הקבוע הפך לבלעדי ביהדות הרבנית עד ימינו אלו.

העיבור בלוח הקבוע

הלוח הקבוע של הלל נשיאה מתבסס על ידע ומסורת מתקופות קדומות שבמהלך 19 "שנות שמש" יש מספר שלם של "חודשי ירח". ליתר דיוק, בשנה טרופית יש כ-12.368 מחזורי ירח, ובכל 19 שנים טרופיות יש כ-234.997 מחזורי ירח, כלומר מספר כמעט שלם של חודשים סינודיים. בלוח העברי הקבוע נקבע שבכל מחזור של 19 שנים יהיו 235 חודשים, 7 חודשים יותר משיש ב-19 שנים של 12 חודשים. פירוש הדבר, שבכל מחזור של 19 שנים, המכונה "מחזור קטן", יש 7 שנים מעוברות - בממוצע כל 2.86 שנים. בלוח הקבוע נקבע שבכל מחזור קטן, השנים המעוברות יהיו: 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. מקובל לסמן את השנים הללו באותיות עבריות: ג, ו, ח, י"א, י"ד, י"ז, י"ט, ובראשי תיבות: גו"ח אדז"ט. בלוח הקבוע חודש אדר א' הוא תמיד בן 30 ימים.

ניתן אם כן, לבדוק האם שנה מסוימת היא שנה מעוברת על ידי מציאת השארית בחלוקת ערך השנה ב-19 ובדיקה האם היא שווה לאחד מהמספרים הבאים: 0, 3, 6, 8, 11, 14, או 17. לדוגמה: שנת ה'תשס"ה, מספרה 5765 (ה אלפים=5000 + ת=400 + ש=300 + ס=60 + ה=5). חלוקת 5765 ב-19 נותנת 303 ושארית 8 (8/19 303 = 5765/19). לפיכך, שנת התשס"ה היא שנה מעוברת.

בזכות העיבור, במחזוריות של 19 שנה תאריכים עבריים וגרגוריאניים נפגשים (למשל ט' באב תשמ"ה חל ב-27 ביולי 1985 וט' באב תשס"ד חל ב-27 ביולי 2004), או נופלים קרוב זה לזה, בסטייה של יום בדרך כלל (למשל ט' באב תשמ"ז חל ב-4 באוגוסט 1987 וט' באב תשס"ו חל ב-3 באוגוסט 2006), או יומיים במקרים נדירים יותר (למשל ט' באב תשי"ח חל ב-26 ביולי 1958 וט' באב תשל"ז חל ב-24 ביולי 1977), ובמקרים נדירים מאוד[1] שלושה ימים (למשל ט' באב ה'ח' חל ב-30 ביולי 1248 וט' באב ה'כ"ז חל ב-2 באוגוסט 1267)[2]. הסטייה נובעת מכך שהשינוי במספר הימים בשנה העברית (חסרה, כסדרה, שלמה) ובשנה הלועזית (רגילה, מעוברת) אינם תלויים במחזור של 19 שנים, ולכן הם לא מאפשרים תמיד מפגש מדויק בין התאריכים.

העיבור בלוח הקראי

לפי הקראים, פירוש המילה "אביב" בפסוק "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח" הוא מצב מסוים של הבשלת השעורה "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל." (שמות ט' ל"א). הגעת האביב נקבעה לפי מידת הבשלת השעורה בארץ ישראל. אם לא הגיע האביב בחודש השנים עשר הוא חודש אדר, אז היו מעברים את השנה כלומר מוסיפים חודש נוסף בסופה - אדר ב'. כך נדחה למעשה חג הפסח בחודש ונפל באביב.

הקראים המשיכו בלוח השנה הקראי להחליט על עיבור השנה בהתאם להבשלת השעורה בארץ ישראל גם לאחר המאה ה-9. גם לאחר שנתרחקו הקראים מהחקלאות הם שמרו על זיקתם לארץ ישראל ולאדמתה. מדי שנה הקראים שלחו שליחים לבקש את האביב בארץ ישראל ואם לא נמצא האביב בסוף השנה, עוברה השנה. עקרון זה של לוח השנה העברי היה כה חשוב עבור הקראים עד שבכתובה הקראית קיים תנאי בו מתחייבים בני הזוג לשמור את הלוח לפי עקרון האביב ולפי עקרון ראיית הירח. יש הטוענים שתנאי זה הוסף לכתובה כדי שיקוימו החגים לפי ההלכה הקראית גם בנישואין בין קראים לרבניים.

