עברית ישראלית

עברית או עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חוץ ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא השפה הנפוצה בישראל והינה השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים – במיוחד העיצורים הלועיים. העברית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

עברית
מדינות ישראל
אזורים ישראל, קהילות יהודיות ברחבי העולם
דוברים 9,000,000[1]
שפת אם כ-5,300,000 (2009)[2]
כתב אלפבית עברי
משפחה

אפרו אסיאתית
 שמית
  שמית תיכונה
   שמית צפון מערבית
    כנענית

     עברית
לאום ישראל  ישראל
מוסד האקדמיה ללשון העברית
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות
Hebrew Language in the State of Israel and Area A, B and C
דוברי העברית בארץ ישראל:
  אזורים בהם עברית היא שפת הרוב
  אזורים בהם עברית מדוברת על ידי 50% מהאוכלוסייה
  אזורים בהם עברית היא שפת מיעוט
  אזורים בהם עברית אינה מדוברת כלל

מקורותיה של העברית הישראלית

עקב תהליך ההתפתחות הייחודי שלה יש לעברית הישראלית מאפיינים מיוחדים, שכן כלולים בה יסודות לשוניים ממקורות שונים: יסודות מן העברית הקלאסית – בעיקר העברית המקראית ולשון חז"ל; יסודות מן העברית הכתובה של ימי הביניים ותקופת ההשכלה; יסודות שמקורם בשפה הערבית; יסודות שמקורם בשפות אירופה שדוברו בפי יוצרי העברית הישראלית, בעיקר יידיש, פולנית, רוסית וגרמנית; ויסודות שנוצרו עם הזמן מתוך תהליכים פנימיים שחלו בשפה זו. תהליכים כאלה חלים בכל שפה, אולם בעברית הישראלית הם קורים בצורה מואצת עקב התנאים המיוחדים שבהם היא מתפתחת (ראו פירוט להלן).

ישנם חוקרי שפה החלוקים ביניהם בכמה סוגיות באשר לאופייה ולדמותה של השפה, למשל מידת הקשר בינה לבין העברית הקדומה. המחלוקות משתקפות גם בשמות השונים שמכנים בהם את השפה, ובהם עברית ישראלית או עברית חדשה, עברית מודרנית ועברית בת-זמננו. רוב החוקרים מכנים את העברית הישראלית בשם Hebrew או עברית ולצורך הבחנה כותבים Modern Hebrew (=עברית מודרנית) או Israeli Hebrew (=עברית ישראלית).

רבדים שונים של השפה העברית הקדומה ושל הכתבים העבריים מימי הביניים משמשים בסיס לעברית הישראלית. הדבר ניכר במיוחד במורפולוגיה של העברית הישראלית, שהיא דומה מאוד למורפולוגיה של שפות שמיות אחרות[3][4]. לגבי התחביר של העברית הישראלית הדעות חלוקות: יש הסבורים כי הוא מזכיר תחביר של שפות הודו-אירופיות[5], ולעומתם אחרים[3][4] סבורים כי הוא דומה יותר לתחביר של שפות שמיות.

עד שנות ה-50 של המאה ה-20 סברו כמה מחוקרי השפה שאי אפשר להתייחס אליה כאל מערכת לשונית עקבית ויציבה[דרוש מקור]. לתפיסתם היו בעברית "יסודות מתרוצצים" מתקופות הלשון הקודמות של העברית ומהשפעה של שפות זרות. הבלשנים, שהיו ברובם נורמטיביים, שאפו להכווין את השפה ליציבות כך שתבטא את המשך השפה העברית "מהמקום שבו נפסקה חיותה". לצורך זה נכתבה ספרות רחבה של תיקוני לשון בסגנון "אל תאמר א, אמור ב". (סקירת שיבושי הלשון בספרות זו היא מן העדויות המעטות שיש בידינו באשר לאופן שבו דוברה העברית הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20[דרוש מקור]). בשנות ה-50 טענו לראשונה הבלשנים חיים רוזן וחיים בלנק שהמערכת הלשונית העברית עומדת עמידה יציבה בפני עצמה, ושהתופעות הלשוניות שנחשבו לשיבושי לשון מייצגות (לפחות בחלקן) תהליכי לשון טבעיים. רוזן אף הציג בספרו "העברית שלנו" (תשט"ז, 1956) דקדוק מסודר של העברית הישראלית. סביב עמדתם של רוזן ובלנק התפתח פולמוס רחב, אך בסופו של דבר התקבלה גישתם במחקר המדעי, אם כי ספרות נורמטיבית עדיין המשיכה להיכתב.

