עבירה

עבירה היא הפרה, של כללים שנקבעו על ידי קבוצה חברתית - ארגון, מדינה, קבוצה דתית, וכדומה. הפרה כזו של הכללים עשויה להתבצע על ידי פרט בודד, או על ידי קבוצת פרטים. כללי החברה, המפורטים בחוק, תקנון, או כל מסמך מחייב אחר, מגדירים מהי עבירה, ובדרך כלל מוגדר מהו העונש המוטל על מבצע העבירה.

רוב שיטות המשפט מגדירות את העבירות ואת העונשים בגינן במסגרת המשפט הפלילי.

עבירה - מנין?

על פי ההגדרה עבירה היא הפרתו של כלל מחייב. על מנת לבחון האם בוצעה עבירה, יש לבחון את הכלל המחייב, מהיכן נלקח תוקפו, והאם אכן הופר. מקומות בהם נמצאים בדרך כלל כללים מחייבים שהפרתם נחשבת לעבירה הם:

  1. חוקים, תקנות וצווים שחוקקה מדינה ריבונית. בדרך כלל העבירות נמצאות בחוק העונשין. ישנן עבירות המפורטות בחיקוקים נוספים, כגון חיקוקים העוסקים במיסים, בתעבורה, בתכנון ובניה, בשמירה על בריאות הציבור, בשמירה על הסביבה, ובאיסורים על סחר בסמים, ואיסורים נוספים. חוקים רבים אשר אינם עוסקים דווקא בעבירות ובעונשין כוללים "פיסקה עונשית" ההופכת את הפרתם של סעיפים מסוימים מהם לעבירה. החוק יכול להסמיך מחוקק משנה להתקין תקנות אשר אף הן מחייבות והפרתן היא עבירה. סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לחוק העונשין קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו", אך ברור הוא כי הכוונה היא לעונש שיכולה להשית המדינה, ולא לעונשים פנימיים בארגונים שונים, או לעונשים מידי שמיים.
  2. המשפט הבינלאומי. לעיתים מעשה (כגון פשע מלחמה) אינו מהווה עבירה על פי חוקיה של מדינה מסוימת (לדוגמה גרמניה הנאצית אשר איפשרה את אפליית היהודים על פי חוקי נירנברג) אך הוא מהווה עבירה על המשפט הבינלאומי, אשר יוכל להעמיד את העבריין למשפט (כגון משפטי נירנברג) על אף שאותו עבריין לא הפר את חוקי מדינתו.
  3. תקנון של ארגון כלשהו, כגון: מוסד להשכלה, חברה מסחרית, ארגון צדקה, מועדון חברים, ארגון צבאי, וכדומה. הפרת כללים של ארגון שאינו מדינה מכונה בדרך כלל עבירת משמעת. הענישה על הפרה מסוג זה היא לרוב פנימית בתוך הארגון, וקלה יותר מהענישה על הפרת חוק, צו או תקנה.
  4. מקור דתי מחייב[דרוש מקור] כגון התנ"ך, התלמוד, הקוראן, הברית החדשה, וכו'. פעולה בניגוד לציווי דתי מכונה בדרך כלל בשם חטא.

לצורכי ערך זה נתייחס לכל מקור מחייב, אשר הפרתו היא בבחינת עבירה, כאל "חוק", במשמעותו הרחבה של המושג, ולא במשמעותו המשפטית הצרה שפירושה דבר חקיקה שיצא במדינת ישראל מלפני הכנסת.

סיווג העבירות לפי "מעשה" או "מחדל"

עבירה יכולה להיעשות במעשה, או במחדל.

מעשה הוא מעשה אקטיבי המפר את החוק. מחדל הוא הפרת חובה חוקית או חובה על פי חוזה באמצעות אי עשייה.

אדם היורה בשכנו וגורם למותו עושה מעשה, וברוב המקרים מפר בכך את החוק. לעומתו אדם אשר חלה עליו חובה חוקית לדאוג לשלומו של קטין או חסר ישע (לדוגמה הוריו של קטין) ונמנע מלספק לו תרופה הדרושה לו, יבצע עבירה, על אף שלא "עשה" דבר. באותו אופן מציל, שחלה עליו חובה חוזית לדאוג לשלום השחיינים בבריכה, אשר לא יפעל להצלת שחיין שנקלע למצוקה, יחוב בגין מחדלו, על אף שאין עליו חובה חוקית לעשות כן אלא חובה חוזית. אי מניעת פשע היא עבירה שהמחדל הכרוך בה מופיע בשמה.

שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, עמד על ההבדל בין שני סוגים אלה של עבירות:

הקודקס הפלילי, למשל, מלא וגדוש חובות לא-תעשה, אלו חובות לא-תעשה המוטלות מפורשות בדין (יהא ניסוחן אשר יהא), והן חובות המינימום העושות חברה אנושית. חובות אלו יש בהן כדי להגביל את חופשו של היחיד, אותו חופש שבו החילונו את מסענו. בצד חובות הלא-תעשה שוכנות חובות עשה שהדין מטיל על היחיד. דוגמה לחובות עשה הן, למשל, חובת השירות בצבא והחובה לשלם מיסים. דוגמה נוספת תימצא בחובות של הורים לילדיהם ובחובות המוטלות על יחידים מסוימים כלפי חסויים ויחידים חסרי-אונים. למותר לומר - והכל יודעים זאת - כי חובות עשה מעטות הן במספרן ממספרן של חובות הלא-תעשה. ולא כדי כך. ניתן דעתנו לדבר, שחובות הלא-תעשה מכבידות על היחיד - על דרך העיקרון - פחות מחובות העשה, קרי: חובות הלא-תעשה פולשות אל תחום חופשו של היחיד פחות מאשר חובות עשה. לשון אחר: ברוח הדימוקרטיה הליברלית וזכויות הפרט - אך גם אחרת - קל יותר להטיל על היחיד חובות לא-תעשה מאשר חובות עשה. נדע מכאן, שעד אשר נבוא להטיל על היחיד חובת עשה, שומה עלינו לשקול ולחזור ולשקול בדעתנו שמא הרחקנו לכת בהחלטתנו, ושמא חרגנו אל-מעבר לראוי ולמותר על-פי השקפות היסוד המקובלות על חברתנו.

בג"ץ 164/97, קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והבלו

סיווג העבירות לפי חומרתן

בחוקי מדינת ישראל מסווגות העבירות לשלוש דרגות חומרה, על פי סימן ה' בפרק ד' לחוק העונשין:

  1. "חטא" - עבירה שנקבע לה כעונש מרבי מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.
  2. "עוון" - עבירה שנקבע לה עונש מאסר מרבי לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.
  3. "פשע" - עבירה שנקבע לה עונש מרבי חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים.

בנוסף לחלוקה המקובלת, ישנן קטגוריות נוספות של עבירות חמורות במיוחד, לדוגמה:

היסוד הנפשי והיסוד העובדתי

החוק המגדיר את העבירה קובע הן את הרכיבים העובדתיים הצריכים להתקיים לצורך ביצוע העבירה והן את היחס הנפשי כלפיהם של העושה. בהיעדר אחד מאלה אין מתקיימת העבירה. כך, גנבה מוגדרת כנטילתו ונשיאתו של חפץ מתוך כוונה לשלול אותו עולמית מבעליו. אדם הנוטל עט ללא רשות בעליו על מנת להחזירו לאחר מכן, אינו גנב, אך אדם הנוטל אותו ללא רשות בעליו על מנת שלא להחזירו הוא גנב. היסוד העובדתי הוא זהה - נטילת העט. היסוד הנפשי - כוונתו של האדם בעת המעשה - הוא שונה.

ביסוד העובדתי ניתן לאתר מספר רכיבים אופייניים:

  • ההתנהגות - כל עבירה כוללת התנהגות עבריינית. ההתנהגות העבריינית עשויה להיות מעשה מסוים הקבוע בעבירה, כדוגמת הנשיאה והנטילה בעבירת הגניבה, מחדל הקבוע בעבירה, דוגמת אי הגשת עזרה לפצוע על ידי מעורב בתאונת דרכים, או כל מעשה (כולל מחדל כשקיימת חובה לפעול) המביא לתוצאה הפלילית.
  • הנסיבות - הגדרת העבירה עשויה לכלול נסיבות שרק בהתקיימותן מתבצעת עבירה. כך למשל העבירה של החזקת סם מסוכן דורשת שהחומר המוחזק אכן יהיה סם מסוכן.
  • התוצאה - העבירה יכולה להיות מותנית בתוצאה מסוימת. כך למשל, עבירת הפציעה אינה מתקיימת אלא אם התנהגותו של העושה הביאה לפציעה ממש. בדרך כלל, התוצאה הנדרשת היא קונקרטית באופייה אך לפעמים העבירה דורשת סיכון בלבד.

מקובל לסווג את העבירות לפי היסוד העובדתי כעבירות התנהגותיות אם אינן דורשות תוצאה וכעבירות תוצאתיות אם הן דורשות קיומה של תוצאה. עם זאת, גם בעבירות תוצאתיות נדרשת התנהגות.

