עוזי בנזימן

עוזי בֶּנזימַן (נולד ב-18 במרץ 1941) הוא עיתונאי ישראלי, מייסד ועורך כתב העת "העין השביעית", עיתונאי ב"הארץ" בשנים 19652008, חבר הנהלת העיתון וחתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2006.

עוזי בנזימן
עוזי בנזימן, אוגוסט 2009
לידה 18 במרץ 1941 (בן 78)
מדינה ישראל  ישראל

ביוגרפיה

נולד וגדל בירושלים, דור שביעי בעיר, לאסתר ויוסף בנזימן, צאצא למשפחה מ"היישוב הישן". אחד מאבות אבותיו נמנה עם המשפחות שיצאו מהעיר העתיקה והקימו את שכונת מאה שערים. גדל בבית דתי-לאומי במשפחה בעלת תודעה פוליטית. בתקופת המנדט כתב אביו בעיתונים "תשע בערב" ו"הבוקר". למד בבית הספר הדתי "מעלה" והיה חבר בשבט הצופים הדתי "משואות". את שירותו הצבאי עשה בשנים 19591961 בנח"ל, במסגרתו שירת חלק מהתקופה בקיבוץ עין צורים ובחלק אחר היה מדריך שליח בשבט "משואות" בירושלים.

למד לתואר ראשון בהיסטוריה כללית ובמדעי המדינה באוניברסיטה העברית. ב-1961 פרסם לראשונה מאמר בעיתונות בשם בדוי, ולאחר תקופות קצרות שבהן עבד בעיתונים "מעריב" ו"חרות", התקבל ב-1965 לעבודה ב"הארץ", שם עבד עד פרישתו לגמלאות ב-2008.

בשנות ה-90 לימד בנזימן במשך מספר שנים עריכה עיתונאית בחוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ישב בוועד המנהל ועמד בראש התחום לאתיקה בתקשורת במרכז לאתיקה בירושלים בשנים 2000–2006. חבר ועדת הרפרטואר של תיאטרון ירושלים החל משנת 1995.

קריירה עיתונאית

את מאמרו הראשון בעיתונות פרסם, תחת הפסבדונים בנימין עוז, בשבועון הדתי "פנים אל פנים" במאי 1961. היה זה קטע תיאורי שנכתב בהשפעת משפט אייכמן שאחריו עקב בנזימן כצעיר מתעניין. הוא הוסיף לשלוח ידו בכתיבה ופרסם מדי פעם כתבות בעיתונים "הבוקר" ו"חרות", אף הם תחת הפסבדונים בנימין עוז. החל לכתוב בעיתונות בשמו המלא ב-1962, במהדורה הירושלמית של "מעריב". כשביקש לפרוץ לתודעת כלל קוראי "מעריב", השיג ראיון עם ש"י עגנון, שעמד לקבל אזרחות כבוד של ירושלים, והכתבה אכן פורסמה בעמודים הכלל ארציים של העיתון. במקביל ללימודיו באוניברסיטה, התקבל ב-1963 לעבודה קבועה בעיתון "חרות", וסיקר בו תחומים שונים תחת שם העט עוזי ניבון. בנזימן הסביר את החלטתו לא לכתוב בשמו המלא, ברצונו לא להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי. מ"חרות" עבר בנזימן לעבוד בסוכנות "עתי"ם" ומילא בה את תפקיד הכתב לענייני משפט בירושלים.

