עונש מוות

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

Death Penalty World Map
עונש מוות ברחבי העולם
מקרא
  מבוטל לכל העבירות
  מבוטל לכל העבירות, למעט כאלה שנעשו בנסיבות מחמירות (כגון עריקה בזמן מלחמה)
  מבוטל בפועל
  קיים באופן חוקי

עונש המוות במדינות העולם

על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות: סין - 726 אנשים, איראן - 108 אנשים, ארצות הברית - 65 אנשים, וייטנאם - 64 אנשים, ב-2005 השתנתה המגמה, סעודיה חלפה על פני ארצות הברית ודחקה את וייטנאם מחוץ ל"מועדון הארבע", ב-2007 עלתה פקיסטן למקום הרביעי (135 הוצאות להורג) ודחקה את ארצות הברית למקום החמישי. ככלל ניכרת מגמה של עלייה בהוצאות להורג במדינות אסלאמיות בתחילת המאה ה-21.[1]

בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר הוא בסינגפור, שם ישנו ממוצע של כ-70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת כארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.

ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת מבצעי פשעי מלחמה, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.

ברוב המדינות הדמוקרטיות אין עונש המוות נהוג כיום. כך באיחוד האירופי, בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעיתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.

בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) כחמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.

רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.

ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.

מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בטורקיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס.

ברוסיה, עונש המוות האחרון בוצע לאחרונה בספטמבר 1996 כאשר העונש בוטל ב-16 במאי 1996, על פי צו נשיאותי של בוריס ילצין. ב-19 בנובמבר 2009, בית המשפט העליון של רוסיה פסק כי לאף בית משפט ברוסיה אין תוקף וסמכות לגזור עונש מוות על נאשם.

עונש מוות במשפט הבין לאומי

במסגרת המשפט הבינלאומי, עונש המוות עודנו קיים, זאת חרף מעמדה של הזכות לחיים ולביטחון ועליית המדרגה בהכרה העולמית בזכויות האדם. עם זאת, הפרקטיקה של עונש המוות מוגבלת בימינו ומצטמצמת בהדרגה. החשש מפני הריגת חפים מפשע מהווה את הטיעון הוותיק ביותר כנגד הטלת עונש המוות.[2]

רקע

המשפט הבינלאומי המנהגי אינו אוסר על הטלת עונש מוות. עם זאת, אמנות האוניברסליות ואמנות אזוריות שונות מגבילות את השימוש בו וקוראות למדינות העולם לבטל אותו כליל. בשלהי המאה ה-20 החלה להתפתח מגמה עולמית לשינוי ביחס לעונש המוות. עליית מעמדן של זכויות אדם ברחבי העולם יצרה התנגשות במשפט הבינלאומי בין החלת עונש המוות לבין כיבוד זכויות האדם. אי-לכך, מרבית מדינות העולם אסרו את השימוש בפרקטיקה של עונש מוות. במדינות שהמשיכו להנהיג פרקטיקה זו, הוגבלו העבירות שבגינן ניתן להטיל את עונש המוות. כיום ישנן 55 מדינות בעולם שעונש המוות מעוגן בחוק ומבוצע בפרקטיקה. מנגד, למעלה מ-100 מדינות אסרו לגמרי את השימוש בעונש המוות בשטחן ועוד כ-40 מדינות נוספות אסרו חלקית או בדרך לאיסור מוחלט של הפרקטיקה.

סעיף 5 להכרזה בדבר זכויות האדם קובע כי אף אדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס אכזר, בלתי הומני, משפיל ומבזה כעונש למעשיו.[3] בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע בהתאם לכך כי ההמתנה הארוכה (במשך שנים) לביצוע גזר דין מוות (ה-Death Row בארצות הברית) היא אסורה כיוון שהיא מבזה ולא הומנית.[4] דיון נוסף התרחש בגין אופן ההמתה, כאשר מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שהמתה באמצעות תאי גזים מהווה ענישה אכזרית וכן שהוצאה פומבית להורג אינה מתיישבת עם חובת השמירה על כבוד האדם.[5]

אמנות השוללות את השימוש בעונש המוות

אמנות אוניברסליות

האמנה הראשונה שהתייחסה להגבלת עונש המוות, הייתה אמנת ז'נבה השלישית משנת 1929,[6] אך זו עסקה בשבויי מלחמה בלבד.

סעיף 6 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מהווה את ההוראה החשובה ביותר לעניין איסור הנהגת עונש המוות. סעיף זה קובע כי לכל אדם קיימת הזכות לחיים וזכות זו תהא מוגנת מפני פגיעה שרירותית.[7] בנוסף קובע הסעיף כי במדינות הממשיכות להנהיג את עונש המוות, מותר להטילו רק בהמשך לפסיקה חלוטה של ערכאה שיפוטית מתאימה וכן כי העונש יוטל רק בגין העבירות החמורות ביותר על פי חוקי המדינה ולאמנות בינלאומיות. השימוש במונח "העבירות החמורות ביותר" בעייתי, שכן הוא טרם הוגדר במסגרת המשפט הבינלאומי. בהחלטה של המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם משנת 2005 הובהר שהמונח מכוון לעבירות הנושאות אופי של פשע בינלאומי, או לכאלו שגרמו למוות או תוצאות חמורות במיוחד.[8] ברם, בהיעדר הסכמה בינלאומית בדבר סמכות המועצה לפרש את הוראות האמנה, לפרשנות זו אין מעמד מחייב. כך, למשל, חלק מן המדינות האסלאמיות רואות בניאוף וכפירה עבירות חמורות ביותר, בעוד שמדינות אחרות רואות בעבירות פוליטיות או כלכליות עבירות חמורות מאוד המצדיקות הטלת עונש מוות.[9]