קיימים מספר סוגי יסוד נפשי -

  • אחריות מוחלטת - בעבירות של אחריות מוחלטת לא נדרש יחס נפשי כלשהו אל היסוד העובדתי. במדינות דמוקרטיות מועט השימוש בסוג זה של אחריות מכיוון שהוא אינו מלווה בהכרח באשמה כלשהי. במדינת ישראל הוחלפה האחריות המוחלטת באחריות קפידה. בעבירות של אחריות קפידה לא נדרשת מן התביעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו אך הנאשם רשאי להוכיח כי לא הייתה לו מחשבה פלילית או רשלנות וכי נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירה. עם זאת, בשל אופיה של האחריות הקפידה קובע חוק העונשין כי אין להטיל מאסר בגין עבירות אלה אלא אם הוכחו מחשבה פלילית או רשלנות.
  • מחשבה פלילית - מחשבה פלילית היא מודעות לטיב ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות התגשמות התוצאות. בעבירות תוצאתיות נדרש בנוסף יחס אל תוצאת העבירה של פזיזות או כוונה.
  • פזיזות - היא ענף משנה של מחשבה פלילית ועוסקת ביחס כלפי תוצאת העבירה. פזיזות נחלקת לקלות דעת ולאדישות. אדם פועל בקלות דעת אם הוא מודע לתוצאה אפשרית אסורה של מעשהו, ולמרות זאת פועל באופן שעשוי להביא לתוצאה האסורה, מתוך תקווה שיצליח למנוע את הפעולה האסורה. אדם פועל באדישות אם הוא פועל בשוויון נפש לגרימת התוצאה האסורה.
  • כוונה - היא ענף משנה נוסף של המחשבה הפלילית ואף היא עוסקת ביחס כלפי תוצאת העבירה, אלא שבשונה מפזיזות, היחס הנדרש בעבירות כוונה הוא רצון בהתגשמות התוצאה.
  • עצימת עיניים - היא תחליף למחשבה הפלילית. עצימת עיניים היא מצב שבו אדם חשד בהתקיימות רכיב עובדתי אך נמנע מלברר זאת. כך לדוגמה, אדם החזיק שקית אבקה שמצא חבויה וחשד שהיא מכילה סם מסוכן, יורשע (בהנחה שבפועל אכן היה זה סם מסוכן) בהחזקת הסם, שהיא עבירה של מחשבה פלילית, למרות שלא ידע בוודאות כי אכן מדובר בסם.
  • חזקת הצפיות - היא תחליף לכוונה. היא מורכבת ממודעות לאפשרות התגשמות התוצאה ומצפייה בהסתברות קרובה לוודאי כי אכן תתגשם. על כן, אדם עשוי להיות מורשע בעבירת כוונה אף אם לא רצה בתוצאה ובלבד שצפה בהסתברות גבוהה שאכן תקרה.
  • רשלנות - היא חוסר מודעות לאחד מרכיבי היסוד העובדתי כאשר אדם מן היישוב היה יכול להיות מודע לו וכאשר קיימת רשלנות או מחשבה פלילית כלפי כל הרכיבים האחרים.

מקובל כי הרמה המקובלת של יסוד נפשי הנדרשת לעבירה היא של מחשבה פלילית ובעבירות תוצאתיות של מחשבה פלילית המלווה בפזיזות. כך אף קובע החוק במדינת ישראל, ועל כן עבירה שלא נאמר עליה במפורש כי היא עבירת רשלנות או עבירת אחריות קפידה דורשת מחשבה פלילית.

בנוסף לסוגים הכלליים של היסוד הנפשי, עבירה עשויה לדרוש יסוד נפשי ספציפי שאינו שייך לסוגים שפורטו לעיל. כך למשל, עבירת הגניבה בישראל דורשת רצון של הגנב שהנכס יישלל לצמיתות מבעליו. שלילת הנכס מבעליו אינה נדרשת כתוצאה של העבירה, ועל כן אין מדובר בכוונה אלא ביסוד נפשי מיוחד.

רטרואקטיביות

על פי החוק, אם עשה אדם מעשה מותר, ולאחר עשייתו נחקק איסור פלילי לגביו, לא יישא אותו אדם באחריות פלילית כלשהי. עיקרון זה נובע מן האיסור על ענישה רטרואקטיבית, לפיו "אין עונשין אלא אם מזהירים". באופן דומה, גם אם נעברה עבירה ובוטל האיסור עליה, או ששונתה הגדרתה, לא יישא האדם באחריות פלילית לעבירה זו.

לרוב מצב העניינים בנושא זה ברור למדי אולם בנושא החוק הבינלאומי ישנם מקרים בהם המצב איננו כה חד משמעי. דוגמה לכך הייתה טענת הנאצים (שנדחתה) שהועמדו לדין במשפטי נירנברג כי הופר כלל האיסור על ענישה רטרואקטיבית. באופן מפורש יותר, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נחקק ב-1950, ותחולתו היא לגבי פשעים שהתרחשו בתקופת השלטון הנאצי, בין 1933 ל-1945.