אולם במרוצת הימים בעקבות ההתפשטות הקראית הנרחבת ברחבי העולם - מפרס במזרח ועד מערב אפריקה, ממצרים בדרום ועד ליטא בצפון, לא יכלה עוד עדות ה'אביב' להגיע אל כל קהילות הקראים, וקהילות קראיות החלו לאמץ אט-אט את מחזור 19 השנים הרבני. בתחילה רק הקהילות הקראיות המרוחקות מארץ ישראל נאלצו לוותר על עיבור השנה לפי עקרון 'מציאת האביב' מחמת קשיי הריחוק ואי יכולתן לקבל דיווחים על מצב הבשלת השעורה בארץ ישראל. עם זאת, אותן קהילות לא כפרו בעקרון שצריך לעבר את השנה לפי תצפיות על מצב השעורה בארץ אלא טענו שבמצבן הן אינן מסוגלות לעשות כן. חכמים קראיים מהמאה ה-15 דיווחו שהיו שנים בהן קהילות בארץ ישראל, שפעלו לפי עקרון מציאת האביב, וקהילות בגולה, שפעלו לפי מחזור 19 השנים, לא עיברו את אותן שנים. בסביבות המאה ה-19 נטשו גם קראי ארץ ישראל את שיטת עיבור השנה לפי מציאת האביב ועברו למחזור 19 השנים הרבני, וזאת כדי למנוע פער במועדי החגים בין הקהילות הקראיות השונות.

כיום, עם שיבתם של הקראים לארץ ישראל, ישנה מגמה של חזרה לשיטה המקורית של עיבור השנה לפי מציאת האביב בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כשמינית אחוז מכלל השנים
  2. ^ תאורטית ייתכן מקרה של ארבעה ימים בשנים הגריגוריאניות 4188 ו-4207
359

שנת 359 היא השנה ה-59 במאה ה-4. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 359 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אדר א'

אדר א' הוא כינויו של חודש בלוח העברי, אותו מוסיפים בשנה מעוברת. אדר א' חל לפני חודש אדר "הרגיל", שנקרא בשנה זו "אדר ב'". חודש זה בן שלושים יום.

אירועים המתרחשים בחודש אדר בכל שנה שאינה מעוברת ("שנה פשוטה"), יצוינו בשנה מעוברת באדר ב', למעט אזכרות שאותן מקובל לפי מנהג אשכנז לציין בחודש אדר א'.

א' באדר א' יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.

אהרן בן מאיר

רבי אהרן בן מאיר הכהן היה ראש ישיבה בארץ ישראל, ככל הנראה בטבריה, בחציה הראשון של המאה ה-10, תקופת הגאונים. התפרסם כחולק בעניין עיבור השנה נגד רב סעדיה גאון וראש הגולה דוד בן זכאי.

ארבע התקופות

ארבע התקופות הוא המושג המקביל ביהדות לארבע עונות השנה המקובלות ברוב העולם. התקופות קרויות על שם חודש תחילתן: תקופת תשרי (סתיו), תקופת טבת (חורף), תקופת ניסן (אביב) ותקופת תמוז (קיץ). ארבע התקופות מוזכרות כבר בתלמוד הבבלי.

הלוח העברי

הלוח העברי הוא לוח שנה המבוסס על שילוב מחזור הירח ומחזור השמש (לוח לוניסולארי) עם התחשבות בימות השבוע. כל שנה מכילה 12 או 13 חודשים המתחילים כל אחד במולד הירח. המספר המשתנה של חודשי השנה שומר על הקבלה בין שנה עברית ממוצעת למחזור השמש. היממה בלוח העברי מתחילה עם שקיעת החמה או צאת הכוכבים.

אורך שנה פשוטה בלוח העברי הוא 353–355 ימים ואורך שנה מעוברת הוא 383–385 ימים.

בעבר נקבעו חודשי הלוח העברי על ידי בית דין לפי עֵדוּת-רְאייה, ואילו כעת הוא לוח מחושב. המקורות מייחסים שינוי זה לתקנה של רבי הלל נשיאה בשנת ד'קי"ט (359 לספירת הנוצרים).

