עבודה עברית

עבודה עברית הוא מונח במסכת הרעיונות הציונית שמשמעותו עבודה והתכשרות לעבודה של יהודים בכל ענף ומקצוע; והעדפתם בהעסקה אצל יהודים, על פני פועלים נכרים. השימוש במונח התגבר בתקופת העלייה השנייה, במיוחד אצל חברי מפלגות הפועלים הציוניות, אנשי תנועת העבודה. הם ראו בכיבוש העבודה, דהיינו הכשרה עצמית לעבודה בכל מקצועות העבודה, במיוחד בעבודת כפיים, על ידי יהודים, תנאי הכרחי להגשמת יעדי הציונות בארץ ישראל. התנועה הציונית שמה לה כמטרה למצוא פתרון לבעייתם של היהודים הפזורים בכל רחבי העולם, ולכן פיתחה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל, תוך כדי קידום העבודה החקלאית בה.[1]

Jewish demonstrators outside the Rapaport orange grove in Kfar Saba, demanding the employment of Jewish workers D19-069
הפגנה למען עבודה עברית מחוץ לפרדס רפפורט, כפר סבא, 1927

בעיית העבודה העברית

מקובל לקשור את היווצרות תפיסת העבודה העברית עם תקופת העלייה השנייה, אך הסוגיה הועלתה כבר בימי העלייה הראשונה. בני העלייה הראשונה היו מעטים ועבודת ההתיישבות נזקקה לידיים עובדות רבות. הפתרון היה העסקת פועלים ערביים. הפועלים הערבים היו מוכנים לעבוד בכל תחום תמורת שכר נמוך, והדבר גרם לריבוי עובדים ערבים במושבות היהודיות. העבודה הערבית, סתרה את המטרות והאידאולוגיה הציונית כפי שנתפסה על ידי בני העלייה השנייה, שמטרתה הייתה התיישבות ציונית בארץ ישראל וריבוי יהודים בארץ.

עם הגעת העלייה השנייה נוצר שסע בין עוליה לבין בני העלייה הראשונה לגבי הסוגיה שנבעה מכך שעולי העלייה הראשונה העסיקו את הערבים המקומיים במקום את העולים כתוצאה משיקולים כלכליים ובכך גרמו לאבטלה בקרב העולים שרבים מהם סבלו חרפת רעב.

בבסיס התפיסה של העבודה העברית עומדת גם ההתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית.[דרוש מקור] עוד משחר הציונות עמדה בפניה הדילמה כיצד להגיע לרוב יהודי בארץ ובכך להקים את הבית הלאומי בדרכי שלום. ההתיישבות הציונית יצרה הזדמנויות תעסוקה רבות לפועלים הערביים באופן שבהכרח הגדיל את האוכלוסייה הערבית בארץ באמצעות הגירה חיובית, והגדלת הילודה.[דרוש מקור]

כיבוש העבודה

סיסמת 'כיבוש העבודה' במושבות, התפתחה בקרב בני העלייה השנייה. משמעותה - קריאה להעסקת פועלים יהודים במקום העסקת פועלים ערביים.

'כיבוש העבודה' בא לידי ביטוי בכך שהיהודים מנעו את כניסתם של הערבים למקומות עבודה חדשים שנוצרו במושבות ובמשק היהודי. בכיבוש העבודה ניתן להבחין כיצד עבודת היחיד תורמת לכל היהודים בהגשמת הרעיון הציוני[2].

יחס אנשי העליות ל"עבודה עברית"

העלייה השנייה

אנשי העלייה השנייה הגיעו מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה, על רקע קשיים כלכליים, גזירות ורדיפות. הם היו חדורי אידאולוגיה ומוטיבציה להקים המון עובד שיביא בסופו של דבר להקמת אומה ומדינה לעם היהודי בארץ ישראל. מתוך השאיפה לציונות וההתנגדות לחברה קולוניאליסטית, אנשי העלייה השנייה התנגדו להעסקת הפועל הערבי, המוכן לעבוד תמורת סכום פעוט, וקידמו העסקה של עובדים יהודים בלבד.

