עובד ציבור

עובד ציבור או עובד מדינה הוא מי שמועסק בכל מוסדות הממשל, להוציא שירות צבאי. עובד ציבור הוא אדם העובד במגזר הציבורי, במשרדי הממשלה או ברשויותיה ובשלטון המקומי. המשרתים בצבא אינם נכללים בגדר עובדי ציבור.

מתוקף הסמכות הממשלתית שניתנת לעובדי הציבור רבים, ומתוך מערכת היחסים הייחודית בין עובדי הציבור רבים לשלטון, במקרים רבים ישנה חקיקה מיוחדת המתייחסת באופן פרטני לעובדי ציבור.

מאפיינים

בעולם אין הגדרה אחידה לעובד ציבור, והיא משתנית ממדינה למדינה. כך למשל, בבריטניה, רק עובדי הממשל המוגדרים כ"עובדי המלכה" (באנגלית: Crown employees) מוגדרים כעובדי ציבור ואילו עובדי זרועות שלטון אחרות, כך למשל עובדי השלטון המקומי, אינם עובדי ציבור. חקר השירות הציבורי הוא חלק מן המינהל הציבורי.

במרבית ההגדרות במדינות השונות, עובדי ציבור לא נבחרים על ידי הציבור אלא מונו לרוב על סמך התאמתם המקצועית, ומשך תעסוקתם אמור לשרוד שינויים בהנהגה הפוליטית. בהגדרתם, עובדי ציבור מספקים שירותים למדינה ולציבור הרחב.

היסטוריה

סין הקיסרית

המקור של עובדי הציבור בגרסתם המריטוקרטית המודרנית עשוי להקשר אל המבדקים האימפריאלים של סין הקיסרית. המבדקים האימפריאלים היו מבוססים על כשרון ונועדו לבחור מבין המועמדים את המתאימים ביותר למשרות הביורוקרטיות של המדינה - זאת בניגוד לתרבויות אחרות באותה תקופה, שבהן היה נהוג למנות עובדי ציבור על בסיס מעמד או קאסטה. למערכת הביורוקרטית החדשנית הזו הייתה השפעה עצומה על החברה והתרבות בסין הקיסרית, והייתה אחראית באופן ישיר על יצירת מעמד של ביורוקרטים-מלומדים שאינם בעלי ייחוס משפחתי.

המבדקים האימפיארלים התפתחו בהדרגה. לפני פיתוחם, המינויים המקוריים לביורוקרטיה התבססו על חסותם של אריסטוקרטים. בתקופת שושלת האן, הקיסר וו הקים את מערכת הקיאו-ליאנית שבה הממונים המליצו על העובדים המתאימים ביותר לתפקיד מסוים. בתחומי הממשל, בייחוד בצבא, המינויים התבססו אך ורק על הכשרון. זו הייתה גרסה ראשונית של הבחינות האימפריאליות - נקודת מעבר בין תרבות בה תפקידים עוברים בירושה וחסות לתרבות בה תפקידים נקבעים על ידי כשרון. בתקופת מעבר זו, פקידים מקומיים היו בוחרים את המועמדים לתפקיד, והם היו עוברים בחינה בבקיאותם בקלאסיקות הסיניות. לאחר נפילת שושלת האן, הביורוקרטיה הסינית נסוגה למערכת מבוססת-כשרון למחצה, הידועה כמערכת תשע הדרגות.

המגמה התהפכה במהלך שושלת סווי הקצרה (581-618), שיזמה מינויים לעבודה בשירות המדינה באמצעות בחינות והמלצות בכתב. המערכת הראשונה של השירות הציבורי הוקמה על קיסרי האימפריה. שושלת טאנג שירשה את סווי (618-907) אימצה את אותם אמצעים לדירוג ומיון עובדי ציבור, והסתמכה בהדרגה על המלצות אריסטוקרטיות ויותר ויותר על קידום מקצועי המבוסס על תוצאות הבחינות בכתב. שיטת הבחינות שוכללה באינטנסיביות בתקופת שלטונו של וו דזה טיין.

בתאוריה, מערכת השירות הציבורי הסינית הייתה אמורה לספק את אחד הכלים המרכזיים לניידות חברתית בחברה הסינית, אולם בפועל, בעקבות דרישות הזמן התובעניות של תהליך הלימודים לבחינה, לרוב התאפשר רק לבני האצולה לבצע אותה. הבדיקה בחנה את יכולותיו של המועמד לשנן את ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות של הקונפוציאניזם ואת יכולתיו של המועמד להלחין שירים באמצעות חוקים קבועים וקליגרפיות. בשלהי המאה ה-19, השיטה נתקלה בביקורת הולכת וגוברת בתוך סין, והיא בטענות שהבדיקה אינה משקפת את יכולתו של המועמד לשלוט היטב, ושהיא נותנת עדיפות לסגנון על פני תוכן ומקוריות. המערכת בוטלה בסופו של דבר על ידי ממשלת צ'ינג ב-1905 כחלק מחבילת הרפורמה שהנהיגה הממשלה.

שיטת העבודה הציבורית הסינית זכתה לעיתים קרובות לתשבחות והתפעלות מהפרשנים האירופיים של המאה ה-16 ואילך.

