עולת ראייה

קורבן עולת ראייה היא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

אדם שאינו מביא קרבן זה עובר על האיסור של "לא יראו פני ריקם". איסור לאו זה נחשב ללאו שאין בו מעשה[1], מכיוון שהאיסור הוא על הראייה באופן "ריקם" שזה כמובן אינו מעשה, או מכיוון שניתן להשלים את קרבן הראייה כך שהאיסור הוא אי השלמת הקרבן לאחר מכן[2].

איסור היראות ברגלים בלא קורבן
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, ט"ז, ט"ז
משנה מסכת חגיגה, פרק א'
משנה תורה ספר הקרבנות, הלכות חגיגה
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קנ"ו
ספר החינוך, מצווה ת"צ

מקור המצווה

נאמר בתורה: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'"[3], כלומר שהאדם מצֻווה לבוא לבית המקדש ברגל ולהראות לפני ה'. בפסוקים אחרים באותו פרק נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם",[4] ומכאן למדו שחובה על הבא לבית המקדש ברגל להביא עמו קרבן. התלמוד[5] קובע שקורבן זה חייב להיות קורבן עולה.

החייבים במצווה

חובת הבאת עולת ראייה אינה מוטלת אלא על הגברים, כפי שנאמר "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ", אך הנשים פטורות. לדעת התלמוד הירושלמי אף שנשים פטורות מקורבן עולת ראייה הם חייבות לבוא למקדש ולהיראות שם לפני ה'; אך הראשונים הכריעו כדעת התלמוד הבבלי[6], שנשים פטורות גם מביאה למקדש.

קטנים (ילדים שלא הגיעו לגיל חיוב במצוות) פטורים מן המצווה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו[7] מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכב על כתפות אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה. יש הסוברים שקטן החייב בראייה חייב גם להביא קרבן ראייה,[8] ויש הסוברים שחובת קטן אינה אלא לבוא לעזרה, אך לא להביא קרבן.[9]

מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן, חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם, עיוור) – פטורים ממצווה זו.

דיני המצווה

לפי מצווה זו, חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עמו קורבן עולה. קורבן זה יכול להיות פר, איל או כבש. לדעת הרמב"ם[10] ניתן להביא קורבן זה גם מן העוף, אך לדעת ראשונים אחרים[11] – הקורבן אינו בא אלא מן הבהמה.

מי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא הביא קורבן זה ביטל אפוא מצוות עשה ("יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ") ועבר על מצוות לא-תעשה ("וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"). אין עונש מלקות על לאו זה (משום שהוא "לאו שאין בו מעשה" – לאו שעוברים עליו בצורה פסיבית - שאין לוקים עליו).

חובת המצווה היא, כאמור, להביא את קורבן עולת הראייה ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד - ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג. לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.

אף שקורבן "עולת ראייה" דוחה את יום טוב[12], אין הוא דוחה את השבת, וגם אם חל יום ראשון של יום טוב בשבת – אין מקריבים אותו בשבת, אלא לאחר השבת.

לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך",[13] אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי שתי מעות של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) - מעה אחת של כסף.

ראו גם

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רמב"ם, חגיגה א א
  2. ^ מגנזי הגר"ח עמ' מ"ד
  3. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ז, וכן ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ג וספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז.
  4. ^ שם פסוקים יד-טו.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ז', עמוד א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד א'
  7. ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א'
  8. ^ תוספות חגיגה ב,א ד"ה הכל.
  9. ^ כך משמע מדברי רש"י חגיגה ב,א ד"ה בית שמאי אומרים ומהרמב"ם הלכות חגיגה פ"ב ה"ג (ראה מהר"י קורקוס שם).
  10. ^ הלכות חגיגה א,א.
  11. ^ רבנו חננאל ורש"י למסכת חגיגה ז,א.
  12. ^ זו ההלכה כדעת בית הלל, אך לדעת בית שמאי אין להקריב עולת ראייה ביום טוב, ראו תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ט, עמוד א'.
  13. ^ ספר דברים טז,יז.
בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

המחלוקת על הסמיכה ביום טוב

מחלוקת אודות הסמיכה בחג היא מחלוקת עתיקה והראשונה המתועדת בין חכמי ישראל אודות היתר סמיכה על הקרבן בחג.

ז' בסיוון

ז' בסיוון הוא היום השביעי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

ח' בסיוון

ח' בסיוון הוא היום השמיני בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדיו הם כלל החגים והמועדים היהודיים הקיימים. זמנם של החגים והמועדים נקבע על פי הלוח העברי. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים. ניתן לסווג את החגים והמועדים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, ומועדים שהם ימי צום ותענית, ימי אבל וזיכרון וימים של חשבון נפש.

מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' - עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל: פסח, שבועות וסוכות.

במשנה ובתלמוד מובאים דיונים והלכות על רוב החגים. רוב מוחלט של דינים אלה מובאים בסדר מועד.

חול המועד

חול המועד (בראשי תיבות: חוה"מ) הוא כינוי ביהדות למועדים מהתורה שבהם לא ציוותה התורה לקיים יום טוב. משמעות הדבר שימים אלה נחשבים מבחינה הלכתית במעמד שבין יום חג ליום חול. ימים כאלה קיימים בשני חגים בלבד, הנמשכים שבוע בסך הכל: חמישה ימים בין פסח לשביעי של פסח ושישה ימים אחרי היום הראשון של סוכות.