יהושע טן-פי, שהיה ראש מערכת "הארץ" בירושלים, פנה אל בנזימן במאי 1965 והציע לו משרה. מאז ועד פרישתו לגמלאות בספטמבר 2008 נמנה בנזימן על שורות עיתונאי "הארץ" כשהוא ממלא בעיתון שורה רצופה של תפקידים. בתחילה היה הכתב לענייני ירושלים ובין השאר סיקר את איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים. בשנים 1972–1973 היה הכתב לענייני רווחה של העיתון ומ-1974 מילא את תפקיד הכתב הפרלמנטרי כשהוא מסקר, בין השאר, את ההשלכות הפוליטיות של מלחמת יום הכיפורים. בעקבות המהפך הפוליטי של 1977, שהעלה את הליכוד לשלטון, מונה בנזימן לכתב המדיני של "הארץ" ובמסגרת זו כיסה את המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים. בין היתר, חשף את פגישתו החשאית של שר החוץ משה דיין, עם חסן תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים לענייני נשיאות ומקורבו של הנשיא אנוואר סאדאת – פגישה שהכשירה את הקרקע למשא ומתן לשלום הישראלי-מצרי שנפתח בביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל ב-19 בנובמבר 1977.[1] ב-20 במרץ 1979, בבוקר שבו עמד חוזה השלום להיות מובא לאישור הכנסת, פרסם בנזימן את תמלילו המלא, למורת רוחו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שהורה לשמור על הנוסח בסוד עד שתינתן לחברי הכנסת הזדמנות לעיין בו.

נקודת ציון נוספת בפועלו העיתונאי של בנזימן ככתב המדיני של "הארץ" הייתה סיקורו את התנהלות הממשלה במלחמת לבנון הראשונה. כבר ביומה השלישי של המלחמה, ב-7 ביוני 1982, פרסם מאמר בשם "ערפל קרב בגבול הצפון", שהתריע על התרחבות המלחמה מעבר לכוונות הממשלה. זו הייתה אחת הקריאות העיתונאיות הראשונות לציבור ולמערכת הפוליטית לתת את הדעת לממדים שמקבלת המערכה בצפון – ממדים שבדיעבד התבררו כיישום "התוכנית הגדולה" שהובילה את צה"ל לביירות. בימים שלאחר מכן, פרסם כתבות ומאמרים נוספים ברוח זו, שבהם אבחן כי הממשלה נגררת לאשר מהלכים צבאיים לאחר שצה"ל קובע עובדות בשטח.[2] ב-17 במאי 1991 פרסם בנזימן מאמר ב"הארץ" בשם "גרסה מזוגזגת", בו כתב שבגין יודע (כיום) שאריאל שרון, שר הביטחון (ב-1982), רימה אותו במלחמת לבנון.[3] בעקבות המאמר תבע שרון את בנזימן ואת "הארץ" על הוצאת דיבה. המשפט נמשך 11 שנים. בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחתה תביעתו של שרון כשהשופט משה טלגם מקבל במלואה את גרסת הנתבעים וקובע, בין השאר, כי הוכיחו ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין.[4] בבית המשפט העליון נדחה הערעור של שרון כאשר הרכב השופטים, אליהו מצא, יעקב טירקל ואליעזר ריבלין, קובע שדי בכך שהוכח שהדברים נכתבו בתום לב ואין צורך להזדקק לשאלה אם אמיתותם הוכחה או לא.[5]

ב-1982 שהה בנזימן בשנת שבתון במרכז ללימודים בינלאומיים של ה-MIT בקיימברידג' (מסצ'וסטס), וב-1983 עבר לוושינגטון לשמש שליח "הארץ" בארצות הברית. בשובו לישראל, ב-1984, התמנה לעורך מוסף "הארץ", תפקיד שמילא במשך ארבע שנים. בשנת 1988 צורף להנהלת מערכת "הארץ" (פורום של כתריסר איש הקובע את עמדת העיתון ומביע אותה במאמרים הראשיים המתפרסמים מדי יום), והחל לפרסם טור פוליטי שבועי בשם "השבוע". כן כתב מאמרי דעה בחתימתו ומאמרי מערכת לא חתומים. בכתיבתו חתר בנזימן להציג לקוראים את תהליכי קבלת ההחלטות של קובעי המדיניות. בנימוקיה של ועדת פרס סוקולוב נאמר עליו ש"כתיבתו השקולה והמדויקת היא מעין ניסיון לכתוב 'היסטוריה של ההווה' בשאפתנות ובצניעות". ב-2005, כאשר חנוך מרמרי עזב את משרת עורך "הארץ" ודוד לנדאו התמנה במקומו, השתנו תנאי העסקתו ב"הארץ": הוא חדל להימנות עם הנהלת המערכת ועבר לכתוב מאמרי דעה פעמיים בשבוע עד ליציאתו לגמלאות.

