עבד עברי

בהלכה, עבד עברי הוא אחד מהשניים: או יהודי נזקק, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד, או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, ונמכר לעבדות לצורך תשלום החוב.[1] בשונה מגבר, ילדה לא יכולה למכור את עצמה, אך ביכולתו של אביה לעשות זאת. הבת אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גניבה,[2] אולם הבן יכול למכור את עצמו לעבדות. לילד שאינו מסוגל לקיים את תנאיו הבסיסיים מותר למכור את עצמו לעבדות. ילדה הנמכרת לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה.

עבד עברי
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"א, א'-ו'; ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ"ד; דברים, ט"ו, י"ב-י"ח
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף כ"א
משנה תורה הלכות עבדים, פרק א'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן רס"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"ב, עשה קצ"ו, לאו רל"ג, לאו רנ"ז, לאו רנ"ח, לאו רנ"ט

קניין עבד עברי

עקרונית, התורה מתנגדת לעבדות יהודי, משום שלפי התורה, כל יהודי הוא כבר עבד לאלוהים -"כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד",[3] לכן אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו צורכי קיום בסיסיים ביותר. כמו כן, גנב שאינו מסוגל להשיב את עלות גניבתו יימכר לעבד בעל כורחו על ידי בית הדין. בין אם העבד מוכר את עצמו ובין אם הוא נמכר על ידי בית דין, על המכירה להיעשות בצנעה על-מנת לא לבייש את העבד.[4] דיני עבד עברי תלויים בשנת היובל, ולכן כאשר שנת היובל אינה נוהגת, גם דיני עבד עברי אינם נוהגים.[5] לרוב בשנת יובל ושמיטה מתאפשר שחרורו של העבד.[6] בנוסף ההלכה ממליצה לעבד לעבוד על-מנת לפדות עצמו מעבדות.

לגבי שפחה, או בתו של מישהו שנמכרה על ידי אביה לעבדות, גם במקרה בו הסיבה למכירתה היא גנבה מצד אביה, מומלץ לאיש שקנה אותה, לשאת אותה לאשתו בטווח זמן מסוים שנקבע מראש. אם הדבר לא התקיים, האב רשאי לפדות את בתו.

לרוב, בחברות הזרות סימונו של העבד התבצע על ידי סימונו בכתובת קעקע.

שחרור עבד עברי

גופו של עבד עברי, בניגוד לעבד כנעני, אינו מכור לאדון, אלא רק עבודתו, וגם זאת לתקופה מוגבלת. לאחר תקופה של שש שנים[7] או בהגיע שנת היובל[8] (המוקדם מבין השניים) העבד אמור להשתחרר לחופשי. אמנם בספר דברים כתוב כי אם עבד עברי איננו מעוניין לעזוב את אדונו הוא הופך לעבדו לנצח,[9] אבל לפי ספר ויקרא הכוונה היא לכל היותר עד שנת היובל, וכך פסקו חז"ל.[10] בנוסף לתנאי השחרור של עבד עברי, אמה עברייה משתחררת גם אם מלאו לה 12 שנים, או שהגיעה לבגרות מינית.[11] כמו כן, על אחיה של אמה עברייה מוטלת החובה לפדות את אחותו מיד כאשר יש לו את הכסף לכך.[12] גם לעבד עברי הזכות לפדות את עצמו כאשר יש לו אפשרות לכך.

חובותיו של העבד

חובות ממוניות

כאמור, לאדון נמכרה הזכות על כל עבודותיו של העבד, ומשום כך חלה החובה על העבד לעבוד בשביל האדון.

