עדים זוממים

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.[א]

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.[ב]

עדים זוממים
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ט, ט"ז-כ"א
משנה מסכת מכות, פרק א'
תלמוד בבלי מסכת מכות, "כיצד העדים"
תלמוד ירושלמי מסכת מכות, פרק א'
משנה תורה הלכות עדות, פרקים י"ח-כ"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"פ
ספר החינוך, מצווה תקכ"ד

מקור מקראי

המקור בתורה לדין עד זומם הוא בספר דברים:

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'; לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה, בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.

דיני עדים זוממים נידונים בהרחבה במשנה ובתלמוד בפרק ראשון של מסכת מכות.

דינם של העדים הזוממים

בנוסף לעונש שהעדים הזוממים מקבלים, נפסלים הם אף להעיד משעת אמירת עדותם בבית הדין, שכן הם מוחזקים כעדים המועדים לשקר. בדין זה נחלקו אביי ורבא בתלמוד: "עד זומם - אביי אמר: למפרע הוא נפסל. רבא אמר: מכאן ולהבא הוא נפסל". אביי סבור כי עד זה מתברר כרשע עוד מלכתחילה, ולכן כל העדויות שהעיד מאז עדות השקר ההיא - פסולות, שכן רשע פסול לעדות.[1] לעומתו, רבא סבור כי רק מהשעה שבה הגיעו העדים המזימים, והבהירו לנו שהוא שקרן - רק מאז הוא נפסל.[2] הטעם לדבריו הוא שדין עד זומם נחשב "חידוש" של התורה, בשל העובדה שלמרות ששני העדים המזימים עומדים כנגד שני העדים הראשונים, ונוצר מצב ששני זוגות עדים מעידים שתי עדויות סותרות - בכל אופן מקבלים דווקא את שני העדים האחרונים. החידוש אף בולט יותר לאור העובדה שככל דיני עדות, גם בדין עדים זוממים כמות בלתי מוגבלת של עדים המעידים על אותו דבר ("מאה כיתי עדים") יכולים להפוך להיות עדים זוממים ולהיהרג, על פי עדות של שניים בלבד. על כל פנים, מכיוון שכך, סובר רבא ש: "אין לך בו אלא חידושו" - משמע: איננו מסיקים מסקנות אישיות מכך שהתורה חידשה שהעדות הראשונה נפסלת, אלא מבצעים רק מה שהתורה אמרה, דהיינו - פוסלים את העדות הספציפית שהוזמה, וכן פוסלים את העדויות שלהם מכאן והלאה.

הסברו של אביי לשיטתו, כנגד טענת רבא, אינה מובאת בתלמוד, ובקרב כמה מהראשונים מקובל להסביר את עמדתו באופן הבא: עמדת רבא גורסת כי דין עדים זוממים הוא חידוש, מכיוון שמדוע לנו להאמין לזוג העדים השני יותר מלזוג הראשון?! אך אביי גורס, אולי, כי זוהי הבנה מוטעית, שכן בניגוד להכחשה בין שני זוגות של עדים, בהזמה שני זוגות העדים אינם מעידים האחד נגד השני, אלא אחד אודות השני; הזוג הראשון אינו מעיד על עצמו שהוא היה במקום פלוני בשעת העדות, כי הרי אדם אינו יכול להעיד על עצמו. אלא הזוג הראשון מעיד על מעשהו של הנאשם, וממילא בית דין מניחים כי הם אכן היו שם כדי לראות זאת. לעומת זאת הזוג השני של העדים מעיד על גופם של העדים הראשונים, ומכיוון שכך לא נוצר פה עימות בין שני הזוגות, וזוג העדים הראשון הופך לאובייקט של העדות השנייה. ובהלכות עדות מושא העדות ("בעל דבר") אינו יכול להעיד על עצמו.[3]

בניגוד לשיטות ראשונים אלה הקובעות טעם הגיוני-משפטי בדעת אביי, פסק הרמב"ם הלכה למעשה כי דין עדים זוממים הוא גזרת הכתוב,[4] וזאת על אף שההלכה נפסקה - עוד בתלמוד - כשיטת אביי; משמע הרמב"ם סבור כי גם לפי אביי מדובר בגזרת הכתוב. נראה, שלרמב"ם אביי יסביר שלמרות שדין עדים זוממים הוא אכן "חידוש", בכל אופן אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהם פסולים לעדות, ללא קשר לדין שיש לבצע בהם, בשל היותם רשעים, או הסבר דומה בכיוון זה.