עבירות שאין עליהן איסור מוסרי

תורת המשפט מבדילה בין עבירות מסוג רע כי נאסר (Mala in Prohibita) ובין עבירות מסוג רע כשלעצמו (Mala in Se). עבירות מן הסוג הראשון הן עבירות שעשייתן אינה נוגדת את חוש המוסר הטבעי, והפעולה היא אסורה אך משום היותה אסורה על פי החוק. עבירות מן הסוג השני הן עבירות שעשייתן היא כשלעצמה נוגדת את המוסר, אף לולא היו נאסרות בחוק. אדם החוצה צומת ריק בלילה באור אדום עובר על החוק, אך פעולתו, אם אכן היה הצומת ריק ולא סוכנו חיי אדם, אינה מהווה פעולה שיש לגביה איסור מוסרי. לעומת זאת, רצח מהווה לרוב פעולה שיש עליה איסור מוסרי, המקביל לאיסור הפלילי. משמעותה של הבחנה זו בתורת המשפט מקבלת משמעות בחקיקה שיש לגביה ויכוח ציבורי, כגון איסור על שתיית משקאות חריפים, ובשאלות לגבי כוח האכיפה של המדינה, וחיקוקים בעלי אופי פטרנליסטי.

עבירות נגזרות

החוק אוסר לא רק על ביצוע שלם של עבירה, אלא גם על עבירות נגזרות שהן סיוע לביצוע עבירה, ניסיון לבצע עבירה (כולל ניסיון שלם או חלקי, וניסיון בלתי צליח עובדתית), או שידול לבצע עבירה. אי מניעת פשע, וקשירת קשר לביצוע פשע, אף הן עבירות בפני עצמן.

הקשר בין עבירות לעונש

בדרך כלל חומרת העונש גדלה ביחד עם חומרת העבירה.

בנוסף לעונש, לעיתים עבירה נחשבת לעבירה שיש עמה קלון, בהתאם להחלטה של בית המשפט, או של מי שהוסמך לכך (כגון היועץ המשפטי לממשלה). ברבים מחוקי מדינת ישראל נקבע שקלון זה פוסל את המורשע מלכהן במשרות ציבוריות שונות.

עבירה בספורט

בתחרויות ספורט ובמיוחד במשחקי כדור, עבירה (Foul) היא הפרת חוקי המשחק.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

אשמה

אשמה היא קיומה של אחריות פלילית למעשה המהווה עבירה.

גניבה

גניבה או גֶּזֶל פירושם לקיחת דבר בלי רשות בעליו. מושגים אלה מוכרים במשפט העברי, כמו גם במשפט הישראלי המודרני, שבו גניבה היא עבירה מוכרת בדיני העונשין, בעוד בדיני הנזיקין של המדינה מוכרת עוולת הגזל כחלק מהעוולות שבגינן ניתן לקבל סעד משפטי.

הסתה

הסתה היא ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע. במקרים רבים מבדילים בין עבירה פלילית מסוג שידול המתייחסת לשכנוע אדם בודד, לבין הסתה המתייחסת לשכנוע ציבור של אנשים. בשיח הציבורי במדינות מסוימות (דוגמת צרפת וישראל) משתמשים במונח הסתה גם עבור ביקורת חריפה שאין בה קריאה ישירה לביצוע מעשה כלשהו אלא רק משתמעת, במיוחד כאשר מדובר בביקורת כלפי בני אדם המשתייכים לציבור מסוים, כגון גזענות או אנטישמיות.

במדינות רבות (במיוחד באירופה), קיימים חוקים כוללניים המגדירים כעבירה כל ניסיון הסתה לביצוע מעשה הנוגד את החוק.

בישראל, בנוסף לעבירה כללית של שידול, חוק העונשין מציין במפורש מעשים אחדים אשר הסתה לעשותם מהווה עבירה פלילית.

להתגבשות עבירת הסתה יש צורך בהוכחת הסתברות אובייקטיבית שהדיבורים יהפכו למעשים. כמו כן, נדרש להוכיח שהמתבטא התכוון במפורש לתוצאות הפליליות אליהן הסית.

בארצות הברית, עבירת הסתה (solicitation) חלה בין אם העבירה בוצעה ובין אם לאו. לעומת זאת, באירופה, כאשר העבירה לא התרחשה, השידול מכונה "incitement", וכאשר העבירה בוצעה, המסית מועמד לדין על קשירת קשר.