השאת העבד לשפחה כנענית

בנוסף לכך, זכותו של האדון לדרוש ממנו להביא בשבילו ילדים-עבדים משפחה כנענית, בעל כרחו ובעל כרחה של השפחה.[13] דינם של הילדים כעבדים כנעניים לכל דבר ואינם נחשבים על פי ההלכה היהודית הרבנית לבניו של האב הביולוגי. יש האומרים כי דין זה נוהג רק בנמכר בעל כרחו ולא במוכר עצמו.[14]

תנאים סוציאליים של עבד עברי

בתורה נעשית הבחנה בין עבד עברי, לבין עבד כנעני. בניגוד לעבד הכנעני, לעבד העברי תנאים סוציאליים המעוגנים בהלכה ומחייבים בצורה חד משמעית את בעליו.

כאמור, עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד מספר זכויות סוציאליות. זכויותיו העיקריות של העבד הן:

  1. אין להשפיל את העבד:[15]
    • אסור לקרוא לעבדו בשם "עבד" דרך בזיון
    • אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות, כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף.
    • אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש.
    • אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהם תועלת.
  2. האדון צריך לדאוג גם להוריו של העבד ולכל צורכיהם.[16]
  3. יש לדאוג לעבד למזון, שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון. ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון.[17] אם שוויון הוא בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד - העבד מקבל את ההעדפה.
  4. אין לפגוע בעבד פיזית. פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון, כמו כל פגיעה באדם רגיל.[18]

בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד, אמרו חז"ל: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".[19]

עבד נרצע

מרצע
מרצע.

כאמור, עבד עברי משתחרר לאחר שש שנים. אם הוא רוצה להמשיך לעבוד את אדוניו, מסיבות שונות כמו אהבת האדון וסביבתו התומכת, או בשל אהבת השפחה הכנענית שנתן לו אדונו וילדיו ממנה, התורה מצווה לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת עם מרצע. "וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן".[20] דין העבד הנרצע חל רק בעבדים שנמכרו לעבדות על ידי בית דין, ולא על אלו שמכרו עצמם לעבדות.[21] התורה מתייחסת בשלילה לעניין שהרי "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים".[19] וכן דרשו בגמרא: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים.[22] ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם"[19] כדי להפוך ל"עבד עולם", העבד עובר תהליך שבמהלכו רוצע אדונו את אוזן העבד בדלת, אך רציעת העבד מתאפשרת אך ורק אם מתקיימים כמה תנאים:

  • רק עבד זכר נרצע.[23]
  • עבד ממשפחת כוהנים לא יהיה עבד נרצע, כיוון שאסור להטיל מום בכוהנים משרתי הקודש.[24]
  • עבד יכול להיות נרצע רק במהלך החיים של אדונו, אם אדונו מת, הוא איננו "עובר בירושה" ליורשי אדונו.[10]

חז"ל קבעו תנאים רבים בהרצעה,[25] כמו אם היה העבד חולה, או אדונו חולה, אינו נרצע, ואם אין אדונו אוהבו אינו נרצע, עד כי קשה היה למצוא מציאות בה נרצע העבד.[26] בכל מקרה, אף שבתורה כתוב "עבד עולם" חז"ל פירושו שמדובר עד היובל, ובבוא שנת היובל, העבד העברי ישתחרר אף בעל כורחו.

המקורות ההלכתיים מחמירים על התהליך של בחירת האפשרות של עבדות "עולם" בדרך פרשנות שאינה מובנת מפשט המקרא. לדוגמה, העבד חייב לחזור על דבריו, ברצונו להפוך לעבד עולם ואין זה מספיק שיביע רצונו פעם אחת בלבד.[27] המטרה של ההלכה הזו, היא לוודא כי העבד באמת מסכים להפוך לעבד נרצע, ועם זאת, מבטיחה אפשרות של חרטה של העבד. בנוסף, הרציעה של העבד נעשית באיבר רגיש, דבר שהופך את העבד לבעל מום (בשונה מתנוך האוזן ובמרצע גס).[28] עם זאת, אסור לתת לעבד משככי כאבים, כיוון שבדרך הזאת, הרציעה נעשית כבדרך אגב, ולא על ידי האדם, כפי שמחייבת התורה.[28]

