עברית מקראית

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית"[1]) היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

סקירה כללית

Akko, September 2015 (41)
לוחות הברית בכתב העברי הקדום. פסל אבן בעכו

לא ברור מתי התחיל הדיבור בשפת העברית המקראית, ונוהגים לציין את שנת 1300 לפנה"ס כנקודת התחלה[דרוש מקור] (הכתובת האפיגרפית הראשונה בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב 1,000 לפנה"ס). שפה זו הייתה מדוברת בפי עם ישראל והיא מוכרת כיום בעיקר מן המקרא וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות גם שפות הדומות לה מאוד כמו מואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. במקרא עצמו יש עדות (בראשית, ל"א, מ"ז: וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד) לפיה לבן הארמי דיבר ארמית, בעוד יעקב, שאף הוא היה נין לתרח, אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית.

גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימו ניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפי ספר שופטים (י"ב, ו') היה הבדל בהגיית האות ש בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים ("שיבולת"). כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (‏ממלכת יהודה) אנו למדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמו מעתק ב/פ, כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב', י"ח, כ"ח).

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה – והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות ים המלח וכתבים אחרים מאותה תקופה.

יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת המקרא הכתובות בלשון המקרא או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית המקראית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אִמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר; תחילה רק בסופי מילים ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, שחוברו לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, וקיימות מסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. המסורות הנבדלות של קריאה בתורה, כפי שהן מוכרות לנו כיום, שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

מאפייני העברית המקראית

תורת ההגה

עיצורים

בעברית המקראית נעלמו שש או שבע פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטו-שמית, שפת האב המשוערת של כל השפות השמיות במחקר האקדמי. העיצורים המקבילים לעיצורים הערביים ث, خ, ذ, ض, ظ, غ התמזגו בעיצורים ש, ח, ז, צ, צ, ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, עַטְ'ם-עֶצֶם, ע'זה-עזה).

תעתיק שמי אפ"ב עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית
*ḏ /ð/ /z/ ז /d/ ד /ð/ ذ זהב דהב ذهب
*z /z/ /z/ ז /z/ ز מאזנים מאזניא موازين
/ʃ/ /ʃ/ שׁ /ʃ/ שׁ /s/ س שנה שנה سنة
*ṯ /θ/ /t/ ת /θ/ ث שלושה תלתא ثلاثة
*ṱ /θʼ/ /sˤ/ צ /tˤ/ ט /zˤ~ðˤ/ ظ צל טֵלָלָא ظل
/ɬʼ/ /ʕ/ ע /dˤ/ ض ארץ ארע أرض
*ṣ // /sˤ/ צ /sˤ/ ص צרח צרח صرخ

בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת, בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים. לגבי הפונמות ח' ו-ע' יש עדויות סותרות לגבי היעלמותן מהעברית המקראית. בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, יש עדות לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העברית עי"ן מתועתקת לפעמים לאות היוונית גמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העברית חי"ת מתועתקת לפעמים לאות היוונית כי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.

תעתיק שמי אפ"ב עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית
*ḫ /χ/ */ħ/ ח */ħ/ ח */χ/ خ חמשה
צרח
חמשא
צרח
خمسة
صرخ
*ḥ /ħ/ */ħ/ ح מלח מלח ملح
/ʁ/ */ʕ/ ע */ʕ/ ע */ʁ/ غ עורב
מערב
עראב
ערב
غراب
غرب
/ʕ/ */ʕ/ ع עבד עבד عبد

עיצורים שאבדו ושנוצרו-או-נוספו במהלך אורך החיים של עברית המקראית:

עיצורים של עברית מקראית
שפתי שיני/
מכתשי
בתר-מכתשי חכי וילוני/
ענבלי
לועי סדקי
אפי m n
סותם אטום p t k ʔ
קולי b d ɡ
נחצי kʼ/q
חוכך אטום (f) (θ) s ɬ ʃ (x) χ ħ h
קולי (v) (ð) z (ɣ) ʁ ʕ
נחצי
מקורב w l j
רוטט r

יש מחלוקת לגבי הפונטה הטבעי של כמה עיצורים בעברית המקראית. העיצורים הנחציים כנראה היו מסודקים, אבל ייתכן גם שהיו מלועלעים או מוולניים. יש הטוענים שהעיצורים הסותמים /s, z, sʼ/ היו בעצם מחוככים /ts, dz, tsʼ/.