עבודה ציבורית בעת המודרנית

במאה ה-18, בתגובה לשינויים הכלכליים וצמיחתה של האימפריה הבריטית, התרחבה ביורוקרטיה של מוסדות כגון משרד העובדים הבריטי ומנהלת הצי המלכותי הבריטי. לכל אחד מהם הייתה מערכת משלו, אבל באופן כללי, הצוות מונה באמצעות חסות או זכות שנבעה ממעמד או מכסף. עד המאה ה-19, נעשה ברור יותר ויותר כי המערכות הקיימות לא מצליחות לעמוד בסטנדרטים ובציפיות שהציבו להם בחברה.

כבר במהלך המאה השמונה-עשרה מתועדות תכתובות בבריטניה המפליאות בשבחיה של מערכת המבדקים הסינית. אחדים מאנשי הרוח הבריטים הרחיקו לכת עד כדי כך שדחקו בהנהגה האנגלית לאמץ מערכת דומה. בצעד לכיוון זה נקטה חברת הודו המזרחית הבריטית בשנת 1806. באותה שנה הקימה חברת הודו המזרחית מכללה ליד לונדון, במטרה להכשיר ולבחון את המועמדים לניהול שטחי החברה בהודו . המחשבה מאחורי הקמת המכללה באה, במידה ניכרת, בהשראת אנשי חברת הודו המזרחית אשר עבדו בתחנת הסחר בקנטון שבסין (כיום גואנגג'ואו). הבחינות לשירות הציבורי ההודי - מונח שטבעה החברה - הוכנסו בשנת 1829.

המאמצים הבריטיים לרפורמה הושפעו ממערכת הבחינות האימפריאלית ומערכת המריטוקרטיה של סין. תומאס טיילור מדוס, הקונסול הבריטי בגואנגג'ואו, טען בטענותיו על "אנשי ואנשי סין" שפורסמו ב-1847, כי "משך הזמן הארוך של האימפריה הסינית הוא אך ורק הודות לממשלה הטובה שמקודמת בעקביות על ידי אנשי כישרון וזכאים בלבד", וכי על הבריטים לבצע רפורמה בשירות הציבורי שלהם על ידי הפיכתו למערכת מריטוקרטית.

בשנת 1853 הזמין ויליאם גלאדסטון, שר האוצר של בריטניה, בדיקה במטרה לקבל חוות דעת חיצונית על מערכת שירות המדינה. בהשפעת המבדקים האימפריאלים הסיניים, דו"ח המסקנות של חוות הדעת קבע ארבע המלצות עיקריות: גיוס העובדים צריך להיות על בסיס הכשרון שנקבע באמצעות בדיקה תחרותית ; על המועמדים להיות בעלי השכלה כללית מוצקה כדי לאפשר העברות בין-מחלקות ; המתגייסים צריכים להיות מדורגים בהיררכיה וכי קידום צריך להיות באמצעות הישג, ולא "העדפה, חסות או רכישת הקידום" ; צריכה להיות חלוקה ברורה בין העובדים האחראים לעבודה השגרתית ("מכנית") לבין העוסקים בגיבוש מדיניות ויישומה במעמד "מנהלי".

הדו"ח היה מתוזמן היטב, משום שתוהו ובוהו ביורוקרטי במהלך מלחמת קרים גרם לתביעה רחבה לשינויים. מסקנות הדו"ח יושמו מיד, ושירות ציבורי קבוע, נייטרלי מבחינה פוליטית, החל לפעול בשירות המדינה של הוד מלכותה. ב-1855 הוקמה גם נציבות שירות המדינה כדי לפקח על גיוס פתוח לציבור וסיום תופעת הפטרונות במגזר הציבורי. רוב ההמלצות האחרות של הדו"ח יושמו גם הן במהלך מספר שנים.

המודל נשאר יציב בבריטניה במשך כמאה שנים, ותרם להישגים בהפחתת שחיתויות, מתן שירותים ציבוריים (גם תחת לחץ של שתי מלחמות עולם), ובהתמודדות יציבה של המערכת במהלך שינויים פוליטיים. למודל השירות הציבורי שאימצו הבריטים הייתה השפעה בינלאומית גדולה והשיטה החדשה הותאמה למקומות השונים בחבר העמים הבריטי.

במהלך תקופת הזמן הזו, ג'ורג' פנדלטון דחף לרפורמה של שירות ציבורי מודרני בארצות הברית, ובמפנה המאה ה-20 כמעט כל הממשלות המערביות יישמו רפורמות דומות.

עובדי הציבור בישראל

בישראל נהגו לכנות את עובדי הציבור: עובדי המדינה, וכך גם התאגדותם המקצועית נקראת הסתדרות עובדי המדינה, המעידה על עצמה[1] שתפקידיה השונים כוללים הגנה על זכויותיהם המקצועיות והסוציאליות של חבריה ; ניהול משא ומתן עם מעסיקים ; שיפור תנאי שכרם, תנאי העסקתם וקידום האינטרסים המקצועיים שלהם ; חתימה על הסכמי עבודה קיבוציים כלליים ומיוחדים ודאגה ליישומם ועוד.

חלק מעובדי הציבור בישראל חברים ההסתדרויות שונות, לדוגמה, מורים וגננות רבים חברים בהסתדרות המורים. חלק מעובדי הציבור מיוצגים גם על ידי הסתדרות העובדים הכללית החדשה.