כדורגל

כדורגל (הלחם של כדור ורגל) הוא ענף הספורט הקבוצתי הפופולרי והנפוץ ביותר בעולם. במשחק משתתפות שתי קבוצות, שמטרת כל אחת מהן היא הכנסת כדור המשחק לתוך שערה של השנייה. כל קבוצה מונה אחד עשר שחקנים, אם כי ישנן גרסאות שבהן מספר נמוך יותר של משתתפים ובין מקורות המשחק גם גרסאות המוניות. הכדורגל נחשב לספורט הפופולרי ביותר בעולם: כ-240 מיליון איש ברחבי העולם משחקים כדורגל באופן סדיר, בין אם באופן מקצועני ובין אם חובבני. במסגרת הענף פועלים כ-300,000 מועדונים מקצועיים, הרשומים בגופים הרשמיים המנהלים אותו.במשחקים מקצועיים הקבוצות משחקות על משטח דשא שטוח ומלבני. משני עבריו הצרים של המגרש ממוקמים שערים, והנקודות במשחק מושגות על ידי החדרת הכדור במלוא הקפו לתחומם, אירוע המכונה "הבקעת גול" או "כיבוש שער". על השער מגן באופן ישיר השוער. הנעת הכדור מתבצעת בעיקר באמצעות הרגליים. כמו כן, מותר לשחקנים להשתמש בכל איבר אחר מלבד הידיים על מנת להניע את הכדור. רק השוער רשאי לגעת בכדור בידיו, בנוסף לרגליו, אך רק בתחום מוגדר הסמוך לשערו, המכונה רחבה, ובתנאי שהכדור לא נמסר לו מרגלי שחקני קבוצתו.

הניצחון במשחק מוגדר על פי צבירת נקודות, כלומר - על ידי הבקעת שערים. המנצחת בתום המשחק היא הקבוצה שזכתה למֵרַב הנקודות בתום הזמן החוקי של המשחק, הנמשך לרוב 90 דקות, המחולקות לשתי מחציות בנות 45 דקות כל אחת, כשביניהן ישנה הפסקה. במקרה שמספר הנקודות בסיום שווה, מסתיים המשחק בתיקו. לעיתים, במסגרות מסוימות המחייבות הכרעה, כגון תחרויות הנערכות בשיטת גביע, תוצאת תיקו גוררת הארכה של המשחק ובעיטות עונשין מ-11 מטרים ("פנדלים"), עד הכרעתו בידי אחת הקבוצות, או משחק נוסף, המכונה "גומלין".

המשחק המודרני נוצר באנגליה, וחוקיו נוסדו עם היווסדה של התאחדות הכדורגל האנגלית. הארגון הבינלאומי פיפ"א מנהל את המשחקים ברחבי העולם ומשמש כמוסד העליון המפקח על המשחק. תחתיו פועלות התאחדויות יבשתיות, כגון אופ"א, המאגדת את מדינות אירופה, ותחתיהן ההתאחדויות המקומיות. התחרות הבינלאומית היוקרתית ביותר היא גביע העולם, אשר נערך אחת לארבע שנים תחת חסות פיפ"א. זוהי התחרות הספורטיבית הנצפית ביותר בכל העולם.

כדורמים

כדורמים (כדור-מים או מתרגום מאנגלית פולו-מים Water polo ) הוא משחק ספורט קבוצתי בבריכת שחייה, המשלב יכולות של שחייה, תנועה במים (המכונה "רגל-רגל") וזריקת כדור לשער עם היד, בדומה לכדוריד.

כל קבוצה כוללת שישה שחקני שדה ושוער. מטרת המשחק היא להבקיע כמה שיותר שערים. כל שער מקנה נקודה אחת, בדומה לכדורגל וכדוריד. המשחק אורך 32 דקות ומחולק לארבעה רבעים, בני שמונה דקות כל אחד.

מקור המשחק בבריטניה, בסוף המאה ה-19.

הכדור בו משחקים עשוי מניילון עמיד למים, וגודלו ככדור כדורגל.

שיטת המשחק הנפוצה ביותר היא במתווה 3-3 ומכונה "בלאנס". שחקני השדה מסודרים בשתי שורות בסיסיות, בכל אחת מהן שלושה שחקנים.

כדורמים גברים הוא ספורט אולימפי משנת 1900, וכדורמים נשים הוא ספורט אולימפי משנת 2000.

כדורסל

כדורסל הוא משחק כדור וספורט קבוצתי, בו מתחרות זו בזו שתי קבוצות, בנות חמישה שחקנים כל אחת על המגרש, הצוברות נקודות באמצעות קליעת כדור משחק דרך חישוק הסל של הקבוצה היריבה.

