עדה סרני

עדה סרני (22 ביוני 190524 בנובמבר 1997)[1] הייתה ממקימי גבעת ברנר, מראשי המוסד לעלייה ב' באיטליה וכלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אשתו של אנצו סרני.

Ada Sereni
עדה סרני בגבעת ברנר

ביוגרפיה

עד עלייתה ארצה

סרני נולדה ברומא, בת למשפחת אסקרלי (Ascarelli) האמידה, שאבותיה עזבו את ספרד בגירוש ספרד, בשנת 1492. משפחת אסקרלי הייתה רחוקה מהיהדות ומהציונות וילדיה חיו חיי עושר.

אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת רומא, נישאה לאנצו סרני (אותו הכירה עוד בלימודיה בתיכון) אשר באותה תקופה כבר היה פעיל בתנועה הציונית. בפברואר 1927 עלו בני הזוג לארץ ישראל עם בתם התינוקת, חנה, והתיישבו ברחובות.

השנים בגבעת ברנר

התלהבותו של בעלה, שמצא עבודה בפרדס, לא דבקה בה, והחיים ברחובות היו קשים עליה. לאחר לידתה של בתם השנייה, הגר, מצאה את עצמה סרני על פרשת דרכים. היא התלבטה אם לעבור לתל אביב או לחזור לרומא, אך לבסוף החליטה להתיישב בקיבוץ. ביוני 1928 הצטרפה עם משפחתה לגרעין שהקים את גבעת ברנר.

סרני הסתגלה לקשיים האובייקטיביים הכרוכים בחיים ביישוב חדש וחסר תשתיות (אפילו מים היה צורך להוביל על חמורים). היא עבדה במטבח ובמחסן. בשנות השלושים הצטרפה עם ילדיה (ב-1930 נולד בנה השלישי, דניאל) לבעלה במספר שליחויות מטעם הקיבוץ והתנועה לאיטליה, לגרמניה ולארצות הברית.

בתחילת 1944 התנדב בעלה, אנצו סרני, לצנוח מאחורי קווי הגרמנים באיטליה, כדי ליצור קשר עם היהודים ששרדו שם. לאחר שצנח, ב-15 במאי 1944, אבד הקשר עמו. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר התברר כי אנצו אינו בין השבויים שחזרו, פנתה עדה סרני לשאול מאירוב (לימים אביגור), ראש המוסד לעלייה ב' ובאישורו יצאה לאיטליה כדי לנסות להתחקות אחר גורלו של בעלה.

פעילות במסגרת המוסד עלייה ב' באיטליה

החיפושים אחר בעלה הגיעו לסיומם כאשר נמצאה עדות כתובה לפיה אנצו סרני הוצא להורג במחנה הריכוז דכאו בנובמבר 1944.

באותו זמן פגשה סרני את יהודה ארזי, שריכז את פעילות המוסד לעלייה ב' באיטליה, ונענתה להצעה להצטרף למשימה. מיוני 1945 ועד קום המדינה פעלה סרני באיטליה, תחילה כסגנית של ארזי, ואחר כך (מאפריל 1947) כמפקדת המוסד באיטליה. במהלך תקופה זו הצליח המוסד לשגר מאיטליה יותר מ-20,000 מעפילים על עשרות ספינות, שיצאו לדרכן מאתרים שונים לאורך החוף האיטלקי (במסעותיה בכל רחבי איטליה נעזרה סרני בנהג מתנדב – מרדכי הוד, לימים מפקד חיל האוויר הישראלי).

בנוסף על פעילות ההעפלה הייתה סרני מעורבת גם ברכש נשק ואמצעי לחימה ושיגורם ארצה וכן בפעילות מבצעית של המוסד למניעת הגעתו של נשק למדינות ערב (מבצע שודד).

בזכות ידיעת השפה האיטלקית, נחישותה, חוכמתה ויש האומרים גם יופייה, הצליחה סרני לקשור קשרים הדוקים עם ראשי השלטון באיטליה ולרתום אותם לתת יד לפעילות המוסד לעלייה ב' או לחלופין להעלים עין מפעילות זאת. בין היתר נפגשה כמה פעמים עם ראש הממשלה דה גספרי, עם מפכ"ל המשטרה האיטלקית (שפעולותיו סייעו בביצוע מבצע שודד) ועם מפקד חיל הים האיטלקי.

