עבדול חמיד השני

עבד אל-חמיד השני, או עבדול חמיד השני, (בטורקית: II. Abdülhamit אבדילהמיט השני; בטורקית עות'מאנית: عبد الحميد ثانی, 21 בספטמבר 1842, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית – 10 בפברואר 1918, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית), היה סולטאן טורקי ושליטה ה-34 של האימפריה העות'מאנית, עלה לשלטון ב-1 בספטמבר 1876 במקום אחיו, מורט החמישי והודח בהפיכת הטורקים הצעירים ב-27 באפריל 1909. עבדול חמיד היה בנו של אבדילמג'יט הראשון ונכדו של מהמוט השני. שנות שלטונו היו מכוננות בתולדות האימפריה העות'מאנית וסמנו את סופה. תקופת הטנזימאט, תקופת הרפורמות והארגון מחדש שהחלה בשנת 1839 תחת שלטון אביו, הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בנובמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה אך התקיימה במשך שנתיים בלבד עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר[2]. בתקופתו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים בחבל הבלקנים, את מצרים לאימפריה הבריטית, תוניסיה לצרפת ולמעשה בסוף כהונתו רוב שטחה היה ביבשת אסיה ובמזרח התיכון. עבדול חמיד אחראי לרצח העם הארמני הראשון (1894–1896), אם כי נתונה מחלוקת בין היסטוריונים האם אחריותו הייתה שלטונית מכך שידע על המתרחש והתעלם, או שהוביל בעצמו את האירועים[3].

עבדול חמיד השני
II. Abdülhamit
Portrait of Abdul Hamid II of the Ottoman Empire
עבדול חמיד השני, כפי שצולם בשנת 1867
לידה 21 בספטמבר 1842
האימפריה העות'מאנית (1453-1844) איסטנבול, האימפריה העות'מאנית
פטירה 10 בפברואר 1918 (בגיל 75)
האימפריה העות'מאנית איסטנבול, האימפריה העות'מאנית
מדינה האימפריה העות'מאנית
מקום קבורה המאוזולאום ע"ש מהמוט השני באיסטנבול
בת זוג בדריפלאק קאדין הגאורגית, ביאדאר קאדין הקווקזית, דילפסאנד קאדין מגאורגיה, מאזידה מסטאן האשקי קאדין האזרית, פייבשטי עוסמאן האשקי קאדין הקווקזית, בהיג'ה מאן האשקי קאדין הגאורגית, סאליחה נג'יה האשקי קאדין העות'מאנית, נאזיקאדה קאדין, אמסלינור קאדין, מוספיקה קאדין, סאזקאר האשקי קאדין
שושלת בית עות'מאן
תואר סולטאן האימפריה העות'מאנית
כינוי הסולטאן האדום[1] והחאן הגדול
אב אבדילמג'יט הראשון
אם טרימוז'גאן סולטאנה
צאצאים מהמט סלים, הנסיכה זאקייה, אהמט נורי, נעים, מהמט עבדילקדיר, נעילה, מהמט בורהאדין, עבדילראחים, אהמט נוראדין, מהמט באדראדין, מהמט עביד, סאמייה, אולבייה, סניחה, סאדייה, עיישה, ראפייה, חאדיג'ה, עאלייה, ג'מילה
סולטאן האימפריה העות'מאנית
31 באוגוסט 187627 באפריל 1909
(32 שנים)
פרסים והוקרה
Abdul Hameed II Sign
הטורה של עבדול חמיד השני

