עזה

העיר עַזָּהערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס. השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

עזה
غزة
סמל עיריית עזה
סמל עזה
Gaza City
מרכז העיר עזה
טריטוריה הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
נפה עזה
ראש העיר ניזר חיג'אזי
תאריך ייסוד המאה ה-15 לפנה"ס (אזכור ראשון)
שטח 55 קמ"ר
גובה 45[1] מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 448,426 (2014)
 ‑ צפיפות 8,153 נפש לקמ"ר (2014)
קואורדינטות 31°31′00″N 34°27′00″E / 31.516666666667°N 34.45°E 
אזור זמן UTC +2
www.gaza-city.org
(למפת מערב הנגב רגילה)
GazaWestNegev
 
עזה
עזה

היסטוריה

בעת העתיקה

עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור והייתה מיושבת לפני כ-3,500 שנה ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפוריה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה. לאורך כל ההיסטוריה שלה, עזה מעולם לא הייתה בשלטון עצמי או עצמאית.

העיר עזה כבר נזכרת בפרשת נח בדור שאחר המבול

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה.

האזכור הארכאולוגי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפני הספירה. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפני הספירה את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה בטבלאות אל עמרנה בשם "Ha-za-ti" עת מושל תענך נקרא להתייצב בפני אמנחותפ השלישי. על פי תעודות אלו ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים. מיקומה המדויק של עזה הקדומה אינו ידוע. במאה ה-13 לפני הספירה השתלטו הפלשתים על שפלת החוף הדרומי של ארץ ישראל וכבשו גם את עזה.

מעריכים כי עזה הייתה אחת מהערים הגדולות של הפלשתים. עיר הפלשתים נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון. הפכה לעיר תחת שליטה רציפה של הישראלים, האשורים, המצרים, הבבלים והפרסים.

בשנת 332 לפנה"ס הטיל אלכסנדר מוקדון מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.

בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים[2]. המלך אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר[3].

עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר[4].

בימי הביניים

עזה נכבשה על ידי הערבים בשנת 635. הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה דרך הבשמים שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.

העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אולם לאחר מכן נכבשה שוב על ידי המוסלמים, בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

בעת החדשה

האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 7–1516 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעיתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושל ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי[5]. בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החאג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. מחשובי יהודי עזה הוא רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומשורר, שכיהן כפוסק בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.

בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897–1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה[6]. עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה ומשמש בעיקר לחבישה[7].

במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי

Azza1917
סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים[8]. במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים. הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר[9].

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות[10]

בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי[8].

תחת השלטון המצרי

Gaza - IDF 1956
10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן-אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.

עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלה הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם זו, החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זו את "ממשלת כל פלסטין". בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אספה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זו סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זו חדלה מלפעול.

במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משורין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון חאן יונס[11]. את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה[12]. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.

במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים[13]. בשעות הבוקר ה-6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור חאן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור חאן יונס[14]. בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.

Gaza Beach
חוף הים של עזה

עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. החל מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 2005 פונו היושבים היהודיים ברצועת עזה, בנסיגה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל מעזה, התגבר ירי רקטות קסאם משטח רצועת עזה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

היישוב היהודי בעזה

תקופת בית שני וימי המשנה והתלמוד

יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס ושמעון אחיו יישב בה קהילה יהודית, שהתקיימה עד שנת 61 לפנה"ס אז גירש את המתיישבים נציב סוריה הרומי אולוס גביניוס. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. היה ניתן לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה את הכתובת "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר עד להשחתתה בתחילת האינתיפאדה[15].

התקופה הביזנטית

PikiWiki Israel 14995 Mosaic of David playing the harp
דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)

סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת העתיק בעזה הימית שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים ובכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569" (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.

