עוני

עוני הוא מצב שבו אין לאדם, למשפחה או לקבוצת בני אדם המהווים יחידה כלכלית אחת די אמצעים לקיים את עצמם, או לחלופין, מצב שבו אדם, משפחה או קבוצה נאלצים להסתפק ברמת חיים נמוכה במידה רבה מזו של יתר האנשים בסביבתם הקרובה. המצב הראשון מכונה "עוני מוחלט" בעוד האחרון מכונה "עוני יחסי".

Thomas kennington orphans 1885
יתומים – תומאס קנינגטון

מדידת עוני

ברוב המדינות מקובל למדוד את שיעור העוני כחלק מהסטטיסטיקה הכלכלית הרגילה. ישנן כמה שיטות למדידת עוני:

  • קביעת סף הכנסה הנמוך במידה רבה מהכנסתם של רוב תושבי המדינה, ובדיקת שיעור האנשים שהכנסתם נמוכה מהסף. שיטה זו מודדת "עוני יחסי", כך ששיפור משמעותי של כלל האוכלוסייה בשיעור שווה, לא ישנה את אחוז העניים בה. זו השיטה המקובלת בישראל וברוב מדינות העולם. בישראל 'קו העוני' מוגדר כ-50% מההכנסה החציונית. החלק מבמדינות המפותחות מוגדר 'קו העוני' כ-60% מההכנסה החציונית. החישוב בישראל ובמדינות המפותחות נעשה לפי מספר ה"נפשות הסטנדרטיות" במשק בית, ולכן קו העוני לאדם יחיד נמוך משמעותית מקו העוני למשפחה שבה שלושה ילדים. עם זאת, החישוב לוקח בחשבון יתרונות לגודל בצריכה, ומשכך קו העוני במשפחה עם ארבע נפשות אינו שווה לארבע פעמים קו העוני של נפש אחת, והוא נמוך ממנו באופן משמעותי.
  • קביעת "סל מוצרים" שנחשבים בעיני רוב תושבי המדינה להכרחיים לצורך קיום אורח חיים תקין, ובדיקת שיעור התושבים שהכנסתם נמוכה מכדי לקנות את "סל המוצרים" הזה. שיעור העוני הנמדד בשיטה זו קרוב יותר להגדרת "עוני מוחלט". קביעת המוצרים ההכרחיים נעשית ביחס למקובל במדינה המסוימת.
  • קביעה שרירותית של סכום כסף נמוך מאוד, ובדיקת שיעור האנשים שהכנסתם נמוכה ממנו. שיטה זו מודדת "עוני מוחלט" והיא מקובלת במדידות בינלאומיות, שבהן קשה להגדיר מהו "סל מוצרים" הכרחי. הסף המוגדר כ"עוני מוחלט" על ידי האו"ם הוא הכנסה יומית של שני דולר אמריקאי (7-8 שקלים חדשים בשנת 2012).

עשויה להתקיים חפיפה רבה בין המדידות בשיטה הראשונה (עוני יחסי) ובין המדידות בשיטה השנייה (לפי סל מוצרים בסיסי). מחד, קביעת אופן חישוב רף ההכנסה לקביעת העוני היחסי נעשה לאור מה שנתפס כהכנסה הנדרשת לסיפוק צרכיו הבסיסיים של האדם באותה מדינה ולא ביחס למדינות אחרות. מאידך, גם "סל המוצרים" הבסיסי הוא, במידה רבה, תוצר של יחסיות חברתית. בחברה עשירה יתפסו יותר שירותים כהכרחיים מאשר בחברה ענייה. זאת ועוד – בחברה עשירה יש ציפיות שונות מהאדם לעומת חברה ענייה. לדוגמה, בחברות עניות הקשר של האזרחים עם רשויות המדינה עשוי להתבצע באמצעים פשוטים כגון שליחת מכתבים או שליחת שליחים, בעוד שבחברה עשירה יצפו רשויות המדינה כי האזרחים ישתמשו בטכנולוגיות מתקדמות יותר כגון טלפונים ורשתות מחשבים. לפיכך אזרח בחברה עשירה, שידו אינה משגת לשלם עבור שירותי טלפון, ייחשב עני ואף מוגבל, בעוד שאזרח במצב דומה בחברה ענייה לא ייחשב עני וכמובן לא ייחשב מוגבל.

לעומת זאת, עשוי להתקיים פער ניכר בין המדידה בשיטה היחסית ובין המדידה בשיטת "העוני המוחלט". למשל, לפי הסף המוחלט של האו"ם, 2 דולר ליום, אין בישראל עניים כלל, בעוד ששיעורם רב במדינות נחשלות מן העולם השלישי.

השיעור הנמדד של עניים מתוך האוכלוסייה תלוי גם בחלוקת העולם לאזורים (או לתת-אוכלוסיות) המשמשים לצורך מדידת העוני. אם, בקיצוניות אחת, מודדים "עוני יחסי" בכל העולם, כאשר כלל אוכלוסיית העולם מהווה קבוצה אחת – אין למעשה הבדל בין מדידת "עוני יחסי" לבין מדידת "עוני מוחלט". במקרה זה, נמצא כי במדינות המפותחות אין עניים כלל ואילו במדינות הנחשלות ביותר – התושבים הם עניים ברובם הגדול. אם, לעומת זאת, נחלק את העולם ליחידות קטנות, ייתכן שנמצא כי שיעור העניים בשכונה עשירה כמו סביון (כאשר העוני נמדד על יסוד ההכנסה החציונית בסביון) גבוה בהרבה משיעור העניים בשבט אפריקני נידח (כאשר העוני נמדד על יסוד ההכנסה החציונית שם).