מילדותו ועד עלייתו לשלטון

עבדול חמיד היה בנו של הסולטאן אבדילמג'יט הראשון וטרימוז'גאן סולטאנה, אשר הייתה צ'רקסית. בגיל עשר התייתם מאמו והחל להתחנך אצל מורה פרטי אשר לימד אותו ערבית, פרסית, צרפתית, היסטוריה ומוזיקה. כיורש השלישי למלך לא היה צפוי לרשת את הכס ולכן חי חיי נהנתנות כמעט ללא מטלות רשמיות. בשנת 1867 ביחד עם דודו אבדילאזיז, יצא למסע באירופה, בין היתר לסיור בתערוכה העולמית של פריז, בהזמנתו של נפוליאון השלישי. עבדול חמיד התרשם רבות מהערים המרכזיות של אירופה ומהטכנולוגיה המערבית. בנעוריו תואר עבדול חמיד השני כאדם צנוע, חרוץ ואינטליגנטי, אך הניסיון שצבר בתוככי החצר העות'מאנית ובמיוחד מאורעות 1876, שהעלו אותו לכס המלוכה, הותירו בו חוסר ביטחון וחשדנות כלפי הסובבים אותו, שהלכו וגברו לאורך שנות שלטונו[4].

שנת 1876 הייתה שנת משבר כלכלי ופוליטי במהלכה פרצה התקוממות בבוסניה והרצגובינה. הסולטאן אבדילאזיז היה מנותק מסביבתו ומרוחק ממוקדי הכוח וכעבור זמן התאבד. מוראט, אחיו של עבדול חמיד והתקווה של הליברלים, הודח מהשלטון בסוף אוגוסט 1876 בשל אי כשירות נפשית. דרכו של עבדול חמיד לכס הסולטנות נסללה בתמיכתם של הווזיר הגדול מידהט פאשה וחבר הנאמנים וב-1 בספטמבר 1876 היה לסולטאן השלושים וארבע של האימפריה העות'מאנית. עבדול חמיד שהיה אדם מאופק ונחבא אל הכלים, לא היה מוכר כאשר עלה לכס השלטון. הוא הצטייר כליברל, שינקוט במדיניות פרו בריטית. בעת ההיא הייתה נתונה האימפריה בעימות בסרביה ובמונטנגרו שבבלקנים ובהתנגשות אינטרסים מתמשכת עם שאיפת האימפריה הרוסית להגמוניה על מצר הדרדנלים.

על מנת להכריח את העות'מאנים ליישם רפורמות לטובת האוכלוסייה הנוצרית בבלקנים, התכנסה בדצמבר 1876 בעיר איסטנבול, ועידת קונסטנטינופול, אשר לא היה בה ייצוג לאימפריה העות'מאנית, עניין המעיד על מעמדה המעורער ורק מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של אזורים בבלקן, שנמצאו בתוך שטחי האימפריה. גם התערבותו של שר החוץ העות'מאני, שנאם בפני צירי הוועידה וציין את העובדה, שהאימפריה העות'מאנית אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתניים וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות כלשאר אזרחי האימפריה, לא הועילה והעוינות הרוסית גברה. ב-5 בפברואר 1877 עבדול חמיד העביר את מידהט פאשה מתפקידו והגלה אותו. ב-24 באפריל פרצה המלחמה העות'מאנית רוסית בסיומה איבדה האימפריה את מרבית שטחיה באירופה[5].

תקוותו של עבדול חמיד השני הייתה למשול באימפריה באמצעות שלטון אוטוקרטי. מדיניותו הייתה מבוססת על אידאולוגיה אסלאמית ופרשנותו הייתה מנוגדת לזאת של העות'מאנים הצעירים אשר הושפעו מערכים ליבראליים. הוא ראה באסלאם מכשיר לדיכוי החירויות והייצוגיות. את תביעתו לכוח מוחלט השתית על הטענה העות'מאנית המסורתית לכס החליפות. הוא עודד ערכי רוח פאן אסלאמיים גם סביב הדומיננטיות הפוליטית הדתית שלו עצמו, כממלא מקומו של הנביא[6].