במדינת ישראל מוכר הלוח העברי כלוח שנה רשמי לצד הלוח הגרגוריאני.

הלוח הקראי

הלוח הקראי הוא גרסה של לוח השנה העברי המקובלת בקהילות היהודים הקראים, המבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש. הלוח מבוסס על שילוב של כללים בשני עקרונות בסיסיים שהם קידוש החודש ועיבור השנה. בעבר, עד לפני כ-200 שנים, השימוש במונח "לוח" היה יכול להיות מטעה וניתן היה לדבר רק על "כללי עיבור השנה" ו"כללי קידוש החודש". אולם כיום, בעקבות התפתחות הלכתית ניתן להגדיר כללים אלה ככללים של "לוח שנה" ממש.

השמש

השֶּׁמֶשׁ היא כוכב מהסדרה הראשית מסוג G (ננס צהוב) שנמצא במרכז מערכת השמש. השמש נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון שבגלקסיית שביל החלב.

כדור הארץ וגופים נוספים (הכוללים כוכבי לכת, כוכבי לכת ננסיים, כוכבי לכת מינוריים, אסטרואידים, שביטים ואבק בין־כוכבי) חגים סביב השמש במסלולים קבועים עקב כוח המשיכה שלה.

מסת השמש היא 99.86% מכלל המסה הידועה של מערכת השמש, והשפעתה על הגופים השונים בה רבה מאוד. כוח הכבידה הגדול של השמש מושך חומר אליה, ואילו רוח השמש שנפלטת כתוצאה מהפעילות התרמו־גרעינית שבה דוחפת גופים החוצה ממנה.

הגופים הגדולים (כוכבי הלכת) במערכת השמש מצויים במסלולי סיבוב סביב השמש, כאשר כוח הכבידה של השמש הוא הכוח המחזיק אותם במסלול, ומונע מהם לברוח לחלל הרחוק. מסלולי הגופים נקבעים על ידי האינטראקציה הכבידתית בין כל הגופים במערכת השמש, אם כי השמש עצמה היא הגורם הדומיננטי, ובקירוב ראשון המסלולים הם מסלולים אליפטיים קפלריאניים.

האנרגיה של קרינת השמש תומכת בחיים בכדור הארץ ומניעה את האקלים ואת מזג האוויר הגלובלי.

השמש ידועה גם בשם "חמה", ולעיתים מכונה בשם הלטיני סוֹל (Sol) או בשם היווני הֶלְיוֹס (Helios). במיתולוגיה הכנענית קרויה אלת השמש "שפש" או "שמש". במיתולוגיה היוונית והרומאית היא קרויה אפולו.

הסמל האסטרולוגי והאסטרונומי של השמש מורכב מעיגול שבמרכזו נקודה: . על אף שנראה שהסמל מציין את מיקום השמש במרכז מערכת השמש, הוא קדם לתפיסה ההליוצנטרית.

לוח השנה המהפכני בצרפת

לוח השנה המהפכני בצרפת או לוח השנה של הרפובליקה הצרפתית הוא לוח שנה שהונהג בזמן המהפכה הצרפתית על ידי הממשלה הצרפתית והחזיק מעמד 12 שנים, החל מסוף 1793 ועד שנת 1805. הלוח החדש נוסד בין השאר כדי להסיר את כל ההשפעות הדתיות והמלוכניות מלוח השנה, והיה חלק ממספר ניסיונות ליישום השיטה העשרונית בצרפת. לוח השנה המהפכני בוטל על ידי נפוליאון, בחלקו כדי לרצות את הכנסייה הקתולית, אשר התנגדה ללוח כיוון שהוא ביטל את היום הראשון בשבוע ואת כל שאר הימים המקודשים לנצרות.