אנשי העלייה השנייה אומנם דגלו באחווה בין שני העמים, היהודי והערבי, אך המציאות הארצישראלית הובילה למאבק כנגד העסקת הפועל הערבי, ומכאן נולדה הדרישה להפרדה בין שני העמים. בהפרדה כפוייה זו, ניתן לראות מצד אחד תנאי הכרחי להתפתחות המשק היהודי וקידום המון יהודי עובד. אך מצד השני, דחיית הפועל הערבי גרמה לאיבה, לא תמיד כבושה, במערכת היחסים בין שני העמים. אל מול השקפה זו, הייתה קיימת השקפה אחרת הרואה בקידומם של הערבים תועלת כלכלית ליהודים, על ידי מניעת התנגשויות לאומיות ופגיעה בהם.

המאבק לעבודה עברית בימי העלייה השנייה נדון מראש לכישלון, מאחר שהפועלים היהודים ניסו לכבוש את העבודה העברית על ידי הורדת שכרם ורמת חייהם, אך הפועל הערבי עדיין נחשב לזול יותר להעסקה. העלייה ארצה נמשכה, אך מספר העולים היה קטן מדי מכדי להפעיל לחץ על נותני העבודה[3].

העלייה השלישית והרביעית

הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, העלייה השלישית שהחלה ב 1919, רובה של צעירים בעלי שאיפות סוציאליסטיות, והמנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ ישראל הביאו לשינוי במעמדו של היישוב היהודי בארץ. למרות נחיתותו הדמוגרפית הפך היישוב היהודי למוביל בכל התחומים.

ביוני 1920 הגיש פנחס רוטנברג לוועד הצירים תכנית כוללת למפעל חשמל והשקיה בארץ ישראל, בה הדגיש את חשיבותה של העבודה העברית: "פועלים עבריים בא"י נכונים וגם מוכשרים הם לפנות לכל עבודה... א"י תהא עברית אך ורק כשכל העבודה שדבר לה עם בניין החיים תצא לפעולות על־ידי פועלים עבריים... בנין הארץ ע"י עבודה ערבית יביא לידי יצירת פלשתינא ערבית ולא א"י עברית למרות כל סכומי ההון היהודי שישקיעו בה".[4]

ההתיישבות הפכה למרכזית בפעולות ההסתדרות הציונית בארץ, והיה נדמה כי העלייה השלישית תפתור את סוגיית היחסים עם הערבים. אך התקווה לרוב יהודי גרמה לירידה בחשיבות כיבוש העבודה במושבות.

גל העלייה הרביעית בשנת 1924 אופיין בעליית בעלי משפחה שהיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. תנועת הפועלים הבינה כי על מנת ליצור משק גדול ויציב, על בעלי ההון הפרטי לקחת על עצמם תפקידים למען הלאומיות, תוך ויתור על האינטרסים המעמדיים. אך המעמד הבורגני לא הראה נכונות לשאת את האחריות למשימה[5].

המאבק ל'עבודה עברית' היה מאבק לאומי וכן בעיה לאומית, שכן רק עבודה עברית הבטיחה קליטת עליה בארץ ישראל. מאבק זה יצר הזדהות מעמדית עמוקה בקרב הפועלים, שנבעה מהצורך להגן על מעמד הפועלים.

שנות ה-30

בהתאם למדיניות שנקבעה בספר הלבן הראשון (1922) ובספר הלבן של פאספילד (1930), נקבעה מכסת העלייה היהודית לארץ ישראל על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. הגבלה זו של ההגירה היהודית אלצה את הגופים הציוניים להבטיח שכל מקום עבודה שנוצר במשק היהודי יהיה פנוי לקליטת מהגר יהודי. מאחר שהסקטור הערבי של המשק הארץ-ישראלי היה סגור בפני הפועלים היהודים (הן מטעמים כלכליים והן מטעמים פוליטיים), מדיניות "העבודה העברית" הייתה הדרך היחידה למניעת אבטלה רחבה בקרב הפועלים היהודים, שהייתה מביאה לצמצום העלייה בהתאם למדיניות ממשלת המנדט. בנוסף על כך, מאחר שהפועל היהודי היה יקר יותר משמעותית מהפועל הערבי והיהודים היו מאורגנים ברובם הגדול בהסתדרות עובדים, העדיפו המעסיקים הלא-יהודים (גם במחלקות השונות של משרדי הממשלה) את הפועלים הערבים. מצב זה גרם בשנים 1935-1932, בהן היה גידול עצום בעלייה היהודית, למאבק עיקש מצד הרשויות היהודיות, ובראשן ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, על הגשמת עקרון העבודה העברית במשק היהודי.[6]