דוגמה ממשית לבעיתיות הקשורה בשיטת המדידה היחסית היא איחוד גרמניה. גרמנים רבים בגרמניה המזרחית, שנמצאו לפי ההגדרה היחסית מעל ל"קו העוני" לפני האיחוד, לאחר האיחוד הם נמצאו מתחת ל"קו העוני" ולכן הוגדרו כעניים מיד לאחריו. לעומת זאת, עניים רבים בגרמניה המערבית חדלו מלהיות עניים מיד לאחר האיחוד. אמנם, ניתן להסביר זאת בכך שהרגשתם של תושבי המזרח השתנתה עם האיחוד והם הרגישו עצמם עניים יותר (והיפוכו של דבר בתושבי מערב גרמניה). נראה גם שאיחוד גרמניה גרם לעליה מיידית בשיעור הכולל של העניים בגרמניה, לפני שחל שינוי ממשי במצבם הכלכלי של התושבים.

Jakarta slumlife55
נער עני מחפש דברים בעלי ערך בערימת זבל בג'קארטה (אינדונזיה)

הקושי במדידת עוני נובע מהצורך לתרגם את רמת החיים למונחים כספיים, בעוד חלק ניכר מהשירותים שאנשים נותנים אלה לאלה, לרבות שירותים הניתנים על ידי המדינה, אינם נמדדים בכסף. בשיטת המדידה המקובלת (קו עוני של 50% מן ההכנסה החציונית, מתוקנן בגודל המשפחה) ובשיטות דומות אחרות, עשויים מספר העניים ושיעורם מכלל האוכלוסייה להשתנות במידה ניכרת על פי השיטה בה מחלקת המדינה סיוע לנצרכים. למשל, אם במקום להעניק שירותים רפואיים והטבות לא-כספיות אחרות, תיתן המדינה תוספת הכנסה כספית השקולה כנגד אותם שירותים – צפוי השיעור הנמדד של העניים לרדת במידה רבה (ולהפך, כאשר ימירו תמיכה כספית בתמיכה לא-כספית). נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, אף טען כי בשל בעיית המדידה עליית שיעור העניים בישראל אינה עובדה מוכחת[דרוש מקור: 12 באוגוסט 2018]. מאידך, דוח של המוסד לביטוח לאומי[1] מעלה כי גם בשיטת מדידה חלופית, השונה מזו המקובלת, נותר שיעור העוני בישראל בעינו. על-פי הדוח החלופי, העוני נמדד לפי סכום-סף של הוצאות הכרחיות למשפחה, תוך התחשבות בבעלות על רכוש והטבות לא-כספיות מסוימות.

קושי נוסף במדידת העוני הוא הצרכים השונים של אנשים שונים. אדם נכה, למשל, זקוק לשירותים רפואיים במידה רבה יותר מאדם בריא, ולפיכך עליו להיות בעל הכנסה גבוהה יותר כדי להשיג את רמת החיים של האדם הבריא.

מדינת הרווחה

עוני התקיים בחברה האנושית במשך אלפי שנים, כשהוא מעוגן בדרך כלל בחסמים חוקיים, כלכליים וחברתיים חזקים. העוני נתפש כגזירת גורל, חלק מהסדר החברתי, עונש על חטא, תוצר של חוסר רצון או יכולת של עניים, או כתוצאה של ניצול ושלילת אפשרות ההיחלצות מעוני על ידי בעלי מעמד רם בחברה. בהתאם, ניסו במדינות שונות להתמודד עם העוני באמצעות מתן צדקה, 'חינוכם' של העניים, הכשרה מקצועית וכפיית עבודה; ואילו במקומות אחרים, או לעיתים במקביל, דגלו רבים במהפכה שתשנה את סדרי החיים הישנים או, במיוחד בחברות בהן הייתה חלוקה נוקשה לקאסטות, בהטפה לקבלת העוני כברכה או כמצב רצוי וטבעי יותר לאדם.

עם ביטול החסמים החוקיים בחלק ממדינות המערב במאה ה־19, והיחלשותם של חסמים חברתיים וכלכליים, החלו רבים, ובהם קובעי מדיניות, לטעון כי ניתן להתגבר על העוני באופן מוחלט או כמעט מוחלט באמצעות רפורמות כלכליות וחברתיות.

צעדים אלו זכו למימוש ראשוני במערב החל מסוף המאה ה-19, במיוחד בבריטניה, והחל משנות השלושים של המאה ה-20 במדינות שונות במערב. הצעדים השונים שננקטו היו בעיקר כינון מנגנוני פנסיה לעת זקנה, דמי אבטלה מצומצמים, ולצדם גיוס מספר גדול של אנשים לפרויקטים של עבודה יזומה ולשירותים צבאיים וצבאיים למחצה. עם זאת, הצטרפות לשוק העבודה איננה מחלצת בהכרח ממעגל העוני, וקיימת תופעה ידועה של עובדים עניים.

עם תום מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד החל בשנות השישים, כוננו ברוב מדינות המערב רפורמות כלכליות וחברתיות שזכו לכינוי "מדינת הרווחה". צעדים אלו נתפשו כשלבים אחרונים ב"מלחמה בעוני" (כסיסמתו של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון). הרפורמות השונות כוונו להתמודד עם שתי הבעיות העיקריות, לתפישתם של הוגי המדיניות: משאבים כלכליים והשכלה. לשם כך, נעשו צעדים כדי להגדיל את הכנסתם של עניים באמצעות הגדלה ניכרת של התגמולים המוענקים למי שהוגדרו עניים; ולצמצם את החסמים לשיפור השכלתם באמצעות צמצום שכר הלימוד או אפילו הצעת אפשרות ללמידה או קבלת הכשרה מקצועית בחינם.

יש הטוענים כי תופעת לוואי לא רצויה של הכלים של מדינת הרווחה, המיועדים לאפשר לעני להיחלץ ממעגל העוני, היא מלכודת הרווחה – מצב שבו מערכות המיסוי והרווחה במדינה יוצרות תמריץ לאזרחים להישאר תלויים בתשלומים שהם מקבלים ממערכת הרווחה.