בשנת 1953 פורסם תקנון שירות המדינה, קובץ הוראות וכללים המסדיר את ניהולו של שירות המדינה בישראל בתחום משאבי האנוש והמפרט את זכויותיהם וחובותיהם של עובדי המדינה.

לצורך טיפוח עובדי המדינה בישראל ואיגודם לגוף משפטי הוקמה 'החברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה'. כיום החברה פועלת תחת קבוצת הראל השקעות, למתן ביטוח קבוצתי בתחומי הבריאות ביטוח החיים ועוד.[2] לעובדי המדינה יש קרן השתלמות ייחודית, וגם הטבות שהם יכולים לקבל מבנק יהב, בעבר הבנק שטיפל בלעדית בעובדי המדינה.[3][4]

בבאר שבע הוקמה שכונת עובדי-המדינה.[5][6]

פנסיה לעובדי הציבור בישראל

בקרב עובדי המדינה של ישראל נהוג היה מנגנון של פנסיה תקציבית.

ב-3 במרץ 1999 נחתם הסכם קיבוצי, למעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הציבורי. בשנת 2001 נפסקה הקליטה למסלול הפנסיה התקציבית בשירות המדינה. גם עובדים אשר נקלטו במסלול של פנסיה תקציבית התחילו להפריש סכומים מסוימים לקרן הפנסיה, באחוזים הולכים וגדלים (אך נמוכים במידה ניכרת מהנדרש); בצה"ל, חיילים אשר התחייבו לשירות קבע החל משנת 2004, משתייכים למסלול הפנסיה הצוברת. אך יחד עם זאת, גופים כמו חברת החשמל ומקורות ממשיכים ליהנות מהטבות פנסיוניות הדומות - ולעיתים אף זהות - למנגנון התקציבי.

נכון לשנת 2016, כוללת הפנסיה התקציבית של ישראל התחייבות בסך 746 מיליארד שקל, והסכום המשולם מדי שנה עומד על 21 מיליארד שקל (כולל המערכת הביטחונית)[7].

עובדי ציבור בחקיקה

אחריות משפטית של עובדי הציבור

ככלל, דיני הנזיקין מסדירים את מערך היחסים בין פרטים. באופן מסורתי, המדינה נהנתה מחסינות מוחלטת כאשר פעולותיה גרמו נזק לפרט. לדוגמה, בעבר, במקרה בו רשות ציבורית לא סימנה כראוי בורות שנוצרו במסגרת שיפוצים שערכה בכביש, אדם שנפל לתוך בור ונפגע לא היה יכול לתבוע את המדינה תביעה נזיקית.

עם הזמן והשינויים במציאות הכלכלית, הגישה לפיה "the king can do no wrong" השתנתה, וכיום קיימת האפשרות לתבוע בנזיקין את המדינה ואת עובדי רשויות הציבור. עם זאת, עדיין קיימות הגבלות ייחודיות לתביעות כנגד המדינה.

מבחינת עובדי הציבור, עולה השאלה מהי חבותם של עובדים אלה כאשר פעולה שהם עושים במסגרת עבודתם מסבה נזק. דוגמה שממחישה סוגיה זו היא המקרה של תביעה אישית כנגד שוטר, בטענה שמעצר שביצע היה מעצר שווא. בתשובה לשאלה מי אחראי למעשה העובד, קיימות שתי אפשרויות: המעסיק שלו, כלומר המדינה, או העובד עצמו. להחלטה אודות הטלת האחריות יש השלכות על תפקוד הרשות ועובדיה. לשם חידוד הסוגיה נציג תחילה את סוגי האחריות השונים שניתן להטיל על הרשות, בגין מעשי עובדיה:

  • אחריות שילוחית – מצב שבו מתרחבת אחריות העובד גם אל הרשות.
  • אחריות אישית – מצב שבו מיוחס מעשה העובד לרשות.

במציאות חוקית שבה דוקטרינת האחריות המרכזית היא שילוחית, הרשות תישא באחריות נזיקית בפחות מקרים. בעבר, הכלל במשפט הישראלי, בדומה לזה שהיה נהוג במשפט האנגלי, היה שעובדת היותו של אדם עובד ציבור אינה פוטרת אותו מאחריות בנזיקין, ועל עובדים הוטלה אחריות אישית בגין נזקים שגרמו. עם זאת, החקיקה המסדירה את הנושא השתנתה, והורחבה האחריות האישית של המדינה.

חקיקה פרטנית לעובדי ציבור

מתוקף הסמכות הממשלתית שניתנת לעובדי הציבור רבים, ומתוך מערכת היחסים הייחודית בין עובדי הציבור רבים לשלטון, במקרים רבים ישנה חקיקה מיוחדת המתייחסת באופן פרטני לעובדי ציבור.