שיוך למשפחת שפות

המזרחן והבלשן גוטהלף ברגשטרסר טען בספרו מבוא לשפות השמיות כי העברית המודרנית היא "שפה אירופית בלבוש עברי שקוף"[6]. טענה זו באה בתקופה שבה רובם המכריע של דוברי העברית לא היו דוברים ילידיים, ושפת האם שלהם הייתה אחת השפות האירופיות (בעיקר יידיש). מצב זה השתנה במידה רבה, עם עליית שיעור הדוברים הילידיים מבין דוברי העברית, ועם אימוץ השפה בקרב דוברים ילידיים של שפות לא-אירופיות (בעיקר דוברי ניבים שונים של ערבית).

השינויים שחלו בעברית הישראלית ובהרכב אוכלוסיית הדוברים בדורות האחרונים מעסיקים רבים מחוקרי השפה. ישנם חוקרים[3] הסבורים כי לא זו בלבד שהעברית המודרנית היא שפה שמית, אלא שבנוסף לכך, בשל התקופה הארוכה שבה לא היו לה דוברים ילידיים, היא התרחקה ממקורה השמי פחות משפות שמיות אחרות. חוקרים ישראלים אחרים, בפרט ברוך פודולסקי וחיים רבין, מדגישים זהות מלאה או דמיון קרוב למלא בין העברית הישראלית לעברית ה"ישנה" (רבדים קדומים יותר של העברית), באוצר המילים הבסיסי, במורפולוגיה ובמאפיינים אחרים[7].

העברית הישראלית משמרת מאפיינים בולטים של השפות השמיות, כגון מערכת בתצורה המסורגת (שיבוץ שורשים במשקלים) ומבני הסמיכות, ולעומת זאת איבדה, לפחות בחלק מהאתנולקטים, מאפיינים בולטים אחרים, כגון הגיית העיצורים הלועיים והנחציים.

השפעות

העברית הישראלית מתבססת על הרבדים הקדומים שלה ומשתנה במשך הזמן בדומה לשפות חיות אחרות. ניתן למצוא משפחות רבות שבהן העברית היא השפה הראשונה של שלושה דורות – הסבים, ההורים והנכדים. כבר לפני קום המדינה ניתן היה למצוא משפחות כאלה, בעיקר משפחות יהודיות שהתגוררו כבר דורות בשטח ארץ-ישראל, אך הן הפכו נפוצות במיוחד בראשית המאה ה-21. ההבדלים הבין-דוריים העיקריים הם באוצר המלים – הבדל הניכר בשפות מדוברות רבות – ובהסדרת מערכות לשוניות או ביטול הבחנות לשוניות מסובכות.

למשל, ההבחנה בין זכר ונקבה במספרים המונים פחתה בקרב צעירים דוברי עברית של ימינו. מערכת ההחלפה בין עיצורים סותמים לחוככים המכונה "כללי בג"ד כפ"ת" השתנתה במידה ניכרת והותאמה למערכת המורפולוגית של העברית של ימינו (כך, למשל, בקרב צעירים, יש נטייה לשמור על איכות העיצור לאורך כל נטיית הפועל, כך ששומעים *ספּרתי/לספּור ותפֿרתי/*לתפֿור, במקום ספֿרתי/לספּור ותפֿרתי/לתפּור – ראו השתנות פונמית בעברית). תהליכי ה"הסדרה" קורים בצורה מואצת, והם מאפיינים את העברית הישראלית כשפה שנוצרה משילוב בין רבדים לשוניים היסטוריים שונים שאין ביניהם בהכרח התאמה בכללים הדקדוקיים.