עניים כקבוצה חברתית

Jakarta slumlife22
בית ארעי בשכונת עוני באינדונזיה

אפשר לחלק את אלו שנמצאים מתחת ל"קו העוני" לשתי קבוצות: הראשונה היא של אלו הסובלים מעוני מזדמן, כלומר אלו שהגיעו אל מתחת ל"קו העוני" בעקבות פיטורים, מחלה, תאונה או סיבות דומות, ויעלו מעליו עם חלוף הזמן והשתפרות הנסיבות האישיות. הקבוצה השנייה של העניים הם אלו הסובלים מעוני כרוני. אלו סובלים מעוני לאורך חלקים משמעותיים מחייהם, לעיתים מלידה ועד פטירה. במקרים רבים משפיע העוני הכרוני על כישורי החיים שהעניים מסוגלים להעניק לילדיהם, ואלו הופכים לעניים גם הם. תופעה זו נקראת עוני בין-דורי (שיעתוק מעמדי). סוג נוסף של עוני אפשר לכנות "עוני מעמדי", זהו מצב שבו חוקי המדינה או נורמות חברתיות מונעות מקבוצות מסוימות באוכלוסייה לעבוד בעבודות מסוימות, לקבל שירותים מסוימים וכדומה, ובכך כופים עליהן הכנסה נמוכה וחיי עוני. מצב זה מאפיין כיום קבוצות מיעוט בארצות שונות, אם כי בעבר הוא אפיין את החלוקה למעמדות באירופה הפאודלית.

תרבות העוני

לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה האם המשותף בין העניים רב דיו כדי להגדירם כקבוצה חברתית. ברור שאלו הסובלים מעוני מזדמן אינם שייכים לקבוצה זו, שכן הירידה בהכנסתם לרוב אינה מלווה בשינוי בסביבה החברתית או התרבותית שלהם. כיוון שעוני מזדמן לתקופה קצרה אינו מנתק את האדם מסביבתו החברתית, הרי שעדיין זמינים לו שירותים מסוימים, בעיקר שירותי חירום. לדוגמה, יהיה לו קל יחסית לקבל הלוואה מידיד או קרוב משפחה לשם טיפול רפואי או שירות חיוני אחר, ואף ייתכן שחלק מחבריו יסכימו להעניק לו שירותים שונים חינם מתוך התחשבות במצבו. לגבי הסובלים מעוני כרוני, קשה לומר שהכנסתם הנמוכה היא המגדירה את השתייכותם החברתית, אולם ההשלכות של מצבם הכלכלי בנוסף להיבטים אחרים, כגון השתייכות לקבוצה אתנית, עשוי לגבש אותם לקבוצה חברתית מובחנת בעלת תרבות או תת-תרבות משלה.

גישת 'תרבות העוני', שפותחה בשנות ה-60 בארצות הברית, בעיקר על ידי הסוציולוג אוסקר לואיס, טוענת כי העניים פיתחו לעצמם תרבות ייחודית, המבדילה אותם מהחברה הסובבת אותם. לפי גישה זו, התרבות של העניים נוצרת עקב הסתגלות לתנאי החיים המיוחדים בהם הם נתונים ולתנאים של מחסור. תרבות זו כוללת, בין השאר, מאפיינים של בטלה ועצלות, של מערכת משפחתית לא נורמטיבית המאופיינת בריבוי לידות מחוץ לנישואין, הסתמכות יתר על מערכת הרווחה ופעילות עבריינית גבוהה.

גישה מחקרית זו זכתה לביקורות רבות, בעיקר בשל העובדה שעולה ממנה שהעניים אשמים במצבם, הנובע מהתרבות שלהם.

התייחסות לקושי של העני להיחלץ מעוניו מופיעה כבר במאמר התלמודי: "בתר עניא אזלא עניותא" (העוני הולך אחר העני).

מעמד העוני

לאור הביקורת על גישת 'תרבות העוני', הציג הסוציולוג ויליאם וילסון את גישת מעמד העוני. כפי שעולה משמה של גישה זו, היא מאפיינת את העניים לא על פי תרבותם, שהיא פרמטר אישי, אלא לפי המעמד שלהם, פרמטר מבני, המצביע על גורמים מבניים להתנהגות שונה של העניים. וילסון מדגיש את חשיבותה של הסביבה בה חיים העניים לעוניים.

וילסון התמקד בשכונות העוני של הערים הגדולות בארצות הברית, וטען כי העובדה כי רבים מהעניים אוחזים בנורמות שונות ואף הפוכות מאלו של החברה הסובבת אותם נובעת מהמאפיינים ומהאילוצים של שכונות אלו.

השקפות על עוני

לתרבויות שונות השקפות שונות לגבי הגדרת העוני, המקורות והסיבות לעוני, והדרכים להתמודד עם העוני (כתופעה שיש להסכין עימה או לנסות להאבק בה).

עוני בהלכה

במקורות היהודיים ישנן מספר התייחסויות לנושא העוני, רבות בהקשר של צדקה, תמיכה בנזקקים ומתנות עניים. במסכת פאה, פרק ח', משניות ז' - ט', נאמר:

(משנה ז') אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן, נותנין לו פרנסת לינה; שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא ייטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה...

(משנה ח') מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתיים חסר דינר... הרי זה ייטול; היו ממושכנין בכתובת אשתו לבעל חובו, הרי זה ייטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

(משנה ט') מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול. ..

המשנה מגדירה כמה רמות של עוני. ישנו העני שאין לו אפילו מזון ליום אחד, "שתי סעודות". עני כזה רשאי ליהנות מן התמחוי. הדרגה השנייה היא מי שאין לו מזון לשבוע, "מזון ארבע עשרה סעודות"; עני זה רשאי לקבל מן הקופה. הדרגה מעל היא מי שאין לו 200 זוז, והוא רשאי ליטול מן הצדקה. עני נחשב גם מי שיש לו רכוש, אך רכוש זה ממושכן לפדיון כתובת אשתו או להחזר חוב. בנוסף, העני אינו נדרש למכור את כל רכושו. מאידך, אדם שיש לו 50 זוז, אך הוא עושה בהם סחורה - אדם כזה אינו נחשב לעני.