עבירת השוחד מותנית בכך שעובד ציבור יהיה מעורב בה: רק עובד ציבור יכול להיות מואשם בקבלת שוחד. כל אדם יכול להיות מואשם במתן שוחד, אבל כדי שזה יקרה נדרש עובד ציבור שהשוחד יהיה מיועד אליו.[8]

בחוק הישראלי קיים גם סעיף האוסר רק על עובדי ציבור לבצע "מרמה והפרת אמונים",[9] זאת לעומת אדם רגיל אשר אותו ניתן להאשים ב"קבלת דבר במרמה" - כלומר, המרמה הופכת לעבירה רק אם האזרח קיבל משהו.[10] עובד ציבור לא נדרש לקבל דבר כדי לגבש נגדו עבירת מרמה. בדין הישראלי סעיף זה מיושם בעיקר בהקשר של ניגוד עניינים: אסור לעובד ציבור להשתמש בסמכויותיו כשהוא או מקורב לו עשוי להיות מושפע מההחלטה באופן אישי.

לצד הוראות המחילות על עובדי ציבור דין מחמיר יותר ביחס לאזרחים מהשורה, קיימות גם הוראות המגינים על עובדי ציבור: החוק אוסר על העלבת עובד ציבור,[11] ותקיפת עובד ציבור חמורה יותר מתקיפה "רגילה", מכיוון מבחינה משפטית מעשה זה כמוהו כתקיפת הרשות בה הוא עובד מכיוון שהוא מייצג אותה ופועל בשמה[12].

העלבת עובד ציבור היא עבירה, המספקת לעובדי הציבור הגנה מיוחדת מעבר להגנה הסטנדרטית של כלל האזרחים הזוכים, למשל, להגנה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

במשפט העברי העוסק בלשון הרע, ישנה במקרים מסוימים הבחנה ספציפית בין מקרים כלליים של לשון הרע, לבין אלו הנעשים לגבי עובדי ציבור. מבחינת המשפט העברי, מי שמבזה עובד ציבור באותם המקרים, למעשה מבזה את כל בעלי אותו תפקיד. לשון הרע שכזאת חמורה יותר, ואפילו מחילה של הנפגע הישיר לא תוכל להועיל למשמיץ.

במשפט האנגלי אשר היה נהוג בארץ בתקופת המנדט הבריטי, וכיום מוכר בתור המשפט המקובל, ישנן תקנות הקובעות כיצד למנות עובדי ציבור, לדוגמה שיטת החקיקה המכונה דבר המלך במועצה.

במשפט האנגלי העוסק בעונשי פיצויים ישנן הבחנות בין עונשי פיצויים ישנה הבחנה בחוק בין פיצויים שיהיה על אזרח רגיל לשלם, לעומת עובד ציבור.

אתיקה של עובדי ציבור

פעמים רבות נדרשים עובדי ציבור להכפף לקוד אתי המגדיר מה ראוי ולא ראוי במסגרת תפקידם. הקוד האתי מותאם אישית לכל מקצוע, והתנהגות שלא בהתאם לקוד האתי היא לאו-דווקא אינה חוקית, אך בכל אופן נחשבת ללא-ראויה למקצוע, ועשויה לגרור עונשים מקצועיים שונים.

דוגמאות לקוד האתי לעובדי הציבור בישראל ניתן למצוא בהנחיה למורים לא לנצל את מעמדם לשם הפעלת לחץ פוליטי או השפעה מפלגתית על תלמידיו[13], או חובת גילוי ניגודי עניינים או הגבלה על קבלת מתנות לחברי כנסת[14].

דוגמה שנויה במחלוקת לנושא, התקיימת בצרפת שבה מרצים באוניברסיטה ציבורית הם עובדי ציבור, ומכיוון שכך מצופה מהם, במהלך עבודתם, להתנהג באופן נייטרלי אשר לא יבטא צידוד בעמדה פוליטית מסוימת או בהשקפה דתית. אולם, החופש האקדמי של מרצים באוניברסיטאות הוא עקרון יסוד המוכר על ידי חוקי הרפובליקה הצרפתית, כפי שנקבעו על ידי המועצה המחוקקת. במקרה זה, התוצאה של הקונפליקט בין הערכים היא, שעל פי החוק באשר להשכלה גבוהה בצרפת, פרופסורים מן המנין ופרופסורים חברים, חוקרים ומורים זכאים לחירות מוחלטת ונהנים מחופש הדיבור במהלך מחקריהם ופעילות ההוראה, בהנחה שיכבדו את הוראות החוק ואת עקרונות הסובלנות והאובייקטיביות.

עובדי ציבור וקשרי הון שלטון

ישנן תאוריות שונות סביב היווצרות קשרי הון שלטון, חלקן רואות קשר בין התנהגותם של עובדי ציבור בעלי כוח, לבין התחזקות התופעה. למשל, המעברים התכופים של בכירי משרד האוצר ופקידי רגולציה בכירים אל השוק הפיננסי הפרטי, הם אחד הגורמים המוזכרים פעמים רבות בתקשורת כסממן של הון שלטון.

כחלק מהמלחמה העולמית במגמה, נחתמה ב-1997 אמנת הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי בדבר מלחמה בשוחד של עובדי ציבור זרים בעסקאות בינלאומיות, במטרה לפתח אווירה הוגנת ושיוויונית של עסקים בינלאומיים.

בנוסף, כדי להפחית תופעות של ניגוד עניינים, נהוגה בישראל ובמקומות רבים בעולם תקופת צינון על משרות ציבור מסוימות. במקרים אלו כאשר עובד הציבור מסיים את תפקידו, עליו לחכות פרק זמן נקוב לפני שיוכל להתמנות למשרה אשר עלולה להיתפס כקשורה בניגוד-עניינים לתפקידו הציבורי הקודם.