בנזימן הגה את הרעיון לייסד כתב עת שיעסוק בביקורת התקשורת הישראלית, ודן על כך עם פרופסור ירון אזרחי, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, אשר שיכנע את המכון לממש את היוזמה. במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם "העין השביעית" בשנת 1996 ככתב-עת דו-חודשי על ידי קבוצת עיתונאים: בנזימן (העורך), נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", כרמית גיא מרשות השידור, ורפי מן מ"מעריב". זו הייתה יוזמה ייחודית בעולם התקשורת: עיתונאים פעילים, מכלי תקשורת מתחרים, הממשיכים בעבודתם השוטפת, נרתמו להוצאה לאור של כתב-עת ביקורתי על תפקוד התקשורת. "העין השביעית" הפך לבימה שבה כתבו עיתונאים ועורכים מכלי התקשורת השונים על נושאים הנוגעים לעיסוקם המקצועי.[6] במרץ 2008 הוסב כתב העת המודפס לאתר אינטרנט פעיל המתעדכן מספר פעמים ביום.

ספריו

ירושלים – עיר ללא חומה

זהו ספרו הראשון של בנזימן, שראה אור בהוצאת שוקן בשנת 1973. הספר דן בתהליכי קבלת ההחלטות שהביאו לאיחוד ירושלים ב-1967 ובוחן את הסוגיות: איך החליטו לכבוש את מזרח ירושלים, איך החליטו לאחד את העיר, מי היו האנשים שהשתתפו בקבלת ההחלטות ומה הייתה מידת השפעתם. הממצא העיקרי שבנזימן הגיע אליו הוא שמשה דיין, שהיה שר הביטחון בשנים 1967–1974, הוא האיש שהניע בפועל את מהלכי הממשלה שהביאו לאיחוד העיר.

ראש הממשלה במצור

הספר יצא לאור בהוצאת אדם-דביר בשנת 1981. הספר בוחן את התנהלותו של הצד הישראלי בעת המשא ומתן לשלום עם מצרים בשנים 1977–1979. התזה של הספר היא שראש הממשלה, מנחם בגין, אמנם חולל את המהלך, אבל במידה לא קטנה התהליך נשמט מידיו ועבר לידיה של קבוצת האנשים שסובבה אותו – שר החוץ משה דיין, שר הביטחון עזר ויצמן, יועצו האסטרטגי של שר הביטחון אברהם טמיר, והיועץ המשפטי לממשלה (ובהמשך, שופט בית המשפט העליון) אהרן ברק. החבורה הזו ניהלה בפועל את המשא ומתן מול המצרים ומול הממשל האמריקאי שתיווך בו, והיא (בעיקר ברק ודיין) הניעה את ראש הממשלה להתפשר על עמדותיו הראשוניות – דינמיקה קבוצתית שאיפשרה להגיע לחתימה על חוזה השלום.

לא עוצר באדום

הספר ראה אור בהוצאת אדם בעברית ובאנגלית בשנת 1985 והוא דיוקן של אריק שרון. בנזימן טוען בספר ששרון, החל מילדותו וכתוצאה מהסביבה שבה גדל, ניחן באישיות תוקפנית שבאה לידי ביטוי בפועלו הציבורי. שרון מתואר בספר כאדם בעל כישרונות גדולים, פיקח וערמומי, המסוגל להניע דברים ולסחוף אחריו חסידים, אך עם זאת, כאיש נוקם ונוטר המגלה חשדנות קיצונית כלפי הסביבה שבה הוא פועל. בנזימן מנסה להראות כיצד בתפקידים בכירים שמילא שרון בצה"ל ובממשלה (הספר נכתב לפני ששרון נבחר לראשות הממשלה) הוא נהג להערים על הממונים עליו ולהעמיד אותם בפני עובדות מוגמרות.