עוד עולה מן האמנה שהזכות לחיים היא ערך מקודש, ובשל כך יש לשלול את הפגיעה בה, אף אם נועדה לשרת תכליות ציבוריות חשובות ככל שיהיו. בעניין זה, נקבע בבית הדין האירופי לזכויות האדם כי קיים חשש שאדם שלא זכה להליך משפטי הוגן יוצא להורג על לא עוול בכפו. בית הדין ייחס חשיבות עליונה לחיי אדם וטען כי לא ניתן להפריד בין אי-חוקיותו של הליך משפטי הוגן לבין מתן גזר הדין הסופי.[10] מדברי בית הדין עולה כי לעונש המוות אין מקום בחברה דמוקרטית וכי הטלתו עלולה להיחשב, בהתאם לנסיבות, כהתייחסות לא אנושית כלפי בני האדם.[11]

אמנות אזוריות

בכמה אמנות אזוריות יש חובה על המדינות החברות לבטל את השימוש בעונש המוות. סעיף 4 לאמנה האמריקנית בדבר זכויות האדם מתייחס לעונש המוות בעקיפין,[12] אולם בשנת 1990 התווסף פרוטוקול לאמנה זו בעניין ביטולו המוחלט של עונש המוות.[13] ס' 1 לפרוטוקול הששי הנלווה לאמנה האירופית בדבר הגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד[14] אוסר על השימוש בעונש המוות.

גם באיחוד האירופי הייתה התנגדות לעונש המוות,[15] אולם זו עוגנה בחקיקה רק בשנות ה-2000, עם כינון אמנת זכויות היסוד של האיחוד האירופי.[16] מדינות אשר יבקשו להצטרף לאיחוד, יצטרכו לבטל את עונש המוות, אם הוא נוהג במשפטן.

בשנת 2008 נכנסה לתוקף מגילת זכויות האדם הערבית,[17] אשר חברות בה 17 ממדינות הליגה הערבית. סעיפים 6–7 למגילה קובעים שעונש המוות יוטל רק על העבירות החמורות ביותר ומספק רשימת הגבלות מהותית לשימוש בו. ישנן מדינות אשר אשררו את האמנה אך הסתייגו מכללים מסוימים בה, בין היתר על מנת שיוכלו להמשיך בפרקטיקה של הטלת עונש מוות.

עמדות של גופים בין לאומיים

ב-2010 קבלה העצרת הכללית של האו"ם, החלטה התומכת באיסור הטלת עונש המוות.[18]

ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, ביניהם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל", הגדירו את השימוש בעונש המוות כהפרה של הזכות לחיים, עינויים וטיפול אכזרי בבני האדם. לטענת הארגון, כפי שעשה עם העבדות והאפרטהייד, העולם דוחה את השיטה הזאת, המהווה מבוכה לאנושות.[19]

ניתן לזהות שינוי מגמתי ברחבי העולם גם בסוגיית גירוש זרים הנידונים למוות. בשנת 2006, מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שקנדה צריכה להבטיח שעונש המוות הצפוי לאדם במדינת המוצא שלו (נגזר על האדם להיות מגורש מקנדה למדינת מוצאו) לא ימומש. המועצה התייחסה למדינות שהוקיעו את עונש המוות וטענה כי יש להן מחויבות שלא לחשוף אדם לסיכוי אפשרי של מימוש העונש. אי-לכך, מדינות לא יחזירו או יגרשו בני אדם מתחום שיפוטן אם צפויה להם סכנה במדינתם שלהם או בכל מדינה אליה יועברו.[20] עם זאת, החלטות מועצת זכויות האדם אינן מחייבות כשלעצמן. אולם, בימים אלו מתקיימים דיונים ברחבי העולם במטרה לדמות את עונש המוות לעינויים או התאכזרות, יחס משפיל ובלתי הומני ובכך לשלול אותו באופן סופי.  

שיטות להוצאה להורג

Tombstone courthouse gallows
גרדום מודרני
Electric chair
כסא חשמלי, שיטה שהייתה נפוצה מאוד בארצות הברית. כיום משתמשים במדינות ארצות הברית בהן קיים עונש מוות בעיקר בזריקות רעל

במשפט העברי: צורות ההוצאה להורג המפורשות במקרא הן סקילה ושריפה בלבד (עונשים קולקטיביים כמו עיר הנידחת, אינם כלולים). במשנה מוזכרות שתי שיטות נוספות: הרג וחנק. שיטות אלו יחד עם המוזכרות במקרא מכונות 'ארבע מיתות בית דין'. המיתות תוארו אצל חז"ל כך: סקילה היא השלכת הנידון ממבנה בגובה של כשתי קומות ורגימתו באבנים לאחר מכן, שריפה היא שפיכת מתכת מותכת לגרונו של הנידון למוות, הרג הוא עריפת הראש, וחנק מבוצע על ידי כריכת רצועות בד סביב צווארו ומתיחתן.

הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.

בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט - שלרוב נענשו על גניבה - הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום - מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר. אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן.

מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.

בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה (עד 1964).

בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכסא חשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתלייה.

בדרום אסיה ובדרום מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעיתים בשיטה זו להוצאה להורג.

במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.

השקפות דתיות

ביהדות

במקרא עונש המוות מופיע כביעור הרע מקרב העם, וכדי שישמעו העם ויראו. כמו כן, לגבי רצח מופיע שהארץ "צריכה" כפרה על דם שנשפך בה, והכפרה לא תיתכן אלא בשפיכת דם השופך.

במקרא מופיעים עונשי מוות על העבירות הבאות:

  • על קללת אלוהים, עבודת אלוהים אחרים, הסתה לעבודת אלוהים אחרים ונבואה בשם אלוהים אחרים.
  • על חילול שבת, שימוש בכוחות מאגיים כגון כישוף.
  • על גילוי עריות מסוימות, ניאוף, רצח, חטיפת בן העם ומכירתו.
  • על פגיעה בסמכויות, כגון חכם הממרה את פי הסנהדרין והמתנבא שקר.
  • על פגיעה בסמכות ההורים; הכאתם, קללתם או המראתם.
  • אנשים שהעידו שקר וזממו להרוג אדם, נהרגים, כשם שנענשים בכל עונש שזממו לגרום לנידון (לפי התלמוד[21]: רק במקרה שגזר דינו של הנידון עדיין לא התבצע).

בתורה שבעל פה אנו מוצאים אמירות של חז"ל התומכות עקרונית בעונש המוות, ומברכות על איבוד הרשעים מן העולם. כך, לאחר שהדיינים מזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה' ”.[22] חז"ל אף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם,[23] כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.

מאידך, נקבעו חומרות מיוחדות בהלכות סדרי הדין בדיני נפשות, משום כובד הראש הנדרש בהם. כמו כן ההלכה דאגה שהנידון ייהרג במיתה קלה ומכובדת על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הניסיון להימנע מלבצע עונש מוות בוטא בהצהרות של התנאים, כגון: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית", דעה אחרת גורסת שאפילו אם הרגה אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית, ו"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".

אחרים הביעו הסתייגות מעמדה זו לכל הפחות ביחס לרוצחים, עד כדי שאמר התנא רבן שמעון בן גמליאל על חכמים אלו: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל”.[24] מקור לחילוקי דעות ביחס לעונש מוות על גניבה, שלפי המקרא אין עליה עונש מוות, מצוי באגדה המספרת על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר גנבים למלכות רומי שהייתה תולה אותם. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!” השיב לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם!" שלח לו: "יבא בעל הכרם (=אלוהים) ויכלה את קוציו!" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד ב')

מן ההלכות המבטאות את הזהירות וכובד הראש שיש לנהוג בדיני נפשות, אפשר למנות את ההלכות הבאות:

  • דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים, לעומת דיני ממונות שנידונים בשלושה.
  • בדיני נפשות פסיקה לחובה מצריכה רוב של לפחות שני מחייבים יותר מן המזכים.
  • אין לפסוק גזר דין לחובה באותו יום של הדיון הסופי אלא רק למחרתו.
  • הדיינים מזהירים את העדים ומבהירים להם את האחריות הכרוכה בהריגת אדם: 'דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו (= דם ההרוג וצאצאיו) תלויים בו עד סוף העולם... כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.
  • כדי לוודא שהעבריין חטא במזיד ואכן חייב מיתה, אין הורגים אותו אלא אם כן העדים התרו בו והבהירו לו את חומרת מעשיו, ואילו הוא הגיב בצורה שמוכח ששמע והבין את ההזהרה, והמשיך לחטוא 'אף על פי כן'.
  • אם הדיינים מצאו אפילו סתירה קלה בדברי העדים, עדותן בטלה.
  • פסיקתה של המשנה כי "כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח".
  • אם לאחד מתלמידי החכמים היושבים בקהל בזמן הדיונים יש ללמד על הנאשם זכות, בית הדין מעלהו ומושיב אותו בין הדיינים ושומע דבריו.
  • אם הוכרע לזכותו של הנידון אין לערער על הפסיקה, ומאידך אם חויב בדין, אפילו אם בזמן ההליכה לעבר ההוצאה להורג נזכר המוצא להורג בסנגוריה כלשהי, מחזירים אותו לבית הדין ודנים בטענתו, אם יש בה ממש.

ביהדות ישנה גם סמכות אזרחית להטלת עונש מוות. למלך יש סמכות להוציא להורג עבריינים שעברו על חוקיו, משום שמורד במלכות חייב מיתה. הוא רשאי גם להוציא להורג אף מי שרק פגע בכבודו. המלך לא כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בשני עדים, אלא מספיק שהמלך השתכנע שהם עברו על חוקי המלך. מכוח סמכות זו המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיי ורכוש האזרחים. המלך שופט על העוולות האזרחיות, בשונה מבית דין ששופט על עבירת חוקי התורה.

ענישה בפועל

בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות, ביניהם עונשים על פי צו המלך:
מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת ומגדף שקילל את אלוהים. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב,[25] ועובדי בעל פעור.[26] בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד[27] (דבר שנרשם לרעתו במקורות היהודיים). הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים[28] וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה (אך העם מנע מכך). דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שיצא מירושלים בניגוד להוראת שלמה.[29](כל הענישות למעט ענישת יואב בן צרויה במסגרת מורד במלכות)
לפי חז"ל ביצוע עונשי מוות בטל ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.[30]

בנצרות

ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.