כאמור, כבר בתלמוד נפסק כאביי, ומחלוקת זו של אביי ורבא היא אחת משש המחלוקות הנודעות, בהן נפסקה הלכה כאביי נגד רבא: יע"ל קג"ם.

תשלום עדים זוממים

ישנה מחלוקת תנאים בין ר' עקיבא לר' יהודה[5], האם עדים זוממים שחויבו ממון משלמים אותו מדין ממון או מדין קנס, הנפקא מינה העיקרית היא לעניין הודאה בקנס, להלכה נפסק כר' עקיבא שחיוב עדים זוממים הוא קנס[6]. תשלום מדינא דגרמי- מלבד חיוב עדים זוממים בדין כאשר זמם עדים זוממים עשויים להתחייב מדינא דגרמי בנוסף או במקום כאשר זמם במידה ולא ניתן להחזיר את הממון שהוצא בעדותן[7].

חריגים

עדים זוממים נענשים באותו העונש שהיה נגזר על מי שהעידו כנגדו, אילמלא הוזמו, למעט מקרים מסוימים שבהם אין מקיימים בהם את דין 'כאשר זמם':

הנענשים בעונש מלקות

ישנה מחלוקת ראשונים מאיזה דין לוקים עדים זוממים במצבים הבאים, האם בגלל שעברו על איסור לא תענה, או בגלל שיש דין כאשר זמם חלופי.

  • כאשר אם נקיים 'כאשר זמם' נפגע גם בצאצאיו של העד הזומם - כגון אדם המעיד על כהן (וממילא גם על צאצאיו), שהוא חלל, ופסול לכהונה, ואם נקיים 'כאשר זמם' - גם צאצאיו של העד הזומם יפגעו כיוון שיהפכו לחללים וכתוב "ועשיתם לו" לו ולא לזרעו.
  • כאשר העיד שאדם הרג בשוגג, והוא חייב גלות.
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב בתשלומי 'כופר' כפיצוי על כך ששורו הרג אדם (במקרה כזה יש מחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לרמב"ן ותלמידיו).
  • כאשר העידו על אדם שהוא חייב להימכר כעבד עברי בשל גניבה שאין לו את הכסף כדי להשיבה.

עונשים אחרים

  • כאשר העיד על אדם עני שגנב ואין לו כסף לשלם את ערך הגניבה ועליו להמכר בתור עבד עברי, העד לא נמכר לעבד עברי אלא משלם לנידון את מה שהעיד עליו.
  • כאשר העיד על אדם שנאף עם בת כהן, ונגזר דינו למיתת חנק ודין הנואפת למיתת שריפה, העד נידון בחנק ולא בשריפה.
  • כאשר אי אפשר לקיים 'כאשר זמם' בצורה מלאה אלא חלקית.

במקרים בהם על העדים הזוממים לשלם סכום כסף, סכום הכסף מתחלק ביניהם, אולם אם העידו על אדם שחייב מלקות, אין מחלקים את 39 המלקות ביניהם, אלא כל עד לוקה 39 מלקות.

"כאשר 'זמם' ולא כאשר 'עשה' "

תנאי מיוחד נאמר בדין זה, שכאשר גזר הדין התבצע כבר - אין מענישים את העד.[8] לדעת הרמב"ם הדברים אמורים לגבי עונש מוות דווקא, ואילו בעונש מלקות או חיוב ממוני העדים ייענשו אף אם התבצע גזר הדין.[9] גם כאשר גזר הדין לא ניתן עדיין בעקבות עדותם של העדים הזוממים - אין הם נהרגים.[10] לעומת זאת לדעת הריטב"א גם בממון וגם במלקות, אם כבר התבצע גזר הדין העדים לא יענשו.[11] לדעת בעלי התוספות, בממון יענשו העדים גם אם כבר בוצע גזר הדין, ואילו במלקות ובמיתה לא יענשו.[12]

ענישת עדים זוממים לאחר שהתבצע גזר הדין
השיטה מיתה מלקות ממון
ריטב"א אינם נהרגים אינם לוקים אינם משלמים
תוספות אינם נהרגים אינם לוקים משלמים
רמב"ם אינם נהרגים לוקים משלמים