בנוסף, העברית הישראלית מתפתחת בסביבה רב-לשונית. מחצית המשתמשים בה אינם ילידיים, וגם הדוברים הילידיים לומדים בדרך-כלל לפחות שפה זרה אחת. במצב זה, מושפעת העברית הישראלית בצורה אינטנסיבית משפות זרות (בדומה ללשון חז"ל שהושפעה מארמית, יוונית, לטינית וכו). גם כאן אפשר למצוא הבדלים בין-דוריים: בעוד שבשפת המבוגרים נשמעת השפעה של בעיקר של יידיש ושל שפות סלאביות / + של ערבית ופרסית (ושאר שפות העולים השונות), בקרב הצעירים ניתן להבחין בהשפעה מסוימת של השפה האנגלית. יש מילים שנובעות מהארמית (ארמית בבלית של התלמוד הבבלי למשל) ומילים שהגיעו מהערבית על ניביה השונים (חלק מחידושי הלשון של משכילים כמו אליעזר בן-יהודה, יחסי השכנות עם ערביי ישראל, תרומת העליות מארצות ערב). כמו כן, יש מילים בעברית שהושפעו משפות נוספות כמו צרפתית, גרמנית, ספרדית, יוונית, איטלקית ועוד.

פונולוגיה

פונמות בעברית הישראלית
סדקי לועי ענבלי וילוני חכי בתר־
מכתשי
מכתשי שפתי
שִנִּי)
אפי n m
סותם ʔ ɡ k d t b p
מחוכך * * ts
חוכך h *ʕ[א] *ħ[ב] ʁ[ג] χ[ב] *ʒ ʃ z s v f
מקורב
(צדי)
*w j
l
מקיש *ɾ[ג]

* פונמות זרות
* עיצורים שקיימים רק בהגיית עדות המזרח

  1. ^ הגיית האות עי"ן כעיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] נדירה מאוד. רוב הישראלים מחליפים אותה לעיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ].
  2. ^ 2.0 2.1 רוב הישראלים מבטאים את האות חי"ת כעיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ].
  3. ^ 3.0 3.1 רוב הישראלים מבטאים את האות רי"ש כעיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ] או כעיצור ענבלי, רוטט [ʀ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור מכתשי, מקיש [ɾ].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ron Kuzar, Hebrew and Zionism: A Discourse Analytic Cultural Study, Berlin & New York: Mouton de Gruyter 2001. ISBN 3-11-016993-2, ISBN 3-11-016992-4

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שפה חיה: 9 מיליון דוברי עברית בעולם באתר ישראל היום
  2. ^ Ethnologue: Statistical Summaries
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 גדעון גולדנברג, "העברית כלשון שמית חיה". בתוך: הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, האקדמיה הלאומית למדעים תשנ"ו, עמ' 148–190
  4. ^ 4.0 4.1 זאב בן-חיים, "לשון עתיקה במציאות החדשה", במלחמתה של לשון, ירושלים תשנ"ב
  5. ^ Paul Wexler, The schizoid nature of modern Hebrew: a Slavic language in search of a Semitic past
  6. ^ G. Bergsträsser, Einführung in die semitischen Sprachen. Sprachproben und Grammatische Skizzen. 1928, Seite 68
  7. ^ ברוך פודולסקי, עברית ספרותית ועברית מדוברת
אראגונית יהודית

אראגונית יהודית היא שפה יהודית שדוברה על ידי קהילות יהודיות באזור אראגון שבצפון ספרד, החל מהמאה השמינית עד גירוש יהודי ספרד. ככל הנראה השתלבה השפה עם הלאדינו בעת שהתפשטה לאזורים דרומיים לאראגון. לקראת הגירוש ועקב גודלה של הקהילה דוברת הלאדינו חדלו היהודים האראגוניים לדבר בשפה זו, והלאדינו תפסה את מקומה הרשמי של האראגונית בקהילות היהודיות.