באסלאם

בשריעה - הדין הדתי המוסלמי, נהוג עונש המוות שנקרא קיסאס. חכמי ההלכה רואים שיש שתי מטרות לקיסאס: התגמול וההרתעה. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר. אולם חלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים סברו שאין להטיל עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים, אם הרצח נבע מעוינות דתית ומשיקולי מלחמה בין שני הצדדים על בסיס אידיאלוגי דתי. עם זאת אסכולות שהיו מזוהות עם השלטון המוסלמי, כמו האסכולה החניפית הטילו עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים בתחומי המדינה המוסלמית. אסכולות אלו ראו שיש להחיל את עונש המוות מבלי להפלות אנשים על מוצאם הדתי או השבטי.

רובם ככולם של חכמי ההלכה מסכימים ביניהם על עונש מוות על ניאוף - אם ישנם לכך ארבעה עדים, ויש חילוקי דעות ביניהם על ביצוע דין מוות על המרת דת האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגניבה. בעוד שמרביתם ככולם של חכמי ההלכה סבורים שיש להטיל עונש מוות על לא מוסלמים אשר רצחו מוסלמים, הרי היו חילוקי דעות ביניהם על הטלת עונש מוות על ניאוף. היו חכמי הלכה שהתנגדו לעונש מוות מצד שלטון מוסלמי על עבירות ניאוף שבוצעו על ידי לא מוסלמים. הסיבה קשורה שלפי הסכם החסות שהוענק ללא מוסלמים, המדינה המוסלמית אינה רשאית להטיל עונשי מוות על עבירות דתיות של הלא מוסלמים כמו עבירת הניאוף. אולם היו חכמי הלכה אחרים שטענו שגם לפי היהדות והנצרות, הוטל עונש מוות על ניאוף ובכך ביצוע דין המוות עליהם לא נחשב כהתערבות דתית בענייני דת, אלא היא בעצם אכיפת החוק הדתי של הקהילה הלא מוסלמית, תוך הסכמת הלא מוסלמים עצמם.

עונש המוות נתפס כזכות של המשפחה של הנרצח ולא זכותה של המדינה המוסלמית. בכך המשפחה של הנרצח יכולה לוותר על עונש המוות אם היא רצתה להתפשר עם משפחת הרוצח באמצעות הסכם של סולחה, שבו בדרך כלל שילמה משפחת הרוצח פיצוי כספי שנקרא בשם דיה למשפחת הנרצח במקום עונש המוות.

בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.

בבודהיזם

הבודהיסטים שוללים את עונש המוות מאחר שהוא מונע מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו[31].

 ראו גם

לקריאה נוספת

  • איבון קוזלובסקי-גולן, עד שתצא נשמתך: עונש המוות בארצות הברית - היסטוריה, משפט וקולנוע, רסלינג, תל אביב, 2010.
  • זאב ויסמן,עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991. פרק תשיעי: מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות, עמ' 175–184.
  • אלבר קאמי, הרהורים על הגיליוטינה, ירושלים, כרמל, 2008.Hood, R., & Hoyle, C. (2015). The death penalty: A worldwide perspective. OUP, Oxford.
  • International Bar Association. (2008). The Death Penalty Under International Law. A Background Paper to the IBAHRI Resolution on the Abolition of the Death Penalty.
  • Prokosch, E. (2004). The death penalty versus human rights. COUNCIL OF EUROPE. Death : Beyond Abolition. Strasbourg: Council of Europe.
  • Schabas, William., A. (1998). International Law and Abolition of the Death Penalty. The Washington and Lee Review, 55(3), 797-846.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמנסטי אינטרנשיונל: עונש מוות 2013 - מדינות ספורות גרמו לעלייה בהוצאות להורג בעולם, באתר של אמנסטי אינטרנשיונל, 27 במרץ 2014
  2. ^ Dieter, Richard (July, 1997). Innocence and the Death Penalty. Retrieved 04 December, 2017.
  3. ^ UN General Assembly, Universal Declaration of Human Rights, 10 December 1948, 217 A (III), Article 5.
  4. ^ Meeropol, Rachel (October 10, 2011). "Death Row: America's Torture Chamber." Retrieved December 04, 2017.
  5. ^ Schabas, W. A. (1997). The Death Penalty as Cruel Treatment and Torture: Capital Punishment Challenged in the World's Courts. CAMBRIDGE LAW JOURNAL, 56(2), 426-428.
  6. ^ Geneva Convention (1929). Introduction. Retrieved 04 December, 2017.
  7. ^ UN General Assembly, International Covenant on Civil and Political Rights, 16 December 1966, United Nations, Treaty Series, vol. 999, p. 171, Article 6.
  8. ^ Economic and Security Council (July 21, 2015). "Capital punishment and implementation of the safeguards guaranteeing protection of the rights of those facing the death penalty". Retrieved 04 December, 2017.
  9. ^ El-Awa, M. S. (1981). Punishment in Islamic Law, American Trust Publications.
  10. ^ European Court of Human Rights (October 2015). Death Penalty Abolition. Retrieved 04 December, 2017.
  11. ^ Ocalan v Turkey European Court of Human Rights (First Section) Application 46221/99, Judgement of 12 May 2005.
  12. ^ Organization of American States (OAS), American Convention on Human Rights "Pact of San Jose, Costa Rica" (B-32), 22 January 1969, Article 4. Retrieved 27 December, 2017.
  13. ^ Organization of American States (OAS), Protocol to the American Convention on Human Rights to Abolish the Death Penalty ("Pact of San Jose"), 8 June 1990, OAS Treaty Series, N°.73, Retrieved 27 December, 2017.
  14. ^ Council of Europe, Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms, 04 November 1950, Protocol 6.
  15. ^ European Union (June 15, 2016). EU Policy on Death Penalty. Retrieved 01 January, 2018.
  16. ^ European Union (December 18, 2000) Charter of Fundamental Rights of the European Union, Article 19.
  17. ^ League of Arab States. Arab Charter on Human Rights, May 22, 2004, Article 6.
  18. ^ Assembly, UN General. "Moratorium on the use of the death penalty. 65/206. 21 December 2010." New York: United Nations
  19. ^ סוכנויות הידיעות (30 במרץ 2010), "אמנסטי: סין - "אלופת העולם" בהוצאה להורג", nrg, נדלה בתאריך ה-04 בדצמבר 2017.
  20. ^ Roger Judge v Canada (2006). 2006 Decisions, 114.
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'
  22. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
  23. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ה'
  24. ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה י'
  25. ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ז
  26. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ה'
  27. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט
  28. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ג'
  29. ^ ספר מלכים א', פרק ב'
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'
  31. ^ BBC - Religions - Buddhism: Capital punishment (בBritish English)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

