עומר בן אל-ח'טאב

עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאבערבית: عمر بن الخطّاب; 586-644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'לאפה" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.

תולדות חייו ופעלו של עומר

Tombstone of Umar (r.a) by mohammad adil rais
קברו של עומר במסגד הנביא באל-מדינה

עומר נולד במכה לשבט "בנו עדי" ובשנים הראשונות התנגד למוחמד שהיה מטיף לאסלאם. במקורות סוניים מסופר שהיה אדם אכזר מאוד וקבר את בתו הקטנה בחיים[1]

עומר היה מנהיג מוכשר ומנוסה והיו לו כינויים כגון "אלפארוק" (המיטיב להבדיל בין אמת לשקר, הוגן), "צאחב אלדרה" (בעל השוט המחמיר והקפדן) ו"אמיר אלמא'מנין" ("אמיר המאמינים", כינוי שהפך מאוחר יותר לכינוי מסורתי שכיח לח'ליפה).

בעת שלטונו של אבו בכר, היה עומר האישיות החזקה שעמדה מאחוריו, ואולי אף מאחורי הנביא שנהנה מהתאסלמותו. אישיותו היוותה דוגמה ומופת למאמינים - הוא היה צנוע, עניו ומסתפק במועט, ביתו היה פתוח לכול, ושלטונו דמה לשלטון השייח' בתקופת ה"ג'אהליה".

שלטונו של עומר נמשך עשר שנים, שבמהלכן הונחו היסודות לאימפריה המוסלמית: עומר הרחיב את שטחה של האימפריה על ידי כיבוש חלק מן האימפריה הביזנטית וחיסול הממלכה הפרסית הסאסאנית. הוא הביא לארגון אדמיניסטרטיבי של השטחים הכבושים, ולארגון פנימי בתוך מעמד הכובשים. למעשה הוא הוכיח עצמו בכול כשליט מוכשר וכמנהלן גדול.

בכל מקום שאליו הגיעה התפשטותה של האימפריה המוסלמית על ידי כיבוש צבאי, השתכנו הערבים בערים שהיו למעשה מחנות צבא שכונו "אמצאר". הערים הוקמו הן בערים עתיקות והן באזורים חדשים. סביב המחנות הללו התגודדו תושבי הארץ סביב השליטים כדי לספק להם כל צורכיהם ולהתפרנס מהם. בעקבות התפשטותה והתרחבותה של האימפריה המוסלמית, ראה עומר צורך בקביעת כללים שיבטיחו מעמד נאות לכובשים ולשליטים הערבים, וישמרו על מעמדם הלאומי בקרב העמים הנכבשים.

בעקבות הסכסוכים בין השבטים, שנשמרו גם בתוך הערים הללו, אסר עומר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב כדי לשמור על הנחלות הקיימות כרכוש הכלל. השכבה הצבאית ששכנה בערים המרכזיות הנזכרות לא שלטה בכוח הדת אלא בכוח מוצאם האתני. בן האזורים הכבושים שהתאסלם לא נכנס לאותו מעמד כמו המוסלמי ה"מקורי", אלא נקרא "מולא" (ברבים "מוואלי"). כמו בימי ה"ג'אהליה". לא היה די בקבלת האסלאם אלא היה צורך להצטרף כנספח לאחד משבטי ערב. מעמדם של המתאסלמים היה נמוך בהרבה מזה של המוסלמים ערבים, דבר שגרם בתקופות מאוחרות יותר למרידות רבות.[דרוש מקור] עד סוף השלטון האומיי לא קיבלו המוואלי תפקידי פיקוד, שלטון ושיפוט, הם לא זכו בחלק מן השלל, לא יכלו לשרת בחיל הפרשים המכובד והערבים נזהרו מלהתחתן איתם.

עומר קבע היררכיה נוספת בין הערבים עצמם. הוא העתיק את מוסד ה"דיוואן" הפרסי - משרד האוצר שתפקידו הראשוני היה תשלום קצבה משלל הכובשים. הראשונים בין מקבלי הקצבאות היו בני משפחת הנביא, אחריהם ה"מֻהאג'רון" וה"אנצאר" – חברי הנביא, ובתחתית הרשימה בני השבטים, החיילים. ה"מוואלי" לא זכו לכל קיצבה ממשלתית אף על פי שתרמו לכיבושים.