המהלכים המדיניים והצבאיים בתקופת שלטונו

חזית הבלקן

בדצמבר 1876 ובינואר 1877 התקיימו הבחירות לפרלמנט העות'מאני והוא נפתח רשמית ב-19 במרץ. להוציא את שכבות האליטה, הממשל והצבא הבכירים, שאר נתיני האימפריה כמעט ולא גילו עניין בעבודת הפרלמנט. חברי הפרלמנט ניסו לייצג את הדעות במחוזות הבחירה שלהם, אך עבדול חמיד נמנע כמעט לחלוטין מלבצע את חובותיו החוקתיים, משום שהחוקה הרשתה לסולטאן ולשריו למשול באמצעות צווים[7]. בחזית הבלקן, היו לרוסים שאיפות להשתלט על אזור הים השחור ומיצרי הדרדנלים ובכך להשיג גם גישה חופשית לים התיכון. כך, החלה רוסיה להתערב לטובת עמי הבלקן, אשר החלו מתמרדים כנגד האימפריה. בתחילה בוסניה והרצגובינה, אחר כך סרביה ומונטנגרו ולבסוף הבולגרים. לאחר המבוי הסתום שנוצר בעקבות "ועידת קונסטנטינופול" בדצמבר 1876, הגבירה רוסיה את מאמציה לחתור תחת ההגמוניה העות'מאנית בבלקן ובהמשך, בתאריך 24 באפריל 1877, היא הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית.

עבדול חמיד, ציפה לשווא לתמיכה בריטית במהלך המלחמה והרוסים כבשו חלק ממזרח אנטוליה, חדרו עמוק לתוך הבלקן ועצרו רק בשערי איסטנבול. הסיבה היחידה שמנעה את קריסת האימפריה הייתה התעשתותם של הבריטים ושליחתו של צי מלחמה לים מרמריס.

הסכסוך הסתיים ב-3 במרץ 1878, עם חתימת חוזה השלום של סאן סטפנו, במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו, באוטונומיה של נסיכות בולגריה ואיבדה את דוברוג'ה לטובת בולגריה ורוסיה. (דוברוג'ה הצפונית נמסרה על ידי רוסיה לרומניה תמורת דרום בסרביה) עוד נאלצה האימפריה העות'מאנית, לוותר על שטחי בוסניה הרצגובינה לטובת האימפריה האוסטרו-הונגרית וחויבה לשלם פיצויים כבדים לרוסים. המלחמה יצרה גם בעיית פליטים בבלקן, כאשר בשל טיהור אתני שבוצע בשטחים שנגרעו מהעות'מאנים, הגיעו מאות אלפי פליטים לתוך שטחי האימפריה. חד הצדדיות של ההסכם הובילה את בריטניה לאיים על רוסיה במלחמה וכך ביולי 1878 כונס קונגרס ברלין, אשר בסיומו שונו החלטות חוזה סאן סטפנו ולאימפריה העות'מאנית הוחזרו שטחים שהועברו לנסיכות הבולגרית, כשהאימפריה הבריטית קיבלה את השליטה על האי קפריסין[8]. בהמשך, ב-1885 הנסיכות הבולגרית סיפחה אליה את שטחי מחוז רומליה המזרחית, אך עבדול חמיד בחר שלא להגיב צבאית למהלך.

חזית המזרח התיכון ואפריקה

עוד בקונגרס ברלין ב-1878 הגיעו המעצמות להסכמה כי לצרפת תינתן שליטה בתוניסיה. זו ניצלה את ההזדמנות וב-1881 פלשה למדינה, עקב סכסוך גבולות עם אלג'יריה, שהייתה אז המושבה הצרפתית העיקרית באפריקה. תוניסיה הפכה למדינת חסות של צרפת[9]. במהלך מרד עוראבי במצרים ביולי 1882, כבשו הבריטים את המדינה וסייעו לח'דיו תאופיק לבלום את המרד, בעקבות בקשתו. כך אבד לעות'מאנים גם וילאייט מצריים, שמאז ימי מחמת עלי פאשא, נע בין מדיניות עצמאית עם זיקה עות'מאנית לבין השפעה בריטית הולכת וגוברת[10].