במבט ראשון, נראה כי שתי הגדרות אלו מתייחסות למצב של עוני מוחלט, אלא שהטור בחלק יו"ד סימן רנ"ג מסיים את דבריו בקביעה "והכל לפי המקום והשעה", קרי: הגדרות אלו אינן מעידות בהכרח על עוני מוחלט אלא על המצב בתקופת חז"ל ומשתנות בהתאם לנסיבות.

בנוסף לכך אנו מוצאים הגדרה נוספת של עוני "עוני סוביקטיבי"; הגמרא במסכת כתובות סז מספרת על עניים שירדו מנכסיהם וקיבלו צורכי מותרות שאליהם היו רגילים (כגון: סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן ליטרא בשר ויין).

בהלכה נכללות מצוות אחדות שנועדו לסייע לעניים. מצוות אלה כוללות:

  • מתנות עניים: חיוב להשאיר חלק מהיבול לעניים או למוסרו לעניים. רוב החיובים במתנות עניים חלים על בעלי השדות.
  • מעשר עני: מופרש בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, במקום מעשר שני, וניתן כמתנה לעניים.
  • צדקה: חובה לתת לעני עזרה חומרית עד סיפוק כל צרכיו.
  • הלוואה: נתינת הלוואה ללא ריבית לעניים.
  • מצוות שמיטה: במסגרת שמיטת הקרקעות ושמיטת החובות, התאפשר לעניים לקחת אוכל מהשדות, כמו כן היו חובותיהם נמחקים.
  • יובל: אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות (אמצעי הייצור העיקרי) שנמכרו לבעליהן המקוריים, כל ההלוואות נמחקות וכן משוחררים כל העבדים. כך, בכל דור, ניתנת אפשרות לאדם "להתחיל מחדש".

על התמיכה הראויה לעני נאמר ב"שולחן ערוך":

כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס, ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד. לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה.[2]

עוני בסוציאליזם

ראו גם

לקריאה נוספת

  • איל פלג אתגר העוני של המשפט המינהלי, הוצאת רסלינג - הסדרה למשפט וחברה, 2013.
  • רוני סטריאר, איזיקוביץ, צ., בוכבינדר, א. (2011). פני העוני: על חווית העוני של עובדים בישראל. דווח מחקר, אוניברסיטת חיפה והמוסד לביטוח לאומי.
  • Lewis, Oscar (1969). The Culture of Poverty. In: Daniel P. Moynihan (Ed.), On understanding poverty: Perspectives from the social science (pp 187-200). New York: Basic Books
  • Wilson, William J. (1987). The Truly Disadvantaged. Chicago, IL: University of Chicago Press

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מירי סבג-אנדבלד, ממדי העוני במדידה מצד ההוצאות 2002–2003, אפריל 2005
  2. ^ רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה. סימן רנ: כמה ראוי ליתן לכל אחד, באתר "דעת"
אבטלה

בכלכלה, אַבְטָלָה היא מצב שבו אדם המסוגל לעבוד ורוצה בכך אינו מצליח למצוא עבודה תמורת שכר. מקובל להבחין בין מובטל, בעל כושר עבודה המעוניין לעבוד ואינו מצליח למצוא עבודה תמורת שכר, לבין בלתי מועסק, בעל כושר עבודה שאינו עובד ואינו מעוניין בעבודה, ומבקש עבודה, המחפש עבודה באופן פעיל.

נהוג למדוד אבטלה לפי שיעור האבטלה – מספר כלל האנשים שאינם עובדים אך מעוניינים לעבוד וזמינים לעבוד, מחולק בכלל כוח העבודה. קיים קושי בהגדרת אדם המסוגל ויכול לעבוד, עקב קשיים בליקוט נתונים.

אבן חן

אבן חן (מכונה גם אבן טובה), בהגדרתה הרחבה, היא סלע, מינרל או מאובן נדיר, יפה במיוחד ובעל ערך כספי רב לאחר עיבודו. היא משמשת לרוב כתכשיט, עיטור או קישוט. מאז ומתמיד נמשך האדם לאבני חן עקב יופיין ונדירותן ויצר מהן תכשיטים, פסלים וקישוטים. בדרך כלל נמצאות אבני החן בסלעים במעמקי האדמה או בנהרות ובנחלים.

אבני חן מוגדרות לפי הקשיות שלהן. קשיות מוגדרת על פי סולם מוס המגדיר קשיות על רצף מ1 עד 10 כאשר הקשה ביותר הוא 10 והרך ביותר הוא 1. לדוגמה: היהלום מוגדר כ-10 וטלק מוגדר כ-1. ככל שהאבן יותר קשה היא מוערכת יותר מבחינה כספית. אבנים בדרגת קשיות 7 בערך נחשבות לאבני חן, כמו הקוורץ, הטורקיז, האכטיס, האחלמה, הנפך, הירקן, הטופז ועוד.

יש אבני חן כגון היהלום, ברקת, אודם וספיר שיש להם מבנה גבישי, בעל סידור מחזורי ארוך טווח של אטומי החומר, המקנה לאבנים את צורותיהן הייחודיות ואת אופן השתקפות האור בהן.

האבנים היקרות מקבלות את צבען מריכוז התחמוצת המתכתית שבהן. הן מצויות בעיקר בסלעי פרץ וצפחה, ולעיתים גם בסלעי משקע. ריכוזים גבוהים יחסית של אבני חן נמצאים בדרום אפריקה, גרמניה, ברזיל, מקסיקו, טיבט ובארצות רבות אחרות. כאשר האבנים הן במצבן הטבעי הן נראות כמו אבנים רגילות. לאחר שמקלפים את קליפתם העשויה ממינרלים, ומלטשים אותם, מגלים את האבן המבריקה הנמצאת בפנים. ערכה הכספית של האבן נקבע על פי משקלה בקרטים. זיהויה של אבן החן נקבע על ידי מומחים שיודעים להבחין בין סוגי המינרלים. ניתן ליצור אבני חן כאבני האודם, הברקת, הספיר והיהלום באופן מלאכותי.