בני האוכלוסייה המקומית אשר לא התאסלמו היו "אהל אלדִ'מה" - בני חסות. מעמד זה יועד במקור רק לבני הדתות המונותאיסטיות, אך בלחץ המציאות ניתן מעמד זה גם לדתות אחרות. עומר היה מי שקבע את היחס אל בני החסות ב"תקנות עומר".

עניינים אחרים שקבע עומר היו:

  • קביעת ההג'רה של מחמד ממכה לאלמדינה כראשית הספירה האסלאמית. ההג'רה חלה ב-16 ביולי 622 ויום זה נקבע ל 1 בחודש "מחרם", הראשון בשנה האסלאמית.
  • ערכי ומשקלי המטבעות האסלאמיים.

בני החסות היו במידה רבה אוטונומיים - נשארה להם זכות השיפוט על פי דתותיהם, וארגונם הקהילתי אוּשר. חובתם היחידה הייתה תשלום מס גולגולת - "ג'זיה", ומס קרקע – שהיו מיסים מקובלים מאוד. מס הקרקע הוטל גם על מוסלמים בעלי קרקעות, ואילו מס הגולגולת הוטל אך ורק על לא-מוסלמים כתמורה להגנה שהוענקה להם על ידי המוסלמים - דהיינו, התחייבותה של האימפריה האסלאמית להגן עליהם ולשומרם בחסותה. מס הקרקע על "בני החסות" היה 50 אחוזים מהיבול, ומס הקרקע שהוטל על מוסלמים היה "ח'מש'", חומש מן היבול. זה היה אמצעי לחץ לגרום לבני חסות להתאסלם. בקרב יהודים נטו הרוב כאשר עבודת האדמה חדלה להיות עסק מפרנס עבורם, ולא עמדו בנטל המיסים, לנטוש את האדמות ולעבור לערים וכל הנוטשים החליפו את עסוקיהם והתפרנסו מעבודות עירוניות, בעקר מסחר. בין המיעוט שבחר להשאר בכפרים כעובדי אדמה היו שהתאסלמו כעבור דורות. כך קרה בכפרים יוטה ואשתמוע שתושביהם היהודיים התאסלמו במאה ה-9 לספירה הנוצרית, ושונו שמות הכפרים ליטא וסמוע.

עומר נרצח במסגד בשעת התפילה על ידי שנים, אחד מהם היה פירוז נהונדי לוחם סאסאני, שלאחר קרב אל-קאדסיה, נלקח כעבד לחצי האי ערב. לפני מותו הספיק עומר למנות מועצת "שורא".

עומר נקבר לצד קברו של אבו בכר במסגד הנביא בעיר אל-מדינה, בו קבור גם מוחמד, והוא המסגד השני בחשיבותו באסלאם לאחר המסגד במכה. החלטה זו הנציחה את מעמדו של עומר כאחד האישים החשובים ביותר בתולדות האסלאם.

היחס לספריות פרסיות

על פי אבן חלדון, עומר היה אחראי להשמדת ספריות רבות בפרס: "כשכבשו הערבים את ארץ פרס ומצאו בה ספרים רבים, כתב המצביא סעד אבן אבי-וקאץ אל החליף עומר בן אל חטבא וביקש ממנו רשות לשמור את הספרים ולהעבירם לידי המוסלמים. עומר ענה לו במכתב: 'זרוק אותם למים; אם יש בתוכנם משום דרך הישר, הרי כבר היטיב אלוהים להורות לנו את דרך-הישר; ואם תוכנם הוא בגדר תעייה, כבר שמר אותנו אלוהים מפניה'. ספרי הפרסים נזרקו אפוא למים או לאש, ומדעי הפרסים אבדו ולא הגיעו אלינו"[2]. תיאור זה (יחד עם מקורות אחרים) התגלגל ככל הנראה לטענה לפיה הערבים השמידו את ספריית אלכסנדריה, טענה שנחשבת כיום לשגויה על ידי רוב החוקרים[3].

מעמד הנוצרים והיהודים בירושלים

המוסלמים התירו את המשך ישיבת הנוצרים בעיר. קיימת מחלוקת לגבי עמדתו של עומר בנוגע ליהודים בירושלים. על פי גרסה אחת לא התיר ליהודים להתיישב בירושלים. על פי גרסה שנייה, התיר ל-70 משפחות יהודיות להתיישב בעיר.

