עגלה ערופה

עֶגְלָה עֲרוּפָה היא מצווה מהתורה לערוך טקס כפרה כאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי או מה הרג אותו. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל איתן, במעמד זקני העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של ההרוג, במעמד זה סומכים הזקנים של אותה העיר את ידיהם על העגלה בפני כהנים, תוך הצהרה על חפותם.

עגלה ערופה
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, א'-ט'
משנה מסכת סוטה, פרק ט'
תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף מ"ד, עמוד ב'
משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ט'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קפ"א, לאו ש"ט
ספר החינוך, מצווה תק"ל, מצווה תקל"א

תיאור המצוה

דיני המצווה מובאים בספר דברים כ"א, א'-ט' בסיום פרשת שופטים. אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים (ויש אומרים: חמישה) מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.

מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן"[1]. אז, עורפים את ראש העגלה בעזרת קופיץ (סכין גדולה) וקוברים אותה שם.

חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

הספורנו בדבריו על הפסוק: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" כותב שהכהנים "בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו, ויתגלה הדבר". דבר זה עולה בקנה אחד עם התזה במדע הקרימינולוגיה לפיה הרוצח נוטה לחזור לזירת הפשע.

חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של המת: "וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן", ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל. חכמי בבל מסבירים את זה על פי הירושלמי על הנהרג שלא ליוו אותו ונתנו לו את המענה הכלכלי ולכן הלך מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל מסבירים שמשמעות ההכרזה היא, שזקני העיר אומרים שלא 'עמעמו' את דינו של הרוצח[2].

לאחר טקס עריפת העגלה, קיים איסור לעבוד במקום עבודה חקלאית, הנעשית בגוף הקרקע, אך מותרת עבודה שאינה נעשית בגוף הקרקע, כגון סיתות אבנים.

אם לאחר עריפת העגלה נמצא רוצח – הרי הוא נידון למוות ככל רוצח, ואין עריפת העגלה פוטרת אותו מן העונש.

הטקס בימינו

המשנה מציינת שמשרבו הרוצחים, בזמנו של אלעזר בן דינאי, הטקס בוטל[3], וזאת בשל ההרוגים הרבים שנעלמו הורגיהם.[4] בתוספתא מוסבר שהמצווה בוטלה משום שהיא נעשית רק כאשר לא נודע מי הרוצח, ובתקופה זו היו רוצחים בגלוי.[5] לפי פרשנות המנחת חינוך, המצווה נוהג בכל תוקפה בעת שבני ישראל יושבים על ארצם ואף כשאין בית המקדש בנוי ואין הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית. כל זה רק בתנאי שבני ישראל על ארצם וגם קיימת מועצת הסנהדרין של שבעים זקנים.[6]

דיני העגלה הערופה מפורטים בפרק ט' של מסכת סוטה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על פי תורה, נחל איתן הוא נחל שהמים זורמים בו תמיד ואינו יבש לעולם (לפחות לא פעם אחת ב-7 שנים).
  2. ^ כלומר: שלא התעלמו מחובתם לדון את הרוצח; ע"פ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה ו'
  3. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט'.
  4. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 16.
  5. ^ תוספתא, סוטה, פרק יד, הלכה א.
  6. ^ מנחת חינוך לחינוך מצווה תק"ל, סעיפי קטן ב, יג, כה
אל תהי צדיק הרבה

"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" היא עצה המופיעה במגילת קהלת, פרק ז', פסוקים ז'-ט"ז; הפסוק השלם הוא "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם".

הוראתו הראשית של פסוק זה, לפי רוב המפרשים, היא הנחיה שלא להפריז במידת האדיקות הנדרשת בקיום המצוות. גישה קיצונית מדי בתחום זה עלולה לגרור את האדם המאמין לחסר מגופו ומנפשו דברים נחוצים - עד כדי סיגוף - ולהפוך לנטל על סביבתו.