בחול המועד ישנן הגבלות הלכתיות שונות על מלאכה, אך הן מעטות ביחס למלאכות האסורות ביום טוב ולמלאכות האסורות בשבת. בנוסף ישנן הגבלות על נוהגי אבלות שונים. את ימי חול המועד מכבדים באכילה ושתייה ובלבישת בגדים חגיגיים. רבים מנצלים ימים אלו כדי לנפוש ולבלות, ובישראל מקומות עבודה רבים מוציאים את העובדים לחופשה מרוכזת בימים אלו.

בשל יום טוב שני של גלויות, בחו"ל נגרע יום אחד מחול המועד. במרבית השנים חלה שבת באחד מימי חול המועד, והיא מכונה 'שבת חול המועד'.

ט' בסיוון

ט' בסיוון הוא היום התשיעי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

טבילה (יהדות)

ביהדות, טבילה במים היא הליך מחייב (הכשר מצווה), חלק מתהליך הטהרה המוטל על יהודים, כלים ובגדים השרויים במצב טומאה ומעוניינים להטהר. טבילה במים היא השלב העיקרי (ולעיתים הבלעדי) במרבית תהליכי הטהרה מטומאות שונות, ובנוסף היא חלק מתהליך הכשרת הכלים ומתהליך הגיור. טבילה נעשית במקווה, מעיין, ימים, אגמים, נהרות ובארות, אך לא במים שאובים.

בזמננו כאשר אין נהוגות הלכות טומאה וטהרה, מחמת העדר אפר פרה אדומה טבילה משמשת בעיקר כחלק מתהליך היטהרות האשה מטומאת נידה במסגרת הלכות טהרת המשפחה, כחלק בלעדי בהכשרת כלי אכילה חדשים שיוצרו על ידי גויים, כחלק מתהליך הגיור ובנוסף כדרך להטהר מטומאת בעל קרי לעולי הר הבית בטהרה, וכמידת חסידות לגברים שונים המעוניינים בכך.

בתורה מופיעים מקרים רבים של טומאה המצריכים טבילה כחלק מתהליך הטהרה, בהם: נידה, מי שפלט נוזל זרע, מי שנגע במת, ועוד. ישנם גם מקרים בהם לא קודמת טומאה למצוות הטבילה, לדוגמה במקרה של גיור, של טבילת כלים שהיו בבעלות גוי, והטבילות שטובל הכוהן הגדול לפני שלבים שונים של עבודתו ביום כיפור.בימינו חובת הטבילה מוטלת בעיקר על נשים נשואות, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים.

י"א בסיוון

י"א בסיוון הוא היום האחד עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

י"ב בסיוון

י"ב בסיוון הוא היום השנים-עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

י' בסיוון

י' בסיוון הוא היום העשירי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

מסכת חגיגה

מַסֶּכֶת חֲגִיגָה היא המסכת האחרונה בסדר מועד ובה שלושה פרקים. הנושא העיקרי במסכת הוא קורבן החגיגה אותו מקריבים בשלוש הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) ומכאן שמה.

חלקה הראשון של המסכת עוסק בדינים המיוחדים למצוות הראייה בזמן העלייה לרגל לבית המקדש, והקורבנות שחייב כל יחיד להביא בעלייתו לרגל: עולת ראייה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. נושא חלקה השני של המסכת הוא דיני טומאה וטהרה (הואיל ועל-פי התורה יש להיטהר בשלוש הרגלים לצורך הבאת הקרבנות).

הפרק השני בתלמוד הבבלי על המסכת כולל מדרשים רבים בענייני בריאת העולם, מעשה מרכבה ושבעת הרקיעים.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 26 דפים. היות שהתלמוד שבמסכת זו הוא קצר וקל יחסית – אך מצד שני גם לא הקצר ביותר – רבים נוהגים (בעיקר חרדים) ללמוד את רובו לפני בר המצווה שלהם ולסיים אותו בבר מצווה, ואז לחגוג במהלך בר המצווה את חגיגת סיום המסכת.[דרוש מקור]

מצוות ראייה

האם התכוונתם ל...

עולת ראיה (סידור)

עולת ראיה הוא סידור תפילה המפורש בידי הרב קוק. הסידור נערך על ידי בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק, ויוצא לאור על ידי מוסד הרב קוק בשני כרכים, כחלק מכתבי הראי"ה. הפירוש על הגדה של פסח המופיע בסידור יצא לאור גם בכרך נפרד.

עלייה לרגל

עלייה לרגל או צליינות (בארמית צלי - מתפלל) היא פעולה מקובלת בדתות רבות, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה.

קורבן (יהדות)

ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה". המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל.

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה.

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

ראייה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

שלוש רגלים

שָׁלשׁ רְגָלִים הן שלושה חגים מקראיים – פסח, שבועות וסוכות – שבהם מצווה מהתורה לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים. מלבד מצוות העלייה לרגל, התורה מצווה על שתי מצוות נוספות המיוחדות לרגלים: לחגוג אותם, ולשמוח בהם. חז"ל פירשו מצוות אלו כחובה על כל עולה רגל להקריב עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

שלמי חגיגה

קורבן שלמי חגיגה הוא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

מקור המצווה בפסוק: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד). חז"ל פירשו שהכוונה היא שיש להביא קורבן חגיגה בשלושת הרגלים.

הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח SheepInhaelavalley
קורבנות ציבור קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, חגיגת ארבעה עשר, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, קרבן מצורע, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו, ריכוז הפולחן

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.