הכדורסל, שהומצא בשנת 1891 על ידי ג'יימס נייסמית', הוא מענפי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, בעיקר בעולם המערבי. הוא הוכר כספורט אולימפי ונכלל במשחקים האולימפיים בעת המודרנית בקביעות מאז אולימפיאדת ברלין (1936), לאחר שקודם לכן נערכו אירועי ראווה מחוץ לתוכנית הרשמית באולימפיאדת סנט לואיס (1904) ובאולימפיאדת לוס אנג'לס (1932). בתחילה התקיים טורניר לגברים בלבד, וטורניר כדורסל נשים נערך לראשונה באולימפיאדת מונטריאול (1976).

הגוף המנהל את הענף בעולם הוא פיב"א, הפדרצייה הבינלאומית של הכדורסל, בו חברות 215 מדינות. בישראל מנהל את הענף איגוד הכדורסל בישראל למעט ליגת העל לגברים ולנשים המנוהלות על ידי ארגון הנקרא מנהלת ליגת העל. הליגה הנחשבת לטובה ולפופולרית בעולם היא ליגת ה-NBA הפועלת בארצות הברית ובקנדה.

כדורעף

כדורעף הוא ענף ספורט תחרותי ואולימפי של משחקי כדור, בו משחקות שתי קבוצות במגרש המורכב משני חלקים ואשר באמצעו עוברת רשת שמפרידה בין שני חלקי המגרש. המטרה במשחק היא לגרום לכדור לפגוע במגרש היריב, תוך העברתו מעל הרשת דרך תחום המעבר (האנטנות). כל קבוצה יכולה לגעת עד שלוש נגיעות, אלא אם כן המרים של הקבוצה עושה חסימה מההנחתה ואז יש עוד 3 נגיעות בכדור (החוק הזה לא כולל כדורעף חופים! בכדורעף חופים מותר אחרי החסימה רק 2 נגיעות בכדור) מסוגים חוקיים מסוימים בכדור, כדי להעביר את הכדור לקבוצה השנייה מעל הרשת דרך תחום המעבר. גרסה נוספת של כדורעף היא כדורעף חופים.

תחרויות בין קבוצות כדורעף נערכות במסגרת ליגת כדורעף, במסגרת משחקי גביע, בתחרויות בינלאומיות ובטורנירים למיניהם.

כרטיס אדום

בכדורגל, כרטיס אדום הוא כרטיס פלסטי בצבע אדום ששולף שופט במשחק ספורט על מנת לסמן ששחקן כלשהו מורחק מן המגרש.

הכרטיס האדום נשלף כעונש על עבירה חמורה במיוחד, שתי עבירות בינוניות בחומרתן או התנהגות בלתי נאותה (קללות, אלימות וכו'). כאשר השחקן מורחק מן המגרש, לא יכול שחקן אחר למלא את מקומו והקבוצה שממנה הורחק השחקן נאלצת להמשיך לשחק בחוסר של שחקן אחד. הכרטיס האדום מהווה עונש לא רק לשחקן שהורחק אלא גם לקבוצתו, שנאלצת להמשיך את המשחק בכוחות פחותים. להרחקה בכרטיס אדום במסגרת תחרותית נלווים לרוב גם עונשים משמעתיים: הרחקה ממשחק נוסף והעמדה בפני ועדת משמעת שעשויה לפסוק הרחקה ממשחקים נוספים או קנס. השימוש בכרטיסים אדומים וצהובים הונהג בכדורגל החל משנות ה-70 של המאה ה-20.

ניתן להעניק כרטיס אדום לשחקן השותף במשחק.

עם השנים, המונח הפך לביטוי שמשמעותו הוצאת מישהו מזירת האירועים עקב התנהגות קלוקלת או טעות שביצע. כך דווח למשל כי הממשל האמריקאי הוציא כרטיס אדום ליאסר ערפאת.

מאסר

מאסר הוא עונש שבית משפט רשאי לגזור על אדם שהורשע בעבירה פלילית על פי חוק. מהותו של העונש היא בשלילת חירותו של האדם וזכויות אחרות. האסיר נכלא בדרך כלל בבית סוהר למשך תקופת המאסר, אם כי לעיתים משמש לכך בית מעצר או מתקן כליאה אחר.

משטרה

משטרה היא ארגון שכפוף לרשות המבצעת, האחראי על אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי.

כדי שתוכל לפעול ביעילות ובדחיפות המתבקשת ממטלותיה, המשטרה מאורגנת כארגון צבאי למחצה, בעל היררכיה ומשמעת פנימית. תקנות המשטרה מחייבות את השוטרים, ועבירה עליהן היא עבירה משמעתית.

בעוד הצבא עוסק בהגנה על אזרחי המדינה מפני אויבים חיצוניים, המשטרה ממונה על ביטחונם של האזרחים מפני עבירות המתבצעות בתוך תחומי המדינה או העיר (כשמדובר במשטרה עירונית) בקרב אזרחי אותה המדינה.