הבעיה המקדונית

בימיו של עבדול חמיד השני אירעו שני סכסוכים אתניים מורכבים, שכונו הבעיה המקדונית והבעיה הארמנית. אחרי קונגרס ברלין נותרה מקדוניה במסגרת האימפריה. הלאומיות המתהווה במקדוניה גרמה לאי שקט באזור, בשל הרכב האוכלוסייה שכללה בני לאומים רבים. בשל השאיפות הלאומיות המנוגדות של הקבוצות הללו והמאבק בין הבולגרים ליוונים על השליטה בכנסייה האורתודוקסית, יצא המצב במקדוניה מכלל שליטה. המעצמות ניסו להתערב והציעו רפורמות ומידה מסוימת של אוטונומיה תחת שליטה זרה, אבל ההשתהות מצד העות'מאנים והיריבות בין המעצמות עצמן, הכשילו את מאמציהן[11].

הבעיה הארמנית

1895erzurum-victims
טבח הארמנים בארזורום – 1895

הבעיה העדתית הגדולה ביותר הייתה הארמנית. הארמנים היוו מיעוט ניכר בשש מתוך שבע הפרובינציות המזרחיות של אנטוליה העות'מאנית. עד למאה ה-19 כבר היו יישובים ארמניים חשובים ברבות מערי אנטוליה המרכזיות. האידאולוגיה הלאומית החדשה החלה להיות מורגשת והוקמה התנועה הארמנית לשחרור לאומי הארמנים תבעו רפורמות בפרובינציות ואף החלו במתקפות טרור כגון בבשקאלה אשר בנפת ואן ב-1889[12]. בתגובה גייסה הממשלה מספר שבטים כורדים והקימה יחידות מיוחדות, במתכונת יחידות הקוזאקים הרוסיות. בה בעת, המיליטנטיות הארמנית התחזקה, בשל החוזה שנחתם בברלין ומפעילויות מהפכניות של מפלגות שונות. ב-1894 דכא עבדול חמיד בנוקשות התקוממות ארמנית, באופן שהביא להתמרמרות בקרב המעצמות האירופאיות. באביב 1895 הייתה במזרח אנטוליה סדרת התקפות ופוגרומים כנגד הארמנים.

הסולטאן הואשם בכך, שעמד מנגד ולא עשה מאומה נגד הפוגרומים ולפעמים אף עודד את מרחץ הדמים. המעצמות האירופאיות רוסיה, בריטניה וצרפת הגיבו בזעם, אך המגעים המהוססים ביניהן במטרה להסכים על דרכי פעולה לאילוץ הממשל העות'מאני לחולל רפורמות במזרח, נכשלו בשל היריבות ההדדית. בשנים 1895 ו-1896 התחוללו שוב מעשי טבח נרחבים במזרח וכעת גם באיסטנבול, מבלי שהמעצמות או הסולטאן ינקטו שום פעולה יעילה. בשלהי שנת 1896 השיבה לעצמה הממשלה העות'מאנית בהדרגה את השליטה, והקרבות שככו[13]. מאז אותם אירועים נודע עבדול חמיד השני, בשם "הסולטאן האדום". התסיסה הלאומית התפשטה לכל רחבי האימפריה, החל מכרתים ועד לדרוזים באזור לבנון של ימינו. בשנת 1897 זכה הצבא העות'מאני, בניצחון צבאי כנגד היוונים ושנה לאחר מכן השיג הסולטאן תמיכה פומבית מוילהלם השני, בעת ביקורו באימפריה.