תנועות

הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות. מצב עניינים זה משקף שלב מאוחר ביותר, שהוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות.

בשלב קדום בתולדות העברית חל מעתק a ארוכה ל-o ארוכה (המעתק הכנעני). לדעת חלק מהחוקרים מעתק זה חל בהברה מוטעמת, ולדעת אחרים היה בלתי מותנה. הארכת התנועה בהברה פתוחה מוטעמת אף היא קדומה יחסית, ואולי קדמה לנשילת התנועות הסופיות. בהמשך נעלמו בהדרגה הדיפתונגים aw ו-ay, שנעתקו בהתאמה ל-o ול-e ארוכות. משערים שתנועת aw נעתקה ל-u ארוכה כשקדם לה העיצור למ"ד (למשל במילה -louwaḥ* > לוּחַ). בשלבים מאוחרים יותר חלו בהברות פתוחות שתי תופעות: הארכה של התנועה בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית), וחיטוף של תנועה קצרה שאינה במעמד זה. שינויים אלה קרו אולי בלחץ המבטא הארמי, שבו תנועה קצרה לא יכלה להתקיים בהברה פתוחה בלתי מוטעמת.

הטעמה

בדרך כלל ההטעמה היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, מאחר שיש מקרים מסוימים שבהם היא יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיות שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה) וכגון ואכלת (בעבר והאות ו' היא ו' החיבור) - ואכלת (בעתיד, והאות ו' היא ו' ההיפוך). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.

תורת הצורות

המורפולוגיה המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים – קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל – ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל – אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל – יָשֵן, יָכֹל).

בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֵלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).

לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.

תחביר

תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא ("וילך משה"), למעט לצורכי הדגשה או גיוון ("ומשה יִקַּח את האֹהל"). כבכל השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד במקרא. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה") ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.

ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה ("בלעם בנוֹ בעור", "מעונָה אלהי קדם").

אוצר מילים

Hebrew Bible Wordle - פוסטר התפלגות המלים בתנ"ך
תפזורת המייצגת את התפלגות המלים השונות בתנ"ך. גודלה של כל מילה בתפזורת הוא יחסי לתדירות הופעתה בתנ"ך

אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו רק לפי מה שמצוי במקרא, ושם מונים כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעיתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

כתיב

הכתיב בעיקרו עיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצי דו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַן > יִישַן.

תקופות בעברית המקראית

ביקורת המקרא הקלאסית תיארכה את הטקסטים העבריים לפי שיקולים תאולוגיים רעיוניים, ספרותיים, היסטוריים, ולא על ידי מחקר מדעי של הלשון לסוגיה ולשלביה[2].

משנות ה-70 של המאה ה-20, פיתח אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית שיטת מחקר משווה של התפתחות הלשון לפי תקופות, על פי ניתוח משווה, ועל פי נתונים חוץ מקראיים. בספרו "בין לשון ללשון"[3], הוא קובע שאף חלק מהתורה לא יכול היה להתחבר בימי הבית השני.

על פי המחקרים האחרונים מתחלקת העברית המקראית לארבע תקופות:

1. עברית המקרא הקדומה, 2. עברית המקרא הקלאסית, 3. תקופת מעבר בין הלשון הקלאסית לבין הלשון המאוחרת, 4. עברית המקרא המאוחרת.

העברית המקראית הקדומה, ניכרת באופן בולט בעיקר בשירים המקראיים כדוגמת: שירת הים, שירת הבאר, שירת דבורה, ושירת דוד.

לעברית המקראית הקלאסית משייכים את התורה והנביאים עד ישעיהו.

לתקופת המעבר משייכים את הספרים ירמיהו ויחזקאל.

לעברית המקראית המאוחרת משייכים את הספרים עזרא, נחמיה, אסתר, דניאל ודברי הימים[4].

העברית המקראית הקדומה קשורה קשר הדוק בשפות השמיות של אמצע האלף השני לפנה"ס, בפרט כתבי אוגרית חושפים שורה ארוכה של ביטויים ומליצות מקבילים ללשון העברית המקראית הקדומה[5].

ההבדלה בין התקופות נעשית על פי קריטריונים בלשניים: 1. תכונות ארכאיות בתורת הצורות, 2. תכונות ארכאיות בתחביר, 3. תכונות ארכאיות באוצר המלים[4].