ביהדות, שובצו אבני חן בגדי הכהונה שלבש הכהן הגדול בזמן עבודת הקודש במשכן ובבית המקדש. בחושן היו משובצות תריסר אבני חן, כמספר שבטי ישראל: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שהם, ישפה. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים אנכיים, ועל כל אבן היה חקוק שם של אחד משבטי ישראל. גם על כתפות האפוד שובצו שתי אבני שוהם. (ספר שמות פרק לט, פסוקים ו-ז, י-יד, בהתאמה)

עם השנים, ייחס האדם לאבני חן סגולות ותכונות שונות, והן תפסו ועדיין תופסות מקום רב בדתות ובאמונות טפלות שונות.

בקברים קדומים נקברו עם המת לעיתים גם אבנים יקרות. את האבנים האלו מצאו הצלבנים בימי הביניים ולקחו אותם לאירופה, שם ייחסו לאבנים האלו כוחות קסם. לדוגמה, אבן הספיר נחשבה כמגנה מפני עוני. רק היהלום, האודם, הספיר, הברקת, האופאל והאחלמה נחשבו לאבנים טובות ממש, וכל השאר נחשבו רק לאבנים טובות למחצה, או אבנים נחותות יותר.

בית תמחוי

בית תמחוי הוא מסעדה המשמשת למתן ארוחות, בחינם או במחיר מזערי, לנזקקים שאין ידם משגת לרכוש מזון לעצמם.

בלשון חז"ל המילה תמחוי מתארת קערה גדולה עבור תבשילים שונים שהכניסו נדבנים לתוך הקערה עבור העניים , וכבר הם השאילו אותה לכינוייה את מגבית המצרכים הקהילתית. שימוש שנעשה במגשיות מסוג זה לחלוקת אוכל לנזקקים, היה ביסוד השם "בית תמחוי".

בתי התמחוי מנוהלים על בסיס התנדבותי והפעלתם מבוססת על תרומות כספיות ותרומות של עודפי מצרכים ותבשילים (ממסעדות, מאולמי חתונות וכדומה). הניהול אינו אחיד וגם השיטה אינה זהה בכל המקומות. התלות בתרומות ספורדיות גורמת לכך שפעילות בתי התמחוי אינה מובטחת ועלולה להקטע בגלל חוסר באמצעים.

גטו

גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה.

בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

הו צ'י מין סיטי

הו צ'י מין סיטי (בוייטנאמית: Thành phố Hồ Chí Minh (מידע • עזרה); לשעבר סייגון) היא העיר הגדולה ביותר בווייטנאם. היא הייתה בירת דרום וייטנאם מ-1954 ועד 1976. שמה שונה בשנת 1976 להו צ'י מין סיטי, על שם מייסד וייטנאם החדשה. היא שוכנת על גדתו המערבית של נהר סייגון.

אוכלוסייתה של העיר מונה 8,426,100 נפש (נכון ל-2016). העיר הו צ'י מין סיטי מתפתחת במהירות בשנים האחרונות, ולצד מעמד של מתעשרים חדשים, יש בה גם משכנות עוני ועזובה רבים.

העולם השלישי

מדינות "העולם השלישי" הוא כינוי למדינות שאינן מפותחות מבחינה כלכלית. רובן נמצאות ביבשת אפריקה, אך חלקן גם באסיה ובדרום אמריקה. מקור הכינוי הוא בגוש המדינות הבלתי מזדהות שבימי המלחמה הקרה לא היו מזוהות עם הגוש הקומוניסטי ("העולם השני"), ולא עם מדינות המערב בעלות הכלכלה החופשית ("העולם הראשון"). כיום מקובל יותר השימוש במונח "מדינה מתפתחת", וזאת בהשוואה למדינה מפותחת.

למדינות "העולם השלישי" מספר מאפיינים דומים:

ברובן מתקיים משטר אוטוריטרי, דיקטטורי או מלוכני.

שחיתות שלטונית במידה רבה יחסית.

שירותי בריאות מינימליים, שיעור תחלואה גבוה בקרב האוכלוסייה, תוחלת החיים נמוכה ושיעור תמותת תינוקות גבוה.

שיעורי ילודה גבוהים, אשר יחד עם תוחלת החיים הנמוכה, יוצרים פלח רחב של אוכלוסייה צעירה.

רמת הכנסה לנפש נמוכה.

אחוזי האבטלה גבוהים מאוד; לחלופין, שיעור עובדים במשכורות נמוכות גבוה במיוחד.

שיעורי אלימות גבוהים.ישנם חוקרים (כגון עמנואל ולרשטיין), המתנגדים לניתוח הפוליטי של "עולם ראשון" מול "עולם שלישי", שכן לטענתם המדינות, אותן מזהים בדרך כלל כ"חברות", אינן אלא יחידות משנה בתוך מערכת עולמית בלתי שוויונית. במערכת זו ההתפתחות הכלכלית, המבנה החברתי ודפוס המשטר נובעים דווקא ממערכת היחסים הכוללת ומן המיקום היחסי בתוכה, ולא מתוך התפתחויות "אימננטיות" לכל אחת מיחידות המשנה; על כן הציע ולרשטיין ניתוח פוליטי של מסגרת מאוחדת של ליבה מול פריפריה.

ויליאם איש אוקאם

ויליאם איש אוקאם (באנגלית: William of Ockham; בסביבות 1285 – 1347) היה נזיר פרנציסקני ופילוסוף אנגלי, מאוקאם, כפר קטן במחוז סארי שבדרום מזרח אנגליה.

ויליאם הקדיש עצמו לחיי עוני קיצוני ומינימליסטיות. הוא היה מראשוני הנומינליזם, ויש המחשיבים אותו כאבי האפיסטמולוגיה המודרנית והפילוסופיה המודרנית ככלל, עקב טענתו כי רק הפרטים הם שקיימים, בניגוד לכללים האוניברסליים או הצורות, וכי כל הכללים האוניברסליים הם תוצאה של הפשטה של הפרטים, שנעשית על ידי המוח האנושי, ואין להם קיום מחוץ למחשבה. אוקאם נחשב גם כאחד מהלוגיקנים הגדולים של כל הזמנים.