אחרי הקמת המדינה

אחרי שובה ארצה נמנעה סרני מלקיחת חלק בפעילות ציבורית בישראל. יחד עם יהודה ארזי ומאוריציו ויטלה הקימה את מלון רמת אביב, ואף בחרה את שם המלון (ובעקיפין את שם השכונה).

בשנת 1954 פקד את סרני אסון נוסף. בנה דניאל ואשתו שהייתה בהריון נהרגו באסון מעגן, כאשר מטוס קל התרסק אל תוך הקהל שהשתתף בטקס זיכרון לצנחנים שפעלו באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

בסוף שנות החמישים יצאה סרני בשליחות לאיטליה, במטרה להקים שדולה בקרב הצמרת האיטלקית למען יהודי ברית המועצות. היא שבה ארצה ב-1969.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים מונתה סרני כאחראית על "ריכוז המאמצים לעודד את תושבי רצועת עזה לעזוב את הארץ".[2][3]

בשנת 1995 זכתה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007, הופק סרט בשם "אקסודוס: חלומה של עדה", המתאר את פעולותיה ומאמציה של עדה סרני לארגן את עלייתם לארץ ישראל של אלפי העקורים היהודים ששהו באיטליה בסיום מלחמת העולם השנייה. הסרט הוא עיבוד חופשי של הרומן האוטוביוגרפי של עדה סרני 'I clandestini del mare' "הנוסעים הסמויים של הים" (הספר יצא לאור בעברית בשם: "ספינות ללא דגל"). יוצרי הסרט הם ג'אנלואיג'י קאלדרונה וניקולה בדאלוקו. את עדה סרני גילמה השחקנית מוניקה גוריטורה. הסרט הוא קו-פרודוקציה של ערוץ הטלוויזיה האיטלקית Raiuno עם חברת Red Film. הוא שודר בטלוויזיה האיטלקית כמיני סדרה בת 4 פרקים ב-28 ו-29 בינואר 2006 לרגל יום הזיכרון לשואה, ובטלוויזיה החינוכית הישראלית. הסרט הוקרן בכמה פסטיבלים בארצות הברית וגם בפסטיבל הסרטים היהודי העולמי 2007 בתל אביב, וזכה לתגובות נלהבות.[4][5]

לקריאה נוספת

עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ יוסי מלמןעזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  3. ^ תום שגב1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, עמ' 557
  4. ^ הסרט: אקסודוס: חלומה של עדה, המכון האיטלקי לתרבות בישראל
  5. ^ FICTION. "EXODUS-IL SOGNO DI ADA", film.it (באיטלקית)
1905

שנת 1905 היא השנה החמישית במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1905 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1997

שנת 1997 היא השנה ה-97 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1997 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

22 ביוני

22 ביוני הוא היום ה-173 בשנה (174 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 192 ימים.

24 בנובמבר

24 בנובמבר הוא היום ה-328 בשנה, (329 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 37 ימים.

אנצו סרני (אוניית מעפילים)

אנצו סרני הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של אנצו סרני, חלוץ ואיש התנועה הציונית באיטליה, ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר שהיה לאחד מצנחני היישוב בשנת 1944, נשבה והוצא להורג במחנה הריכוז דכאו. "אנצו סרני" הגיעה לחופי ארץ ישראל מאיטליה בינואר 1946.

אף-על-פי-כן (אוניית מעפילים)

אף-על-פי-כן הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. נקראה "אף על פי כן" בתגובה לכישלון הורדת מעפילי אקסודוס בארץ, וגירושם להמבורג.

בית רוקס

בית רוקס הוא מבנה מפואר במרכז קיבוץ גבעת ברנר ששימש למגורי משפחת רוקס עד שנמכר לקיבוץ. המבנה הוא אתר מורשת נטוש הנמצא במרכזה של מחלוקת האם לשמרו או להרסו לטובת בניה חדשה.

ברכה פולד (אוניית מעפילים)

ברכה פולד הייתה אוניית מעפילים שאירגנה "ההגנה". נקראה על שם ברכה פולד מפקדת בפלמ"ח שנהרגה מאש בריטית בליל וינגייט.

דב הוז (אוניית מעפילים)

דב הוז הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של דב הוז, מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל.