יש הסוברים כי החלוקה של הורביץ מבוססת היטב ומפריכה את הגישה המינימליסטית בחקר המקרא, המטילה ספק בערכו ההיסטורי ובקדמותו. כך, למשל, כותב איתמר זינגר: "על פי המחקרים הלשוניים: הגישה הניהליסטית קורסת במבחן לשוני פשוט (ראה הורביץ). יש הבחנה ברורה בין העברית הקלאסית של ימי בית ראשון לבין העברית המאוחרת, רוויית ה"ניאולוגיזמים" והשפעות ארמיות, של ימי בית שני, שבה נכתבו הספרים המאוחרים (אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים). לדוגמה, "מכתב" יכונה "ספר" בעברית קלאסית, "איגרת" בעברית מאוחרת. ההבחנה בין רובדי הלשון מוצאת את אישורה גם במכלול הכתובות העבריות שנתגלו בחפירות בארץ, ותמוה הדבר שבעלי הגישה "הניהיליסטית" מתעלמים מנתון חשוב זה"[6].

ויש שהעבירו ביקורת על מסקנותיו של הורביץ, כך איאן יאנג, הטוען כי ההבחנה בין שתי תקופות אינה מוכחת, וייתכן שמדובר בסגנון 'עכשווי' מול סגנון 'שמרני'. כאשר הספרים כדוגמת עזרא ונחמיה נכתבו בסגנון עכשווי, ואילו ספרים אחרים בחרו בסגנון שמרני ועתיק יותר. ומסתייע מכך שספרים כדוגמת יואל, יונה, איוב, רות, מאובחנים ככתובים בעברית המקראית הקדומה, בעוד לדעת הרבה חוקרים נכתבו גם הם בתקופה הפרסית[7].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך השפה מכונה במלכים ב', י"ח, כ"ח
  2. ^ פרופ' אבי הורביץ, בראיון לאוסי דרורי מהאוניברסיטה העברית
  3. ^ בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני, ירושלים תשל"ב
  4. ^ 4.0 4.1 שמואל פסברג, 'לשון המקרא', בתוך: ספרות המקרא מבואות ומחקרים כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן צבי עמ' 87 והלאה
  5. ^ אברהם בנדויד לשון מקרא ולשון חכמים, 1967, עמ' 45. קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית
  6. ^ פרופ' איתמר זינגר, התנ"ך כהיסטוריה, באתר הידען, 1.12.2001
  7. ^ איאן יאנג, תיארוך שפתי של טקסטים מקראיים
אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

אשורולוגיה

אשורולוגיה היא תחום מחקר העוסק בהיסטוריה, ארכאולוגיה ולשונות מסופוטמיה העתיקה (עיראק של ימינו), והתרבויות הקרובות לה שהשתמשו בכתב יתדות.

שם ענף המחקר נלקח מהשם אשור, שבחפירות הארכאולוגיות בתחומי הממלכה האשורית (כנינוה, כלח ודור שרוכין) התגלו הלוחות הראשונים של כתב היתדות.

התחום עצמו נרחב יותר, ואינו מוגבל רק לתרבות האשורית, אלא גם לתרבויות נוספות שכתבו בכתב היתדות כגון: שומר, אכד, ובבל. בנוסף תחום האשורולוגיה כולל גם תרבויות שלא השתמשו בכתב היתדות, אך היו במגע הדוק עם מספוטמיה, כגון עילם וארם.

לוחות חרס רבים מאוד בכתב יתדות שהתגלו, מהווים מקור חשוב ביותר לחקר התקופה.

ערי האזור הראשונות (שהן גם ערי העולם הראשונות), כגון: אור, ארך, לגש ועוד, הן בעלות ערך ארכאולוגי שלא יסולא בפז להבנת ולימוד התפתחות וגידול הערים בעולם.

האשורולוגיה היא מקצוע המצריך מן האשורולוג ידע טוב במספר שפות, כגון אכדית ושומרית, בנוסף לחתית, עברית מקראית, עילמית, ארמית ואוגריתית למטרות השוואה, כמו גם יכולת לקלוט את מורכבותן של שיטות כתיב שונות, לרוב בעלות מאות ואף אלפי סימנים ואותיות.