ויליאם איש אוקאם דגל ב"אונטולוגיה פרסימונית", כלומר בצמצום מספר הישויות. לאחר שמת בשנת 1347 עוד טרם פרצה המגפה השחורה, התפרסם אוקאם בזכות תרומתו למדע, הידועה כ"תערו של אוקאם" (Occam's razor): ה"תער" קובע, כי אם שתי תאוריות או שני הסברים מתחרים ביניהם, וכל שאר הדברים שווים, אזי סביר שההסבר הפשוט יותר הוא הנכון. ויליאם ניסח זאת כך: pluralitas non est ponenda sine necessitate (אין להניח ריבוי בלא צורך). רעיון זה מצא את מקומו במגוון שימושים פילוסופיים ומדעיים.

ויליאם איש אוקאם נקרא לאביניון על ידי האפיפיור יוחנן ה-22 ב־1324 והואשם בכפירה. הוא נשאר שם ארבע שנים תחת מעצר בית למעשה, בזמן שהוראתו וכתיבתו נחקרה. בתקופה זו, לבקשת האח מיכאל מצ'זנה, ראש המסדר הפרציסקני, חקר ויליאם איש אוקאם את הוויכוח בין האפיפיור לבין הפרנציסקנים לגבי הדוקטרינה של עוני השליחים, נקודה שהייתה מרכזית לדוקטרינה הפרנציסקנית אך האפיפיורות התנגדה לה. אוקאם הגיע למסקנה כי האפיפיור המכהן הוא כופר, עמדה שהוא ניסח בכתב. לפני שהגיעו למסקנה לגבי מעמדה של הפילוסופיה שלו, ברח ויליאם איש אוקאם מאביניון ב־26 במאי 1328, יחד עם מיכאל מססנה ועוד כמה נזירים. הם ביקשו את הגנתו של לודוויג הרביעי בבוואריה. לא ידוע אם הוא הוחרם לאחר הביקורת שהעביר על האפיפיור.

את שארית חייו העביר ויליאם איש אוקאם בכתיבה על עניינים פוליטיים ועל היחס בין הסמכויות והזכויות של הרשויות הרוחניות והארציות. הוא מת במנזר במינכן שבבוואריה, גרמניה, כתוצאה ממחלת הדבר.

חסר בית

חסר בית, דַּר רְחוֹב, מחוסר בית, או מחוסר דיור (באנגלית: Homeless - הוֹמְלֶס) הוא אדם ללא קורת גג קבועה, בדרך כלל על רקע מחסור כלכלי. המונח "חסרי בית" עשוי לכלול אף מגזר באוכלוסייה אשר לן במקלטים לחסרי קורת גג, המופעלים על ידי גופים פרטיים או ציבוריים. מספר קטן של חסרי בית בוחרים באורח חיים זה. על פי הערכות, בתחילת המאה ה-21 חיו בעולם כ-100 מיליון איש חסרי קורת גג. יש הרואים במונח "חסר בית" מונח שאינו מבוסס באופן בלעדי על בעיית חוסר דיור, אלא מכיל אף מרכיבים רגשיים, חברתיים ופסיכולוגיים בעלי חשיבות.

טרור

טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות. בין השאר, טקטיקת הטרור מושתתת על הפעלת לחץ על ממשלים ועמים, תוך חתירה לשינוי מדיניות ואף להפלת משטרים. החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג טרור. כך למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה "טרור מדינתי". מעשה הפוגע באזרחים בניגוד לדיני המלחמה מוגדר לרוב כפעולת טרור. פיגועי 11 בספטמבר, בהם נרצחו קרוב ל-3,000 בני אדם, נחשבים לפעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה (אם אין מחשיבים מעשי אלימות של מדינות נגד אזרחים כפעולת טרור).

מדינה מתפתחת

המונח מדינה מתפתחת מציין, באופן כללי, מדינה שבה קיימת רמה נמוכה של רווחה חומרית לתושביה, כגון של תשתיות, טכנולוגיה, השכלה, כלכלה, בריאות, ושירותים. עם זאת, אין הגדרה יחידה המקובלת בכל העולם למונח מדינה מתפתחת, ולפיכך - קיימות מדינות מתפתחות שבהן רמת הרווחה החומרית נמוכה ביותר - לעומת אחרות בהן רמה זו גבוהה עד מאד.מדינות אלה שוכנות בעיקר באמריקה הדרומית והמרכזית, באפריקה, ובמרבית אסיה. תושביה סובלים לרוב ממצוקות רבות כגון אבטלה, מצוקת דיור, תנאי תברואה ירודים, עוני ורעב. רוב התושבים הם כפריים אשר מקור פרנסתם העיקרי הוא חקלאות. שיטות העבודה במדינות אלו הן לרוב מסורתיות (לא מודרניות וללא מכונות תעשייתיות) ומספקות תוצרת מועטה.

מדינות אלה מהוות כחמש-שישיות ממדינות העולם.

נהוג להגדיר את מדינות העולם השלישי כמדינות מתפתחות. לעומת זאת, נהוג להגדיר כמדינות מפותחות את אלה החברות למשל בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), אשר קבע קריטריונים כלכליים, משפטיים וחברתיים, שבהם חייבות לעמוד מדינות המעוניינות להצטרף לשורותיו. מדינות שכלכלתן מתקדמת יותר מאשר כלכלת מדינות מתפתחות אך שאינן עומדות במלוא הקריטריונים של מדינה בעלת כלכלה מפותחת, נכללות לרוב תחת ההגדרה של "מדינות שנעשו-מתועשות לאחרונה".