התקופה הערבית הקדומה

ישנן עדויות על יישוב יהודי בעזה הן בסמוך לכיבוש הערבי המוקדם של ארץ ישראל והן במהלכו. כגון בעדותו של הקראי סהל בן מצליח הכהן: "עת עדיין נאסר רשמית על יהודים לעלות לרגל לירושלים היו נוהגים יהודי הפזורה להתקבץ בשלוש הרגלים מארבע כנפות שמיים, מדרום לצוער, ממזרח לטבריה וממערב לעזה, לשוח את שיחם בפני הבורא תחת לבוא אל עיר הקודש"[16]. אישוש נוסף לקיומו של יישוב יהודי בעזה במהלך הכיבוש הערבי המוקדם ולאחריו הוא אזכורם של אישים כמשה הנקדן העזתי[17] שחי בעזה סביב שנת ד´תק"ס, (800 לספירת הנוצרים). וכן של אפרים בן שמריה, מנהיגם של יהודי פוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שהיה בן עזה והוא היה נוהג לחתום על מכתביו כך: "אפרים... בן שמריה המלמד בן יחיה העזתי". נראה שאביו או סבו הגיעו למצרים מעזה. בגניזה הקהירית ישנם כתבים רבים המזכירים את היישוב היהודי בעזה באותן שנים. יישוב יהודי בעזה עולה גם על פי הוויכוח שנתגלע בין דוד בן דניאל מזרע ראשי הגולה בבבל ובין משפחת הגאונים לבית הכוהנים אודות השאלה האם עזה ואשקלון נכללות בגבולות ארץ ישראל או מחוץ לה[18].

התקופה הממלוכית והעות'מאנית

ייתכן שהיישוב היהודי במקום חרב שוב, אולם עם הכיבוש הממלוכי הגיעו אליה יהודים ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת. נוסעים נוצרים דיווחו על קיומה של קהילה יהודית בעיר כבר בסוף המאה ה-14. היהודים התגוררו באותו רחוב, וברחוב סמוך התגוררו השומרונים. בני העדות השונות חבשו כיסויי-ראש בצבעים שונים: המוסלמים במטפחת לבנה, הנוצרים במטפחת בצבע כחלחל, השומרונים במטפחת לבנה בגוון אדום בהיר ואילו היהודים במטפחת צהובה[19].

משולם מוולטרה מתאר במסעו לארץ ישראל בשנת 1481 את העיר עזה: "ארץ טובה ושמנה ופרותיה משובחים מאד. יש שם לחם ויין, שרק היהודים מכינים. היא בעלת אוכלוסייה גדולה. יש בה כ-70 משפחות יהודיות וכן ארבע משפחות של שומרונים[20]. הוא מספר כי היהודים יושבים בחלק העליון של העיר - "בראש (נמצאת) הייודיקה[21] ובה הבית של דלילה (הפלישתית), והיה דר בתוכה שמשון הגיבור". כמו כן הוא ראה את "החצר הגדול אשר הפיל בחוזקתו ובתוקפו" והוא מוצא כי הבתים ההם עדיין חרבות ושוממות "כי יראה כי החצר ההוא היה דבר גדול לפי מה שיראה עד היום הזה". על קהילת היהודים הוא מספר כי יש בית כנסת יפה וקטן. יש להם שדות וכרמים. הנוסע הזכיר שמות של שני יהודים מעזה: ר' משה ב"ר יהודה ספרדי וחותנו ר' מאיר ספרדי צורף.

בתחילת המאה ה-17 כיהן ר' ישראל נג'ארה כרבה של הקהילה עד לפטירתו ב-1628 וקבורתו בבית העלמין היהודי שבה.

בתקופת האימפריה העות'מאנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת 1660.

בשנת 1674 דיווח כומר ישועי שהגיע אל העיר, שליהודים יש רובע משלהם. כומר נוצרי אחר שהגיע לעזה בשנת 1726 דיווח על קהילה יהודית בעיר, שבניה עוסקים במסחר ומשמשים כמתורגמנים[22]. בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר.

העת החדשה

בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות שקמו אז, לפרנסת העולים. בשנת 1886 כבר גרו 30 משפחות יהודיות בעזה, אם כי קודם לכן, בשנת תר"ל 1869, התגוררו בה שתי משפחות מיוצאי מרוקו שהיו הגרעין המייסד להתיישבות היהודית החדשה. החל מ-1907 כיהן הרב ניסים אוחנה כרב קהילת עזה, ייסד בה בית ספר ללימוד תנ"ך ותלמוד בשפה העברית, ואליעזר בן-יהודה נכח בפתיחה שלו. בנוסף, הוא התקין שם מקווה טהרה לנשים, ויזם הקמה של בית עלמין.