גלעד צוקרמן

גלעד צוקרמן (נולד ב-1 ביוני 1971 בתל אביב) הוא בלשן ישראלי, מחיה שפות ופרופסור לבלשנות הפועל באוסטרליה.

מחקריו עוסקים בעיקר בהחייאת שפות, במגע בין לשונות, בשפה ותרבות, בבלשנות היסטורית, בלקסיקולוגיה, בגנטיקה לשונית ובהתפתחות של לשונות, במקורות העשרה מילונית, בריבוי סיבות ובהיברידיות (הכלאה לשונית ותרבותית). הוא מרבה לחקור את העברית הישראלית והיידיש כמקרי מבחן לתאוריות שלו, וגם עוסק בהחייאת שפות אבוריג'יניות באוסטרליה.

געז

גְעֵז (ግዕዝ, מכונה גם "אתיופית (קלאסית)", "חבשית", ובעבר גם "כושית") היא שפה שמית עתיקה שרווחה בצפון קרן אפריקה ושימשה כשפה הרשמית באימפריה האקסומית וכלשון הכרוניקות של הקיסרות האתיופית. השפה נכתבת בכתב געז, וממנה התפתחו השפות השמיות האתיופיות, בהן תיגרה, טיגראינית ואמהרית.

השפה חדלה לשמש כלשון דיבור בראשית האלף השני, והוחלפה בהדרגה על ידי האמהרית כשפת האימפריה האתיופית למן המאה ה-13 עד עליית שושלת הקיסרים האמהרים מהשושלת הסולומונית. כיום השפה היא בשימוש ליטורגי בלבד ומשמשת את הכנסייה האתיופית, הכנסייה האריתראית וביתא ישראל.

דקדוק

דִקְדּוּק הוא אוסף הכללים המנחה את הדיבור והכתיבה בשפה מסוימת, טבעית או מלאכותית.

הוצאת דבר

הוצאת דבר הייתה הוצאת ספרים עברית ישראלית. ההוצאה נוסדה בחודש יוני שנת 1925 על ידי ברל כצנלסון ומשה ביילינסון במטרה להוציא לאור את העיתון "דבר" וספרי הגות, ומאוחר יותר כתבי עת של "דבר" בהם: "דבר הפועלת", "דבר לילדים", "הגה".

ההוצאה הוציאה ספרי עיון, שירה, לכסיקונים וספרי ילדים. עד ייסוד הוצאת עם עובד ב-1942 הייתה הוצאת דבר ההוצאה הרשמית של פועלי ארץ ישראל ויצאו בה כ-80 כותרים בית הדפוס של ההוצאה היה בית הדפוס של "הפועל הצעיר".

רב-המכר של ההוצאה הוא ספר שירי רחל המשוררת, שיצא בלמעלה משלושים מהדורות. עוד יצאו בהוצאה כתבי נתן אלתרמן, דוד בן-גוריון ואחרים.

ההוצאה סגרה את שעריה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

ודייק

ודייק, או בשמו המלא: וְדַיֵּק: תיקוני לשון ושיפור הסגנון, הוא ספר לימוד דקדוק עברי מקובל מאת יעקב בהט ומרדכי רון. הספר הציג שיבושים דקדוקיים נפוצים והציע במקומם משפטים נכונים דקדוקית בעברית, בלשון קצרה ופסקנית. הספר יצא לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1960, וראה אור בשתי מהדורות ו-36 הדפסות חוזרות.