ההתנגדות הערבית להגירה היהודית לארץ ישראל הייתה מלווה בטענה נגד המדיניות הציונית של העבודה העברית. טענה זו הוחרפה כאשר משמרות הפועלים היהודים, שהתנגשו במעסיקים היהודים שניסו להתחמק מהעסקת יהודים, התנגשו גם בפועלים הערבים שעבדו אצלם. הערבים דרשו מהממשלה למנוע את מה שנראה מצדם כחרם כלכלי, כפי שפעלה נגד החרם הערבי על המשק היהודי בעקבות מאורעות תרפ"ט. המאבק בין הפועלים היהודים והערבים החריף מאד בסתיו 1934 ולקראת סוף אותה שנה החל פח'רי אל-נשאשיבי לארגן אגודות מקצועיות של פועלים ערבים ולהציב משמרות מטעמן כנגד משמרות "העבודה העברית".[7]

במדינת ישראל: הוצאת המושג אל מחוץ לחוק

בשנת 1995 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו איסור להפלות עובדים ודורשי עבודה מחמת הלאום אליו הם משתייכים. ממועד זה, גיוס עובדים לפי האידאולוגיה של "עבודה עברית" הוא מעשה בלתי חוקי[8]. עם זאת, העיסוק ברעיון העבודה העברית לא נעלם ואפשר לראות בעלי עסק שמצהירים בפרסומיהם שהם מעסיקים יהודים בלבד. כמו כן, קמו ארגונים הפועלים לעידוד עבודה עברית בדרכים חוקיות, למשל: ארגון להב"ה, מוקד עבודה עברית ולוח עבודה עברית[9]. רבנים שונים התבטאו בזכות העסקת יהודים ונגד העסקת ערבים, בפרט לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב, שבוצע בידי ערבי שהכיר את הישיבה בעקבות עבודתו עבורה, וחלקם נחקרו במשטרה בעקבות דבריהם[10].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ העבודה העברית וכִּבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז, עמ' 4-8.
  2. ^ העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 18-20.
  3. ^ העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 20-26.
  4. ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך א, עמ' 50–51.
  5. ^ העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 32-37.
  6. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 159.
  7. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 160.
  8. ^ אפליה על רקע לאום באתר נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
  9. ^ עבודה עברית
  10. ^ יאיר אלטמן, רבנים זומנו לחקירה: "קראו לא להעסיק ערבים", באתר ynet, 12.12.10
    יאיר אטינגרהרב החרדי קנייבסקי הורה להפסיק להעסיק ערבים בישיבות, באתר הארץ, 17.03.2008
    "הגר"ח קנייבסקי: "הערבים רוצחים, אסור להעסיקם"", באתר "כיכר השבת", 15.11.09
    "הרב דוד מאיר דרוקמן נחקר בידי המשטרה", באתר sos-israel
אחוזת בית

"אחוזת בית" הייתה אגודה שנוסדה ביפו ב-1906 על ידי קבוצת יהודים ביוזמתו של עקיבא אריה ויס, במטרה לבנות עיר עברית חדשה בארץ ישראל – לימים העיר תל אביב.

אמה (יחידת מידה)

אַמָה היא יחידת מידה קדומה לאורך של חפצים . היא שאולה מאורכה של היד מהמרפק ועד קצה האצבע הארוכה (האמה). על פי רוב שיעור האמה הוא ששה טפחים. לשיטת הרמב"ם אורכה במידות ימנו 46.71324 ס"מ.

אניטה שפירא

אניטה שפירא (נולדה ב-1940) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל שם וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח 2008 בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.