מצה

מַצָּה היא מאפה העשוי מבצק של אחד או יותר מחמשת מיני דגן שלא החמיץ. המצה מכונה בתורה גם "לחם עוני", כנראה בשל העובדה שהייתה מאכלם של עניים בימות השנה. המצות מוזכרות בתורה ובמקורות יהודים שונים, אך שני המקומות המרכזיים שבהם ניתן להן ביטוי רב, הם חג הפסח (המכונה בתורה על שם המאכל: "חג המצות"), וכן בבית המקדש, שבו הייתה המצה אחד המאפים הבאים בתור קורבן מנחה.

אחת ממצוות הפסח והלכות ליל הסדר היא אכילת מצה בליל הסדר, כזכר ליציאת מצרים, כאמור בשמות: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם" (שמות, י"ב, ל"ט). על פי רוב הדעות, אין מצווה באכילת מצה בשאר ימות החג, אך מחמת איסור חמץ, המצה מהווה תחליף ללחם למקפידים על מצוות החג. כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מיוחדת באכילת המצה עם קורבן פסח שהיה נאכל אף הוא בליל הסדר, או (למי שאינו יכול) בפסח שני, חודש לאחר מכן.

אל המנהג המיוחד של אפיית מצות הצמידו שונאי ישראל את עלילות הדם המפורסמת לפיה, היהודים כביכול משתמשים בדם ילדים נוצריים לשם אפיית המצות.

סרט דרמה

סרט דרמה (או סרט דרמטי או דרמה קולנועית) הוא סוגה קולנועית (ז'אנר קולנועי) אשר מתמקדת בפיתוח מעמיק של דמויות ריאליסטיות המתמודדות עם נושאים רגשיים. סרט קולנוע דרמטי משתייך לסוגה הרחבה ביותר בקולנוע, הכוללת תתי-סוגה רבים, כגון: דרמה רומנטית, דרמת ספורט, דרמה תקופתית, דרמת חוק ודרמת פשע. בין הנושאים שסרט דרמטי עשוי לעסוק בהם: אלימות כלפי נשים, אלכוהוליזם, גזענות, התמכרות לסמים, מעמד חברתי, עוני, שחיתות שלטונית.

חלק משמעותי מהופעותיהם הקולנועיות הטובות ביותר של שחקנים רבים היה בסרטים המשתייכים לסוגת הדרמה, שבה קיימת הזדמנות לשחקן למתוח את התפקיד, באופן שלא מתאפשר בסוגות אחרות. סרטי דרמה מאז ומתמיד היו מועמדים לעיתים תכופות לקבלת פרס האוסקר, במיוחד בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר, בתדירות גבוהה משמעותית מסרטים המשתייכים לכל סוגה קולנועית אחרת.

צדקה

צדקה היא עזרה התנדבותית-חומרית לנזקקים. היא מוּנעת מרגשות החמלה הבסיסיים של האדם כלפי הזולת המצוי במחסור, או משורשים דתיים.

מתן הצדקה יכול להיות בין אדם לאדם, על ידי ארגונים וגופים ממוסדים הפועלים למען הנזקקים בקהילתם או בקהילות אחרות, וכן על ידי מדינות וגופים בינלאומיים הפועלים למען הנזקקים בכל פינה בעולם.

בימינו, ישנם בעלי השקפות סוציאליסטיות או אנרכיסטיות הרואים בדרכים שונות של מתן צדקה סוג של צדקנות וצביעות חברתית. על פי השקפתם – יש בה קיבוע מעמד העוני על ידי מתן צדקה מדודה ויציאת ידי חובת החלוקה האמיתית של העושר בין כל בני האדם. באופן דומה, יש כאלה הרואים באירועי צדקה מתוקשרים – מעשה שלילי המונע מטעמים של יחסי ציבור.

קו העוני

קו העוני הוא מדד כלכלי חברתי, המתייחס לרמות ההכנסה המינימליות הנדרשות לאדם או משפחה. אדם או משפחה ייחשבו עניים אם סך הכנסותיהם נמוך באופן קבוע מקו העוני. בהתאם למתודה של מדידתו.

קו העוני נועד להיות האינדיקטור בין אלו שהכנסתם מספיקה לשם קיום ראוי לבין אלו שהכנסתם לא מספיקה לכך. אולם במרבית המדינות המערביות הוא אינו קובע עוני מוחלט ואינו חייב לסמל כי לאותם פרטים ומשפחות הנמצאות מתחתיו יש מצוקת אמת ביכולת אספקת מצרכים ושירותים.

באותן המדינות, העוני הוא יחסי לרמת החיים הכללית של אותה מדינה. במדינות עשירות יחצה קו העוני את אזרחי אותה מדינה בהכנסה גבוהה יותר מאשר במדינות עניות.

במדינות רווחה רבות מקובל כי המדינה מסייעת לאזרחיה הנמצאים מתחת לקו העוני בדרך של מתן הטבות שונות, כספיות או שוות כסף.

המונח הופיע לראשונה בעבודות של מדענים אנגלים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 אידה ק. מרים לראשונה עשתה חישוב של קו העוני בארצות הברית.

רעב המוני

רעב המוני הוא מחסור במזון שפוקד אוכלוסייה נרחבת, תוך כדי הבאת רבים לידי רעב, תת-תזונה ומגיפות לרוב עד כדי העמדתם בסכנת מוות.

רעב הנובע מפגעי טבע ניתן למניעה באמצעות התפתחות טכנולוגית וחברתית. עם זאת, וחרף ההתקדמות הטכנולוגית העצומה בעולם המודרני, מקומות מסוימים בעולם חשופים עדיין לרעב המוני, כתוצאה מפגעי טבע, ובפרט בצורת או ארבה וכן כתוצאה ממלחמה. האומדן האחרון בנוגע למספר האנשים בעולם הסובלים מתת-תזונה עמד על 923 מיליון בני-אדם, רובם באפריקה ודרום-מזרח אסיה. בימי הביניים היה הרעב נפוץ באירופה. המדינה הראשונה באירופה שהצליחה להגיע להתפתחות טכנולוגית המונעת רעב המוני היא הולנד, שלאחרונה פקד אותה רעב בימי שלום בתחילת המאה ה-17.