ואולם, במלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, וחלקם אף הוגלו מן הארץ[23]. בגל התיישבות זה, ידוע כי חלק גדול מיהודי עזה עסקו במסחר וכי בין היתר החזיקו במונופול על יצוא אבטיח הפקועה ("חנדל") דרך הים מנמל עזה לנמל המבורג. את הירק גידלו הבדווים שבנגב בחולות, והוא שימש גם תרופה פופולרית לעצירות. ענף חקלאי אחר, גידול דגן שעורה שהייתה מבוקשת לתעשיית הבירה, משך הרבה משפחות יהודיות נוספות עד לשנת 1916, השנה שבה פינו צבאות הטורקים והגרמנים את כל תושבי האזור לקראת ההתמודדות צבאות בריטניה ובני בריתה. לאחר המלחמה חזרו יהודים לעזה, אך הוכרחו שוב לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט[24].

מבנה העיר

שיקום העיר

בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה ב-1937 את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה[25].

מבנה מוניציפלי

Gaza-quarters-he
שכונות העיר עזה

בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה ל-8 שכונות:[26]

נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:

  1. מדינת אל-עוודה
  2. שיח' רדואן
  3. א-נסר
  4. א-שאטי
  5. רימאל הצפונית
  6. רימאל הדרומית
  7. א-דרג'
  8. א-תופאח
  9. סברה
  10. העיר העתיקה
  11. תל אל-הווא
  12. זייתון
  13. שיח' עג'לין
  14. א-תורכמאן (חלקה המערבי של שג'אעיה)
  15. תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של שג'אעיה)
  16. ג'דיידה (חלקה הצפוני של שג'אעיה)
  17. ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של שג'אעיה)
  18. הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)

יישובים סמוכים

במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:

ערים תאומות

לקריאה נוספת

  • אילן מאירי, הנשק הטורקי והבריטי בקרבות עזה, 1917, בתוך: 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל; שחזור האיגוף הגדול והקרב על באר שבע, 31-27 באוקטובר 2007 והכנס השישי על מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל מבאר שבע לשפלת פלשת, מכללה אקדמית ספיר 1–2 בנובמבר 2007. ירושלים: הוצאת אריאל, תשס"ט-2009
  • דרור זאבי, המאה העות'מאנית - מחוז ירושלים במאה ה-17, (תשנ"ז)
  • כהן ולואיס: (Cohen A. & Lewis B. Population and Revenue of Towns in Ottoman Palestine (1978
  • מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה, כסלו תשנ"ה - דצמבר 1994.
  • ברוך תאנה, ערי נחלתנו - מאמרים על . . . עזה , תשנ"ז (1997).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ גובה העיר העתיקה של עזה - רובע א-דראג', Gaza, אתר גלובל סקיוריטי
  2. ^ מלחמת היהודים ד: 87
  3. ^ קדמוניות היהודים יג: 361-364
  4. ^ Martin Abraham Meyer, History of the City of Gaza (New York, 1907), pp. 60-62
  5. ^ ראו בפרק השני בספרו של זאבי, תשנ"ז. פירוט המבנה הדמוגרפי של העיר, כולל הקהילה היהודית, והכנסות המס העות'מאני מהעיר במאה ה-16 מפורטים בספרם של ברנרד לואיס ואמנון כהן המבוסס על מפקדי המס העות'מאניים
  6. ^ עזה, אנציקלופדיה בריטניקה 1911, כרך 11, עמ' 545(הקישור אינו פעיל, 3.3.2019)
  7. ^ הערך גאזה באנציקלופדיה בריטניקה
  8. ^ 8.0 8.1 בית הקברות הצבאי בעזה באתר הוועדה של הקהילייה הבריטית לקברי מלחמה
  9. ^ מפת עזה 1:7,500 מאת משרד המלחמה הבריטי, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ‏1917
  10. ^ ב-2004 הושחתו ושוברו מצבות בבית הקברות כמחאה על השתתפות כוחות בריטיים במלחמת עיראק דיווח על השחתת מצבות בבית הקברות ב-2004 באתר News.Scotsman
  11. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, מפה 218, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978
  12. ^ חנוך ברטוב, דדו (כרך ראשון), עמ' 82, וקובץ התמונות, עמ' 160, הוצאת מעריב, 1978
  13. ^ ראו עלי מונטר
  14. ^ על פי עדותו של יהודה רשף, מפקד חטיבה 11, ב-"6 ימי מלחמה" - קובץ הדרכה של הנוער העובד והלומד, עמ' 125-126
  15. ^ זאב גלילי, מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה, היגיון בשיגעון, ‏2009-07-27 (בhe-IL)
  16. ^ מתוך ספרו של הקראי סהל בן מצליח בן המאה העשירית בהקדמתו לספר המצוות והגניזה הקהירית כפי שמביא יצחק בן צבי בספרו "שאר ישוב" עמ' 305. ישנו מקור נוסף בפירוש קראי קדום לספר דניאל שחיבר דניאל בן משה אלקומיסי בשנת 900 לערך ובו כתוב לאמור: "ועם ידעי אלהיו הם ישראל יחזקו ויעשו כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאוות המקדש".
  17. ^ יצחק בן צבי, "שאר ישוב", עמ' 305.
  18. ^ מתוך הגניזה הקהירית, כתב היד הבודליאני וכתב היד של צופוט-קלעה כפי שמביא יצחק בן צבי בספרו "שאר ישוב", עמ' 306
  19. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 236.
  20. ^ בנוסף לקהילה של שבעים משפחות שמצא במצרים
  21. ^ הרובע היהודי
  22. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 365, 395.
  23. ^ על תולדות היישוב היהודי בעזה בתחילת המאה ה-20 וחורבנו, ראו: אברהם אלמאליח, חורבן הישוב היהודי בעזה, חלק א', הד המזרח, 29 בינואר 1943 חורבן הישוב היהודי בעזה, חלק ב', הד המזרח, 12 בפברואר 1943
  24. ^ עפרה לקס, ‏הגירוש מעזה, תרפ"ט, באתר בשבע - ערוץ 7
  25. ^ רנה הברון, ‏מוחמד רוּשדי – משרתם של שני שלטונות, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 107-98
  26. ^ דני צדקוני, מי יהיה ראש עיריית עזה, דבר, 8 בפברואר 1973
  27. ^ הברית הוקפאה על ידי תל אביב-יפו ב-10 בפברואר 2008 עקב ירי רקטות הקסאם על ישראל. ת"א ועזה - כבר לא תאומות, www.nrg.co.il
גוש קטיף