ברי סחרוף

ברי סחרוף (נולד ב-7 ביולי 1957), הוא זמר-יוצר, פזמונאי, מלחין ומפיק מוזיקלי ישראלי, שותפו של רמי פורטיס לצמד פורטיסחרוף וממקימיה של להקת "מינימל קומפקט". ידוע בנטייתו לשלב ביצירותיו נגיעות של מוזיקה אלקטרונית והשפעות מזרחיות, וכן בשיתופי הפעולה התכופים שלו עם מוזיקאים ישראלים. בתחילת שנות התשעים זכה בתקשורת לכינוי "נסיך הרוק הישראלי". נחשב לאחד המוזיקאים הבולטים והמשפיעים בישראל.

הגשש החיוור

הגשש החיוור היה הרכב קומי שפעל בנוף הבידור הישראלי במשך כ-37 שנים, ויצר דפוס תרבות שהשפיע על הלשון העברית ועל סגנון החיים שנגע כמעט לכל פרט בחברה הישראלית.

חברי הלהקה, גברי בנאי (נולד ב-1939), שייקה לוי (נולד ב-1939) וישראל פוליאקוב (1941–2007), המכונים גם "הגששים", הם חתני פרס ישראל עבור תרומה לחברה (ה'תש"ס).

במעמד מתן הפרס נאמר כי הלהקה:

את הלהקה הקים האמרגן והמפיק אברהם דשא (פשנל) שהיה ההוגה, המייסד והמוביל שלה לאורך כל שנות פעילותה.

השם "הגשש החיוור" ניתן להם על ידי אמרגנם, פשנל, שנהג להמציא שמות מוזרים.

לדברי דן אלמגור, שם הלהקה נלקח מן הספר "המוהיקני האחרון" מאת ג'יימס פנימור קופר.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המטאטא

המטאטא היה תיאטרון עברי סאטירי אשר פעל בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה.

תיאטרון "המטאטא" נוסד באפריל 1928, כבמה לסאטירה פוליטית אקטואלית, הבוחנת באופן ביקורתי את המתרחש בארץ. מייסדו ומנהלו הראשון של התיאטרון היה יצחק משה דניאל, שהיה בעל ניסיון בניהול תיאטראות בבוקרשט ובסופיה. הגרעין הראשוני של השחקנים היו חברים שפרשו מתיאטרון הקומקום, וביניהם עמנואל הרוסי והלל ברגמן-אביחנן, לאחר מחלוקות עם מנהלו, אביגדור המאירי, על ענייני זכויות יוצרים ותכנים סאטיריים."המטאטא" המשיך את דרכו של הקומקום, אשר במהרה נסגר. הוא הגיב על כל מאורע פוליטי בחיי הארץ, הציג בכל מופע שורה של מערכונים סאטיריים בענייני עלייה, עבודה עברית, השפה העברית ותוצרת הארץ, ויצא כנגד הספסרות בקרקעות שפשתה בשנות השלושים. שם התיאטרון נגזר מתיאטרון אודסאי בשם "המטאטא האדום". המטאטא הוקם כקואופרטיב והכנסותיו חולקו שווה בשווה בין חברי הקואופרטיב.

את החומר להצגותיו של המטאטא כתבו סופרים ומשוררים בארץ ישראל כעמנואל הרוסי ואברהם שלונסקי (שהגדיר את המטאטא כ"מעט התה שנשאר מן הקומקום").

במרוצת הזמן אף העלה המטאטא אופרטה קלאסית שלמה של פרנץ להאר.

החל מתוכניתו "המנון לתוצרת הארץ" מ-1933, שנחשב המחזמר הראשון בארץ ישראל, החל "המטאטא" להציג בכל תוכנית שורת מערכונים המתרכזים בנושא אחד.

רוב השירים והפזמונים שהושרו בהצגות "המטאטא", פרי עטם של נתן אלתרמן ואחרים, הפכו לנפוצים ביישוב ואחדים מהם מושמעים אף כיום. ביניהם ניתן למצוא את "דודה הגידי לנו כן" למילים של עמנואל הרוסי ומנגינה של משה וילנסקי.

שחקניו הידועים של המטאטא היו יעקב טימן, יעקב אבא (אבאל'ה), בצלאל לונדון (אביו של ירון לונדון), שמואל רודנסקי (לימים שחקן הבימה), וכן זלמן לביוש ומשה חורגל (לימים שניהם שחקני התיאטרון הקאמרי). מעצב התפאורות היה הצייר עמנואל לופטגלס.

בימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט ובהמשך בימי הספר הלבן ובתקופת המאבק, התרכז "המטאטא" בביקורת חריפה על שלטונות המנדט הבריטי ויחסם ליישוב. עם סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה בא הקץ לנושא זה.

בשנות המדינה הראשונות, בתקופת האופוריה הראשונית מקיומה העצמאי של המדינה היהודית, לא נטה ציבור הצופים לביקורת סאטירית על המדינה ומוסדותיה, ותיאטרון "המטאטא" הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1954. על בית התיאטרון ("בית העם") ברחוב בן יהודה בתל אביב הוקם לימים הבניין הידוע כ"בית אל על".

נכון ל-2019, דבורה קידר היא אחרונת שחקני התיאטרון שעודנה בחיים.

למטאטא נכתב הימנון (עמנואל הרוסי / נחום נרדי):

אוי מה רב הוא פה הרפש

גם בבית גם ברחוב,

באמת זה גועל נפש

באמת שזה לא טוב.

גם השמש, הירח

הלכלוך בהם דבק.

לא נוכל להיות שמח

ולרקוד פה באבק.מה נחוץ? - מטאטא!

מה דרוש? - מטאטא!מטאטא! מטאטא!

את הכול יטאטא;

את הרפש יטאטא,

גועל נפש יטאטא,ציימטאטא! מטאטא!

את הכול יטאטא!

העלייה השנייה

העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".

זמר שלוש התשובות

זֶמֶר שְלוש התשובות הוא שיר שכתב נתן אלתרמן, הלחין אריה לבנון ובוצע לראשונה במסגרת המופע המוזיקלי "צץ וצצה" על ידי רבקה זהר בשלהי שנות ה-60.

השיר נכתב ב-1969 עבור מופע מוזיקלי משירי אלתרמן שנקרא "צץ וצצה". אלתרמן כתב אותו במיוחד עבור הזמרת רבקה זהר, לאחר שהגיע לאחת החזרות והתרשם ממנה. השיר זכה לפופולריות רבה.

הוא פורסם בכרך ב' של קובץ שיריו של אלתרמן "פזמונים ושירי זמר" (הקיבוץ המאוחד, תשל"ט 1979, במדור "ועוד פזמוני צץ וצצה") תחת השם "אם תלכי אחרי".

השיר מציג אישה כנועה המבטלת עצמה בפני בן זוגה בשם האהבה. בכל אחד מבתי השיר מציג הגבר שאלה קשה לבת זוגו, שלוש במספר, וזו דבקה באהבתה ומשיבה בפזמון חוזר "כל אשר תבקש ותשאל אעשה ואוסיף לשמוח. יהיה טוב אהובי, יהיה קל. לעולם לא יחסר לי כוח" ובשלוש תשובות בהתאם לשאלה: תחילה, מציב לה בן הזוג עובדה, לפיה אם תבחר להישאר לצדו תיאלץ לחיות חיים דלים ועלובים, אך היא משיבה כי תראה בסחבות אותן תלבש בגד קטיפה, ותראה עצמה כמלכה גם אם תקרצף רצפות כל חייה. בהמשך, שואל בן הזוג מה תעשה האישה אם יבגוד בה וישאיר אותה לבדה בלילות עד שובו, וזו עונה כי לא תבכה כל עוד תדע שיחזור לחיקה. לבסוף, שואל הגבר את בת זוגו מה יהיה אם ישליך אותה לרחוב ויאמר לה לשכוח אותו; האישה משיבה כי תסכים ללכת ולא לחזור, אך בשונה מתשובותיה הקודמות, טוענת כי חלק אחד בבקשתו של בן הזוג לא תוכל לקיים והוא לשכוח אותו.

השיר עורר ביקורת, ואף על פי שהתקבע כנכס צאן ברזל, נטען כי זהו טקסט שוביניסטי המציג את האישה כתלותית וחסרת ערך המשלימה עם גחמותיו של בן זוגה ועם כל תנאי שיציב לה.

השיר חודש במסגרת הפרויקט "עבודה עברית" על ידי זהבה בן, וזכה לגרסאות כיסוי נוספות מפי אביבה אבידן, דנה אינטרנשיונל ושילה פרבר. הזמר עומר אדם ביצע לרגל יום האישה הבינלאומי 2015 גרסה שבה התהפכו התפקידים בשיר והגבר הוא הצד הכנוע והתלותי בקשר.