הפוליטיקה הפנימית

Abdul Hamid II 1908
הופעה נדירה של הסולטאן בציבור, משנת 1908

בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), חברי פרלמנט רבים מתחו ביקורת על אופן התנהלותם של הצבא, הממשלה והסולטאן עצמו. פורום זה הטריד את הסולטאן צעיר הימים בשלטון וכך, בתאריך ה-14 בפברואר 1878 פיזר עבדול חמיד את הפרלמנט לזמן בלתי מוגבל והשעה את החוקה. מתאריך זה ואילך, הסולטאן עבדול חמיד השני לא רק מלך, אלא גם שלט באימפריה כמונרך אבסולוטי[14]. מיד לאחר השעיית החוקה נעשו שני ניסיונות הפיכה כושלים שמטרתם הדחת עבדול חמיד השני והחלפתו במוראט. בבירת האימפריה נעצרו כל חברי תנועת "הטורקים הצעירים" שהיו מוכרים לשלטונות ואחרי משפט ראווה נשלחו מנהיגיהם לגלות בלוב. אמינותם של רבים אחרים מחברי הטורקים הצעירים נפגמה, כשהוענקו להם משרות קלות ומכניסות בממשלתו של עבדול חמיד השני, או בשירות הדיפלומטי[15]. לתפקיד הווזיר הגדול מינה הסולטן את קוקאק סאדית, שכיהן בתפקיד זה בעבר שבע פעמים והיה איש אמונו. הוא החליף את מידהט פאשה שהוגלה לחצי האי ערב. בתחילת שנת 1890 ניסה עבדול חמיד לחזק את שליטתו על אוכלוסיות המיעוטים השונות ברחבי האימפריה, תוך מגמה לצרף אותם באופן מסודר לאוכלוסייה העירונית משלמת המיסים. בשנה שלאחר מכן הוא הקים את "בית הספר לשבטים", מתוך מטרה להכשיר את בני השבטים הכורדים והערבים לטפל בענייני מינהל. לציון חצי יובל לעלייתו לשלטון בשנת 1901 הוקמו בתחילת העשור הראשון של המאה ה-20 כ-100 מגדלי שעון ברחבי האימפריה העות'מאנית. המגדלים הוקמו ככל הנראה, על מנת להראות שהאימפריה העות'מאנית מתקדמת ומפותחת ולהדגים את שליטתו האבסולוטית של הסולטאן בשטחי האימפריה. בארץ ישראל הוקמו שישה מגדלים, הנמצאים בערים צפת, עכו, חיפה, שכם, יפו, וירושלים[5] (ישנה מחלוקת לגבי מגדל שביעי שהוקם בנצרת, האם הוא חלק מקבוצת מגדלים זאת). כמו כן הוקם בבקעת בית שאן כפר ערבי חדש על שמו של הסולטאן, שנקרא "חמידיה" (לאחר שנחרב הכפר הוקם לידו קיבוץ חמדיה).

הסולטאן שם דגש על האופי המסורתי והאסלאמי של שלטונו, תוך שימוש בתואר הח'ליפות ובסמליו. השקפתו זו של הסולטאן שיקפה במדויק את מצבה החדש של האימפריה, אשר לאחר תבוסת 1878 הפכה לאסיאתית יותר במונחי שטח ולמוסלמית יותר במונחים של הרכב האוכלוסייה. האסלאם שבו תמך הסולטאן היה האסלאם של העולמא והשייח'ים הצופיים שבהם הקיף את עצמו. המצבה הגדולה ביותר למדיניות האסלאמיסטית של עבדול חמיד השני הייתה מסילת הרכבת החיג'אזית, שחיברה את דמשק ואל-מדינה ונבנתה בשנים 1901–1908 ברובה הגדול מתרומות, כדי לשרת את עולי הרגל למכה[16].