חז"ל רואים בפסוק אזהרה לאדם שלא יחשוב להיות צדיק יותר מבוראו, כשאול, ש"דימה להיות צדיק וריחם על הרשעים" (כאשר לא קיים בשלמותה את מצוות הנביא על מחיית זכר עמלק):

"אל תהי צדיק הרבה": יותר מבוראך. מדבר בשאול, דכתיב "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל". רב הונא ורבי בניה אומרים: התחיל מדיין כנגד בוראו, אמר: כך אמר הב"ה: "לך והכית את עמלק"; אם אנשים חטאו – נשים וטף ושור ובקר וצאן מה חטאו? יצתה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה" – יותר מבוראך. ורבנין אמרין: התחיל מדיין כנגד עגלה ערופה, אמר: כתיב "וערפו שם את הָעֶגְלָה בנחל" (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ד') – הוא הורג והיא נערפת; אם אדם חטא – בהמה מה חטאת? יצתה בת קול ואמרה "אל תהי צדיק הרבה". ריש-לקיש אמר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שיעשה אכזרי במקום רחמן. ומנין שנעשה רחמן במקום אכזרי? שנאמר "ויחמול שאול" (ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ט'). ומנין שנעשה אכזרי במקום רחמן? שנאמר "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב" (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט), ולא תהא כזרעו של עמלק. ורבנן אמרין: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שמדת הדין פוגעת בו, שנאמר "וימת שאול ושלשת בניו" (ספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ו').

לפי פירוש אחר, הפסוק ממליץ שלא להגזים ברדיפת הצדק. פרשנות זאת יוצאת מנקודת המוצא שההפרזה ברדיפת הצדק מפחיתה ממעלת הצדיקות ומורידה את דרגתה. לפיכך ניתן לראות בסיום הפסוק, "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם", אזהרה כי רדיפת הצדק המוחלט באופן בלתי מתפשר עלולה להמיט אסון. דוגמה לכך מספרות העולם ניתן למצוא בדמותו של מיכאל קולהאס בנובלה בשם זה מאת היינריך פון קלייסט.

הפסוק העוקב במגילת קהלת שולל גם הליכה בדרך הנגדית: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ". לסיכום ממליץ קהלת על בחירה בשביל הזהב: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

אלעזר בן דינאי

אלעזר בן דינאי (המאה הראשונה לספירה) היה מנהיג חבורת מורדים פוליטיים בתקופת הנציבות השנייה של השלטון הרומאי בארץ ישראל. הוא נזכר בספריו של בן-תקופתו יוסף בן מתתיהו (שם מופיע שמו ביוונית, אלעזר בן דִינָאיוֹס), שמכנה אותו "לִסְטִים", וכן במשנה, בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נזכר כ"רצחן".

הוריית כהן בנגע הצרעת

הוריית הכהן בנגע הצרעת הוא החובה התורנית שמוטלת על כהן שבקי בדיני נגעי הצרעת להיזקק לדיון של בגד, בית, או אדם שנוגע בנגע הצרעת. התורה קובעת כי הסמכות לקבוע הלכתית כי רכוש או אדם נגוע בצרעת נתונה בלעדית אל כהן.

חז"ל קבעו שהכהן אינו רשאי לדחות את ראיית הנגע באומרו לאיש הנגוע "לך ושוב". וכן, אותו הכהן המחליט בית, בגד או אדם כנגוע בצרעת הוא הכהן שחייב להיזקק לתהליך טהרתו של המנוגע. בנוסף, ראיית הנגעים נחשבת כאחת מחמשה עשר דברים בהם הכהן חייב לקבל על עצמו על מנת לזכות למתנות כהונה. חובת ראיית נגעים חלה בחוצה לארץ כמו בארץ ישראל, ואף בזמן שאין בית המקדש בנוי.דוגמה הלכתית אחרת בה מקפידה התורה על נוכחיותו של כהן בעת הדיון הוא החיוב לכהן לדון בדיני ערכין.

הכהנים בני צדוק

במקרא, הכהנים בני צדוק הם משפחה של כהנים, צאצאיו של צדוק הכהן. בעת תקופת בית ראשון נשארו נאמנים לקדוש ברוך הוא בכך שלא נכנעו לעבוד עבודה זרה בעת ששאר העם - ועימם הכהנים - בחרו באלילים שונים למיניהם. לאחר שיבת ציון מונה לתפקיד כהן גדול יהושע בן יהוצדק שהיה מבית צדוק ומבוני בית המקדש השני. בתקופה ההלניסטית שימשו בתפקיד כהן גדול משפחת בית חוניו שהייתה מצאצאיו של יהושע בן יהוצדק.

בספר יחזקאל מופיע שרק הכהנים הללו יטלו את תפקידי העבודות העיקריות בבית המקדש השלישי. על פי המסורת, מתנאי בחירת כהן גדול הוא שהנבחר יהיה מן הכהנים בני צדוק. וכן עולי בבל הקפידו על כך בהתייסדות בית שני.