מצוות הענקה

כאשר העבד משתחרר, חלה על האדון חובה להעניק לו מרכושו, על פי האמור בתורה "וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ".[29] מצוות הענקה נוהגת רק בעבד שמכרו בית דין, ולא בעבד שמכר עצמו. חז"ל פירשו שמדובר בשווה ערך של לפחות שלושים סלעים, אך חז"ל כבר דרשו: "מה במצרים נתתי לך ברוחב יד, אף אתה תתן לו ברוחב יד".[30] שווה ערך זה צריך להיות מן הצומח או מן החי, אך לא מן הדומם. סכום זה יאפשר למשתחרר להתחיל את חייו החופשיים מחדש, ולהשתקם. אם האדון לא מקיים את מצוות ההענקה לעבד בשחרורו, הוא עובר על מצוות לא תעשה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה א'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ב'
  3. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק מ"ב
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ה'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה י'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ב', הלכה ד'
  7. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ב
  8. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק מ'
  9. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים ט"ז-י"ז
  10. ^ 10.0 10.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ז'
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ד'-ה'
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה ב'
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ג'-ד'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ד, עמוד ב'
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ו'
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה א'
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ט'
  18. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ד', הלכה י'
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב
  20. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים ט"ו-י"ז
  21. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ו'
  22. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק נ"ה
  23. ^ ספר תוספתא, מסכת סוטה, פרק ב', הלכה ח'
  24. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה ח'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ב, עמוד א'
  26. ^ אוצר דינים ומנהגים
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק ג', הלכה י'
  28. ^ 28.0 28.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'
  29. ^ ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"ג-י"ד
  30. ^ ספרי על דברים ט"ו פסוק יג-טז
7 (מספר)

7 (במילים בלשון זכר: שבעה; בלשון נקבה: שבע) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 6 והבא לפני 8.

7 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-7, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

איסור גניבת אדם

לא תגנוב היא מצווה מדאורייתא, אחת מעשרת הדיברות, המתפרשת על ידי חז"ל כאיסור על חטיפת אדם. זהו הדיבר השמיני. לפי מצווה זו, אסור לחטוף אדם מישראל. איסור חטיפת אנשים שאינם מישראל אינו כלול במצווה זו, אך הוא תקף מסיבות אחרות. איסור גניבת רכוש נלמד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ."

אמה עברייה

ביהדות, אָמה עברייה היא נערה יהודיה שנמכרה לשפחה על ידי אביה. בתורה נאמרו לגביה דינים מיוחדים לעניין דרך העסקתה וחיובים שונים של האדון כלפיה. בדומה לעבד עברי, גם האמה העבריה אינה מכורה ממש, אלא רק עבודתה ('מעשה ידיה') מכורה לאדון.

דיני האמה העברייה מובאים בפרשת משפטים שבספר שמות, וכן בפרשת שופטים שספר דברים. בנוסף, בספר ויקרא, דנה התורה בדיני עבד עברי שונים, אשר חלים גם על אמה עברייה.

ויקרא

סֵפֶר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בספר, בדומה ליתר חומשי התורה - ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו"). חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים", לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. בדומה לכך, בביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר - "של הלווים". מבחינתם הוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) של הברית הישנה.

לפי תורת התעודות (הרואה את המקרא כשילוב של מקורות), ספר ויקרא מיוחס בעיקרו למקור הכהני (מקור P), אם כי יש החולקים על תורת התעודות בכללה, ויש גם אסכולות שונות בתוכה.

רובו המוחלט של הספר עוסק כאמור במצוות, בקרבנות ובחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל).

על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את חומש זה היא הפרשה הראשונה אותה לומדים ילדי ישראל, וזאת מהטעם ש"יבואו טהורים ויעסקו בטהרות".