ישנן כמה תשובות אפשריות שהציעו חוקרים לשאלה 'כיצד נוצרים קשרי הון ושלטון'. חלקן רואות בהתנהגויות מסוימות של עובדי ציבור כאחד הגורמים לתופעה.

הגישה התרבותית להיווצרות קשרי הון ושלטון

הגישה התרבותית מסבירה את קיומם של קשרי הון-שלטון באמצעות ניתוח מערכת הערכים והנורמות של החברה. השחיתות בכלל וקשרי הון-שלטון בפרט קיימים בחברות שנותנות לגיטימציה לתופעה, כך שתופעות הנחשבות במערב לשחיתות נחשבות במדינות מתפתחות לנורמות, למשל, מינוי קרובי משפחה לעמדות שלטון היא תופעה המקובלת במדינות מסוימות מכיוון שהשליט חב חוב למשפחתו.

נקודה זאת מתקשרת לנורמה נוספת, והיא קבוצת הייחוס של הפקידים - במדינות מתפתחות הנאמנות השבטית קודמת לנאמנות לכלל הציבור ולכן עובד ציבור יבחר לקדם אנשים מהשבט שלו על פני טובת כלל הציבור.

חלק מהביקורת על הגישה התרבותית היא שהגישה מתעלמת מכך שיכול להיות שלאזרחים במדינות הללו אין אפשרות למחות נגד השחיתות מכיוון שמדובר לרוב במדינות לא דמוקרטיות. ביקורת נוספת היא שמדובר בהסבר חלקי המתעלם מגורמים משמעותיים שאינם תרבות, כמו כלכלה ופוליטיקה למשל.

הגישה הפונקציונלית להיווצרות קשרי הון ושלטון

גישה זו רואה בשחיתות בכלל וביחסי הון ושלטון בפרט דפוס שממלא פונקציה מסוימת בחברה. קרי, השחיתות ממלאת מקום שמערכות החוק נכשלות למלא, בגלל כשלים מבניים. הסוציוולוג רוברט מרטון (Merton) לא רואה בשחיתות גורם שלילי, אלא כיוצרת טוב חברתי מסוים או מספקת צורך חברתי חבוי. אחת הטענות שלו היא ששחיתות באה במטרה להתגבר על חסמים מבניים ובירוקרטיים, מכיוון שבין היחידות הממשלתיות יש הרבה פעמים בעיות תיאום היוצרות חסמים לאספקת צורכי האזרח. כמו כן ככל שהיחידות המנהליות מתרבות הן נהיות עצמאיות בשיקול דעתן, ולכן קשה יותר לקדם יזמות כלכלית אל מול הקושי לתאם בין היחידות בזמן סביר ולמנוע התערבות של יחידות שלטוניות אחרות בתהליך. במצב הזה לגורמים פרטיים בעלי הון יש אינטרס לספק טובות הנאה לפקידים כדי לקדם אג'נדה כלכלית מסוימת. על פי הגישה, קשרי הון- שלטון מצילים בעצם את המדינה מידי פקידות לא יעילה, על ידי התערבות בתהליך קבלת ההחלטות ותיקון מסוים של סרבולו.

בספרות ובתרבות

בספר 'הפקיד לאיוש הישר' - לאיוש, עובד מדינה החייב ללבוש מדים ובעל שכר מצומצם שאינו מספיק לכלכל את בני ביתו המרובים, מקבל שוחד ויוצא למסע ארוך ורווי פיתויים על מנת להחזיר את הכסף. הספר מציג את הנלעגות שבשחיתות של המעמד העליון מול סבלם של מעמד עובדי הציבור.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ אודות הסתדרות עובדי המדינה
  2. ^ ביטוח בריאות לעובדי מדינה, במסגרת 'החברה למפעלי כלכלה ותרבות לעובדי המדינה' (אתר הראל ביטוח, מקבוצת הראל השקעות)(הקישור אינו פעיל, 10 בינואר 2018)
  3. ^ קרן השתלמות (באתר 'עובדי מדינה')
  4. ^ הטבות לעובדי מדינה (אתר בנק יהב)
  5. ^ שמות שיכונים בעבר, בארץ (אתר נוסטלגיה)
  6. ^ אתר הסתדרות עובדי המדינה בישראל
  7. ^ החשכ"לית: לא נוכל לאמוד ההתחייבות לפנסיית הגישור בצה"ל, גלובס
  8. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סימן ו'
  9. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיף 284
  10. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סע' 415
  11. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, סע' 288
  12. ^ תקיפת עובד ציבור, קרימינלי
  13. ^ ארבעה קודים אתיים, אגף התמחות וכניסה להוראה
  14. ^ קוד אתי לחברי הכנסת, אתר הכנסת
אברהם טמיר

אברהם (אַבְּרָשָה) טמיר (16 בספטמבר 1922 - 20 בדצמבר 2010) היה אלוף בצה"ל, עובד ציבור בכיר ויועץ לפוליטיקאים בנושאי ביטחון ומדיניות.