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 17 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב. שלושה יישובים נוספים היו בצפון רצועת עזה, ואחד במרכזה. סך הכל 21 יישובים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף.

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה (הקרויה בפי הפלסטינים אינתיפאדת אל-אקצא בערבית: انتفاضة الأقصى; תעתיק מדויק: אנתפאצ'ת אלאקצא) הייתה התקוממות פלסטינית אלימה נגד מדינת ישראל, שהחלה בסוף ספטמבר 2000. היא פרצה בתום שלוש שנים של שקט יחסי בין ישראל והפלסטינים, שהופר באירועי מנהרת הכותל ובאירועי יום הנכבה 2000. הכינוי שניתן על ידי צה"ל לאירועים אלה (עוד לפני פריצתם) היה "'אירועי גאות ושפל". כינוי זה נותר קוד פנימי במערכת הביטחון; השם הנהוג בישראל כיום הוא "האינתיפאדה השנייה", להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה.

התקוממות אלימה זו כללה בתחילתה מהומות ופעולות מחאה בדרגות אלימות שונות, אך במהרה הפכו פעולות טרור ולוחמת גרילה לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד אזרחי מדינת ישראל, שהחלו כבר באוקטובר 2000, כחודש לאחר תחילתה והתגברו ככל שנמשכה.

האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם למיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה הייתה מבצע חומת מגן באביב 2002 בו צה"ל השתלט מחדש על מרכזי הערים הפלסטיניות ומחנות הפליטים ביהודה ושומרון, תוך מעצרם וחיסולם של מאות מחבלים, והחל בפעילות יומיומית לסיכול הטרור הפלסטיני, בסיוע השב"כ והימ"מ. הפעילות הביטחונית, בשילוב בניית גדר ההפרדה ומותו של יאסר ערפאת בסוף 2004, הביאו לדעיכת גל הטרור ביהודה ושומרון.

הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם המקיף - "גישת החבילה", נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הביא את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני. ההסכם הראשון נחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה ב-24 בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בבית הלבן.