דיירי משנה

ספר זה כתב בנזימן ביחד עם העיתונאי והסופר עטאללה מנצור והוא יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 1992. הספר עוסק במעמדם האזרחי הנחות של ערביי ישראל ומצביע על ההחלטות השלטוניות שגרמו לקיפוחם. בנזימן ומנצור טוענים שהנהגת המדינה ביקשה להבטיח את ההגמוניה של הרוב היהודי והיא השיגה זאת באמצעות מהלכים שלטוניים עקביים – בתחומי החקיקה, התקינה, המדיניות המעשית – שנועדו למנוע מהאוכלוסייה הערבית להתפתח למיעוט לאומי מגובש, המסוגל לאיים על אופייה היהודי והציוני של המדינה.

אמת דיברתי

ספר זה ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2002 והוא מתאר את גלגולי תביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגד בנזימן ועיתון "הארץ", עד לדחייתה בבית המשפט העליון. הספר מציג את גרסתו של בנזימן על נסיבות הגשת התביעה, שלבי הדיון בה בערכאות השונות, המרדף שניהל אחר ראיות להוכחת צדקתו, וההשפעה שהייתה להליך הממושך הזה על סדר יומו. האבחנה העיקרית של המחבר היא שאנשים ידועים ביותר, שמילאו תפקידי מפתח בממשלה ובצה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, נרתעו מלהעיד בבית המשפט בגלל רצונם להימנע מעימות עם שרון.

משפחתו

אשתו של עוזי בנזימן, ד"ר חגית בנזימן, היא מורה בכירה בדימוס במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וסופרת ילדים (אביה, ד"ר משה אָטֵר (אטינגר), היה עיתונאי, סופר ומתרגם, העורך הכלכלי של "הארץ" ושל "ג'רוזלם פוסט"). בתם נעמה בנזימן היא מאיירת ספרי ילדים וסופרת. בנם ד"ר יותם בנזימן הוא חוקר פילוסופיה (חתנו של העיתונאי רם עברון). בתם ראומה, שהייתה פסיכולוגית קלינית, נפטרה מסרטן בשנת 2007 בגיל 35. בנם הצעיר, ד"ר יובל בנזימן, מתמחה בסכסוך הישראלי-ערבי, ומשמש כיועץ אקדמי ביוזמת ז'נבה. בן דודו הוא העיתונאי ואיש התקשורת ראודור בנזימן.

ספריו

ספרים בעריכתו

מאמרים עיוניים

  • "אמת עיתונאית, אמת משפטית: לקחים ממשפט שרון נגד "הארץ"", בתוך: שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל מיכאל בירנהק, (עורך), 2006.
  • "Patient's Condition – Severe but Stable", The press and the medical community: Mutual–Expectations Surrounding the Health of National Leaders. In: IMAJ (Israel Medical Association Journal), Vol. 8, November 2006.

קישורים חיצוניים

מבחר מאמרים של עוזי בנזימן בהארץ

הערות שוליים

  1. ^ "ראש ממשלה במצור", דביר - ספרי אדם, 1981, עמודים 19-17.
  2. ^ "לא עוצר באדום", הוצאת אדם, 1985, עמודים 260-239; זאב שיף, אהוד יערי, "מלחמת שולל", שוקן, 1984, 124-119, 149-144, 190-183, 206-199, 226-223; אריה נאור, "ממשלה במלחמה", "להב", בית הוצאה לאור, עמודים 72-54.
  3. ^ "אמת דיברתי", כתר – הוצאה לאור 2002, עמודים 13–14.
  4. ^ ת"א (ת"א) 818/93, שרון נגד בנזימן, תק-מח 97(3) 93.
  5. ^ ערעור אזרחי 323/98 שרון נגד בנזימן, פ"ד נו (3) 245.
  6. ^ "איפה טעינו - עיתונאים מתבוננים על עצמם", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007, עמוד 11.
18 במרץ

18 במרץ הוא היום ה-77 בשנה (78 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 288 ימים.