לפי חוזה עומר תעודה שמעמדה ההיסטורי לא ברור, התחייב עומר לבישוף סופרוניוס, כי זכויות הנוצרים בירושלים יכללו מניעה של מגורי יהודים בה. אף שקיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של התעודה עצמה, היא זכתה לשימוש תכוף בטענות ערביות (ראה אנטי ציונות). בחוזה התעודה נכתב: "זאת מה שנתן עבדאללה עומר אמיר המאמינים לתושבי איליה [היא איליה קפיטולינה] בעניין ביטחון: נתן להם ביטחון לנפשותיהם, רכושם וכנסיותיהם וצלביהם, [חוליהם] והבריאים שלהם ושאר העדה. כי לא ישכנו בכנסיותיהם והן לא תרסנה ולא יחסר מהן דבר ולא תהיה עליהם כפיה בענייני דתם, ולא ינזק מהם איש, ולא ידור באיליאה עמם אף אחד מהיהודים."[4] המוסלמים לא פגעו בכנסיות הנוצריות, אך דרשו שיינתן להם המקום בו היה מקדשו של שלמה המלך, כדי להקים בו מקדש לעצמם וכך זה נעשה[5].

זאב הירשברג הזכיר בספרו "ישראל בערב", שלא רצה עומר להתפלל בכנסיית הקבר, כדי שלא ידרשו המאמינים להפכה למסגד, במקום זאת התפלל מחוצה לה (במקום בו ניצב מסגד הנקרא מסגד עומר). באשר לתפילתו יש שאמרו שהתפלל עומר על מדרגות הכנסייה, ויש שאמרו שעלה אל הר הבית והתפלל שם. טענה זאת האחרונה מתיישבת עם דרישתו לדעת היכן המקום הקדוש ביותר ליהודים, דבר שהראה לו יהודי שהיה שם, ולכן הוקם מעל אבן השתיה כיפת הסלע.

לפי מקור אחר, עומר לא הסכים להמשיך את האיסור על ישיבת יהודים בעיר ולכן כינס את נציגי הנוצרים והיהודים לדיון על מספר היהודים שיורשו לגור בעיר. הנוצרים הציעו מקסימום 50 משפחות והיהודים דרשו לפחות 200. בסוף עומר פסק כי 70 משפחות של יהודים יורשו לגור בירושלים, פשרה שהתקבלה על שני הצדדים. לבקשתם ניתן להם להתיישב בדרום העיר, באזור גבעת העופל, שנקרא מאז בשם "שוק היהודים". הבחירה היא בשל "קרבת הקודש ושעריו, וכן מי השילוח לטבילה"[6].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Adwa Al-Bayan. "9". Fi Idhah Al-Qur'aan Bil Qur'aan.. עמ' 63.
  2. ^ עבד אל רחמאן אבן-חאלדון, "אקדמות למדע ההיסטוריה (מוקדמה)", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1966, עמ' 328
  3. ^ [1]
  4. ^ יהושפט הרכבי, כיצד הוסברה העמדה הערבית נגד ישראל בצבא המצרי, הוצאת משהב"ט 1968, עמ' 51 (כחלק ממערכי שיעור לאינדוקטרינציה אנטי-ציונית בצבא המצרי בשנות השישים)
  5. ^ ספר הלימוד שחיבר הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי עבור בנו הספר תורגם לרומנית על ידי וסילה גרקו (ברומנית)
  6. ^ מקור מן הגניזה הקהירית, מובא אצל דן בהט באטלס ירושלים, עמ' 76 עמודה ימנית
אבו בכר

אַבּוּ בַּכְּר עַבְּד אללַּהּ בְּן אַבִּי קֻחַאפַה עֻתְ'מַאן בְּן כַּעְב א-תִּימִיּ אלְ-קֻרַשִׁיּ (בערבית: أبو بكر عبد الله بن أبي قحافة عثمان بن كعب التيمي القرشي; בערך 573–634), היה הח'ליפה הראשון אחרי מות מוחמד, כיהן שנתיים (632–634) עד מותו. אביה של עאישה, אחת מנשות מוחמד ובן דודו של טלחה אבן עוביד-אללה, מחברי מועצת השורא. מכונה גם "אַ-סִּדִּיק" (בערבית: الصديق – הצדיק). אבו בכר נלווה אל מוחמד כאשר היגר ממכה לאל-מדינה. הוא ירש את מוחמד כמנהיג פוליטי ודתי, והיה לח'ליפה הראשון מבין ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך. בתקופת שלטונו ביסס את שלטון האסלאם בחצי האי ערב. בהיבט המדיני, שמר על המשך קיומה של המדינה הקטנה שיצר מוחמד ופתח את מסעות הכיבוש האסלאמיים בשליחת צבאות לסוריה ולעיראק. בהיבט הדתי, השיב אל חיק האסלאם במלחמות הרדה את עשרות השבטים המורדים של חצי האי ערב, שחזרו בהם מן האסלאם ולא חשו מחויבים לביעה (שבועת האמונים לנביא ולאסלאם).