תמורות בכלכלה, חינוך משפט ותקשורת

בימיו של עבדול חמיד השני, חלה התפתחות משמעותית במערכת החינוך והונחה תשתית לחינוך היסודי לבנים ולבנות. גם החינוך התיכוני קיבל דגש, כשלב מכין לקראת בתי הספר הגבוהים. בהמשך, נוסדה האוניברסיטה של איסטנבול. בתי הספר המקצועיים, בתחום הרפואה, משפטים, הנדסה לסוגיה, התפתחו מאוד בתקופה זו. במערכת החינוך הוכשרה האליטה של הדור הבא, זו העתידה לפעול בראשית המאה ה-20 ולהניח את היסודות לרפובליקה הטורקית [17]. ב-1885, החליט הסולטאן לחזק את הקשרים עם גרמניה כמשענת נגד לרוסים והבריטים. הגרמנים שלחו יועצים וציוד צבאי רב, כדי לשפר את הרמה הצבאית של הצבא העות'מאני ולבנק הגרמני ניתן זיכיון לבניית כבישים ומסילות ברזל בתוך אנטוליה. במטרה לחזק את הלגיטימציה שלו, החל הסולטאן בבנייה מסיבית של פרויקטים כגון: מסגדים, בתי ספר, בתי חולים ובתי הארחה כאשר המפורסם ביניהם הוא ארמון דאר אל עזיז. בשנים הראשונות לשלטון עבדול חמיד הגיעה תנועת הטנזימאט – הרפורמה במשפט, באדמיניסטרציה ובחינוך-לשיאה. החשובה שברפורמות המשפטיות הייתה קבוצה של ארבעה חוקים, שפורסמו במאי וביוני 1879 אשר שנים מהם עסקו בארגון המשפט ובתי הדין ושניים בתהליך המשפטי עצמו[18]. הריכוזיות המנהלית התפתחה רק בתקופתו של עבדול חמיד השני והסתייעה לשם כך בהתפתחות המואצת באמצעי התקשורת באימפריה כשהחשוב מכולם היה הטלגרף.

הטלגרף העניק בראש ובראשונה לממשל המרכזי, אמצעי יעיל לתקשר עם מושליו ופקידיו בפרובינציות ולשלוט בהן. באותן שנים נבנו מסילות ברזל ברחבי האימפריה ובכלל זה מסילת הרכבת החיג'אזית וספינות קיטור שלטו בנתיב ההפלגות באגן המזרחי של הים התיכון, משלהי שנות השבעים של המאה ה-19 ואילך. אמצעים טכניים משופרים אלה אפשרו למינהל להתייעל בגביית מיסים, בגיוס צבא ובשמירה על החוק והסדר. בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו בתי הספר המודרניים לספק די בוגרים כדי לאייש את הפקידות. השיפור בחינוך הביא להגברת האוריינות ויצר שוק לעיתונות העות'מאנית, שהתרחבה במהירות מבחינת מספר הפרסומים ונתוני התפוצה גם יחד. עיתוני התקופה היו כעת מקצועיים יותר והגיעו לקהל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, חופש הביטוי בהם הוגבל מאד בעיקר מ-1888 ואילך, בידי צנזורה, שאסרה התייחסות לעניינים פוליטיים ובמיוחד בכל מה שקשור בליברליזם, לאומיות או חוקתיות[19]. המצב הכלכלי שירש עבדול חמיד השני היה בעייתי מאוד, אך הוא וממשלתו הקפידו במשך תקופה ארוכה שלא ללוות כספים והעות'מאנים פרעו חלק גדול יותר מחובם הישן. רק בתחילת המאה ה-20 הואץ קצב נטילת ההלוואות החדשות[20].

אחרית שלטונו וימיו של עבדול חמיד

Abdulhamit II
הסולטאן, כפי שצולם בערוב ימיו
Turbe Sultan Istanbul March 2008pano
קבר הסולטאן במאוזוליאום על שם מהמט השני