מקרים נוספים בהם לא חלים דיני הזמה

  • העדים נכנסים להגדרה של 'עדים זוממים' רק בהזמה ("עמנו הייתם"), ולא בכל סוג של הכחשה (כמו "בא הרוג ברגליו" שזה ודאי מראה שהעדים שיקרו אך אין זו הזמה אלא הכחשה), ישנה מחלוקת ראשונים האם כשהעדים הזוממים גם מכחישים את העדים האם זו נחשבת הזמה או הכחשה[13].
  • אם לא כל כת העדים הוזמה, אלא רק חלקה, העדות נפסלת (אפילו נשארו שני עדים שלא הוזמו), שכן "עדות שבטלה מקצתה - בטלה כולה", אבל אין אף לאחד מהעדים דין עד זומם, עד שיוזמו כל העדים בכת.[14]

עדות שאי אתה יכול להזימה

כפועל יוצא מדין עדים זוממים במשפט העברי מקובל העיקרון כי עדות שאינה ניתנת להזמה אינה מתקבלת בבית דין. עדות כזאת שלא ניתן להזימה תיתכן בשני אופנים:

  1. שהעדים אינם מעידים על מקום וזמן בו התרחש המעשה, ומשכך לא ניתן להעיד נגדם "עמנו הייתם במקום אחר". וסיבה זו היא חלק מההיגיון שעומד בבסיס דיני דרישה וחקירה, שדורשים מהעדים לדעת את הזמן והמקום בו התרחש המעשה.
  2. כאשר יש עדים זוממים שהעידו על אדם שהעונש המיועד לו אינו יכול להיות מבוצע בהם עצמם; לדוגמה - העידו על אדם שהוא טרפה שרצח אחר; העדים הללו בעצם זוממים להרוג אדם שהוא בן מוות ובלאו הכי ימות, מה שאין כן העדים שאינם בני מוות. דין זה מוזכר בלשון התלמוד 'בני קטלא'.[15]
  3. יוצא מן הכלל דין 'זוממי בת כהן ובועלה' אשר נשתנו במקצת מדין הזמה שהרי מתקיים בהם עונש מיתה של 'נפש בנפש' אלא שמקבלים סוג מיתה אחר שהוא בחנק.
  4. במקרים שהובאו לעיל שעדים זוממים לוקים (ולא בעדי נערה המאורסה שהוזמו ויכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו), או שאין צורך בכאשר זמם, כיוון שלא מדובר בעדויות ששייך בהם זמימה, או שמלקות הוא כאשר זמם למרות שהוא לא בדיוק מה שהעדים זממו[16].

לקריאה נוספת

  • דוד הנשקה, "עדים זוממים: לפתרונה של חידה עתיקה (בעקבות ספרי זוטא דברים)", תרביץ עב (תשס"ג), עמ' 345–387.

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ כך במקרה של "זוממי בת כהן ובועלה"; ראו בהמשך.
  2. ^ יש שקשרו בין עקרון זה לבין עקרון ההפרכה של פופר.

הערות שוליים

  1. ^ על פי ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ב, עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז, עמוד א'.
  3. ^ רב ניסים גאון, תשובות הגאונים, אסף, תש"ב; פירוש הרמב"ן על התורה, ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ח (הרמב"ן לכאורה סותר את עצמו בפירושו בפסוק שלאחר מכן); ארבעה טורים, חלק חושן משפט, ל"ח; ספר החינוך, מצווה תקכ"ד.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ח, הלכה ג'
  5. ^ שיטת ר' עקיבא מובאת בדף ב ור' יהודה בד
  6. ^ רמבם עדות יח ח
  7. ^ עיין קצות וש"ך לח א
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', ב'.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק כ', הלכה ב'.
  10. ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה ו'.
  11. ^ חידושי הריטב"א, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  12. ^ תוספות למסכת בבא קמא, דף ד', עמוד ב' דיבור המתחיל "ועדים זוממין".
  13. ^ לחם משנה עדות יח ב
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'.
  15. ^ על פי: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ח, עמוד א'.
  16. ^ תוס' מכות ב א
ארבע מיתות בית דין

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג שבאמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת.