משפט פלילי

המשפט הפלילי הוא ענף משפטי, שתכליתו הסדרת חיי החברה, על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, עשוי לעמוד לדין, ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות פליליות. כאלו שהוגדרו בחוק המשפטי כהתנהגויות פליליות - ובא לקבוע כללי הימנעות מהתנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין, ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין פרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר).

סחיטה (עבירה)

סחיטה היא מעשה, לעיתים קרובות פלילי, של הנעת אדם למעשה או להימנעות ממעשה, באמצעות שימוש בכוח או באיומים כלפיו.

פעמים רבות משמשת סחיטה לשם קבלת כסף מהנסחט. סחיטה מאנשי עסקים בתואנה של מתן הגנה לעסקם קרויה פרוטקשן. לעיתים נחטף בן ערובה לשם סחיטת כופר נפש. סחיטה משמשת גם לקבלת טובות הנאה מסוגים שונים, כגון קיום יחסי מין (סחיטה מסוג זה היא בגדר הטרדה מינית או תקיפה מינית).

עונש מוות

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

פושע

פושע הוא אדם שעיקר פרנסתו היא מפשיעה (למשל מעסקי סמים או זנות) או שמנהגו לפשוע. יש גם מחמירים הרואים כפושע את מי שהורשע בעבירה מסוג פשע, למרות שזו יכולה להיות עבירה אנקדוטלית וחד-פעמית, למשל מי שקיים יחסי מין עם בת זוג מתחת לגיל ההסכמה והורשע באונס סטטוטורי, למרות שנשא את בת זוגו לאישה או גניבה חד-פעמית ממעביד על ידי צעיר בגיל הנעורים.

על פי הדין בישראל, העבירות הפליליות נחלקות לשלושה סוגים, בסדר עולה על פי העונשים המרביים שנקבע להן בחוק: חטא - עד חצי שנת מאסר, עוון - עד שלוש שנות מאסר ופשע - למעלה משלוש שנות מאסר. על כן, לא כל עבירה על החוק נכנסת לגדר פשע. עבירות קלות למיניהן אינן נחשבות לפשע, ומי שחונה במקום אסור, גם אם שילם בשל כך קנסות רבים, לא יכונה על-פי-רוב פושע.

ענישה היא הדרך שבה חברה או ארגון מתמודדים עם אותם האנשים או עם אנשים שהתנהגו בצורה שהוגדרה על ידי החברה או הארגון כפשע. הענישה אמורה להרתיע את הפושע מלחזור ולבצע את הפשע פעם נוספת, ואף לשמש כדוגמה להרתעת עבריינים פוטנציאליים אחרים.

פושע מסיבה אידאולוגית, כגון מתנקש במנהיג, נשפט ונענש ככל פושע אחר, אך תומכיו אינם רואים בו פושע אלא איש שנלחם למען מטרה נעלה.

צניעות (יהדות)

צניעות במשמעה הרחב מייצגת אופן התנהגות מוסרית שעיקרה הימנעות מהתנהגות מוחצנת האמורה להעיד על תכונותיו של האדם. במשמעות רחבה זו של מושג הצניעות כלולה גם הצניעות בתחום המיני. עם השנים, הפכה הצניעות בתחום המיני לחלק המרכזי במושג הצניעות ביהדות, הן בהלכה והן במחשבה היהודית.

קנס

קנס הוא סכום כסף שנדרש עובר עבירה לשלם כעונש על העבירה. קנס מושת על ידי שוטר, פקח או בית משפט, בהתאם לסמכויות שניתנו להם בחוק.

רשלנות

במשפטים, רשלנות היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול להיות מודע לפרטים אלו בנסיבות דומות. שלא כבדיני הנזיקין, במשפט הפלילי אין די ברשלנות כדי להטיל אחריות פלילית, אלא אם יש הוראה מפורשת בחוק המתייחסת לעבירה הנדונה.

משמעות הרשלנות היא שהאדם לא היה מודע בפועל לאחד מרכיבי היסוד העובדתי, ובכל זאת מטילים עליו אחריות, משום שאדם מהיישוב יכול היה להיות מודע לאותו רכיב (מודעות בכוח). עם זאת, במקרה שאפשרות גרימת התוצאה (צפיוּת) היא בגדר סיכון סביר, לא תוטל אחריות פלילית. הקריטריונים הנמדדים הם אובייקטיביים, ומתעלמים ממחשבותיו וכוונותיו הספציפיות של הנאשם. המבחן לקביעת התנהגות רשלנית הוא מבחן "האדם הסביר", כלומר האם אדם מן היישוב יכול היה להביא בחשבון את קיומו של אותו רכיב של היסוד העובדתי. לדוגמה, אם איש משאיר גרוטאות בחצר, אך אדם מן היישוב יכול לצפות שילדים עלולים לשחק בגרוטאות ולהיחבל, אותו איש יכול להיחשב כמי שהתנהג ברשלנות. באחד המקרים בית המשפט העליון אף עשה שימוש במחקרים מסקנדינביה לצורך קביעה שהתנהגות מסוימת לא הייתה ננקטת על ידי אדם מן היישוב, ושהנאשם, שהתנהג תוך אי-נקיטת הזהירות המתבקשת בהתאם למחקרים, ביצע עבירה של גרימת מוות ברשלנות[דרושה הבהרה].