יוסף ספיר

יוסף ספיר (27 בינואר 1902 – 26 בפברואר 1972) היה שר בממשלות ישראל, מראשי מפלגת הציונים הכלליים, ממקימי המפלגה הליברלית וגוש חרות ליברלים (גח"ל).

כיבוש העבודה

כיבוש העבודה היא אידאולוגיה שנוצרה בתקופת ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לכיבוש כל ענפי העבודה ברחבי ארץ ישראל בידי הפועל העברי. שרדה כשאיפה לעבודה עברית עד הקמת מדינת ישראל. הדים לאידאולוגיה זו נשמעים גם במאה ה-21.

אידאולוגיית כיבוש העבודה ביקשה ליצור יהודי חדש, יצרן ועובד בעבודת כפיים. המונח נוצר בתקופת העלייה השנייה בקרב חלוצים, פועלים ורבים מהיישוב החדש. אחד המנסחים הראשיים של אידאולוגיה זו היה א. ד. גורדון. מטרת כיבוש העבודה הייתה כניסתם ושליטתם של עובדים עבריים בענפי העבודה השונים במשק, כחלק מחזון יישוב ובניית הארץ. רעיון זה, התבסס בין השאר על ערכים של עבודה, עמל כפיים ויצרנות (פרודוקטיביזציה), אשר הונגדו, אצל חלק מהדוברים אל רוחניות יתרה ועיסוק בלימוד כדרך חיים, אשר לדעת הוגים רבים, אפיינו את חיי היהודים בגולה. הפניה אל כיבוש העבודה חייבה איפוא היפוך בנטיות נפשיות ובהרגלי חיים של דורות רבים.

ארבע פנים לרעיון כיבוש העבודה:

עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה ושמתגאים בה מביאה אושר. גורדון קובע הפרדה בין חברות אורגניות (עם, משפחה) לחברות מכניות (עיר, מדינה).

עבור כלל היהודים "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והוויית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים - האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות הנפשית - וכך נוצר המרכיב השני "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (ועוד האדמה אינם שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי.

הפן השלישי של האידאולוגיה מתייחס לארץ ישראל. נטען כי ארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ – התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על הפרחת הארץ והזכות להם.

הפן הרביעי הוא היות המפעל הציוני אבן שואבת לכוח עבודה ערבי, שבכך למעשה סתר את עצמו על ידי הבאת מהגרי עבודה ערבים לארץ. ההכרה בכך הייתה מעיקרי הסיבות להנפת הדגל הזה, ולקריאה שלא להעסיק ערבים. החלוצים התווכחו עם האיכרים על העסקה של עובדים ערביים אבל האיכרים העדיפו את הפועלים הערביים כי להם יתרונות רבים יותר וידע רחב יותר (בנושא חקלאות).כיבוש העבודה התבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.

אחת הדרכים העיקריות לכיבוש העבודה החקלאית, שם היו הפועלים העבריים בתחרות עם פועלים מקומיים מנוסים, הייתה התארגנות החלוצים בקבוצות שקיבלו על עצמן עיבוד חלקות חקלאיות או סלילת כבישים, בהם כביש טבריה-צמח ושאר הכבישים שנסללו על ידי הקבוצות הקבלניות שארגן המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין.

דרך נוספת, שיזמו כשראו שהעבודה קשה לחלוצים, הייתה הבאת עולים מתימן מתוך מחשבה [דרוש מקור] שהללו יהיו "פועלים טבעיים" המסתפקים במועט ויכולים לעבוד עבודה פיזית קשה בתנאי האקלים הארץ ישראלי שהיו קשים לחלוצים שהגיעו ממזרח אירופה.

מודעת אבל

מודעת אבל היא מודעה המודיעה על מותו של אדם או על השתתפות בצער האבלים, או מודעה המודיעה על אזכרה למנוח.