גרדום

גרדום הוא מתקן, בדרך כלל עשוי עץ, המשמש להוצאה להורג בתלייה.

גרדום בדרך כלל בנוי בצורת האות 'ר' או 'ו' - קורה אנכית שלקצה העליון שלה מחוברת קורה אופקית ממנו משתלשלת לולאת חנק. ישנם דגמים מורכבים יותר של גרדומים שבהם הקורה האופקית נשענת על שתי קורות אנכיות. הגרדום הנודע לשמצה בטייברן בלונדון עוצב בצורה משולשת, עם שלוש קורות אופקיות ושלוש קורות אנכיות מה שאיפשר לתלות פושעים משלושת צדדיו.

ישנם גרדומים קבועים הממוקמים במקומות ציבוריים, המשמשים גם כסוג של הרתעה בפני ביצוע עבירות שיש עליהן עונש מוות. לעיתים נהגו להשאיר את גופות המוצאים להורג על הגרדום למען "יראו וייראו". במקומות אחרים מותקן הגרדום בין כותלי בית סוהר. לעיתים, לשם העצמת אימת המוצא להורג, מוקם הגרדום בסמוך למקום מאסרו תוך שהוא שומע את הלמות עבודות הבנייה.

בעבר נהגו לקשור את לולאת החנק סביב צווארו של המוצא להורג בעוד הוא עומד על סולם, או על עגלה קשורה לסוס. סילוק הסולם או הסעת העגלה גרמו למוצא להורג ליפול, תלוי בלולאה, ולהחנק אט-אט. בגרדומים מודרניים משתמשים בדלת קטנה ברצפה הנפתחת באמצעים מכניים. פתיחת הדלת גורמת לנפילה של המוצא להורג שמת במהירות משבירת מפרקתו ולא מחנק.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הסן

הסן (בגרמנית: Hessen) היא אחת מ-16 המדינות המהוות את גרמניה. מבחינת שטחה נמצאת הסן במקום השביעי בגרמניה עם 21,114 קמ"ר; במספר תושביה היא נמצאת במקום החמישי, עם כ-6.1 מיליון.

בירת המדינה היא ויסבאדן (Wiesbaden), ובה 270,000 תושבים, אך העיר הגדולה בה היא פרנקפורט על נהר מיין, העיר החמישית בגודלה בגרמניה. שתי ערים אלו, ועוד כמה נוספות (גיסן (Giessen), אוֹפְנְבּך (Offenbach), דרמשטאט (Darmstadt), וֵצְלַר ומיינץ (בירת מדינת ריינלנד-פפאלץ הסמוכה) מהוות את אזור ריין-מיין, האזור המטרופוליטני השני בגודלו בגרמניה (אחרי חבל הרוהר). האזור קרוי על שמם של שני הנהרות העיקריים הזורמים בו, וחיים בו כ-5.5 מיליון איש. רוב תושבי המדינה חיים בַמטרופולין, לפיכך שטחים נרחבים רבים בהסן מאופיינים בדלילות אוכלוסין. שליש משטח המדינה נמצא בשימוש חקלאי.

ערים ידועות נוספות בהסן הן פוּלדָה (Fulda), לימבּוּרג (Limburg), מרבּוּרג (Marburg) וקאסל (Kassel). המדינה שוכנת בלב גרמניה, גובלת בשש מדינות אחרות. הסן נוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה מצירוף של כמה מחוזות היסטוריים. בתקופת ההתאוששות מהמלחמה עמדה המדינה בחזית הכלכלה הגרמנית, ותרמה רבות לשיקום גרמניה.

ברבות מעריה הקטנות של הסן קיימות אוניברסיטאות, חלקן מהידועות שבגרמניה; מספרן יחסית לגודל האוכלוסייה גדול מזה של מדינות אחרות בגרמניה.

ראש ממשלת הסן החל מ-2010 הוא פולקר בופייה (Volker Bouffier) מה-CDU (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית).