מאחר שהרשלנות היא יסוד נפשי חריג, נאשם ברשלנות עומד בדרגה מוסרית נוחה יותר מאשר נאשם שפעל מתוך מחשבה פלילית, והוא מהווה סיכון פחוּת. לפיכך משפט פלילי בגין עבירה שבוצעה ברשלנות, הוא יוצא דופן ונערך רק בשל עבירות שאינן מסוג פשע (עד שלוש שנות מאסר).

שגריר

שגריר הוא דיפלומט אשר מייצג את מדינתו במדינה זרה ואחראי לטיפוח יחסי ממשלתו עם מדינה זו. דרגת השגריר היא מהדרגות הבכירות בשירות הדיפלומטי והוא מהווה למעשה את ראש המשלחת הדיפלומטית של מדינתו במדינת השירות.

מושבו של השגריר ושל כל צוות עוזריו נמצא בבניין השגרירות הנמצא לרוב בבירת המדינה הזרה.

כעקרון, מדינה שולחת שגרירים לכל המדינות אשר יש לה עימן יחסים דיפלומטיים, אולם קיימים מקרים ששגריר אחד מייצג את מדינתו בכמה מדינות שבדרך כלל סמוכות זו לזו (מסיבות של מחסור בכוח-אדם או רמת עדיפות נמוכה של האזור בשיקולים הדיפלומטיים ההדדיים). כמו כן נשלחים שגרירים למוסדות בינלאומיים כגון האומות המאוחדות והאיחוד האירופאי.

אם נפסקים היחסים הדיפלומטיים בין שתי מדינות מסיבה כלשהי, חדלים השגרירים לייצג את מדינתם והם מוחזרים אליה. החזרות שגרירים ("להתייעצויות") יכולות להתרחש גם כשהשגריר עצמו, עקב עבירה פלילית או התנהגות בלתי הולמת למעמדו, נחשב לאישיות בלתי רצויה במדינת השירות; כצעד הבא לאיים בניתוק יחסים או כמחאה על צעד בזירה הבינלאומית. במצב כזה מנהל את הנציגות לעיתים נציג זוטר יותר הנקרא Chargé d'affaires - "ממונה על העניינים".

מוסד השגריר היושב קבע בארץ זרה התחיל באיטליה במהלך המאה ה-15, על ידי הרפובליקה של ונציה.

החוקים הבינלאומיים שמגדירים את זכויותיו וחובותיו של השגריר נוסחו בהסכמים שנעשו בין מדינות אירופה במשך המאה ה-19 ומאז לא השתנו חוקים אלה בהרבה. בשנת 1815 נקבעה במהלך קונגרס וינה מערכת בינלאומית של דרגות דיפלומטיות כאשר הדרגה הדיפלומטית הגבוהה ביותר היא שגריר. השגריר נהנה, כמו כל הדיפלומטים, מחסינות דיפלומטית.

כאשר מגיע שגריר חדש למדינה זרה, הוא מביא עמו את כתב האמנה מאת שליט או נשיא מדינתו ומציג כתב זה לפני שליט המדינה שאליה הוא נשלח. זהו אישור רשמי כי נתמנה לתפקיד רם זה וכי הוא רשאי לייצג את ענייני מדינתו במדינה הזרה. הזכויות והחובות החלות על השגריר מוגדרות באמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים.

השגריר מדווח לממשלתו על המתרחש במדינה שאליה נשלח ממדינתו, למטרה זו הוא נעזר בדואר דיפלומטי או בקווי טלפון מאובטחים שדרכם הוא יכול להעביר הודעות ללא חשש מפני צנזורה או ריגול.

שקר

שקר הוא הצהרה או משפט לא נכון - ההפך מהאמת - שנאמר על ידי אדם שברצונו להסתיר את האמת מאדם או קבוצה. שקר נוצר על ידי הצהרה שהאדם המשקר מציג אותה כהצהרה אמיתית ומנסה לגרום לנוכחים להאמין להצהרה. ההצהרה יכולה להיות נכונה בחלקה, ועדיין תחשב כשקר.

שקרנים נחשבים כאנשים לא נאמנים וישרים בחברה. על פי החוק, מתן עדות שקר היא עבירה פלילית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.