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול להיגזר רק על ידי "סנהדרין קטנה", בתי דין של 23 דיינים שישבו במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

התראה (הלכה)

התראה הוא מונח הלכתי המתאר מצב בו חוטא העומד לבצע עבירה מוזהר על ידי אחרים (יש שטוענים כי אלו העדים) כי הדבר אסור, עליו לחדול ממנו וכי הוא עלול להיענש. ההתראה היא תנאי הכרחי בהלכה על מנת להביא לחיוב פורמלי בעונש גופני, כגון עונש מוות או מלקות, וכשבית-הדין דורשים וחוקרים את העדים, הם מחויבים לשאול האם התקיימה התראה. התראה היא תנאי הכרחי להענשת חוטא - אך בלתי מספיק; התנאי הנוסף הוא עדים.התנייתה של הענישה הגופנית בהתראה ייחודית למשפט העברי. לעומתו, בשיטות המשפט האחרות התקבע הכלל המבוסס על האתיקה של אריסטו: "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".

חזקיהו יוסף שרייבר

הרב חזקיהו יוסף שרייבר (נולד בשנת תשי"ד, 1954) הוא ראש ישיבת מהרי"ל-אבן ישראל.

חידוש

חידוש הוא מצווה או הלכה בתורה, שחלק מכלליהן ויסודותיהן אינו לפי הכללים ההלכתיים הרגילים, ולכן לא ניתן לקבוע את כלליהן האחרים לפי הכללים הסטנדרטיים הרגילים, ואף לא ניתן להסיק מכלליהן והלכותיהן למצוות אחרות.

ירוחם ורהפטיג

הרב ירוחם אשר וַרְהַפְטִיג (3 באוגוסט 1875 - 1 באוקטובר 1965) היה פוסק, תלמיד חכם ומחבר ספרים בהלכה. נטה לציונות, בוגר ישיבת טלז, הכולל של ר' חיים סולובייצ'יק בבריסק וישיבת וולוז'ין. נודע בהתמדתו.

כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד

כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא עקרון בהלכות עדות במשפט העברי, הקובע שעל בית הדין להתייחס אך ורק לגרסה הראשונה שנמסרת על ידי עד, כך שהעד אינו יכול לחזור בו מעדותו ולבטל את דבריו.

לא תענה ברעך עד שקר

לא תענה ברעך עד שקר הוא מצוות לא תעשה על נתינת עדות שקר. איסור זה הוא הדיבר התשיעי בעשרת הדיברות.

עדות שקר

עֵדוּת שֶׁקֶר היא עדות הניתנת בבית משפט ומתבררת ככוללת דברי שקר או הצהרות כוזבות. העד מחויב לומר את האמת, כדי לשמור על אמיתות פסק הדין שיינתן בהליך המשפט.

מתן עדות שקר ביודעין נקבע כעבירה פלילית ברבות ממדינות העולם. בישראל, נקבע בסעיף 237 לחוק העונשין שהעונש על עדות שקר הוא מאסר של עד 7 שנים: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים".

אמירות פרשניות אינן נחשבות עדות שקר שכן אנשים פעמים רבות אומרים דברים שאינם מדויקים לא ביודעין או לא בכוונה. אנשים גם עשויים להחזיק באמונות תמימות אך שגויות לגבי עובדות מסוימות או שזכרונם אינו מדויק. כמו כל הפשעים בשיטת המשפט המקובל, עדות שקר מצריכה יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית (mens rea) ויסוד עובדתי - "אקטוס ראוס" (actus reus) כדי להוכיח את קיום הפשע.

במדינות מסוימות כמו צרפת למשל, חשודים לא יכולים להחקר תחת שבועה ועל כן לא יכולים להעיד עדות שקר, ולא משנה מה יאמרו במהלך משפטם.

האיסור על עדות שקר חל גם על עדים שמסרו את עדותם בכתב בתצהיר.

קם ליה בדרבה מיניה

קם ליה בדרבה מיניה (קלב"מ) הוא ביטוי הלכתי (פירוש מילולי מארמית בבלית - עומד בפני הגדול ממנו) שמשמעותו: כאשר מגיעים לאדם שני עונשים על מעשה אחד, או על שני מעשים שנעשו בו זמנית, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.

תרי ותרי

תרי ותרי הוא שמה של דילמה הלכתית, כאשר זוג עדים אחד מעיד בעניין מסוים ובא זוג עדים נוסף ומעיד עדות העומדת בסתירה לעדותם של הראשונים. בתלמוד ובראשונים הובאו כמה אפשרויות כיצד להכריע מצב זה.

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפש • עדים זוממים • פיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.