הסן היא המדינה היחידה בגרמניה שבחוקה שלה קיים עדיין עונש מוות. העונש איננו מופעל משום שלפי חוקת גרמניה, הגוברת על חוקת המדינה, עונש המוות אסור.המיתון הכלכלי הפוקד את גרמניה בעשור האחרון פגע בהסן בצורה קלה יחסית. שיעור האבטלה (כ-10% בשנת 2006) נמוך מהממוצע הגרמני, ואוכלוסיית המדינה גדלה לאיטה, בניגוד למגמה ברוב אזורי גרמניה, שם האוכלוסייה מתכווצת.

הסן נותרה אלמונית יחסית לתיירים מחוץ לארץ, אך עריה הקטנות מפורסמות בכל גרמניה: בדרמשטאט ניתן לראות את אדריכלות האר-נובו מבכל עיר אחרת בגרמניה; מארבורג ולימבורג, שתיהן שוכנות לגדות נהר הלאהן (Lahn), יובלו הרומנטי של הריין, ידועות במרכזיהן העתיקים, שנשתמרו היטב מאז ימי הביניים. פרנקפורט, אחת הערים החשובות בגרמניה ובאירופה, אינה ידועה לרבים כעיר תיירותית, אך בכל זאת יש לה רבות להציע בתחום זה (קתדרלה מרשימה ומצבור בניינים עתיקים לגדות נהר המיין, בין השאר).

הענישה בהלכה

הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.

העונשים בידי אדם הם עונשים פיזיים שהיו מוטלים בעבר בבתי הדין. העונש על עבירות חמורות הוא עונש מוות בארבע מיתות בית דין, ועל עבירות קלות יותר העונש הוא מלקות או מכת מרדות. המערכת המשפטית הפלילית העוסקת בעונשים אלו נקראת דיני נפשות.

התנקשות

התנקשות היא ניסיון מתוכנן לרצח אדם מסוים למען אינטרס מסוים, אשר בדרך כלל הוא אישיות ידועה או בעל תפקיד ציבורי.

במישור הפלילי, התנקשות שהצליחה היא פשע של רצח בכוונה תחילה, ועונשה ברוב המדינות הוא מאסר עולם או עונש מוות. התנקשות שנכשלה מוגדרת בדרך כלל כ"ניסיון לרצח".

המילה האנגלית להתנקשות היא assassin, נגזרת מחשישיון (בערבית: حشّاشين), מסדר של ניזארים, שנתפס באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם.

זכויות להט"ב

מעמדם החוקי ומצב זכויות הלהט"ב בעולם הוא מגוון ושונה ממדינה למדינה. מדינות מסוימות מכירות במעמדן ואף מאפשרות נישואים והקמת משפחה ואילו במדינות אחרות מטילים עונש מוות על קיום יחסים של בני אותו מין או על בעלי זהות מינית או מגדרית שונה.

תחיקה הקשורה לקהילה הגאה, קשורה להכרה של המדינה בזכות הפרטים לזהות עצמם כבעלי זהות זו, לקיים יחסי מין, לנהל מערכות יחסים, להקים משפחה, חוקים הקשורים לאימוץ ופונדקאות, סוגיות הקשורות לשירות בצבא, שוויון בזכויות הגירה, חוקים האוסרים על אפליה ועל פשעי שנאה, וחוקים הנוגעים ליחסי מין והשוואת גיל ההסכמה.

זכויות להט"ב באסיה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באסיה הן מוגבלות מאוד ביחס לאזורים רבים אחרים בעולם.

מתוך 48 המדינות באסיה, הומוסקסואליות חוקית ב־26 מדינות בלבד, וב־2 מדינות נוספות היא חוקית רק בחלק מהמדינה. נוסף על כך, הומוסקסואליות חוקית בכל 3 הטריטוריות שבאסיה (אקרוטירי ודקליה, הונג קונג ומקאו) וכן ב־6 מתוך 7 המדינות שיש להן הכרה מוגבלת. לסביות חוקית ב־32 מדינות, ובמדינה אחת נוספת היא חוקית רק בחלק מהמדינה. כמו כן, לסביות חוקית בכל הטריטוריות שבאסיה וכן בכל המדינות שיש להן הכרה מוגבלת.

במספר מדינות שבהן משטר אסלאמי דתי מאוד קיים עונש מוות להומוסקסואלים: מדינות אלה הן איחוד האמירויות הערביות, איראן, ערב הסעודית, קטר, תימן, אפגניסטן וברוניי. באיראן וברצועת עזה הומוסקסואלים לעיתים מוצאים להורג ללא משפט. עונשים אחרים המקובלים בגין נטייה חד־מינית, ובגין הומוסקסואליות בפרט, הם קנסות, מאסר (לעיתים אף מאסר עולם) ובמספר מדינות מוסלמיות גם ענישה גופנית כגון מלקות, הצלפות ועינויים.

מבין מדינות אסיה החברות באומות המאוחדות, 11 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. 21 מדינות חתמו נגד ההצהרה, רובן המוחלט מדינות עם משטר אסלאמי דתי. 16 מדינות נמנעו.

זכויות להט"ב באפריקה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באפריקה הן מוגבלות מאוד ביחס לאזורים רבים אחרים בעולם.

מתוך 54 המדינות באפריקה, הומוסקסואליות חוקית ב־20 מדינות בלבד. כמו כן, היא חוקית בכל 9 הטריטוריות, אך אינה חוקית בשתי המדינות שיש להן הכרה מוגבלת (סומלילנד ורפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית). לסביות חוקית ב־26 מדינות וגם בכל הטריטוריות, אך גם היא אינה חוקית בשתי המדינות שיש להן הכרה מוגבלת. ברוב מדינות אפריקה שבהם קיים חוק האוסר יחסי מין בין גברים החוק קיים מהתקופה הקולוניאליסטית ונחקק על ידי המדינות השולטות, למשל פורטוגל באנגולה ובריטניה בבוטסואנה, 2 מדינות אלו ביטלו את החוקים הקולוניאליסטים ב-2019.