התאומים הסיאמיים מוונציה

התאומים הסיאמיים מוונציה נולדו בגטו היהודי בעיר בשנת 1575, הוצגו לראווה והיו מקור לסקרנות, לחקירה מדעית ולדרשות מיסטיות ומוסריות של יהודים ונוצרים כאחד.

זריעה

זריעה היא הטמנת זרעים בקרקע על מנת שיגדלו מהם צמחים.

בימי קדם הייתה הזריעה נעשית בצורה ידנית: הזורע היה עובר בשדה עם שק זרעים, ומפזר את הזרעים ביד בצורה אחידה. בשלב ההתפתחותי הבא, היה הזורע נושא מעין תיק עם חור, דרכו היו נופלים הזרעים מעצמם תוך כדי הליכה. יותר מאוחר נכנסו לשימוש מזרעות המחוברות למחרשה, גם אלו היו מעין כלי עם חור דרכו נפלו הזרעים. מזרעות אלו היו זורעות מיד אחרי החריש, שהתבצע על ידי בעלי חיים. כיום זורעים במזרעות חדישות ("דריל") הנמשכות על ידי טרקטור. מזרעות אלו עוקבות אחר גובה הקרקע בכל נקודה, פולחות את האדמה, זורעות מספר רב של שורות בו זמנית, מפזרות דשן מיד עם הזריעה ומכסות את הזרעים תוך שהן מקפידות על גובה כיסוי אחיד.

שיטת זריעה נוספת היא זריעה בהתזה, ללא צורך בפליחה מוקדמת ובכיסוי הזרעים בעפר. בשיטת הזריעה בהתזה מתיזים על הקרקע עיסה של מים וסיבי תאית ועץ בתוספת דשן כשבתוכה זרעים, הזרעים נובטים בתוך העיסה ומשתרשים לקרקע. שיטה זו נפוצה בעיקר בזריעת צמחים מונעי סחיפה, על גדות נחלים ועל חולות נודדים.

חיים קניבסקי

הרב שמריהו יוסף חיים קַניֶבסקִי (נולד בט"ו בטבת ה'תרפ"ח, 8 בינואר 1928) הוא מנהיג רוחני בולט בציבור החרדי-ליטאי, פוסק הלכה ומחבר ספרים רבים במגוון מקצועות תורניים.

לאחר פטירת הרב אלישיב ב-2012 עמד הרב קניבסקי לצד הרב שטינמן בהנהגת רובו של הציבור החרדי-ליטאי, הקשור במפלגת דגל התורה וגיבה את הנהגת הרב שטינמן. מאז פטירת הרב שטינמן ב-2017 הוא מעורב יותר בהנהגת הציבור החרדי. רבים מגיעים לקבל את ברכתו ועצתו.

הרב קניבסקי חיבר ספרים רבים. הבולט שבהם הוא דרך אמונה, בתחום המצוות התלויות בארץ ישראל.

טומאה וטהרה

טוּמאה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, שבגללו נאסר על פי ההלכה על אותו פרט טמא להתקרב לכל דבר קודש. טַהֲרה (נכונה גם הצורה "טָהֳרה" שנהגית "טוֹהוֹרָה" או "טַהוֹרָה") היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".

כמה פרשיות במקרא עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן. בנוסף להן, עוסק בכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה - סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים, שהמרכזיים שבהם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, או להפרשות הקשורות באובדן פוטנציאל לחיים (כגון הזב, הנידה וכו'), ומהם היא יכולה לעבור לבני אדם אחרים או לחפצים ומזון. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, כמו טבילה במקווה, אך פעמים שתהליך ההיטהרות מורכב יותר ודורש משך זמן ומעשים נוספים.

הלכות הטומאה והטהרה השפיעו רבות על חיי עם ישראל, כיחידים וכחברה, בתקופת קיומו של בית המקדש, ובמידה פחותה יש להן השלכות גם על החיים היהודיים עד ימינו, כדוגמת האיסור לכהן להיטמא למת.

ירושלים בהלכה

בהלכה ישנם דינים מיוחדים לעיר ירושלים, הנובעים מקדושתה ומהמצוות הרבות שיש לקיים דווקא בה. רוב דינים אלו אינם נוהגים כיום. בחלק מהדינים המיוחדים לירושלים, ישנו ספק האם הם נוהגים רק בשטח העתיק של ירושלים שהיה מוקף בחומה בימי בית המקדש הראשון והשני, או גם בשטח העיר החדשה שמחוץ לחומות.