הקו הירוק

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שבמפות המודפסות שלפני מלחמת ששת הימים, הוא סומן בצבע ירוק. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים בעקבות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

חטיבת גבעתי

חטיבת גבעתי (חטיבה 84) היא חטיבת חיל רגלים סדירה בצה"ל, הנמצאת תחת עוצבת הפלדה. החטיבה הוקמה בשנת 1983 ונקראה על שם חטיבת גבעתי שפעלה במלחמת העצמאות.

חיילי חטיבת גבעתי חובשים כומתה בצבע סגול עם סמל חיל רגלים ונועלים נעליים שחורות. סמלה של החטיבה משלב בתוכו את סמלי חטיבת גבעתי שלחמה בתש"ח וסיירת שקד.

חמאס

חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית -סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987. מטרתה על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, הכוללים את שטחי מדינת ישראל כולל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

תנועת חמאס הוגדרה כארגון טרור על ידי מדינות רבות ובהן ישראל, ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ירדן, יפן, נורווגיה ופרגוואי . על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, הקמת בתי ספר ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

בתקופת האינתיפאדה השנייה הובילה חמאס את הטרור הפלסטיני ובפרט את גל פיגועי ההתאבדות כנגד אזרחי ישראל. בשטחי יהודה ושומרון חמאס מוגרה ברובה על ידי הפעילות הצבאית של צה"ל והשב"כ, ומאז לא מצליחה להשתקם. לעומת זאת, ברצועת עזה, למרות חיסול רוב ההנהגה הבכירה שלה (בפרט אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

רשימת חמאס "הרפורמה והשינוי" זכתה ברוב בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, הפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בינואר 2006. ראש סיעת התנועה בפרלמנט, אסמאעיל הנייה, היה ראש ממשלת הרשות עד לפיזורה ולהוצאת חמאס מחוץ לחוק על ידי ראש הרשות, מחמוד עבאס, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה. זאת, לאחר שחמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ב-14 ביוני 2007, תוך רציחת פעילי פת"ח רבים. חמאס ממשיכה לשלוט בפועל ברצועת עזה, תחת הנהגתו של הנייה, שכפוף לח'אלד משעל, העומד בראש הזרוע המדינית של חמאס ששוכנת בקטר, ולמחמוד א-זהאר, שאחראי על קשרי החוץ של הארגון בעזה. לאחר חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בקהיר באפריל 2011 אמר משעל כי חמאס תקבע את אופי המאבק נגד ישראל, כולל השימוש באלימות ובטרור, בתיאום עם פת"ח. באוקטובר 2011 בעסקת שליט הגיעה תנועת חמאס להסכם עם ישראל על שחרורם מהכלא הישראלי של 1,027 אסירים פלסטינים, בהם 280 רוצחים שנשפטו למאסר עולם, בתמורה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. ב-2014 נחתם הסכם פיוס נוסף בין חמאס לפת"ח והוקמה ממשלת מעבר בתמיכת שני הארגונים. נכון לשנת 2018, טרם מומש בפועל הפיוס בין שני הארגונים.

טרור פלסטיני

טרור פלסטיני הוא טרור המבוצע על ידי פרטים או ארגונים פלסטינים. רוב הטרור הפלסטיני מופנה נגד יהודים, ישראלים או נגד מטרות יהודיות בארץ ישראל ומחוצה לה וכן נגד תושבים או תיירים בישראל, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חלק מהטרור הפלסטיני מופנה גם כלפי ערבים ואף כנגד הפלסטינים עצמם.

מונח זה מציין גם פעולות טרור של ערביי ארץ ישראל כנגד יהודים בתקופת המנדט הבריטי, על אף שהמונח "טרור פלסטיני" לא היה קיים אז (והמונח "פלסטיני" בערבית ו"פלשתינאי" בעברית לא התייחס לערבים בלבד).

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

ישראל

יִשְׂרָאֵל (בערבית: إسرائيل, אִסְרַאאִיל) היא מדינה במזרח התיכון, השוכנת על החוף הדרום-מזרחי של הים התיכון. ישראל הוקמה בשטחי ארץ ישראל, ביתו הלאומי וארץ מולדתו של העם היהודי. המדינה, שהכריזה על עצמאותה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, היא בעלת משטר של דמוקרטיה פרלמנטרית.

שטחה של המדינה הוא 22,072 קמ"ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן), ואוכלוסייתה מנתה במרץ 2019, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9,008,700 תושבים. מבחינה דמוגרפית, רוב הישראלים הם יהודים, אך יש בה מיעוט ערבי גדול (כ-20.9%, מרביתו מוסלמי) וקבוצות מיעוט אחרות (4.8%). ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל ומצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שבשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון, המוחזקים בידי ישראל תחת תפיסה לוחמתית.

ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה האימפריה הבריטית מידי העות'מאנים את ארץ ישראל, והחילה בה את המנדט הבריטי.

מאבקים ממושכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות בארץ ישראל הביאו את בריטניה למסור את שאלת המנדט בארץ לאו"ם, שבכ"ט בנובמבר 1947 המליץ לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בעוד שהתוכנית התקבלה על ידי הסוכנות היהודית, היא נדחתה על ידי ההנהגה הערבית שהחלה לתקוף את היישוב, עימות שהתפתח למלחמת העצמאות. קרוב לחצי שנה לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, ה' באייר התש"ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. יום לאחר מכן, פלשו צבאות ערב לארץ ישראל. בתום המלחמה, שלטה ישראל במרבית שטח המנדט לשעבר, מעבר למה שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. יהודה ושומרון ורצועת עזה נכבשו על ידי ירדן ומצרים, בהתאמה. ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל מירדן את יהודה ושומרון, ממצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, ומסוריה את רמת הגולן. מלבד סיני, שהחזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם השלום ביניהן, ורצועת עזה, שממנה נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, המשיכה ישראל לשלוט בשאר השטחים האמורים. חוקי המדינה הוחלו על מזרח ירושלים ורמת הגולן. בעקבות הסכמי אוסלו, ניתנה בכ-40% משטחי יהודה ושומרון אוטונומיה חלקית לרשות הפלסטינית. המחלוקת על מעמדו הסופי של שטח זה טרם הוכרעה, ומהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בחוקי היסוד שלה מוגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, עם מערכת פרלמנטרית, ייצוג בשיטה היחסית וזכות בחירה אוניברסלית. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת והכנסת היא הרשות המחוקקת. ישראל היא מדינה מפותחת וחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). כלכלת המדינה דורגה ב-2016 במקום ה-34 בעולם, על פי תוצר מקומי גולמי נומינלי. לישראל כוח עבודה מיומן, והיא אחת המדינות המשכילות בעולם, על פי אחוז אזרחיה בעלי תואר דוקטור. רמת החיים בישראל היא הגבוהה ביותר במזרח התיכון, ותוחלת החיים בה היא אחת הגבוהות בעולם.

בירת ישראל והעיר הגדולה בה היא ירושלים. למדינות רבות יש הסתייגויות לגבי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. כתוצאה מכך, רק שגרירויות ארצות הברית, גואטמלה ופרגוואי ממוקמות בעיר. רוב השגרירויות הזרות בישראל נמצאות בגוש דן ובפרט בתל אביב, המרכז הכלכלי והטכנולוגי של ישראל.

מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (יום שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב טבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון — ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני — למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי — להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע. ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.

מבצע עמוד ענן

מבצע עמוד ענן היה מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה, שהחל ב-14 בנובמבר 2012 והסתיים ב-21 בנובמבר 2012. המבצע החל עם חיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה כ-1,500 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית לרצועה והתנהל בעיקרו על ידי חיל האוויר ובאופן מצומצם, חיל הים, חיל התותחנים ויחידות נוספות.

שם המבצע נלקח מעמוד הענן המתואר בספר שמות כעמוד נסי שהנחה את בני ישראל והגן עליהם בצאתם ממצרים.לפי דובר צה"ל, במהלך המבצע פגע צה"ל בלמעלה מ-1,500 מטרות והרג כ-30 פעילי טרור בכירים, ומנגד נורו על ישראל 1,506 רקטות, כאשר 421 מתוכן יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל. במהלך המבצע נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים ישראלים, כתוצאה מפגיעת רקטות. אזרח נוסף שנדרס בעת שרץ למרחב מוגן בקריית מלאכי ונפצע קשה, נפטר מפצעיו כשנה וחצי לאחר המבצע.לפי צה"ל נהרגו ברצועה 177 בני אדם, מהם 120 מחבלים ו-57 אזרחים. על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור זוהו 169 הרוגים ברצועה, מתוכם 101 פעילי טרור ו-68 אזרחים בלתי מעורבים. על פי מקורות פלסטינים, נהרגו במבצע 139 פלסטינים, רובם אזרחים, מתוכם 34 ילדים.המבצע הסתיים ללא הכרעה צבאית, אך שני הצדדים היריבים טענו לניצחון. במבחן התוצאה, המבצע הצליח לחזק, לפחות זמנית, את כוח ההרתעה של ישראל מול שלטון החמאס ברצועת עזה. בשנה שלאחר תום המבצע פחת ירי הרקטות מרצועת עזה בלמעלה מ-98%.