ג'והורי

ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

השפה נוצרה לאחר תקופתו של נַדִּיר שַאהּ, מלך פרס בשנים 1733–1747. עד לתקופה זו הקהילה היהודית הייתה קיימת בנסיכות דרבנט (היום ברפובליקה של דאגסטן) ושפותיה היו עברית ואזרית. עקב מדיניותו של נדיר שאה הועברו לנסיכות דרבנט אוכלוסיות דוברות לשון פרסית, ובתוכן היו גם יהודים. באזור נוצר ניב פרסי דרבנטי, ובקרב היהודים נוצר ניב פרסי דרבנטי יהודי, אשר התפתח ונעשה לשונם העיקרית של יהודי המקום, שמאוחר יותר התפזרו בכל מזרח הקווקז.[דרוש מקור]השם הנוסף "טאטית יהודית" נולד לאחר המהפכה הבולשביקית על ידי השלטונות הסובייטיים. מסיבות פוליטיות ועקב רצונם לדכא את האמונה הדתית, רשמו השלטונות רבים מן היהודים ההרריים במפקדים הממלכתיים בתואר "טאטים" - כינוי לזרים דוברי פרסית. בכך סיווגו את היהודים ההרריים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית-טאטית; אולם את הטאטים המוסלמים הם הגדירו כבני העם האזרי, וכך הפך הכינוי "טאט" מילה נרדפת ליהודי.

בשנת 1923 פרסם קמואל גלעדוב מילון ג'והורי עם אותיות עבריות. עד שנת 1929 נכתבה שפת ג'והורי באותיות עבריות, אחר כך באלף-בית לטיני, ומאוחר יותר באותיות קיריליות. במאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ועיתונים בשפת הג'והורי. אחד העיתונים היה Zakhmetkesh. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים הורו על הרוסית כשפה הרשמית היחידה באזור ופרסום העיתונים הופסק.

שפה זו היא מקבוצת השפות האיראניות, שמשתייכת לענף ההודו-איראני של משפחת השפות ההודו-אירופיות.

געז

גְעֵז (ግዕዝ, מכונה גם "אתיופית (קלאסית)", "חבשית", ובעבר גם "כושית") היא שפה שמית עתיקה שרווחה בצפון קרן אפריקה ושימשה כשפה הרשמית באימפריה האקסומית וכלשון הכרוניקות של הקיסרות האתיופית. השפה נכתבת בכתב געז, וממנה התפתחו השפות השמיות האתיופיות, בהן תיגרה, טיגראינית ואמהרית.

השפה חדלה לשמש כלשון דיבור בראשית האלף השני, והוחלפה בהדרגה על ידי האמהרית כשפת האימפריה האתיופית למן המאה ה-13 עד עליית שושלת הקיסרים האמהרים מהשושלת הסולומונית. כיום השפה היא בשימוש ליטורגי בלבד ומשמשת את הכנסייה האתיופית, הכנסייה האריתראית וביתא ישראל.

דוד בן אברהם אלפאסי

דוד בן אברהם אלפאסי היה יהודי קראי בן המאה ה-10, מחלוצי הבלשנות השמית. עבודתו המפורסמת ביותר היא "אל-אגרון", המילון הראשון של עברית מקראית בהשוואה לערבית וארמית.

העברית בתקופת בית שני

העברית בתקופת בית שני היא שלב בלשון העברית הנמצא מבחינה כרונולוגית בתווך בין העברית המקראית לבין לשון חז"ל. לעברית מתקופה זו קווי לשון המאפיינים אותה במובהק ומבדילים אותה מתקופות העברית שלפניה ואחריה. עם זאת, יש מחלוקת בקרב החוקרים האם היה דיבור של ממש בניב זה, או שהוא משקף שפה ספרותית-מלאכותית ששימשה רק לכתיבה. חלק מן הקושי בחקר העברית בתקופה זו נובע מכך שטקסטים מתקופת בית שני מועטים יחסית. למעשה קיימות שתי קבוצות עיקריות של חיבורים, שהם כמעט הטקסטים היחידים שנותרו בעברית מאותה תקופה:

ספרי המקרא המאוחרים, רובם מן התקופה הפרסית, שאת לשונם מכנים גם בשם עברית מקראית מאוחרת;

מגילות ים המלח, שאת לשונן מכנים לשון המגילות הגנוזות, ותעודות נוספות (ספרים חיצוניים כגון ספר בן סירא ותעודות ארכאולוגיות), רובן מן התקופה היוונית ואף הרומאית.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

ספר דניאל

ספר דָּנִיֵּאל הוא אחד מהספרים בסדר כתובים בתנ"ך.

ספר ירמיהו

ספר יִרְמְיָהוּ הוא השני מבין ספרי נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, אף על פי שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם.

כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.