בתחילת המאה ה-20 החלו נערמים קשיים שלטוניים בתחומים רבים. הסולטאן התעמת מול ראשי התנועה הציונית בקשר לתוכניתם בנושא ארץ ישראל. בה בעת, המהומות במקדוניה החריפו ועבדול חמיד נאלץ להסכים לפריסת כוח בינלאומי באזור. ב-1905 נחלץ הסולטאן מניסיון התנקשות בחייו, אשר אורגן על ידי קיצונים ארמנים ואנרכיסטים עות'מאניים. גם בתימן פרצה התקוממות גלויה כנגד כוחות האימפריה. המתיחות עם בריטניה בנושא עקבה החלה לגאות והיא הייתה בבואה של המאבק להגמוניה בשטחי המזרח התיכון, אשר יגיע לשיאו בימי מלחמת העולם הראשונה. מורת רוח החלה להתפשט גם בקרב הנתינים העות'מאנים במזרח אנטוליה ופרצו הפגנות נגד עול המיסים הכבד והמנגנון האדמיניסטרטיבי המקרטע. גם בקרב הצבא התגברה מורת הרוח מהקיבעון בו הייתה נתונה האימפריה[5]. ב-1908 מונהג היה הצבא העות'מאני על ידי קצינים צעירים, שתמכו בדעותיה של מפלגת הטורקים הצעירים. הקצינים התקוממו נגד הממשל המרכזי ודרשו להשיב את חוקת 1876. עבדול חמיד נאלץ להיכנע ובתאריך 24 ביולי 1908 השיב את החוקה על כנה. הסולטאן הנהיג מחדש בחירות והתיר לפרלמנט להתכנס. דווקא עבדול חמיד, שהתנגד בנחרצות לצמצום סמכויותיו תחת המונרכיה החוקתית, היה זה שפתח את מושב הפרלמנט ב-17 בדצמבר 1908.

למרות ויתוריו של הסולטאן, התהליך היה בלתי הפיך והמשטר החדש עורר אופוזיציה הן בקרב הליברלים והן בקרב הממסד הדתי, עד לפריצת מרד ב-13 באפריל 1909. אלפי חיילים התקוממו והפגינו מול הפרלמנט, תוך קריאה להחלת השריעה ופירוק הוועדה לאחדות וקדמה. במשך כמה ימים איסטנבול נותרה בידיהם של המורדים. נראה, שלעבדול חמיד לא הייתה מעורבות בליבוי האלימות, אבל העמדה הפייסנית בה נקט עוררה זעם בקרב מנהיגי הטורקים הצעירים, וב-27 באפריל 1909, בחסות ראשי הצבא הודח הסולטאן והוחלף ביורש העצר. למעשה, הכוח במדינה עבר לידיה של כת צבאית, שהקימה ממשלה אזרחית היא ממשלת "הטורקים הצעירים"[21]. עבדול חמיד הוגלה לסלוניקי עם כ־40 מבני משפחתו וסגל הארמון. בעוד שבאיסטנבול בוטל מוסד ההרמון, הורשה עבדול חמיד לקחת איתו שלוש מנשותיו וארבע מפלגשיו.[22]. אחיו, יורש העצר מחמד ראס-עד ירש אותו והפך למהמט החמישי. בסלוניקי, התגורר עבדול חמיד ב"וילה הלטינית" תחת פיקוח קפדני. כשהעיר, בירת חבל מקדוניה, הייתה תחת איומם של צבאות יוון ובולגריה, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הועבר הסולטאן המודח בחזרה לאיסטנבול, שם נקבע מקום מושבו בארמון ביילרביי ובו הלך לעולמו, מדלקת ראות ב-10 בפברואר 1918.

הקהילה היהודית ושאלת ארץ ישראל

במהלך תקופתו של עבדול חמיד, תועדו התקפות אנטישמיות על בתי מסחר של יהודים, אך עמדתו המסורתית של הממשל העות'מאני הייתה הגנה על היהודים כמיעוט הנאמן לסולטאן. אחת מהתאוריות האנטישמיות שפשטה בקרב האליטה העות'מאנית, צצה לאחר שהסולטאן דחה את בקשות הרצל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. לדבריהם הדבר גרר "נקמה" יהודית בסולטאן, על ידי דרבון ומימון תנועת "הטורקים הצעירים" שרוב חבריה היו "יהודים חשאיים ומומרים לאסלאם", להדחת הסולטאן[23]. בשאלת ארץ ישראל, הסתייג הסולטאן ממתיישבי העלייה הראשונה, בעיקר בשל גישתו הפאן אסלאמית, מאחר שמדובר היה בבני דת זרה באימפריה מוסלמית. בנוסף, חשש שהתיישבות יהודים בארץ ישראל עלולה לעורר תסיסה לאומית בקרב הערבים שהיוו רוב מוחלט ובעיניו היו רובם של היהודים שהגיעו לארץ, נתיניה וסוכניה של רוסיה אויבתה של האימפריה. כפועל יוצא מכך, הוטלו הגבלים ואיסורים רבים על העולים, החל מהגבלים בבנייה, רכישת קרקעות וכלה בהטלת מיסים כבדים.