ירושלים נתקדשה בקדושה ראשונה על ידי דוד ושלמה בתקופת בית ראשון ועל ידי עזרא נתקדשה פעם שנייה בתחילת תקופת בית שני. ישנה מחלוקת האם הקדושות שנתקדשה ירושלים בטלו עם חורבנה, אולם להלכה פוסקים כיום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה גם לעתיד לבוא. אולם תחום ירושלים שנתקדש הוא לפי חומות ירושלים הקדומות שאותם קידשו דוד ושלמה, ולא לפי החומות בנות זמננו.

לירושלים יש קדושה מעל ארץ ישראל בכך שרק בה מותר לאכול מעשר שני, נטע רבעי וקדשים קלים, ואליה מביאים את הביכורים, בכור בהמה טהורה ומעשר בהמה הקרבים בבית המקדש. גם כיום, מצוות יישוב ארץ ישראל על ידי מגורים בירושלים גדולה יותר מאשר בכל הארץ.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מסכת סוטה

מַסֶּכֶת סוֹטָה (או שׂוֹטָה) היא המסכת החמישית בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. בתלמוד הירושלמי מסכת זו היא האחרונה מסדר נשים. במסכת זו תשעה פרקים ובתלמוד הבבלי יש במסכת זו 48 דפים. קיים מנהג ללמוד מסכת זו בימי ספירת העומר, דף אחד ביום.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

פרשת שופטים

פָּרָשַׁת שֹׁפְטִים היא פרשת השבוע החמישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק י"ח ומסתיימת בפרק כ"א, פסוק ט'.

צמצום (הלכה)

בהלכה, צמצום הוא מונח המתייחס לדיוק האנושי ולמגבלותיו. תנאים נחלקו האם בעת פסיקת הלכה ניתן להסתפק ביכולת הדיוק האנושית, שאיננה אבסולוטית, או שמא יש לסמוך על כלים מוחלטים בלבד. בלשון חז"ל שאלה זו מנוסחת כך: אפשר לצמצם או אי אפשר לצמצם. פירושו של "צמצום" בלשון חז"ל הוא דיוק.

רבי יוסי הגלילי סבור ש"אפשר לצמצם", ולכן הדיוק שאליו הגיע האדם בחושיו ובכלים הלוגיים העומדים לרשותו מספיק לצורך הכרעה הלכתית. מנגד, דעת החכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי היא ש"אי אפשר לצמצם", כלומר יכולת הדיוק האנושית אינה מספיקה לצורך הכרעה הלכתית, ולכן הסוגיה נידונה כספק הלכתי.

דוגמה למחלוקת כזו היא אדם שחצה שטח מסוים לשניים, וכשמדד את שני החלקים מצאם שווים בדיוק. במקרה זה, לדעת רבי יוסי הגלילי יש לסמוך על המדידה והשטחים נחשבים כשווים מבחינה הלכתית; ואילו חכמים החלוקים עליו לא יסמכו על המדידה, שהרי הסיכוי לכך ששני החלקים שווים בדיוק מוחלט קטן מאוד ולא ניתן לסמוך על יכולת המדידה האנושית המוגבלת.

רוב וקרוב הלך אחר הרוב

בהלכה ובמשפט העברי, רוב וקרוב הלך אחר הרוב הוא כלל שטבע רבי חנינא, האומר כי למרות שישנם שני כללים לבירור ספיקות בהלכה במקרה של אובייקט שנמצא במקום שלא ניתן לדעת משם בבירור מהיכן הגיע, האחד על ידי הכלל "הלך אחר הרוב", והשני - "קרוב" - הכרעה כי האובייקט הגיע מהמקום הקרוב ביותר, ולמרות ששניהם מהתורה, הרי שבמקרה של התנגשות בין שני הכללים, הרוב קובע.

תערובת (הלכה)

במסגרת דיני הכשרות שבהלכה, תערובת היא דבר אסור ודבר מותר שהתערבבו, כגון מזון כשר עם מזון טרף או כלי כשר עם כלי טרף.

דינה של תערובת כזאת (האם מותר, בדיעבד, לאכול אותה) אינו חד-משמעי, אלא הוא תלוי במספר גורמים: מה היה חום התערובת, מאיזה חומר עשוי הכלי, מה התערבב לתוך מה ועוד.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.