הביקורת העיקרית נגד הספר כיום היא שלא סיפק הסבר בלשני להצעה המדויקת לדעת המחברים. יתר על כן, לעיתים פסל הספר ביטויים תקינים מבחינה דקדוקית שיש להם שורשים היסטוריים. כך, למשל, פסקו מחברי "ודייק": "אמור: אפילו ירד גשם, נצא לטייל. אל תאמר: אפילו אם"; חומרה יתרה זו הוסיפה להידפס במהדורות הספר אף על פי שהבלשן יצחק אבינרי כינס בספרו "יד הלשון" (1964) עדויות רבות לקיומו של הצירוף "אפילו אם" במקורות, מימי חז"ל ועד לימי תחיית הלשון העברית, בכתביהם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים ואחד העם.

חיים בלנק

חיים בלנק (25 ביולי 1926 - 16 בנובמבר 1984) היה בלשן, חוקר הלשון המדוברת הערבית והעברית.

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

יש את

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה, שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא ישיר בלבד, ולכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב-1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.

כושי

כושי היא מילה שמקורה בתנ"ך, שמתייחסת לאדם (לרוב ממוצא אפריקאי) בעל צבע עור כהה ביותר (קרוב לשחור). החל בעשורים האחרונים של המאה ה-20 נחשבת מילה זו למילת גנאי גזענית, או לפחות לבלתי תקינה פוליטית. ההטעמה התקנית של המילה היא במלרע, אך דוברי עברית ישראלית הוגים אותה, בדרך כלל, במלעיל.

לשוננו

לשוננו הוא כתב עת מדעי לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה. הוא יוצא לאור על ידי האקדמיה ללשון העברית.

כתב העת יצא לראשונה בשנת 1929 על ידי ועד הלשון העברית (הגוף שקדם לאקדמיה ללשון העברית). עורכו הראשון היה ד"ר אברהם צפרוני. מטרתו עם ייסודו הייתה לשמש במה "לחקירות הלשון והסגנון על ידי בלשנים מומחים, המבקשים דרכים לשכלול לשוננו ושיפורה" (מתוך ההקדמה לכרך הראשון).

כתב העת נוסד בשעה שהלשון העברית עדיין נלחמה על מקומה ועל עיצובה, וחלק מהמאמרים בו הוקדשו להצעות שינוי ותיקון עניינים הנוגעים לשימוש היומיומי בשפה. בכרך הראשון, למשל, פורסמה רשימת חידושי לשון עבור שמות צמחים ומחלותיהם, וכן הועלתה ההצעה (שלא נתקבלה) לסמן את הדגש החזק באמצעות סימן הדגש הערבי, כדי להבחינו מן הדגש הקל.

עם הזמן שינה "לשוננו" את סגנונו והפך לכתב עת מדעי, המשמש במה למחקרים אקדמיים. לשם פרסום מאמרים בעלי אופי עממי יותר הקימה האקדמיה כתב עת אחר בשם לשוננו לעם (שמו הנוכחי: "העברית"), הנחשב ל"אח הקטן" של "לשוננו".

המאמרים המתפרסמים ב"לשוננו" עוסקים בלשון העברית על כל רבדיה (לשון מקרא, לשון חז"ל, לשון ימי הביניים, עברית ישראלית), וכן בלשונות שמיות קרובות (בעיקר הארמית לניביה). לכתב העת יש נטייה מסוימת לכיוון הפילולוגיה הקלאסית בשונה מהבלשנות התאורטית. כל המאמרים עוברים שיפוט לפני פרסומם.