אורן חזן

אורן אסף חזן (נולד ב-28 באוקטובר 1981, ל' בתשרי ה'תשמ"ב) הוא חבר הכנסת לשעבר בכנסת העשרים מטעם מפלגת הליכוד. בבחירות לכנסת ה-21 התמודד בראשות מפלגת צומת, שלא עברה את אחוז החסימה.

אלכס קושניר

אלכסנדר קושניר (נולד 2 בנובמבר 1978, ב' בחשוון ה'תשל"ט) הוא פוליטיקאי וחבר הכנסת מטעם ישראל ביתנו, שכיהן כמנכ"ל משרד העלייה והקליטה.

המגזר הציבורי בישראל

המגזר הציבורי הוא החלק של הפעילות הכלכלית המתבצע על ידי הממשל - ממשל לאומי (כלומר הממשלה וגופים שבשליטתה), ממשל אזורי או שלטון מקומי.

העלבת עובד ציבור

העלבת עובד ציבור היא עבירה המופיעה בסעיף 288 לחוק העונשין, שזו לשונו: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים".

סעיף זה משקף את גישתו של המחוקק, לפיה עובד הציבור, המשרת את הציבור, חשוף יותר מאחרים לביקורת על מעשיו, ולכן זקוק להגנה מיוחדת מפני גלישתה של הביקורת להעלבה, ולא די לו בהגנה הניתנת לכלל התושבים, למשל באמצעות דיני לשון הרע.

שאלת ההצדקה להגנה מיוחדת זו, ובפרט שאלת התנגשותה עם חופש הביטוי, עולה מפעם לפעם לדיון ציבורי, בפרט כאשר נוצר הרושם להפעלה בלתי מידתית של הגנה זו. חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה הצעת חוק פרטית לביטול סעיף זה בחוק העונשין.

בשנים 2012–2014 הוגשו בכל שנה 1,255–1,620 כתבי אישום שכללו אישום על העלבת עובד ציבור. בין האנשים שהורשעו בהעלבת עובד ציבור נכללים צ'רלי ביטון ואבי כהן.

הפגנה

הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.

הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך אלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים.

הפרת אמונים

הפרת אמונים היא עבירה בישראל המופיעה בסעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

וילהלם הנשטיין

וילהלם הנשטיין (בגרמנית: Wilhelm Hanstein;‏ 3 באוגוסט 1811, ברלין – 14 באוקטובר 1850, מגדבורג) היה עובד ציבור ושחמטאי גרמני והיה אחד מהחברים של הפליאדות של ברלין.

הנשטיין סייע בייסוד הבטאון Berliner Schachzeitung שלימים הפך ל-Deutsche Schachzeitung.

בשנת 1842 ניצח בדו-קרב את קארל יאניש +4 -1 =1 (+ ניצחונות – הפסדים = תוצאות תיקו). בשנת 1847 ניצח בדו-קרב את בן דודו קארל מאיה +12 -5 =1.

הנשטיין נחשב למומחה בשלב הפתיחה והקדיש חלק מזמנו לעבודה על מדריך הפתיחות של פול בילגר. על שמו נקראת הסתעפות של גמביט המלך 1. ה4 ה5 2. ו4 ה:ו4 3. פו3 ז5 4. רג4 רז7 5. ח4.

ועדת השרים למתן היתר לפרסומים

ועדת השרים למתן היתר לפרסומים היא ועדה ממשלתית ישראלית שבה חברים שלושה שרים, ומטרתה לאשר לפרסום פרסומים של עובדי הציבור ועובדי הציבור לשעבר.

סעיף 117 לחוק העונשין, שהחליף את סעיף 27 לחוק דיני העונשין (ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים), תשי"ז­-1957, מטיל עונש של שלוש שנות מאסר על עובד ציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה. במיוחד רלוונטית הגבלה זו לעובד ציבור בכיר, המעוניין לפרסם ספר זכרונות על תקופת כהונתו, אך היא חלה גם על עובדי ציבור זוטרים.

בהתאם לסעיף זה פורסמו בשנת 1975 כללים לעניין היתרים לפרסום ספרים וחוברות בידי עובד ציבור.הכללים מגדירים עובד ציבור: "ראש הממשלה, שר, סגן שר, נושא משרה או תפקיד ממלכתי במינוי על־פי חיקוק, עובד המדינה לפי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי״ט-1959, או לפי חוזה או בדרך אחרת, לרבות חייל ושוטר, וכן מי שהיה מן המנויים בהגדרה זו וחדל להיות אחד מאלה".

האיסור לפרסם אינו חל על עובד הציבור לשעבר כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים גם יחד:

(א) חלפו חמש שנים מהיום שחדל להיות עובד הציבור;

(ב) הידיעה אינה נוגעת לביטחון המדינה או ליחסי החוץ של המדינה;

(ג) במסירתה אין משום פגיעה באינטרס ציבורי או בזכות של פרט.אין איסור על פרסום ידיעה שכבר פורסמה.

לשם בדיקת בקשות היתר לפרסום ולשם מתן היתר לפרסום מוקמת ועדת שרים לעניין זה. עובד הציבור המבקש לכלול ידיעה שהניעה אליו בתוקף תפקידו בפרסום אותו הוא עומד לפרסם, נדרש להגיש את הפרסום לאישור הוועדה. אם הפרסום כולל ידיעה שחלה עליה חובת הצנזורה לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), יש להעביר תחילה את הפרסום לבדיקת הצנזורה.