חצי המנשה (סדרת טלוויזיה)

חצי המנשה היא קומדיית מצבים תנ"כית שכתב אפרים סידון, אשר שודרה בשנת 1996 בטלוויזיה החינוכית.

הסדרה מתארת ומציגה את קורותיהם ואת חיי היומיום של מספר דמויות בכפר (הבדיוני) בציר אביעזר הנמצא תחת כיבוש פלשתי בתקופת השופטים. תושבי הכפר הישראלי מנהלים חיים עצמאיים יחסית, אך נתקלים בהגבלות שמטילים עליהם הנציגים הפלשתים המפקחים על הכפר, אכיש ומפיש. הסדרה מאירה באור קומי את יחסיהם של התושבים ושל הכובש הפלשתי: את התמודדותם של הפלשתים עם מנהגיהם של תושבי המקום המכונים בפיהם "מקומונים", את פחדם של תושבי המקום מהכובש הפלשתי ואת האינטראקציה ביניהם.

הצד הישראלי בסדרה מציג שלוש שכבות באוכלוסייה המקומית: אליקום מייצג משפחת כהנים אמידה, שלח מייצג משפחה משבט אפרים שמתגוררת בנחלת שבט מנשה, ומילכה ממשפחת אליפז, אלמנה המייצגת את המעמד הנמוך יותר. בפרקי הסדרה השונים עוסקת הסדרה בעניינים שונים שהעסיקו את בני המקום באותם ימים: דרכים לסיים הבצורת, תנאי העסקתו של עבד עברי, בחירת ראש הכפר ועוד. הסדרה מסתיימת ביציאת משלחת מטעם הכפר לעברו השני של הירדן שמטרתה השכנת שלום עם חציו השני של שבט המנשה ועם יתר שבטי ישראל כדי למנוע פירוד בעם.

בסדרה סצנות רבות הכוללות סינתזה לאזכורים מהאקטואליה בישראל בשנות התשעים של המאה העשרים לאזכורים מסיפורי התנ"ך.

ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה.זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מסכת עבדים

מסכת עבדים היא חיבור הנמנה עם המסכתות הקטנות. המסכת מכילה שלושה פרקים העוסקים ברובם בדיני עבד עברי ועבד נרצע, ובסופו קצת מדיני עבד כנעני.

מסכת קידושין

מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין היא המסכת האחרונה בסדר נשים, במשנה ובתלמוד. עוסקת בדיני פעולת הקידושין - שלב קודם לנישואין, שבו בני הזוג עדיין לא נשואים ואסורים אחד לשני, אבל הם כבר קשורים אחד לשני וצריכים גט כדי להיפרד. על-פי התורה, הקידושין הם "קנין" של הבעל באשתו, והמילים הראשונות בהן פותחת המסכת הן: "האשה נקנית בשלוש דרכים...".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו פב' דפים (כולל השער, 81 דפי תוכן).

מצוות הענקה

מצוות הענקה היא מצווה המחייבת את האדון להעניק לעבדו העברי מרכושו כאשר העבד משתחרר. הענקה כוללת מצוות עשה להעניק, ולאו הניתק לעשה שלא לשלח את העבד ריקם.

עבד כנעני

בהלכה היהודית, עבד כנעני (או שפחה כנענית, המקבילה הנשית) הוא גוי שנמכר ליהודי לעבדות. במהלך הקנייתו ליהודי, העבד עובר גיור חלקי, הכולל מילה וטבילה, ולאחריהם הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אשה, ואף זוכה לאכול תרומה אם בעליו הוא כהן. מעמד העבד והשפחה הכנענית הוא מעמד ביניים בין גוי ליהודי (לדוגמה, עבד כנעני אינו יכול לישא יהודיה), אך אם העבד או השפחה משתחררים מעבדותם, הם הופכים ליהודים גמורים.

יש להבדיל בין עבד כנעני לעבד עברי, שהוא יהודי גמור שנמכר לעבדות, והוא מחויב בכל המצוות כישראל.