ה'תשנ"ה

ה'תשנ"ה (5755) ובקיצור תשנ"ה –

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-6 בספטמבר 1994, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 24 בספטמבר 1995.המולד של תשרי חל ביום שלישי, 0 שעות ו-235 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג גכז, היא מעוברת, ואורכה 384 ימים.זו שנה ראשונה לשמיטה, ושנת 17 במחזור העיבור ה-303. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 15 במחזור השמש ה-206.שנה זו היא שנת 1,926 לחורבן הבית, ושנת 2,306 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשנ"ה 47 שנות עצמאות.

הזירה הימית במלחמת העצמאות

הזירה הימית במלחמת העצמאות התרחשה בים התיכון, עורק התעבורה הימי הבלעדי של מדינת ישראל עד לכיבושה של אילת בסוף המלחמה. הפעילות הקרבית בים התנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון של העימות היה המאבק בין היישוב העברי בארץ ישראל ובין כוחות האימפריה הבריטית, סביב פתיחת שערי הארץ לאוניות המעפילים. הצד הערבי לא היה פעיל בזירה בשלב זה. לאחר עזיבת הבריטים החל השלב השני של המערכה, במהלכה תקף הצי המצרי מטרות לאורך חופי ישראל וסייע לכוח הפלישה המצרי בנגב.

יחיעם (אוניית מעפילים)

יחיעם הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם שיירת יחיעם אשר יצאה במרץ 1948 מנהריה לתגבר את קיבוץ יחיעם והותקפה על ידי צבא קאוקג'י.

ירושלים הנצורה (אוניית מעפילים)

ירושלים הנצורה הייתה אוניית מעפילים. זו הייתה אוניית משא דו-תרנית עשויה עץ, בעלת מבנה רחב המגיעה לעומק של עד 4 מטרים. במקור, נקראה האונייה Ambrosiana אך שמה שונה בעקבות המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.

האונייה נרכשה על ידי עדה סרני והמוסד לעלייה ב' באיטליה, באמצעות איש קשר מקומי במילאנו. היא הוכנה על ידי מפקד המשימה, יהודה צפתי, אנשי המוסד לעלייה ב' אנשי פלי"ם וגדעונים והצוות המקומי שכלל מכונאי אוסטרי, רב מלחים ושלושה מלחים. כחלק מארגונה לשייט סודרו מקומות לעולים, נבנה מטבח בצריף עץ, נבנו סליקים בחרטום. בספינה היו שתי סירות הצלה ל-20 איש כל אחת. כן הובאו מזון שאמורה היה להספיק ל5–10 ימים ו-5 טון מים.

מבחינת התקשורת, הגדעוני הכין את האונייה שבועיים לפני ההפלגה. היה בה משדר קריסטל ונמתחה אנטנה מראש התורן האחורי אל הגשר. נבנה סליק למכשיר בחדר המכונות, בין טנק הדלק לדופן התא ובו היו ארבעה מכשירי שידור והקלטה תוצרת ארצות הברית. כמו כן לא היה מכשיר SOS על האונייה.

ב-3 בפברואר 1948 בשעה 03:00 יצא מנמל הפליגה מפשיה רומנה באיטליה, כשעל סיפונה 670 מעפילים אוניית ירושלים הנצורה והצטרפה לצי הצללים. ב-10 בפברואר בשעה 10:00 הגיח מטוס ליברייטור בריטי וחג מספר פעמים מעל הספינה, אשר הייתה במרחק 80 מיל מחופי הארץ. כעבור מספר שעות הגיע מטוס נוסף. כדי להקשות בזיהוי הספינה, האנשים הסתתרו בבטן האנייה ומבני השירותים והמטבח הושלכו לים. לפנות ערב, הופיעה משחתת בריטית אשר ליוותה את הספינה במשך כל הלילה. למחרת, ה-11 בפברואר, הופיעו שתי משחתות נוספות אשר חסמו את נתיב השיט לתל אביב. מפקד האונייה הורה למעפילים שלא להתנגד בכוח לפינוי. גם מפקד המשחתת הודיע שלא יעשה שימוש בנשק אם לא יתנגדו. בשעות לפנות בוקר של ה-12 בפברואר הגיעה הספינה לפתח נמל חיפה וניסתה להיכנס בכוחות עצמה. בהיותה במרחק 600 מטר מהחוף ניסו הבריטים להשתלט עליה ולהכניסה לנמל. כדי למנוע מהם להשתלט על האונייה, חיבלו המעפילים במכונות. לבסוף נאלצו הבריטים לגרור את הספינה למעגן צדדי בנמל חיפה. בנמל חיפה הורדו העולים והועברו באמצעות ספינת משמר בריטית לספינת הגירוש אושן ויגור.