אבו עוביידה בן אל-ג'ראח

אַבּוּ עֻבַּיְדַה עַאמִר בְּן עַבְּד אללַּהּ בְּן אלְ-גַ'רַּאח (בערבית: أبو عبيدة عامر بن عبدالله بن الجراح; 583–639) היה אחד מעשרת מלוויו הראשונים של מוחמד שלהם הובטח גן עדן. שמו מוזכר בכתבים אסלאמיים קדומים. לאחר מותו של הנביא שימש אבו עוביידה מפקד צבאי, איש אמונו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, והוא נשא בתואר מגן האומה (أمين الأمة; אמין אל-אומה).

אסלאם שיעי

אסלאם שיעי (בערבית: شيعة; תעתיק מדויק: שיעה) הוא הזרם השני בגודלו באסלאם, המונה כ-15% מהמוסלמים בעולם (הזרם הגדול, הסונה, מונה כ-80% מהמוסלמים). השיעים רואים בעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליף הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. הם אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עומר ועות'מאן.

ייסוד הזרם השיעי מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ו-70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק בשנת 680 על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשוראא ובתוכו את טקס התעזיה בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של רדיפת השיעים בידי הסונים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית. משמעות המילה "שיעה" מלשון "סיעה", "פלג", "קבוצה", או בהשאלה מהיהדות, "חסידות".

לשיעים עמוד אמונה שישי, הוולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אימאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה.

לשיעים מספר ערים קדושות נוספות למכה, ואל-מדינה המקודשות גם אצל הסונים, שהחשובות שבהן הן כרבלא ונג'ף שבעיראק ומשהד וקום שבאיראן. בתוך השיעה יש כיתות משנה שונות, שמאמינות בשושלות שונות של אימאמים. בני כת ה-"את'נא עשריה" (או "התריסרים") מצפים לשובו של האימאם ה-12 (שנעלם במאה ה-9) שישוב בתור מהדי באחרית הימים.

בצרה

בצרה (בערבית: البصرة, תעתיק לעברית: אלבצרה, ובהגייה פשוטה: אלבסרה) היא העיר השנייה בגודלה בעיראק ומונה כ-2,300,000 תושבים (2008). בצרה היא בירת מחוז אל-בצרה שבעיראק, היא הנמל הראשי של עיראק ושוכנת על גדת נהר השט אל-ערב הנשפך אל המפרץ הפרסי.

האזור סביב בצרה כולל מספר רב של בארות נפט. בעיר קיים שדה תעופה, שלאחרונה החל לפעול מחדש. סביב בצרה אדמות מתאימות לחקלאות למרעה, והיבולים העיקריים מאזור העיר הם אורז, תירס, שעורה, דוחן, חיטה ותמרים. בית הזיקוק בעיר יכול להפיק כ-140,000 חביות נפט ביום.

בעבר היו בבצרה קהילות יהודיות, וכן ידוע שפעל בה רבי שמעון קיירא מחבר הספר הלכות גדולות, אך רובן עזבו אותה בזמן הקמת מדינת ישראל. כיום, על פי הערכות, יש בבצרה כמה עשרות יהודים בלבד.

כמעט כל תושבי העיר הם ערבים, ו-95% הם שיעים, כאשר 5% הנוספים הם סונים. בעיר מתגוררים קהילה קטנה של מנדעים.

הג'רה

ההִיג'רה (בערבית: هجرة) הוא מונח בערבית המתאר את הגירתו של מוחמד, מייסד האסלאם, מהעיר מכה לעיר יתרב (תעתיק מדויק: ית'רב), שאחר כך החלה להיקרא אל-מדינה (קיצור של "מדינת א-נבי", עיר הנביא). ההג'רה התרחשה בשנת 622 לספירה ונקבעה מאוחר יותר כנקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי.