את הלוח המציא שארל ז'ילבר רום אף על פי שבדרך כלל הוא מיוחס לפבר ד'אגלטין, שהמציא את שמות החודשים בלוח. השנים נכתבו בספרות רומיות (בדרך כלל), ונספרו מ"תקופת המהפכה", החל מ-22 בספטמבר 1792 (היום בו הוכרזה הרפובליקה הראשונה, יום אחרי שבוטלה המונרכיה). כתוצאה מכך נוצר מצב בו לוח השנה התבסס על תאריך של אירוע שקרה שנה אחת לפני שהוא אומץ בפועל (גם ספירת הנוצרים החלה רק בשנת 525). בלוח היו 12 חודשים שכל אחד מהם חולק לשלושה שבועות בני 10 ימים שנקראו, "דקאדות", "עשורים" (décades). כל יום חולק ל-10 שעות, כל שעה חולקה ל-100 דקות עשרוניות, וכל דקה ל-100 שניות עשרוניות. השנייה הצרפתית הייתה קצרה בכ-14% מהשנייה המקובלת כיום.

הלוח התקבל על ידי האספה הלאומית של צרפת ב-24 באוקטובר 1793. ברחבי צרפת יוצרו שעונים שהראו זמנים עשרוניים במהלך היום, אולם הדבר לא התקבל באוכלוסייה והרעיון נזנח ב-1795. לבסוף, נפוליאון ביטל את השימוש בלוח השנה ב-1 בינואר 1806, שלוש עשרה שנים אחרי שהתקבל. במהלך שלטון הקומונה הפריזאית ב-1871 (שנת LXXIX) נעשה בו שוב שימוש לתקופה קצרה. (6-23 במאי 1871)

לוח השנה השומרוני

הלוח השומרוני הוא לוח שנה המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש (לוח לוניסולארי). כל שנה בלוח מקבילה פחות או יותר למחזור השמש, ומכילה 12 או 13 חודשים, המתחילים כל אחד במולד הירח ונגמרים במולד הירח הבא. לוח השנה השומרוני אינו קבוע מראש והכהן הגדול השומרוני מחשב אותו פעם בשישה חודשים. בשונה מהלוח העברי שבמקורו נקבע לפי החלטת בית דין וכעיקרון נתון לשינויים לפי צרכים שונים, הלוח השומרוני הוא אלוהי (כלומר הלוח הוא חוק מחוקי הבריאה שהאל קבע) והכהן הגדול רק מחשב אותו ולא קובע אותו.

לוח השנה נקרא התרומה ואופן חישובו נקרא חֶשְבֹּן קַשְטַא (ארמית, בעברית: חשבון האמת), השומרונים שומרים על כללי החישוב בסוד והוא ידוע רק לכהן הגדול ובניו.

מולד הלבנה

מולד הלבנה הוא אחד ממופעי הירח המתרחש אחת לחודש ירחי, והוא בעל חשיבות מרובה בקביעת מועדי השנה בתרבויות ודתות הנסמכות על לוח שנה ירחי. דוגמאות לכך הן לוח השנה העברי ולוח השנה המוסלמי. המושג מולד הלבנה מתייחס למספר זמנים שונים והם:

המולד האסטרונומי המתרחש בנקודת הזמן שבה הירח, בהקיפו את כדור הארץ, נמצא בנקודה הקרובה ביותר לשמש. מולד אסטרונומי איננו ניתן לצפייה בעין אנושית באופן ישיר מכדור הארץ, בגלל שאז כל צידו הקרוב של הירח (זה שמופנה תמיד כלפי כדור הארץ) חשוך.

המולד הנראה המשמעות המקורית של מולד הירח מתייחס לפעם הראשונה שבה ניתן להבחין בשולי האזור המואר של הירח לאחר המולד האסטרונומי. שולי האזור המואר נראים כקשת של אור שניתנת לצפייה באופק מערב זמן קצר לאחר שקיעת השמש ובטרם שקע הירח. המולד הנראה או ראייה ראשונה בארץ ישראל, בתקופה שלפני אימוץ הלוח הקבוע, שימשה לקביעת היום הראשון בחודש העברי.

מולד הלוח או מולד ממוצע הוא קירוב סטטיסטי של המולד האסטרונומי המבוסס על אורך קבוע של החודש העברי. המולד הממוצע משמש את החישובים של הלוח העברי הקבוע, ולא המולד האסטרונומי.בלוח השנה העברי הנוכחי נקבע מועד ראש השנה על פי המולד הממוצע. יום א' של ראש השנה ייקבע ביום שבו חל המולד הממוצע של חודש תשרי, אלא אם כן ישנה סיבה לדחותו. קביעה זו, בשילוב עם כללי עיבור השנה, גוזרים את מועדי שאר החגים והמועדים באותה השנה, וכן את מספר הימים בשנה.