אחים נאמנים

"אחים נאמנים" הייתה אגודת סתרים ישראלית ברוח ערכי תורה ועבודה המושפעת מהבונים החופשיים, שפעלה בתל אביב ובירושלים משנת 1922 ועד לשנות ה-80, אז התאחדה עם תנועת "בני ברית". האגודה הוקמה על ידי משה אלפרט, אברהם מינץ ופנחס דוד קליין בירושלים. האגודה קמה כמתחרה לאגודת אחווה האליטיסטית.

אלה מטרות האגודה כפי שנרשמו ברשומות המנדטוריות:

המסדר מעולם לא הקיף המונים. עד 1929 היו חברים באגודה כ-110 איש בלבד, ואחר כך חל גידול מואץ במספר החברים. בשיאו, בשנות החמישים והשישים, היו חברים בו כ-1,000 איש ברחבי הארץ, כ-400 מהם בירושלים. בימי השיא של פעילות המסדר והשפעתו, בשנות הארבעים והחמישים, דנו בו רבות בשאלה אם לפתוח אותו לקהל רחב יותר או לשמור על האליטיזם. ב-אחים הנאמנים היו חברים בעיקר יהודים דתיים לאומיים, אבל הוא כלל ככל הנראה גם חרדים וגם חילונים, כמו הבמאי וחלוץ הקולנוע הארץ ישראלי נתן אקסלרוד. היו בו גם אינטלקטואלים וסופרים ומשוררים כמו הד"ר אליהו בלנק ובצידם סוחרים ופקידים וגם עסקנים מהמגזר הדתי והחילוני, ובהם אישים ידועים כמו יצחק רפאל מהמפד"ל (לימים סגן שר הבריאות ושר הדתות שחתם בפרסומי המסדר בשמות בדויים כמו "א' האזרחי") ומנחם פורוש, מראשי אגודת ישראל .

טקסי הארגון היו סודיים. החברים נקראו "אחים", וראשי הלשכות נקראו "נשיאים", כמו בבונים החופשיים ובבני ברית, שחלק מהחברים היו חברים גם בהם. לכאורה היה זה עוד ארגון של עזרה הדדית, אבל מנהיגי המסדר שאפו להרבה יותר מזה. הם שאפו להטביע את חותמם על פני המדינה. לפחות בעשרות השנים הראשונות של קיומו היו למסדר מטרות רדיקליות של שינוי החברה. רובן לא פורטו בכתבי העת, וכנראה בוטאו יותר בעל פה.

הלשכה בירושלים, לשכת "מוריה", הייתה תמיד הגדולה והפעילה ביותר. היו בה כמה מאות אנשים והיא שימשה לשכת אם ללשכות אחרות והפיקה את כתב העת של המסדר, "ילקוט בני ציון", ואחר כך "ציונים", בעריכת יוסף בנזימן אביו של העיתונאי עוזי בנזימן.

פעילות האגודה לוטה בערפל, ולא קיים די מידע על האידאולוגיה שלה, אך ידוע כי הייתה לה השפעה רבה על תנועת "הפועל המזרחי".

בילה פריינד

בלה (לאה) פריינד (נולדה ב-1949) היא אישה ישראלית- ירושלמית שהתפרסמה בשנת 1992 כשהגנה בגופה על מחבל פלסטיני מפני המון מבקש נקמה, זמן קצר לאחר ביצוע פיגוע דקירה.