מוחמד היגר עם קומץ מאמינים (מוהאג'רון) מן העיר מכה לעיר אל-מדינה, משום שבמכה לא קיבלו את רעיונותיו והטפותיו ואף רדפו אותו. מעבר זה נמשך מספר ימים, כך שלמעשה אין להג'רה תאריך מדויק. עם זאת, המוסלמים קבעו את היום השמיני לחודש רביע אל-אוול, היום שבו הגיע מוחמד לקובה שבפאתי אל-מדינה, כיום ההיג'רה, ויום זה מצוין כחג על ידי המוסלמים. באל-מדינה התקבלו מוחמד ופמלייתו על ידי תומכיהם, ה"אנצאר", ושם ביסס מוחמד את עצמו ואת דתו החדשה, ותוך עשר שנים בלבד הוא כבש את מכה ונכנס אליה כמנצח.

ההיג'רה נקבעה כנקודת ההתחלה של הלוח המוסלמי, הקרוי גם "הלוח ההיג'רי", בשל חשיבותה כנקודה שממנה הפך הנביא ממטיף לראש קהילה דתית ופוליטית - האומה האסלמית. היא נקבעה כנקודה זו על ידי עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני, בשנת 638, שהפכה להיות שנת 17 להג'רה.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

כיכר האבוס

כיכר האבוס (בערבית: ميدان المهد, "כיכר העריסה"; באנגלית: Manger Square) היא הכיכר העירונית המרכזית בבית לחם. מקור השם הערבי הוא בעובדה שבצדה המזרחי ניצבת כנסיית המולד, שבה הונח ישו באבוס, מיד לאחר לידתו. בציבור הישראלי רווח גם שמה האנגלי של הכיכר, שמשמעותו זהה, היינו "כיכר האבוס".

הכיכר נחלקת לשני חלקים: החלק המערבי רבוע בצורתו, ומשמש כמדרחוב מאז ששופץ בשנים 1998-1999, ובו נטועים עצי מיש דרומי. בצדה המערבי של רחבה זו ניצב מסגד עומר, המסגד היחיד בעיר, אשר נבנה בשנת 1860 ושופץ בשנת 1954. המסגד קרוי על שם עומר בן אל-ח'טאב. מדרום לו ניצב בניין עיריית בית לחם. בצדה הצפוני של הכיכר שוכן "מרכז בית לחם לשלום" ותחנת משטרה. חלקה המזרחי של הכיכר מוארך ומוביל בין המנזר הארמני מדרום ובית הקברות האורתודוקסי מצפון, לעבר כנסיית המולד, כנסיית קתרינה הקדושה הקתולית ואכסניית קאזה נובה.

הרחוב הראשי, המוביל מהכיכר צפונה לעבר ירושלים, קרוי גם הוא בשם "האבוס" או "מאנגר". עוד יוצאים ממנה רחוב הרועים, המוביל מזרחה לעבר בית סאחור, ורחוב פאולוס השישי, המוביל ממנה מערבה. הכיכר משמשת כמוקד העיקרי לחגיגות חג המולד בעיר, עת מוצב בה עץ עץ חג המולד והיא מקושטת ומוארת. מאז 2012 מהווה הכיכר חלק מאתר המורשת העולמית בעיר.

מסגד האימאם עלי

האם התכוונתם ל...

מסגד המעיין

מסגד המעיין הוא מסגד נטוש בעין כרם הניצב מעל "מעיין מרים", ממנו לפי המסורת הנוצרית לגמה מרים, אם ישו, בביקורה אצל אלישבע, אם יוחנן המטביל, כששתיהן היו הרות. אל המעיין מוליכה נקבה חצובה באבן מתקופת בית שני.

המסגד נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19, וכלל מגדל, אולם תפילה ומעליו שלוש כיפות. הוא נקרא על שמו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שבשנת 638, בדרכו לכבוש את ירושלים מידי הביזנטים, עצר להתפלל במקום.

כיום, נותר מהמסגד מינרט בלבד.

מסגד עומר

מסגד עוּמר (בערבית: مسجد عمر) הוא מסגד שנמצא ממול לכניסה הראשית (דרומית) לכנסיית הקבר הקדוש ברובע הנוצרי בירושלים.