נהרדעא

נְהַרְדְּעָא הייתה עיר בבבל שבה התקיים מרכז יהודי חשוב בימי בית המקדש השני, המשנה והתלמוד. בסמוך לעיר זרם "נהר מלכא", שהיה תעלת מים אשר חיברה בין נהר הפרת לנהר החידקל, והוא שהקנה לעיר מעלה כלכלית חשובה.

על פי המסורת, ראשית ההתיישבות היהודית בנהרדעא הייתה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר גלה המלך יכניה לבבל. המסורת מספרת כי יכניה ואנשיו הביאו לבבל אבנים ועפר מירושלים, ובנו בנהרדעא את בית הכנסת העתיק בעיר המכונה "בית הכנסת שף ויתיב". בית כנסת עתיק זה עמד על תילו יותר מאלף וחמש מאות שנה, אף לאחר שחרבה העיר על ידי פפא בר נצר התדמורי, מסופר כי האמורא אביי נהג להתפלל בו לעיתים, ואף התייר בנימין מטודלה ביקר בהריסותיו במחצית השנייה של המאה ה-12.

יוסף בן מתתיהו מציין כי בבבל נמצאו שני מוקדים קהילתיים יהודיים: האחד בנהרדעא שבדרום והשני בנציבין שבצפון.

.

מנהרדעא יצאו שני האחים האורגים, חסינאי וחנילאי, שהקימו ממלכת מרד בין השנים 10 ו-30 לספירה.

על פי סטפנוס מביזנטיון, ההיסטוריון היווני אריאנוס הזכיר את נהרדעא ("עיר בסוריה בקרבת הפרת) בספר ה-11 של חיבורו על ההיסטוריה של הפרתים, אותו כתב במחצית הראשונה של המאה ה-2 לספירה.ערב מרד התפוצות (114 לספירה) יצא רבי עקיבא מיבנה לבבל, לנהרדעא, לערוך שם את טקס עיבור השנה, ברשותו של הנשיא רבן גמליאל ומשמו. עובדה זו מתועדת במשנה במסכת יבמות. אף עובדה זו משקפת את מרכזיותה של נהרדעא כמוקד יהודי בבבל. נהרדעא מכונה בספרות חז"ל בשם סתם "גולה", ללמד על מרכזיותה. ואליה נשלח רבי יהושע, מטעם הנשיא רבן גמליאל, כדי לשמש אב בית דין כתפקיד שיפוטי וחברתי. מאוחר יותר, לקראת סוף המאה השנייה נזכר רב שילא שכיהן בתפקיד ראש ה"סידרא" (מוקד הקהילה) בנהרדעא.

בימי שמואל הפכה ה"סידרא" של נהרדעא ל"מתיבתא", היינו ישיבה קהילתית, ושמה הלך לפניה. בתקופה זו התחלקה בבל לשני אזורי השפעה, של שמואל ושל רב: ל"אתרא דרב" (או "פרוודהא – פרוור - דרב") בסורא ו"אתרא דשמואל" (או "פרוודהא דשמואל") בנהרדעא. על פי אחת המסורות, שזכו לפרסום בשנים האחרונות, בנהרדעא היה רק רחוב אחד ארוך.

לאחר שמואל היה רב נחמן בר יעקב לראש ישיבת נהרדעא[דרוש מקור]. בתלמוד מסופר כי בימי רב נחמן היו שערי העיר מכוסים עד חציים בעפר כך שלא ניתן היה לסוגרם בלילות. בתקופת כהונתו (בשנת 258 לספירה) פקדו את נהרדעא גדודי המורדים מתדמור בראשות פפא בר נצר שהותירו אחריהם חורבן והרס. בעקבות החורבן גלתה הישיבה מנהרדעא אל העיר מחוזא, ואף שהעיר נהרדעא שבה ונבנתה מחדש, ותושביה היהודים שבו אליה, לא שבה אליה הישיבה עוד[דרוש מקור] ומרכזי התורה בבבל עברו אל מחוזא, סורא, פומבדיתא, ומתא מחסיא.