עורכי כתב העת לפי סדרם הכרונולוגי:

אברהם צפרוני (תרפ"ט-תרצ"ד),

נפתלי הרץ טור-סיני (תרצ"ד-תשי"ד),

זאב בן-חיים (תשט"ו-תשכ"ה),

יחזקאל קוטשר (תשכ"ו-תשל"ו),

שרגא אברמסון (תשל"ג-תש"ם),

יהושע בלאו (תשמ"א-תשנ"ט),

משה בר אשר (החל משנת תשנ"ט).מבין כתבי העת האקדמיים העוסקים בלשון העברית (כגון: מחקרים בלשון, מסורות, בלשנות עברית, חלקת לשון, ועוד) זוכה "לשוננו" ליוקרה רבה ביותר, בישראל ומחוצה לה.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עברית מקראית

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית") היא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי המקרא (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

עגה חרדית

למגזר החרדי עגה שמונחיה שאובים מהעולם הדתי וההלכה, מביטויים בארמית וביידיש, והם מושפעים ממושגי התרבות החרדית וההווי הישיבתי.

עגה צה"לית

עגה צה"לית היא ניב של השפה העברית הנפוץ בקרב חיילי צה"ל.

לניב זה תפוצה רחבה, בעיקר בקרב אנשי כוחות הביטחון, כגון חיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים, שוטרי משמר הגבול וכדומה, אך גם בקרב חיילים משוחררים, ואפילו בקרב דוברי עברית שאין להם קשר לשירות צבאי. השפעתו של הניב על העברית המודרנית רבה.

הבלשן רוביק רוזנטל טוען כי ניב זה הוא בעל מאפיינים של סוציולקט.

עיצורים ענבליים

עיצורים ענבליים (Uvular) נהגים באמצעות הענבל, הלשונית הנמצאת בקצה הווילון (החך הרך), בפתח הלוע. בעת הגיית עיצור ענבלי, הענבל מתקרב או נצמד לחך הרך. ישנם ענבליים שבהגייתם הענבל רוטט על־גבי החך הרך. בפונולוגיה מקובל לשייך את העיצורים הענבליים לקבוצת העיצורים האחוריים (דורסאליים, dorsal).

הענבליים נדירים יחסית. הנפוצים ביותר מביניהם הם הענבליים החוככים /χ ʁ/ והרוטט /ʀ/. שלושת העיצורים הללו קיימים בעברית ישראלית, אם כי הבחנה פונמית קיימת רק בין האטומים לקוליים, כלומר בין [χ] המיוצג באותיות ח ו-כ רפה, ל־[ʁ] ו־[ʀ], כשהשניים האחרונים הם אלופונים המיוצגים באות ר.

רוב דוברי עברית ישראלית, גרמנית וצרפתית אינם מבחינים בין [ʁ] ל־[ʀ], לבין העיצורים המכתשיים [r] (רוטט) ו־[ɾ] (מקיש), כולם מיוצגים בעברית באות ר, בגרמנית ובצרפתית באות r. זהו חילוף חפשי.

בצרפתית אין הבחנה בין [ʁ] ל־[χ], ושניהם שייכים לפונמה המיוצגת באות /r/ - כלומר אין הבחנה בקוליות בענבליים (כאמור, חלק מהדוברים הוגים את הפונמה הזאת כעיצור מכתשי). בפורטוגזית [r] ו-[ʁ] משמשים לעיתים כאלופונים בתפוצה משלימה של הפונמה המיוצגת באות r, אם כי יש מקרים שבהם ההחלפה ביניהם יוצרת הבחנה במשמעות.

בחלק מניבי הערבית (למשל בערבית של עיראק ובערבית ספרותית) ישנם ענבליים סותמים - /q ɢ/ (בערבית ספרותית הם מיוצגים באות ق, המקבילה ל-ק בעברית ובארמית). עיצור כזה היה קיים גם בעברית עתיקה ובארמית, כפי שמעידה ההבחנה בכתב בין ק (סותם ענבלי אטום) ל־כּ דגושה (סותם וילוני אטום). העובדה שבניקוד הטברני ישנה הבחנה בין כ רפה לדגושה, אך אין הבחנה דומה עבור האות ק, רומזת לכך שגם בעברית הטברנית (המאה ה-8 לספה"נ) ההבחנה בין ק ל־כּ נשמרה. בכל ניבי הערבית (ובניגוד לעברית המודרנית ולגרמנית) יש הבחנה ברורה בין [ʁ] ל־[r]. גם בפרסית ובשפות הקרובות אליה קיימת הבחנה ביניהם, ובחלק מניבי הפרסית קיים העיצור [q]. בניביה האחרים הוא התלכד עם העיצור [ʁ] ונהגה כמותו.