אחראי הספינה משה דפני העיד כי לא היה טעם להתנגד והמעפילים אף הגישו מים ומזון לחיילים ועזרו להם לעלות לגשר. רב החובל והצוות הונחו להיטמע בין המעפילים והמלווים הסתתרו בסליק ואחר כך הצליחו להתחמק. מפקד האונייה סגן משה דפני עבר עם המעפילים לספינת הגירוש.

לאחר שסיימה את שירותה נמכרה האונייה לגריטה.

לא תפחידונו (אוניית מעפילים)

לא תפחידונו הייתה אוניית מעפילים שאירגן "המוסד לעליה ב'" של "ההגנה". שמה היה ביטוי של מחאה כלפי שלטונות המנדט הבריטי שהתנגדו להעפלה.

לילך רוזנברג-פרידמן

פרופ' לילך רוזנברג-פרידמן (נולדה ב-1969) היא היסטוריונית ישראלית, המכהנת כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. רוזנברג-פרידמן עוסקת בעיקר בהיסטוריה החברתית של היישוב ושל מדינת ישראל, בדגש על 'היסטוריה מלמטה' ועל הכללת מגוון של קולות בשיח ההיסטורי. מחקריה עוסקים בפרט בנשים, במגדר ובמשפחה.

סרני

האם התכוונתם ל...

פיורנצו קאפריוטי

פיורנצו קאפריוטי (באיטלקית: Fiorenzo Capriotti; ‏8 בספטמבר 1911 - 10 בנובמבר 2009) היה לוחם בקומנדו הימי של הצבא האיטלקי במהלך מלחמת העצמאות. הגיע לישראל כדי לאמן את אנשי הקומנדו הימי הישראלי בהפעלת סירות נפץ. בעקבות זאת נרקמה מערכת יחסים חמה ומיוחדת בינו לבין ישראל, ששיאה בטקס שבו העניק לו מפקד חיל הים את התואר "מפקד כבוד של שייטת 13".

פלי"ם

פלי"ם (הלחם של פלמ"ח וים, ולא ראשי תיבות על אף שנכתב עם גרשיים) הייתה הזרוע הצבאית הימית של הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה" בארץ ישראל בשנים 1941–1948.

פעילותה של הפלוגה (פלוגה י' של הפלמ"ח) התמקדה בהעפלה ובביצוע פעולות חבלה ימית כנגד הצי הבריטי, אך אנשיה השתתפו גם בלחימה היבשתית. בתחילת 1948 השתתפו כ-200 מימאי הפלי"ם במבצע 'נחשון' להסרת המצור מעל ירושלים, כ-70 מהם נקברו בבית הקברות בקריית ענבים. במהלך מלחמת העצמאות המשיכו ימאי הפלי"ם להוביל את אוניות המעפילים והעולים וכן את אוניות הרכש. בשיאה כללה הפלוגה הימית כ-370 איש, מהם כ-250 בוגרי עשרה קורסים למפקדי סירות וכ-100 בוגרי חמישה קורסי חובלים. החל ב-1946 הצטרפו אליהם מעל 200 צעירים יהודים מצפון אמריקה - מח"ל עליה ב' - שהפעילו 10 אניות מעפילים שנרכשו בארצות הברית.

פרשת הלינו

פרשת הלינו אירעה בשנת 1948, במהלכה טובעה ספינה בשם לינו, שנועדה להעביר נשק ותחמושת לערבים במלחמתם במדינת ישראל, והשתלטות על ספינה בשם ארג'ירו, בעלת מטרה זהה. ההשתלטות על הספינה זכתה לכינוי "מבצע גור" על שם חלל מלחמת העצמאות, בנו של שאול אביגור; הפרשה ידועה גם בכינויים "מבצע שודד" ו"מבצע שלל 3".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.