ערך מורחב – ירמיהו

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עברית ישראלית

עברית או עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חוץ ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא השפה הנפוצה בישראל והינה השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים – במיוחד העיצורים הלועיים. העברית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

פורטוגזית יהודית

פורטוגזית יהודית היא שפה רומאנית-יהודית שהייתה מדוברת על ידי יהודי פורטוגל. היא נקראת גם לוסיטאנית, ונכתבה באותיות עבריות או לטיניות. השימוש בה התמעט עם גירוש יהודי פורטוגל, אך השתמר במידה מסוימת בקהילות שמצאו מקלט באמסטרדם שבהולנד וליוורנו שבאיטליה. השפה השפיעה רבות גם על הלאדינו וגם על השפות הקריאוליות פפיאמנטו וסרמקנית.

בשפה ישנם אלמנטים של פורטוגזית ארכאית שלא קיימים בפורטוגזית המדוברת כיום, בדומה ללאדינו ולספרדית. שרידים של שפה זו השתמרו בניבי הדיבור של מספר קהילות של צאצאי האנוסים, המתגוררים באזורים כפריים בפורטוגל, אך השפה עצמה אינה בשימוש מאז המאה התשע עשרה.

צרפתית יהודית

צרפתית יהודית (במקור צרפתית סתם; אין להתבלבל עם השפה הצרפתית הנכרית, ששמה בעברית נגזר ממנה) הייתה שפה רומאנית-יהודית שהתפתחה מהשפה הצרפתית של ימי הביניים והייתה בשימוש הקהילות היהודיות בצפון צרפת, ארצות השפלה וכן במערב גרמניה בערים כמו מיינץ, פרנקפורט ואאכן. השפה הושפעה גם מהצרפתית הקדומה, הגרמנית הקדומה הגבוהה ומהיידיש, כללה מילים נלוות מעברית ונכתבה בכתב עברי.

השפה פרחה במאה ה-11 בצרפת וחכמים ידועים כגון רש"י ורבי משה הדרשן דיברו בה והשתמשו בה בכתביהם. מסיבה זו היא מתועדת היטב, וחוקרי הצרפתית הקדומה מוצאים בה כר נרחב למחקר. המיוחד בשפה הצרפתית יהודית הוא שבניגוד לשפות יהודיות אחרות נעשה במסגרתה שימוש גם בניקוד (דהיינו, בניקוד טברני) לצורך ציון התנועות. הצרפתית היהודית נכחדה ומאז ימי הביניים אינה בשימוש.

קטלאנית יהודית

קטלאנית יהודית (Catalànic בשפת המקור) היא שפה יהודית שנוצרה מהשפה הקטלאנית ודובריה היו קהילות יהודיות באיים הבלאריים ובחבלי ולנסיה וקטלוניה שבספרד. השפה דומה לשפה השואדית למרות שלא היה שום קשר בין הקהילה היהודית שדיברה את השואדית לקהילה בקטלוניה. הדמיון נובע מהקרבה בין קטלאנית ואוקסיטנית, שהיא שפת הבסיס של השואדית.

השפה פרחה בתור הזהב בקטלוניה בעיקר במאה ה-12. לאחר גירוש ספרד השפה נכחדה. כיום השימוש במילים עבריות על ידי בני האנוסים והיהודים אשר מדברים את השפה הקטלאנית יוצרים למעשה את השפה מחדש. השפה נכתבה בכתב העברי.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

תימנית-יהודית

תימנית־יהודית היא דיאלקט של ערבית יהודית שמדובר על ידי יהודי תימן. זוהי שפה מעורבת, שמורכבת ברובה מהשפה הערבית המדוברת בתימן, אך מכילה גם יסודות עבריים. ניב זה של ערבית נכתב, כמו ניבי ערבית־יהודית אחרים, בכתב עברי. היו הבדלים ברורים בין מחוזות ואזורים שונים בתימן, שלכל אחד מהם היה דיאלקט משלו.לבד מתימנית־יהודית, שימשו את היהודים בתימן שפות נוספות: עברית מקראית במקרא, עברית משנאית וארמית בלימוד המשנה, הגמרא ותרגום אונקלוס, וערבית־בינונית יהודית כשנלמד תפסיר רב סעדיה גאון, כתבי הרמב"ם וחכמים תימנים בני אותו דור. בדיבור עם מוסלמים יושבי תימן השתמשו היהודים בשפת המדינה, הערבית־תימנית. השפה שימשה גם כשפה העממית של נשות תימן, שבה הוּשְׁרה שירתן.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראית • העברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.