מבצע צוק איתן

מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין ה-8 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד) במשך 50 ימי לחימה.

המבצע הוכרז בעקבות ירי רקטי בלתי פוסק מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית ויישובים בדרום ישראל, שהחל כתגובה ל"מבצע שובו אחים" של צה"ל לאחר חטיפת שלושת הנערים הישראלים ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה. בשלב הראשון כלל המבצע בעיקר הפצצות כבדות של חיל האוויר הישראלי, חיל השריון וחיל התותחנים ברצועת עזה, כשבמקביל ישראל ספגה ירי רקטי מרצועת עזה והתמודדה עם חדירה של מחבלים חמושים לשטחה שהגיעו מרצועת עזה דרך הים או דרך מנהרות. בשלב השני, שהחל ב-17 ביולי, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה, תחילה לעיירה בית חאנון במטרה להרוס את מנהרות הטרור, הלחימה המשיכה וכעבור שלושה ימים החל קרב שג'אעיה. בשלב שלישי, שהחל ב-5 באוגוסט הושלמה יציאת הכוחות הקרקעיים של צה"ל מרצועת עזה, אך הלחימה נמשכה במתכונת השלב הראשון. במהלך המבצע נמנו 12 ניסיונות לתיווך ולהשגת הפסקת אש, כאשר רוב הניסיונות התקבלו על ידי ישראל, אך נדחו על ידי חמאס. המבצע הסתיים לאחר 50 ימי לחימה, עם קביעת הפסקת האש.

עם תחילת המבצע נפרסו סוללות כיפת ברזל ברחבי ישראל כדי להגן גם על יישובים במרכז הארץ. במהלך המבצע נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מתוכן 735 יורטו על ידי כיפת ברזל, 64 מהן נפלו בשטחי מגורים, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,607 מהן נפלו בשטחים פתוחים. מנגד צה"ל תקף 6,231 מטרות טרור בשטחי רצועת עזה; 10,590 מבנים נפגעו בתקיפות, 4,024 מבנים נהרסו כליל עד היסוד ו-32 מנהרות טרור הושמדו.בצד הישראלי נהרגו 68 חיילים, 5 אזרחים ואזרח זר אחד, ונפצעו 1,433 חיילים ו-837 אזרחים. בצד הפלסטיני נהרגו בין 936 ל-1,408 פעילי טרור, ובין 761 ל-1473 אזרחים, מעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, ומעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל. בנוסף, עשרות פלסטינים ברצועת עזה הוצאו להורג בידי חמאס בטענה ששיתפו פעולה עם ישראל. במהלך הלחימה בין 300 אלף לחצי מיליון מתושבי הרצועה נאלצו לנטוש את בתיהם. ב-2019 אמר בני גנץ, הרמטכ"ל שפיקד על צה"ל במהלך צוק איתן, שבמבצע נהרגו 1,364 מחבלים פלסטיניים.מבצע צוק איתן נחשב למבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה, הן מבחינת משך הלחימה, מספר ההרוגים והפצועים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, עלותו הכספית לשני הצדדים הלוחמים ובהיותו המבצע הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוענק לאחריו אות מערכה באי-הכרזתו כמלחמה.

דו"ח מבקר המדינה הצביע על מספר ליקויים במבצע והמליץ להפיק לקחים.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

פיקוד הדרום

פיקוד הדרום (בר"ת: פָּדָ"ם) הוא פיקוד מרחבי בצה"ל. הפיקוד, שמפקדתו הראשית שוכנת בבאר שבע, אחראי לכל היחידות הממוקמות בגזרת עזה, הנגב, הערבה ואילת. מפקד הפיקוד הנוכחי הוא האלוף הרצי הלוי.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

תוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות מרצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה.

במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לשנות את החלוקה הפנימית לאזורים ביהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) או את הגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה חיו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2019).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית, אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם סקרים שהתפרסמו הצביעו על תמיכת רוב הציבור בהתנתקות. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.