בעקבות ביטול מוסד העבדות ברוב מדינות העולם, דין עבד כנעני אינו מיושם כיום, אם כי הועלתה הצעה לגייר גויה לשפחה כנענית על מנת שממזר יוכל לשאת אותה ואת צאצאיו ממנה יהיה ניתן לשחרר ואז יותרו לבוא בקהל. יש גם שהציעו לגייר גויים לשם עבדות ומיד לשחררם, על מנת להופכם ליהודים ללא צורך בקבלת מצוות.

דיני עבד כנעני מפורשים ברמב"ם בהלכות איסורי ביאה, ובטור ובשולחן ערוך בסימן רס"ז בחלק יורה דעה.

עבד עברי שרבו מסר לו שפחה כנענית

נישואי עבד עברי לשפחה כנענית או עבד עברי שרבו מסר לו שפחה כנענית הוא מצב מיוחד ביהדות, שבו יש אפשרות לבעל העבד העברי להשיא לו שפחה כנענית בעל כורחו, על מנת שתלד ילדים שישמשו כעבדים כנעניים.

עבדות

עבדות הוא מונח המציין משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר שנחשב לרכושו. בעבדות האדם המשועבד איננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו, ואדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו.

עברים

עִבְרִים הוא כינוי מקראי לבני ישראל.

תאוריות רבות הוצעו בניסיון לזהות ולקשור את העברים עם ישויות המוכרות לנו מכתובות של אותה העת, כמו העפירו ואחרים, אולם אף אחת מהתאוריות הללו לא התקבלה עדיין על ידי החוקרים. ראו על כך בהרחבה בערך: קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי.

עם תחיית השפה העברית בארץ ישראל והתהוות היישוב העברי החל לשמש הכינוי "עברים" לבני החברה העברית החדשה והיישוב העברי ("היישוב החדש") בארץ ישראל, הדוברים עברית, ולכל דבר או התארגנות השייכים לחברה זו.

פניני הלכה

פניני הלכה היא סדרת ספרים הלכתית בהוצאת מכון הר ברכה שכתב הרב אליעזר מלמד ובה שישה עשר כרכים. הסדרה מתוכננת להכיל את כל ההלכות הנצרכות בימינו. תחילתה של הסדרה בפינות הלכה שהעביר הרב מלמד בערוץ 7 ואוגדו לספר שיצא בשנת תשנ"ג - 1993.

הסדרה מופצת חינם דיגיטלית באינטרנט ורישיון השימוש שלה מתיר העתקת קטעים מהספר שלא למטרות מסחריות.

פרשת בהר

פרשת בְּהַר (או בְּהַר סִינַי) היא פרשת השבוע התשיעית בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ו, פסוק ב'.

בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בהר ביחד עם פרשת בחוקותי.

פרשת משפטים

פרשת מִשְׁפָּטִים היא פרשת השבוע השישית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ד, פסוק י"ח. רוב הפרשה מפרטת מצוות ודינים רבים, בעיקר כאלו הקשורים לתחום המשפטי. מצוות אלו הן המשך לעשרת הדיברות והמצוות שנזכרו בסוף פרשת יתרו, שכולן יחד מהוות את ספר הברית שעליו נכרתת הברית בין בני ישראל לה'. בסוף הפרשה מסופר על מעמד כריתת הברית, ועל עליית משה להר סיני לקבלת לוחות הברית והציווי על הקמת המשכן.

ברוב השנים קוראים את פרשת משפטים בשבת הסמוכה לראש חודש אדר, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשיה הראשונה מ"ארבע פרשיות" - פרשת שקלים..

פרשת ראה

פָּרָשַׁת רְאֵה היא פרשת השבוע הרביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק י"א, פסוק כ"ו ומסתיימת בפרק ט"ז, פסוק י"ז. לרוב קוראים את הפרשה לפני ראש חודש אלול.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.