בהתאם להחלטת הממשלה, בממשלת ישראל ה-34 היו חברים בוועדה שרת המשפטים איילת שקד (יו"ר הוועדה), שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר החוץ בנימין נתניהו.

חנין זועבי

חנין זועבי (בערבית: حنين زعبي, תעתיק מדויק: חנין זעבי; נולדה ב־23 במאי 1969) היא פוליטיקאית ערבייה ישראלית ולשעבר חברת הכנסת מטעם מפלגת בל"ד, ומטעם סיעת הרשימה המשותפת.

יהודה גיל

יהודה גיל (נולד ב-1935) היה קצין איסוף של "המוסד" שהיה אחראי על מקור מודיעיני סורי. בשנת 1997 נעצר גיל והועמד לדין על עבירות של ריגול וגניבה בידי עובד ציבור, באשמה שבמהלך שנות ה-90 העביר מידע כוזב ושלשל לכיסו את הכסף שהועבר אליו לשם הפעלת הסוכן. חלק מהידיעות שהעביר, בשנת 1996, גרמו לבהלה מחשש שסוריה תתקוף את ישראל, ואף להיערכות מיוחדת של צה"ל בגבול הצפון. גיל הורשע ונידון ל-5 שנות מאסר.

כן, אדוני השר

כן, אדוני השר (באנגלית: Yes Minister) היא קומדיית מצבים סאטירית בריטית זוכת פרס באפט"א, שנכתבה על ידי אנתוני ג'יי וג'ונתן לין, ושודרה לראשונה בטלוויזיה וברדיו על ידי ה-BBC בין השנים 1980 ל-1984. סדרת ההמשך, כן, אדוני ראש-הממשלה (אנגלית: Yes, Prime Minister), שודרה בין השנים 1986 ל-1988. יחדיו כוללות שתי הסדרות 38 פרקים, משכם מחצית השעה, להוציא אחד. חלק מהפרקים שודרו גם ברדיו כתסכית. ב־2010 הועלה על הבמה מחזה המבוסס על הסדרה המקורית וב־2013 הופקה עונה נוספת של הסדרה בטלוויזיה הבריטית.

הסדרה היא סאטירה על הפוליטיקה הבריטית, על ה-Deep state ועל הביורוקרטיה בשירות המדינה.

היא מתרחשת בווייטהול, במשרדו הפרטי של שר בממשלת בריטניה (ובסדרת ההמשך, ברחוב דאונינג 10), ומגוללת את קורות הקריירה הפוליטית של השר ג'יימס האקר, אותו מגלם פול אדינגטון, ומאבקיו הרבים להוציא אל הפועל חקיקה או שינויים מנהליים הזוכים להתנגדות מצד שירות המדינה הבריטי, ובמיוחד מצד המזכיר הקבוע (עובד ציבור בכיר) של המשרד, סר המפרי אפלבי, אותו מגלם נייג'ל הות'ורן, והמזכיר הפרטי הראשי שלו ברנרד וולי, המביא מעט יותר תועלת, ומגולם על ידי דרק פולדס. כמעט כל פרק מסתיים בשורה הבלתי נשכחת, "כן, אדוני השר" או "כן, אדוני ראש הממשלה" הנאמרת (לרוב) על ידי סר המפרי כאשר הוא חוגג בשקט את ניצחונו על "אדונו הפוליטי" (או, לעיתים רחוקות, מודה בתבוסתו).

הסדרה זכתה להצלחה רבה הן בקרב הקהל והן מפי המבקרים, ואף עוטרה במספר פרסים, ובהם כמה פרסי האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה, ובשנת 2004 היא הגיעה למקום השישי בסקר "קומדיית המצבים הבריטית הטובה ביותר".

נוטריון

נוטריון הוא עורך דין שהוסמך לאמת, לאשר ולערוך מסמכים משפטיים מסוימים הדורשים פעולות אלה מצד נוטריון בלבד, על פי החוק.

חתימתו של הנוטריון, במקרים המוסדרים בחוק, נחשבת בעיני בית המשפט כתעודה ציבורית לאישור זהותו של החותם עליו או לעובדה כי המסמך נחתם מרצונו הטוב והחופשי של החותם. מסמכי הנוטריון מיועדים לשמש כראיה בבתי משפט או בפני רשויות אחרות, וזאת הן בישראל והן מחוץ לה.

במשפט הישראלי מוסדר עיסוקו של הנוטריון בחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976. במדינות שונות ניתן להבחין בין משרות נוטריוניות שונות, ובמיוחד בין משרתו של "הנוטריון הציבורי" ובין נוטריונים פרטיים. הבחנה זו הייתה תקפה בישראל עד לקבלת חוק הנוטריונים, והיא איננה תקפה כיום. המובא להלן עוסקת בסמכותו ובמשרתו של הנוטריון על פי המשפט הישראלי.