ברוב השפות אין הבחנה בין עיצורים ענבליים לוילוניים, כך שצמדי העיצורים [χ] ו־[x] או [ʁ] ו־[ɣ] מהווים אלופונים של אותן פונמות. ישנם כמה ניבי הולנדית בהם קיימת הבחנה בין [χ] ל־[x]. ניבי הערבית שהוזכרו לעיל, וגם חלק מניבי הפרסית, מבחינים בין [k] (מיוצג באות ك) ל־[q] (מיוצג באות ق).

כאשר מופיעים בטבלה שני עיצורים באותה משבצת, הימני קולי והשמאלי אטום.

עיצור ענבלי, אפי [ɴ]

עיצור ענבלי, סותם, קולי [ɢ]

עיצור ענבלי, סותם, אטום [q]

עיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ]

עיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ]

עיצור ענבלי, מקורב [ʁ̞]

עיצור ענבלי, מקורב, אטום [ʁ̞̊]

עיצור ענבלי, מקיש [ɢ̥]

עיצור ענבלי, מקיש, אטום [ɢ̥̆]

עיצור ענבלי, רוטט [ʀ]

עיצור ענבלי, רוטט, אטום [ʀ̊]

עיצור ענבלי, מסודק [qʼ]

עיצור ענבלי, מפונם [ʛ]

עיצור ענבלי, מפונם, אטום [ʛ̥]

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פרסית יהודית

פרסית יהודית (ידועה גם בשם ג'ידי) היא קבוצה של דיאלקטים יהודיים של השפה הפרסית, שדוברו על ידי יהדות איראן, יהדות בוכרה, יהדות אפגניסטן וקהילות יהודיות נוספות באזור מרכז אסיה. הדיאלקטים שונים במקצת זה מזה, אך לרוב מאפשרים הבנה הדדית. השפות היהודיות-פרסיות הן ברובן שילוב של ארמית, פרסית עתיקה, עברית והשפה המקומית, והכתב באלפבית עברי.

העדויות הראשונות לקיומה של פרסית-יהודית מופיעות מהמאה ה-8, אך ייתכן שהיהודים דוברי הפרסית בפרס העתיקה היו אף הם בעלי דיאלקט ייחודי. לאורך הדורות ספרות, שירה ויצירה תרבותית ענפה נוצרו בפרסית יהודית, שכמו שפות יהודיות אחרות נכתבה לרוב באותיות האלפבית העברי.

היצירות המוקדמות בפרסית יהודית הן כלי חשוב גם עבור בלשנים של השפה הפרסית, כתיעוד להתפתחותה של השפה לאורך השנים.

רשפים (הוצאת ספרים)

רשפים הייתה הוצאת ספרים עברית ישראלית קטנה שפעלה במשך כארבעים שנה, מתחילת שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90. ההוצאה נוסדה על ידי חיים נחומי ונוהלה על ידו. עם מותו נרכשו הזכויות על קטלוג ההוצאה על ידי הוצאת מודן.

בהוצאת "רשפים" ראו אור בין 1960 ל-2000 כמה מאות ספרים, בהם ספרי עיון בנושא פסיכולוגיה, פילוסופיה, מוזיקה והיסטוריה של עם ישראל, שירה ופרוזה, ביניהם: "פנים וחוץ" מאת אלבר קאמי, "גרמניה, אגדת חורף" מאת היינריך היינה, "מעבר ליש ולאין" מאת משה קרוי, "הקוף העירום" מאת דזמונד מוריס ו"רבגוניותה של המוזיקה" מאת ליאונרד ברנשטיין.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העברית • עברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.