על פי המסורת, לאחר שירושלים נכבשה על ידי המוסלמים הוזמן הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב על ידי הפטריארך סופרוניוס לבקר בכנסיית הקבר הקדוש. על פי מסורת זו, כשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך לח'ליף להתפלל בכנסייה, אולם הח'ליף סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים, ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל מחוץ לכנסייה. יש לציין כי באותה תקופה הייתה הכניסה אל הכנסייה מצד מזרח. ואמנם, קיימת סברה כי מסגד עומר הראשון הוקם במקום בו התפלל הח'ליף, דהיינו ממזרח לכנסיית הקבר.

המסגד הנוכחי הוקם בשנת 1193 על ידי הסולטאן אל-מליכ אל-אפד'ל עלי, בנו של צלאח א-דין, על יסודותיו של בית חולים צלבני, כדי להנציח את תפילת הח'ליף עומר. המסגד נמצא ממול (מדרום) לכניסה הנוכחית של כנסיית הקבר. צריח המסגד חודש לאחרונה בשנת 1458 לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר.

אין לבלבל את המסגד הזה עם כיפת הסלע המצויה על הר הבית וקרויה על ידי רבים בטעות בשם "מסגד עומר". עומר אמנם בנה על הר הבית מסגד, אך לא הייתה זו כיפת הסלע, אלא מסגד אל-אקצא, שהיה אך מבנה דל עשוי עץ, שלאחר כ-60 שנה הוחלף במבנה גדול ומפואר. (הערה: אחד מהאגפים במבנה מסגד אל-אקצא נושא אף הוא את השם "מסגד עומר").

מסגד עומר בן אל-ח'טאב (ברלין)

מסגד עומר בן אל-ח'טאב (בגרמנית: Umar-Ibn-Al-Khattab-Moschee, בטורקית: Ömer İbnu’l Hattâb Camii) הוא מסגד בשכונת קרויצברג שבברלין.

המסגד נבנה על ידי ארגון IVWP (ארגון אסלאמי למיזמי צדקה) ונקרא על שמו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב.

בנייתו החלה בשנת 2004 ועלתה כ-10 מיליון אירו. למסגד כיפה קטנה וארבעה מינארטים בגובה של כ-7 מטרים, המעוטרים בחצי סהר מוזהב. היכל התפילה יחד עם שתי קומות נוספות יכולים להכיל כ-1000 איש. חלק נוסף במסגד, הנקרא "מרכז משארי" (Maschari Center), כלל שבעה אולמות אירועים, בית ספר לקוראן וכמו כן גם חנויות בוטיק, מאפיות ומרכול.

ה"ארגון האסלאמי למיזמי צדקה" שייך ל"אגודת מיזמי צדקה אסלאמיים" (Association of Islamic Charitable Projects), תנועה אסלאמית מלבנון. "מרכז משארי" הוא מרכז התנועה בגרמניה.

מרד הרקליוס

מרד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד היהודים נגד האימפריה הביזנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל. מרד הרקליוס היה המרד האחרון בסדרת מרידות השומרונים וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות.

יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה, כעבור קרב ומצור בן כעשרים יום. הם אף הגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען רב של אבק שריפה בחור קטן שפערו בחומה. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר למשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

לאורך ההיסטוריה כתבים עתיקים יחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית, על ידי היהודים והסאסאנים, לא רק בירושלים אלא ברחבי המזרח התיכון כולו, דבר שאפשר את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו. לאור זאת בתקופה זו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית. בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, מצרים, ארץ ישראל וירושלים. כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת.

עבדאללה בן עומר בן אל-ח'טאב

עבדאללה בן עומר בן אל-ח'טאב (612 - 695, או 10 לפני ההג'רה - 73 להיג'רה) הוא בנו של הח'ליף השני, עומר אבן אל ח'טאב. בן עומר היה אחד הצחאבים הצעירים ביותר בתקופת הנביא מוחמד, ואחד מגדולי פוסקי ההלכה (בפתווה), וכן הפגין יכולות מיוחדות במסירת החדית'.

אבן עומר השתתף בכמה מערכות צבאיות עם הנביא מוחמד, ולאחר מות הנביא השתתף בכל המערכות הצבאיות: בעיראק, פרס, מצרים ובאפריקה.

עומאר

האם התכוונתם ל...