רעב המוני נזכר בספרות חז"ל כעונש על חטאים שונים, כמו אי נתינת צדקה.

שכונה

שכונה היא יחידת מגורים עירונית בעלת מאפיינים חברתיים, ארכיטקטוניים וגאוגרפיים אחידים, שגודלה יכול להשתנות מבניינים בודדים (כמו שכונת משכנות שאננים) עד למספר רב של רחובות (כמו שכונת רמות אלון בירושלים).

במרבית השכונות יש בתי מגורים ובדרך כלל יש בהן תשתית מקומית משותפת כגון גנים ציבורים, מבני ציבור (כגון בית ספר), מרכז מסחרי, כבישים פנימיים, ריכוזי פסולת וכדומה. שכונות יכולות להתפתח כתוצאה מתכנון עירוני או לגדול באופן טבעי. כאשר מתקבצת באזור קבוצה אתנית מסוימת יכולה להיווצר שכונה בעלת חתך מאפיין. לדוגמה, שכונה יהודית בניו יורק, שכונה דתית בהרצליה, שכונה סינית בניו אורלינס וכו'.

עיר מורכבת לרוב ממספר שכונות בהתאם לממדיה, כאשר גודל השכונות יכול להשתנות בצורה משמעותית, כך למשל ברמת אביב אלפי תושבים בעוד באחוזת בית (שנמצאת באותה עיר - תל אביב) מספר זעיר של רחובות. בדרך כלל השכונות צמודות זו לזו, אולם לעיתים, מסיבות של תכנון עירוני, יכולות שכונות מסוימות להיות רחוקות זו מזו או ממרכז העיר, כאשר התוכניות הן לרוב למלא את השטח העתידי בבניה. במקרים שהתכנון לא יוצא לפועל נוצר מצב ארוך טווח (למשל באשדוד) בו השכונות מרוחקות זו מזו.

בעברית הכינוי רובע מתייחס לרוב לקבוצת שכונות קרובות ודומות, למשל רובעי תל אביב, אך לפעמים לשכונות בודדות, למשל רובעי אשדוד. ישנן ערים שבהן צברים של שכונות נושאים כינויים כמו צ'יינה טאון, "בית הכרם רבתי", נחלאות או קטמונים. ישנן שכונות שמחולקות לתת שכונות כמו מעלות דפנה המכילה את "ארזי הבירה" או כמו בית הכרם שמכילה את "שכונת הפועלים". גבולות בין שכונות עשויים להיות לא ברורים או מוגדרים באופן שונה במקומות שונים.

שכונת מצוקה

שכונת מצוקה, שכונת עוני או משכנות עוני (לעיתים סלאמס; מאנגלית: Slums) היא שכונה שדייריה הם באופן ברור עניים יותר מדיירי מרבית השכונות שבאותו יישוב.

אוכלוסייה ענייה מתקבצת בשכונות כשאלו הופכות לשכונות עוני משום שמחירי הדירות שם זולים יותר בהווה, ואוכלוסייה אחרת אינה מתעניינת בקניית דירות אלה משום שהן לא צפויות להעלות את ערכן בעתיד. עצם התקבצות אוכלוסייה ענייה בשכונה מסוימת מאיצה את קצב ירידת מחירי הדירות והתקבצות אוכלוסייה ענייה נוספת. הדבר נכון במיוחד עבור אוכלוסייה שיש לה בעיות סוציאליות בולטות כמו מובטלים היושבים בקרנות, נוער המתגודד ברחובות בלא השגחה הורית ובלא פעילות מוסדרת אחרי הצהריים, מהגרים או בני מיעוטים חסרי השכלה רלוונטית לעבודה מכניסה, שיכורים, נרקומנים או עבריינים.

מחירי הדירות יכולים לרדת גם בגלל ליקויי בנייה קשים או מיקום גאוגרפי לא מוצלח. במקרים קיצוניים במיוחד שכונת עוני נוצרת במקום שאינו ראוי כלל למגורי אדם שבו מתקבצות משפחות חסרות בית רבות, כגון אזורים פתוחים שאינם מיועדים לבנייה על פי תוכנית הבינוי העירונית, בלא שירות עירוני, שבהם הדיירים מאלתרים אוהלים, פחונים וצריפים. השכונות הידועות ביותר במיקומן הקיצוני נבנו בקהיר בבתי קברות.

שעורה תרבותית

שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה היא צמח עשבוני חד שנתי או רב שנתי ויש לה ציצית שורשים. התפרחת של השעורה היא שיבולת והפרי הוא גרגר.

השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. שני הדגנים האלה היו בין היבולים המבויתים הראשונים של האדם, במהלך התקופה הנאוליתית בסהר הפורה, כבר לפני יותר מ-10,000 שנים.

בהשוואה לחיטה ערכם הכלכלי של גרגרי השעורה נמוך בהרבה. בהתאם לכך, קמח שעורה כונה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה.

השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. היא נפוצה מאוד מן הקוטב הצפוני ועד לאזורים הטרופיים שבדרום. בהתאם לכך השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם.

ישנם כ־30 מינים של שעורה, שישה מהם גדלים בר בישראל.

תת-תזונה

תת-תזונה הוא מונח כללי המתאר מצב בריאותי הנגרם כתוצאה מכך שהצריכה התזונתית אינה טובה ואינה מתאימה לצרכים התזונתיים של האדם. אדם עלול להיקלע לתת-תזונה בשל תפריט דל לאורך זמן, או בשל איכות ירודה של החומרים המזינים שהוא צורך, או משום שהמזון אינו מעוכל/נספג בגוף כתוצאה ממחלות מסוימות.

כמו כן, תת-תזונה עלולה להגרם מניצול לא תקין של הנוטריאנטים על ידי הגוף או מאיבוד של נוטריאנטים כתוצאה מהזעה מופרזת, דימום, שלשול או אי ספיקת כליות. תקופה ארוכה של תת-תזונה עלולה להוביל לרעב, מחלות וזיהומים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.