ניגוד עניינים

ניגוד עניינים או ניגוד אינטרסים הוא מצב שבו אדם ממלא תפקיד, כאשר יש לו אינטרס נוסף, סותר, אשר עלול להשפיע על החלטותיו ולהוות שיקול זר. כאשר עובד ציבור פועל במצב של ניגוד עניינים, הדבר עלול לקיים את יסודות עבירת הפרת אמונים, או עבירת שוחד. לפי פסיקת בג"ץ הכוונה למצב בו יש לעובד ציבור שני עניינים במקביל: האחד הוא העניין הטבעי, הרצוי והראוי למלא היטב את תפקידו. מאידך העניין הנוסף הוא אישי, והוא עלול להשפיע על החלטותיו. בית המשפט העליון קבע כי "כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד עניינים, קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד... חשש זה בא הדין למנוע". השופט העליון חיים כהן כתב כי "ניגוד עניינים הוא המקרה הקלאסי של הפרת אמונים".

במשפט הפלילי התוצאה יכולה להיות הגשת כתב אישום, ואילו במשפט המנהלי התוצאה עלולה להיות ביטול החלטה, "באופן שאם הפעולה כבר בוצעה, ניתן לבטלה, ואם הפעולה טרם בוצעה, ניתן למנוע את ביצועה". כך למשל, ביטל פסק דין של השופטת הדס יהלום, את החלטת הוועדה הרפואית לעררים של הביטוח הלאומי, כאשר התברר שרופא המכהן בוועדה מצוי בניגוד עניינים, בהיותו גם יועץ לחברות ביטוח פרטיות.

בהליך משפטי או בוררות, ניגוד עניינים הוא מצב העלול לגרום למשוא פנים. כלל משוא הפנים, במקור, קובע לשופטים כי אל להם להפלות ואל להם לשפוט במצבים שבהם הם עלולים להפלות. הבעייתיות המרכזית בניגוד העניינים הוא שאין מדובר במצב שהוא שלעצמו מהווה בהכרח שחיתות, אולם, ניגוד עניינים עלול להביא למשוא פנים ולשחיתות ולגרום להטייה ולהעדפת אינטרסים משיקולים שאינם ענייניים.

ערן שנדר

ערן שנדר (נולד ב-16 בדצמבר 1951) הוא משפטן ישראלי, כיהן כפרקליט המדינה מ-1 באוגוסט 2004 עד 17 בדצמבר 2007. קודם לכן הקים את המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) ועמד בראשה.

פ.ג.ט. בורגארד

פייר גוסטב טוטאן דה בורגארד (באנגלית: Pierre Gustave Toutant Beauregard;‏ 28 במאי 1818 - 20 בפברואר 1893) היה גנרל בצבא קונפדרציית המדינות של אמריקה, שפרשו מן האיחוד בעת מלחמת האזרחים של ארצות הברית. הוא גם היה סופר, עובד ציבור, פוליטיקאי וממציא.

בורגארד היה הגנרל הדרומי הבולט הראשון. הוא פיקד על ההתנגשות הראשונה במלחמה, בפורט סאמטר, ב-12 באפריל 1861 - שם הוכנע המבצר, שהוחזק על ידי כוחות הצפון, בידי צבא הדרום שצר עליו. שלושה חודשים מאוחר יותר פיקד בורגארד על צבא הדרום שניצח בקרב בול ראן הראשון, ליד מנאסאס, וירג'יניה.

בורגארד פיקד גם על צבאות בזירה המערבית. הוא היה סגנו של אלברט סידני ג'ונסטון בקרב שילה, ופיקד על צבא הדרום שהיה נצור בקורינת', מיסיסיפי (בורגארד הטעה את צבא הצפון, והצליח למלט את כל החיילים מתוך העיר ללא פגע). הישגו הגדול ביותר היה הצלת העיר פיטרסבורג, וירג'יניה, ב-1864, כאשר צבא הצפון, בפיקוד יוליסס גרנט, שהיה עדיף בהרבה בכוח אדם ובציוד, ניסה לכבשה ולנתק כך את בירת הדרום, ריצ'מונד. עם זאת, השפעתו של בורגארד על האסטרטגיה של מדינות הדרום נפגמה בשל יחסיו המקצועיים הגרועים עם נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, ועם פקידים וקצינים בכירים בדרום.

שוחד

שוחד הוא טובת הנאה, בכסף או בשווה כסף, הניתנת בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. מתן שוחד, קבלת שוחד ותיווך לקבלת שוחד הם מעשי שחיתות המטופלים כעבירות פליליות (בישראל לפי חוק העונשין).

שוטר

שוטר הוא עובד במשטרה שתפקידו ליישם, ישירות או בעקיפין, אחד או יותר מיעדיה המרכזיים של המשטרה. משטרות שונות מוכפפות לעירייה (כמו בעיר לוס אנג'לס), לממשלה (כמו בישראל) או לממשל פדרטיבי (כדוגמת ה-FBI) ובהתאם לכך השוטרים הם עובדי עירייה, עובדי ממשלה מקומית או עובדי הממשל המרכזי.

תקיפה

תקיפה היא יזום אלימות ללא הסכמה ובניגוד לחוק.

במדינות שונות יש מערכות חקיקה שונות המגדירות את הפרמטרים של עבירת התקיפה לפי המקובל באותה מדינה. בישראל אסורה ענישה גופנית וביצועה, גם על ידי הורים או מחנכים, נחשבת לתקיפה, אולם מערכות חקיקה אחרות מתירות ענישה גופנית מוגבלת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.