במספר מדינות שבהן משטר אסלאמי דתי מאוד קיים עונש מוות להומוסקסואלים: מדינות אלה הן סודאן, מאוריטניה, ניגריה וסומליה. גם במדינה בעלת ההכרה המוגבלת, סומלילנד, קיים עונש מוות להומוסקסואלים. באוגנדה הוצע עונש מוות להומוסקסואלים בשנת 2010. מאז החוק קודם מספר פעמים, אולם כיום העונש בגין הומוסקסואליות באוגנדה הוא מאסר עולם.

ברוב מדינות אפריקה להט"בים סובלים מההומופוביה קשה המושרשת בכל הרמות החברתיות, ולמצב זה גם השלכות בריאותיות קשות. חוקרי אוניברסיטת אוקספורד מצאו כי שיעור נשאי האיידס בקרב גברים הומוסקסואלים באפריקה שמדרום לסהרה גבוה פי עשרה מזה של גברים הטרוסקסואלים. החוקרים קבעו כי הדבר נובע מ"חוסר נכונות תרבותית, דתית ופוליטית לקבל אותם כחברים שווים בחברה".מבין מדינות אפריקה החברות באומות המאוחדות, 10 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית, 29 מדינות חתמו נגד ההצהרה ו־15 מדינות נמנעו.

כיבוד אב ואם

כיבוד אב ואם היא מצוות עשה דאורייתא, הדיבר החמישי בעשרת הדיברות.

מצוות כיבוד אב ואם היא מאותן מקצת מצוות שהתורה פירטה בהן את שכרו של המקיים מצווה זו כפי המופיע בהמשך הפסוק: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך".

באחרונים חקרו בגדר מצווה זו האם היא מצווה שבין אדם למקום או מצווה שבין אדם לחברו.

כיסא חשמלי

כיסא חשמלי הוא מתקן ששימש בארצות הברית במהלך המאה ה-20 להוצאה להורג של פושעים שנגזר עליהם עונש מוות. השימוש הראשון בכיסא חשמלי היה בסוף המאה ה-19, ונראה שעם פרוס המאה ה-21 הולך ונעלם השימוש באמצעי זה לטובת זריקת רעל. הכיסא החשמלי שימש להוצאות להורג גם בפיליפינים.

להט"ב ואסלאם

יחס האסלאם ללהט"ב הוא תוצאה של מספר גורמים בהם ההיסטוריה התרבותית-חוקית של המדינות בהן יש רוב מוסלמי, פרשנויות לפסקאות ספציפיות בקוראן וציטוטים המיוחסים לנביא מוחמד. הפרשנות הרווחת לפסוקי הקוראן מגנה את ההומוסקסואליות ולבוש בבגדי המגדר ההפוך ("קרוס-דרסינג"). פרשנות זו דומה לפרשנויות של דתות אברהמיות כמו היהדות והנצרות. לפי חדית' משכב זכור שקול לניאוף של הגבר האקטיבי והפאסיבי כאחד.הקוראן מספר את הסיפור של "אנשי לוט" (תושבי סדום ועמורה), שנמחו בזעמו של אללה כי עסקו ב"תאוות בשרים" בין גברים.

מלומדים גדולים באסלאם, כמו שייח' אלאסלאם אימאם מאליכ ואימאם שאפי, קבעו שהאסלאם אוסר על הומוסקסואליות והכריזו על עונש מוות לכל אדם שיורשע בכך. פעילות הומוסקסואלית נחשבת לפשע והיא אסורה ברוב המדינות המוסלמיות. במשטרים האסלאמיים באיראן, מאוריטניה, ערב הסעודית, סודאן ותימן, דינה של פעילות הומוסקסואלית הוא מוות. בניגריה ובסומליה עונש המוות קיים רק בחלק מהאזורים. העונש החוקי ל"מעשה סדום" משתנה בין אסכולות משפטיות: חלק קובעות עונש מוות וחלק קובעות עונשים פחותים יותר כמו כליאה. במדינות מוסלמיות חילוניות יותר כמו אינדונזיה, ירדן וטורקיה, זהו אינו המקרה.

בניגוד למקורות וביטויי יחס שלילי אלו, נושאים הומוארוטיים הופיעו גם בשירה ובספרות מוסלמית מתקופת ימי הביניים ואילך. מקורות אלו דווקא העלו על נס את האהבה בין גברים, ולמעשה ביטויי אהבה אלו היו שכיחים יותר במקורות מביטויי אהבה לנשים.

מאסר עולם

מאסר עולם הוא גזר דין של מאסר לכל החיים המוטל על המורשעים בעבירות חמורות ביותר, לרוב בגידה או רצח. בפועל, נהוג לקצוב את עונש המאסר למספר מוגבל של שנים. במרבית המדינות זו צורת הענישה החמורה ביותר (הענישה החמורה ממנה, עונש מוות, קיימת בחלק קטן מהמדינות).