בית היולדות סדובסקי

בית היולדות סדובסקי היה בית יולדות פרטי בירושלים ברחוב הלל 14 שפעל בין השנים 1933–1948. בית היולדות נקרא על שם מייסדו, מנהלו ורופאו הראשי, ד"ר אריה סדובסקי (1890–1976). בתחילת דרכו בארץ ישראל היה סדובסקי שותפו של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי בבית החולים גלעד בתל אביב. בשנת 1931 הוא היה מנהל מחלקת יולדות בבית חולים רוטשילד בירושלים. בשנת 1933 פתח את בית החולים בירושלים.

במרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות פעל בית החולים גם כבית חולים כללי ובית חולים לשעת חירום וטיפל בפצועים. סדובסקי נודע במחקריו בתחום המיילדות ופוריות האשה ומשנת 1944 הרצה על מחלות נשים באוניברסיטה העברית. עם סגירת בית החולים הפרטי לאחר קום המדינה, עבר להיות אחד ממייסדי בית היולדות של בית החולים הדסה (חדרי הלידה בהדסה הר הצופים קרויים על שמו). גם בנו, פרופסור אליהו סדובסקי (1923–1994) היה לרופא מיילד בהדסה.

בשנות ה-60 נהרס הבניין המקורי בו שכן בית החולים ובמקומו הוקם בית הכשרת היישוב המשכן את הסניף הירושלמי של מעריב והסניף המרכזי של בנק יהב בעיר.

בנזימן

האם התכוונתם ל...

העין השביעית

העין השביעית הוא כלי תקשורת ישראלי העוסק בסקירה וביקורת של התקשורת, ובפרט תקשורת המונים בישראל. פעל תחילה ככתב עת מודפס, והמשיך כאתר אינטרנט.

מדי יום מתפרסמים באתר דיווחים חדשותיים ומאמרים שונים, וכן "סקירת עיתונות" - ניתוח של התייחסות העיתונים הגדולים למאורעות ולאופי הסיקור שלהם. כתבות התחקיר, הדיווחים החדשותיים והמאמרים המתפרסמים באתר העין השביעית עוסקים בשדה התקשורת במובנו הרחב: באופני התנהלותן של מערכות עיתונאיות, לרבות הטיות פוליטיות ופרסונליות, במבנה שוק התקשורת, בהשפעה של ההון והשלטון על שוק זה ועל התנהלותם של שחקניו, בחדירתם של מסרים פרסומיים ותעמולתיים לתוכן המערכתי, במצב חופש הביטוי בישראל ובניסיונות לפגוע בו, ובנושאים נוספים.

עורך האתר הוא שוקי טאוסיג, כתבי המערכת הם אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז, והעורכת הלשונית היא רחל פרץ.

ויקטור שם-טוב

ויקטור שם-טוב (1 בפברואר 1915 – 8 במרץ 2014) היה פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

זעתרה

זעתרה (ערבית: زعتره) היא עיירה פלסטינית המתפרסת במרחב שמצפון להרודיון, כ-11 ק"מ דרום מזרחית לבית לחם, לצד כביש 398, ושייכת לנפת בית לחם. זעתרה הוא היישוב המרכזי של בני שבט התעמרה. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2007 מנתה אוכלוסיית זעתרה 6,289 תושבים.

חרות (עיתון)

חֵרוּת היה שמם של ביטאונים ועיתונים אחדים, שהוציאו לאור אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, חברי אצ"ל ותנועת החרות.

כרמית גיא

כרמית גיא (נולדה ב-13 בדצמבר 1949) היא עורכת ושדרנית רדיו וטלוויזיה, עיתונאית, סופרת ומתרגמת ישראלית.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

מסע פרסום

מסע פרסום או קמפיין פרסומי הוא מסע תעמולה פרסומי - סדרה של הודעות פרסום אשר חולקות רעיון ונושא אחיד ומטרה משותפת ויוצרות יחדיו שילוב של תקשורת שיווקית.

מסעות פרסום מופיעים באמצעי תקשורת שונים לאורך תקופת זמן מסוימת ולשם מטרה מוגדרת.