קאדי

קאדי (قَاضِي (قَاضٍ), תעתיק מדויק: קאצ'י) הוא שופט מוסלמי הפוסק לפי חוקי השריעה, מקבץ החוקים הדתיים של האסלאם.

ברוב החברות המוסלמיות הקאדי מוסמך לדון בעברות על מצוות האסלאם, במשפט פלילי ובדיני ממונות, אולם במדינת ישראל הוא מוסמך לדון בדיני אישות וירושה בלבד, אף כי שכיחים גם דיונים בענייני הקדש (ואקף). עאלם הממונה לקאדי מחויב לדון על-פי ספרי החוקים של האסכולה המשפטית אליה הוא משתייך (האסכולה החנפית, האסכולה החנבלית וכדומה).

על פי המסורת המוסלמית, מונה הקאדי הראשון על ידי הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב, על מנת להקל על עצמו את נטל השיפוט. בתקופת הח'ליפות היו הקאדים ממונים על ידי הח'ליפה או מושל מטעמו, וחויבו לציית להם.

בישראל מוכר מעמד הקאדי בתוך בית הדין הדתי המוסלמי הנקרא "בית דין שרעי" (מהמילה "א-שריעה" - ההלכה המוסלמית). במדינת ישראל פועלים שמונה בתי דין שרעיים אזוריים בערים באקה אל-גרבייה, עכו, חיפה, נצרת, טייבה, יפו, באר שבע וירושלים. בנוסף להם פועלים בית הדין השרעי לערעורים והנהלת בתי הדין השרעיים, אשר ממוקמים בירושלים.

בית הדין האזורי דן בהרכב של קאדי אחד ובית הדין השרעי לערעורים דן בהרכב של שלושה קאדים. מעמדם, מינויים ועניינים אחרים הנוגעים לקאדים בישראל מוסדרים בחוק הקאדים, התשכ"א-1961.

פסקי הדין של בית משפט בראשות קאדי נקראים סיג'יל (sigill) מהמילה הלטינית סיגילום (Sigillum) שמשמעה חותם.

קירנאיקה

קירנאיקה (ביוונית: Κυρηναϊκή, בערבית: برقة - "בַּרְקַה") היא אזור החוף המזרחי של לוב.

שנות ה-30 של המאה ה-7

שנות ה-30 של המאה ה-7 היו העשור הרביעי של המאה ה-7, החלו ב-1 בינואר 630 והסתיימו ב-31 בדצמבר 639.

תולדות האסלאם בארץ ישראל

תולדות האסלאם בארץ ישראל, החלו בשנות ה-30 של המאה השביעית במהלך הכיבושים המוסלמיים הגדולים, כאשר אזור ארץ ישראל נכבש על ידי הצבאות המוסלמים של הח'ליפות האיסלאמית תחת הנהגתו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הנוכחות המוסלמית באזור המשיכה להתקיים באזור מאז ועד ימינו במשך קרוב ל-1400 שנים. לאורך רוב התקופה הנ"ל התקיים באזור ארץ ישראל שלטון מוסלמי, למעט תקופת השלטון הצלבני באזור (בשנים 1099 - 1291) ולמעט תקופת מדינת ישראל (1948 ואילך), אשר החלה בעקבות מלחמת העצמאות בה כוחות צה"ל הצליחו להדוף את צבאות ערב ולהרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה על פני רוב שטחי אזור ארץ ישראל.

לאזור ארץ ישראל יש משמעות מיוחדת עבור המוסלמים בכל רחבי העולם, שכן הוא מכיל את מסגד אל-אקצא הממוקם בעיר העתיקה בירושלים אשר הנו המבנה השלישי בקדושתו באסלאם הסוני. על פי המסורת האסלאמית מסגד אל-אקצא (הידוע גם בשם "אל-חַרַם א-שַריף") הוא האתר שממנו הנביא המוסלמי מוחמד עלה לשמים וקיבל את מצוות התפילה (צלאה) אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום.

ערכי אסלאם
אסלאם
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים • כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמדח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריה • ג'בריה • מאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם
Islam symbol plane2.svg הח'ליפים ישרי הדרך - الخلفاء الراشدون Icone-Islam.svg
אבו בכר (632-634) • עמר בן אל-ח'טאב (634-644) • עת'מאן בן עפאן (644-656) • עלי בן אבי טאלב (656-661)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.