מידע מסווג

מידע מסווג הוא מידע שנקבע על ידי בעליו ככזה שאין לגלותו לציבור, משום שחשיפתו עלולה לפגוע בארגון שהמידע בבעלותו. הסיווג מהווה חלק מפעילות ביטחון מידע של הארגון. סיווג מידע נפוץ בארגונים ביטחוניים, כגון צבא, בהם המניע העיקרי לסיווג הוא הגנה מפני פגיעה בביטחון המדינה. הסיווג מקובל גם בארגונים עסקיים, בהם שמור מידע המהווה סוד מסחרי, או שיש להגן עליו מסיבות אחרות (למשל, לשם הגנת הפרטיות).

איסוף מידע סודי וניתוחו הם מטרותיהם העיקרית של ארגוני מודיעין, המשתמשים לצורכי השגתה בשלל אמצעים ושיטות. הצבא וגורמי ביטחון אחרים, בעיקר אלה העוסקים בסיכול ריגול, משקיעים מאמץ רב בהתגוננות מפני ביון.

חשיפתו של מידע צבאי מסווג, ובפרט מסירתו בזדון לאויב, נחשבים בישראל לעבירה פלילית שהעונש בגינה עשוי להיות חמור ביותר, עד כדי עונש מוות.

ממשל צבאי

ממשל צבאי הוא שלטונו המאורגן של צבא באוכלוסייה אזרחית, בדרך כלל לאחר מלחמה וכיבוש. לרשות הממשל עומדת מערכת משפטית, הכוללת חוקים, תקנות ומוסדות, והיא מופעלת על ידיו.

ממשל צבאי מונהג בנסיבות הבאות:

הפיכה צבאית, שבה משתלטים קציני צבא על השלטון במדינה כלשהי.

תפיסה לוחמתית או כיבוש של שטח בידי צבא של מדינה זרה.

החלטה של ממשלה חוקית להעביר חלק מסמכויותיה לצבא הכפוף לה, עקב מצב חירום או משיקולים אחרים.ממשל צבאי מתאפיין בקשיחות יחסית, ובשיתוף מועט (אם בכלל) של הציבור הנשלט בהחלטות השלטון. כמו כן, בממשל צבאי אין הפרדת רשויות מלאה. מאז מלחמת העולם השנייה רואה הקהילה הבינלאומית בממשל צבאי כורח בל-יגונה שנועד למצבי חירום בלבד ואשר יש לסיימו במהירות האפשרית.

ממשל צבאי מבטל תמיד חלק מזכויות האזרח. ממשל כזה מגביל את זכות הקניין, את חופש התנועה, מקצר הליכים משפטיים מקובלים, מחמיר את הענישה, ולפעמים אף מחמיר את נטל המיסים. במדינות רבות, הממשל הצבאי מטיל עונש מוות גם על פשעים שעליהם בדרך כלל לא מוטל עונש כזה.

במדינות רבות ממשל צבאי אוכף חוקים מיוחדים, למשל עוצר. לעיתים קרובות, בממשל כזה, מערכת המשפט מוכפפת לצבא, כך שגם אזרחים נשפטים בבתי דין צבאיים. ממשל צבאי עשוי להנהיג מעצרים בלא משפט, ולהשעות צווי הביאס קורפוס.

סקילה (עונש מוות)

סקילה או סקילה באבנים היא שיטה להוצאה להורג באמצעות רגימת אדם כפות באבנים עד להמתתו.

הסקילה היא פעולת הריגה איטית, מכאיבה ומשפילה ביחס לשיטות הריגה אחרות. היא מתבצעת על ידי קבוצה של בני אדם באופן שבו לא ניתן לייחס את ההריגה לאדם מסוים.

קיימים הבדלים בין שיטות הסקילה בתקופות שונות ובין עמים ותרבויות שונים. בחלק מהתרבויות נוהגים לקבור את הנידון בבור עד למותניו או עד לחזהו כך שפלג גופו העליון יזדקר מהקרקע ויהיה חשוף לפגיעת אבנים שיושלכו אליו. בחלק מהתרבויות נהוג לקבוע את גודל האבנים שישמשו לסקילה בהתאם למהירות ההמתה הנדרשת. בחלק מהשיטות מנוהל תהליך הסקילה על ידי איש דת, שמפקח שהעונש יבוצע על פי הכללים. בחלק מהתרבויות נהוג להלביש את הנידון למוות בלבוש מסורתי.

רצח

רצח הוא מעשה של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, המוגדר בחוק כל המדינות ובחוק הבינלאומי כפשע[דרוש מקור]. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל. ככלל שיעור ההחרגות (כלומר מקרי הרג אדם מכוון שאינו נחשב לרצח) נמצא בסימן ירידה מתמשכת, אך קיימים יוצאי דופן רבים.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

תא גזים

תא גזים הוא מבנה או מתקן אטום אשר אליו מחובר מנגנון להזרמת גזים רעילים לצורך המתה של בני אדם או בעלי חיים.

ערכים העוסקים בענישה
ענישה ענישהענישה בישראל • ענישה במדינות העולם
סוגי ענישה חרם חברתי • מבחן וטיפול בקהילה • קנס • פיצוי הקורבן • מאסר עולםעבודות שירותמעצר מנהלימאסרבית סוהרענישה גופניתגלות • עונש מוות
גופי הטלת ענישה בית משפטבית דין צבאידין משמעתיבית דין שדהמשפט חבריםחבר מושבעיםחבר מושבעים גדולוואר דיראיון על ידי מושבעים
מקור הסמכות לענישה חוק • תקנון • משמעתמצווה
תופעות המצריכות ענישה סטייה חברתיתעבירה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.