המרכיב החשוב ביותר בעת יצירת מסע הפרסום, הוא קביעת הנושא המרכזי שינחה את המסע. בחירת הנושא קובע את סגנונן של כל אחת מן הפרסומות ואת סוגי התקשורת השיווקית שישמשו במסע. הנושא המרכזי שנבחר למסע הפרסום הוא המסר המרכזי שישמש גם בפעולות קידום המכירות. לעיתים מצורף לנושא המרכזי גם סיסמה (מוטו) - משפט קצר המביע את הרעיון, וכן סמליל (לוגו) - סמל מייצג שבו ייזכר המוצג הנמכר או החברה המוכרת אותו.

אמנם, את הנושא המרכזי מפתחים, בדרך כלל, על מנת שישמש לכל אורך מסע הפרסום, אך לעיתים הוא משמש לפרק זמן קצר בלבד, כאשר מתברר שאינו יעיל, שתנאי השוק השתנו, או שתמהיל השיווק השתנה.

מסעי פרסום לקראת בחירות למוסדות שונים נקראים מסע בחירות. מסעי פרסום על מנת לשכנע ציבור בדעה או לגרום לציבור לפעול בצורה מסוימת, ללא מכירת מוצר נקראים מסע תעמולה.

אחד ההצלחות החזקות שמצויות במסע פרסום מוצלח הוא זיהוי הסמליל או הסיסמה עם המוצר. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך היא זיהוי הפריג'ידר - שם של חברה ליצירת מקררים עם המקרר, וג'יפ - שם של חברה לרכבי שטח עם רכב ה-4×4. בארץ - למותג פלאפון עם טלפון נייד.

מסע פרסום אינו צריך להסתפק בערוצי תקשורת, ועשוי לכלול הזמנת סקרים ומחקרים מדעיים, חלוקת מזכרות או עטים, אימוץ ארגונים, ולמעשה כל דבר שיביא את הנושא המרכזי למודעות קהל היעד, ויניע אותו לפעול בדרך המקווה.

נחלת שבעה

נחלת שבעה היא שכונה ותיקה במרכז ירושלים, שקמה בשנת 1869 (תרכ"ט) כחלק מתהליך "היציאה מן החומות" - ההתיישבות היהודית מחוץ לחומות העיר העתיקה. הייתה זו השכונה השלישית שנוסדה במסגרת זו, לאחר משכנות שאננים ומחנה ישראל. מאז פברואר 1989, לאחר השלמת עבודות שיקום ושימור, השכונה היא אחד ממוקדי הבילוי של העיר, וברחובותיה הצרים של השכונה ניתן למצוא מסעדות, פאבים ובתי קפה רבים.

נתיבי נפט

נתיבי נפט, חברה ממשלתית ישראלית, שטיפלה במאגרי הנפט בחצי האי סיני אחרי מלחמת ששת הימים. החברה ידועה בעיקר בשל פרשת השחיתות שנכרכה בניהולה, ואשר הובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת ויתקון. הוועדה ניקתה את המעורבים ממרבית הטענות.

עטאללה מנצור

עטאללה מנצור (בערבית: عطا الله منصور; נולד ב-9 בפברואר 1934) הוא סופר ועיתונאי ערבי ישראלי.

עמוס אילון

עמוס אילון (4 ביולי 1926 - 25 במאי 2009) היה סופר ועיתונאי ישראלי ובינלאומי. היה מן הבולטים בעיתונאי ישראל וחבר מערכת בעיתון "הארץ".

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

ראודור בנזימן

ראודור בנזימן (נולד בשנת 1957) הוא עיתונאי ואיש תקשורת ישראלי.

רפי מן

רפי מָן (נולד ב-1952 בתל אביב) הוא פרופסור חבר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, חוקר תקשורת ועיתונאות, היסטוריון, המלמד באוניברסיטת אריאל, ובאוניברסיטה העברית בירושלים. מחבר ספרים, בנושאי תקשורת והיסטוריה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.