נשיא הסנהדרין

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג).

רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו על סמך מגוון מקורות הם מתקופת התנאים; אולם, כדוגמה הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא רשימה של נשיאי סנהדרין שונים. למן הלל הזקן, תפקיד הנשיא עבר בירושה בשושלתו.

סדר מועד

סֵדֶר מוֹעֵד (נקרא גם סדר זמנים) הוא הסדר השני במשנה, ועוסק בהלכות ומנהגים הקשורים לחגים ולמועדים במהלך השנה. מסיבה זו, סדר מועד נלמד יותר מסדרים אחרים. לפני כל חג, יש הלומדים את המסכת המתעסקת בעניין החג.בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר מועד היא "עִתֶּיךָ" מפני שהמילה "עת" משמעותה זמן, מועד.

סנהדרין

סַנְהֶדְרִין (או סנהדרֵי גדולה או בית דין הגדול) היא בית דין של שבעים ואחד (ולדעת רבי יהודה שבעים) דיינים שהיווה ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי.

הסנהדרין פעלה בעם ישראל עד שנת 425 לערך. בדרכי וכללי פעולתה עוסקת מסכת סנהדרין.

עדות (הלכה)

בהלכה, עדות היא הכלי הראייתי החזק ביותר, וכאשר שני עדים מעידים על בית-הדין לקבל את דבריהם, ובלשון התורה: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

על פי ההלכה, עד הוא אך ורק אדם שראה במו עיניו או שמע במו אוזניו את העניין עליו הוא מעיד. אין אפשרות להעיד על דבר ששמע מעד אחר (עד מפי עד), למעט במקרים בודדים (כגון בעדות על אדם נשוי שמת). כמו כן, ניתן לקבל עדות רק כאשר העד עצמו נמצא כאן ולא על פי עדות שכתב, למעט חתימת עד בשטר ("מפיהם ולא מפי כתבם"). בנוסף, קובעת ההלכה, שעד שהעיד אינו יכול לחזור בו ולהתחרט ("כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"), ועדותו נשארת על כנה עד שיפסל מהסיבות המובאות בהמשך.

עיבור

האם התכוונתם ל...

קידוש החודש

קידוש החודש הוא מצווה דאורייתא על בית הדין שבארץ ישראל, לקבוע מדי חודש בחודשו את ראש החודש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה. מצווה זו יסודית לקביעת לוח השנה העברי, שעל פיו נחגגים כל חגי ישראל. חלק משלים למצווה זו הוא עיבור השנה, השומר על מחזור שנת השמש לצד מחזור חודשי הירח. מערכת זו הופכת את לוח השנה העברי ללוח ירחי-שמשי.

בשנות הגלות מארץ ישראל לא יכלו לקיים מצווה זו על פי עדות ראייה, ולכן קביעת החודשים נעשית עד היום בפועל על פי מערכת של חישובים אסטרונומיים קבועים וידועים מראש.

רבן שמעון בן גמליאל

רַבַן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב"ג) השני היה נשיא הסנהדרין באושא בדור שאחרי מרד בר כוכבא, בנו של רבן גמליאל. תנא בדור הרביעי, חברם של רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה ושאר תלמידי רבי עקיבא. בנו היה רבי יהודה הנשיא.

שנה מעוברת

שנה מעוברת היא שנה שנוסף לה חודש אחד (בלוח העברי) או יום אחד (בלוח הגרגוריאני), כדי לשמור על תיאום בין לוח השנה ובין השנה האסטרונומית.

גם בלוחות שנה נוספים (אם כי לא בכולם) יש שנה מעוברת. שנה שהחודשים שלה ירחיים אך כוללת שנים מעוברות כדי להתאים אותה למחזור השמש קרויה שנה לוניסולארית, כלומר ירחית-שמשית.

בלוח המוסלמי אין שנים מעוברות. מכיוון שהשנה בלוח המוסלמי קצרה בכ-11 יום מהשנה האסטרונומית, חלה בלוח המוסלמי נסיגה בעונות השנה. כך, למשל, אם בשנה מסוימת חודש הרמדאן חל בחודשי הסתיו, שנים אחדות לאחר מכן הוא יחול בחודשי הקיץ.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.