מודעת אבל המודיעה על מותו של אדם וסדרי הלווייתו מתפרסמת על ידי משפחתו של המנוח סמוך למותו. מודעה זו נתלית בדרך כלל סמוך לביתו של המנוח, במקום עבודתו ובמקומות נוספים שבהם פעל, וכן סמוך לבית האבלים. פעמים רבות מתפרסמת מודעת האבל גם בעיתונות היומית, ומתחילת המאה ה-21 מתפרסמות מודעות כאלה גם באינטרנט. מטרתה העיקרית של מודעה זו היא לזמן את מוקירי זכרו של המנוח להלווייתו. מודעת האבל משקפת במידה מסוימת את עושרו של המנוח (או עושרם של האבלים). רוחב שגרתי של מודעת אבל בעיתונות בישראל הוא שני טורים, אך מודעה העוסקת בפטירתו של אדם עשיר עשויה להשתרע על-פני טורים רבים יותר.

לעיתים מפרסמים מוקירי זכרו של המנוח מודעת אבל המביעה אבלות והשתתפות בצער המשפחה. ככל שהמנוח מפורסם יותר, כך מתפרסמות מודעות רבות יותר מסוג זה. מקומות עבודה רבים נוהגים, כדבר שבשגרה, לפרסם מודעות אבל על פטירתו של עובד, ומודעות השתתפות בצערו של עובד שנפטר לו קרוב המחייב אבלות. בעקבות פיגוע טרור מפרסמת ממשלת ישראל מודעת אבל ובה שמות כל הנספים בפיגוע.

למודעות האבל מבנה ונוסח שבלוניים, שממעטים לחרוג ממנו. צורתה של מודעת האבל היא מלבן, שרוחבו גדול מגובהו. במודעות אבל שמפרסם צה"ל בעקבות נפילתו של חייל, גובה המודעה גדול מרוחבה. סגנונן של מודעות האבל בחברה החרדית שונה במידה ניכרת מזה של המודעות בשאר חלקי החברה בישראל.

מודעת אבל מתפרסמת, בדרך כלל על ידי המשפחה, גם כדי להודיע על אזכרה למנוח, ביום השנה למותו.

מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 נהוג לכלול בתחתית מודעת האבל מידע לגבי מיקום השבעה, ולעיתים גם השעות שבהן יושבים שבעה.

עבודה

האם התכוונתם ל...

עבודה עברית (פרויקט מוזיקלי)

פרויקט עבודה עברית הוא פרויקט מוזיקלי רחב היקף, במסגרתו מבצעים אמנים ישראלים גרסאות כיסוי לשירים שונים או יוצרים אלבומי קונספט המוקדשים לאמן ישראלי או לסוגה מוזיקלית. שם הפרויקט מתייחס למושג 'עבודה עברית' בשל העובדה שהפרויקט עוסק בזמר עברי.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

תנובה

תנובה היא חברה ישראלית ליצור ושיווק מזון. החברה מחזיקה בנתח שוק משמעותי בתחום ייצור חלב לשתייה, מוצרי חלב ושיווקם. ב-1988 הוכרזה כמונופול בתחומים אלה. תנובה בולטת גם בתחום מוצרי הבשר, הביצים והמזון הקפוא. בשבעים שנותיה הראשונות הייתה תנובה אגודה שיתופית חקלאית בבעלות 620 אגודות שיתופיות של קיבוצים ומושבים. בשנת 2008 נמכרה תנובה לקבוצת משקיעים בראשות קרן אייפקס הבריטית. במאי 2014 הוסכם שקרן אייפקס תמכור את חלקה בתנובה (56%) לחברת ברייט פוד מסין לפי שווי חברה של 8.6 מיליארד ש"ח, והעסקה הושלמה במרץ 2015.

תנועת המושבים

תנועת המושבים הוקמה בשנת 1933 על ידי חברי מושבים במטרה לטפל בבעיות הייחודיות להם מול המוסדות השונים. תנועת המושבים היא התנועה המיישבת הגדולה בישראל ומאגדת 254 מושבים. גם היום עוסקת התנועה בייצוג המושבים מול מוסדות המדינה, בכל הנוגע לעיגון הזכויות של חבריה בקרקע, המדיניות החקלאית והכפרית במדינת ישראל ובפיתוח כלכלי במרחב הכפרי.

תנועת המזרחי

הסתדרות המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902.

לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית.

ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.