PikiWiki Israel 7180 Herzl and members of the party in Izmir
הרצל ומלוויו בעת ביקורם באיזמיר בשנת 1898

מ-1896, החלה פעילות נמרצת של התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל, אשר שם את יהבו על הסולטאן, מתוך תקווה שהוא יאות למכור את ארץ ישראל ליהודים, משתי סיבות: ההון הרב של עשירי היהודים יכסה את כל חובותיה של האימפריה והיהודים בחריצותם ונחישותם יהפכו את ארץ ישראל לגן פורח ובכך יתרמו לאזור כולו. בנימין זאב הרצל נפגש עמו בתקווה להשיג ליהודים צ'ארטר על ארץ ישראל כחלק מפעילות הציונות המדינית. הרצל גם הציע כסף לאימפריה העות'מאנית וגם סכום גדול לסולטאן אולם הסולטאן דחה את בקשתו ואמר: "לא אוכל לוותר אפילו על חלק קטן מהממלכה הטורקית כי היא לא שייכת לי אלא שייכת לעם הטורקי. כל עוד אני חי, לא אסכים שיחלקו את הגוף שלנו, רק את גוויתנו יוכלו לחלק"[24].

עבדול חמיד תמך בהתיישבות יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית ובלבד שתהא מחוץ לארץ ישראל. יצוין, כי ההצעות נכשלו גם משום שלהרצל לא היה הון ממשי. השליט השני אליו פנה הרצל היה הקיסר הגרמני ווילהלם השני. גרמניה הייתה מהמעצמות החשובות באירופה ונודעה לה השפעה על האימפריה העות'מאנית. הרצל הצליח להיפגש עם קרוביו של הקיסר הגרמני ואף פעמיים עם הקיסר עצמו, במסגרת מסעו לארץ ב-1898. בפגישה במקווה ישראל החליפו הקיסר והרצל מספר משפטי נימוסין. לאחר מכן נפגשו פעם נוספת באוהלו של הקיסר בירושלים, שם זכה הרצל להציג את תוכניתו לקיסר ואף קיבל את ברכתו העקרונית. הקיסר לא היה מוכן להתחייב לתמוך בתוכנית, כי לא האמין בה ואף כנראה חשש שפעילות ציונית באישורו תחליש עוד יותר את האימפריה העות'מאנית[25].

גלויה הרצל

בשנת 1901 אף הופצה באירופה גלוית ברכה לשנה טובה, עליה דיוקנאות הסולטאן והרצל.

עבדול חמיד בראי ההיסטוריה

Punch magazine - Turkey Ltd - 1896
קריקטורה משנת 1896, הלועגת לניסיונות הרה-ארגון של עבדול חמיד באימפריה

תקופת שלטונו נחשבה לעידן הריאקציה בהיסטוריה העות'מאנית. אף על פי שהסולטאן הסתייג נחרצות מרעיונות ליברלים וחוקתיים, הוא לא התנגד לרפורמה ולמגמה המערבית, שיכלו בתמהיל נכון לחזק את מעמדו ומעמד האימפריה[21].

עבדול חמיד הוא אחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה העות'מאנית. היסטוריונים מסכימים שהייתה לו אישיות דומיננטית, זיכרון יוצא דופן ואינטליגנציה בולטת. אולם, כל המעלות האלה התבטלו בשל נטייתו לחשדנות יתר שהובילה אותו להתבודדות ב'אילדיז' ולהתנהגויות בלתי צפויות. עבור אחדים, הוא נשאר "הסולטאן האדום", אשר הורה או אפשר את טבח אלפי הארמנים, רדף את הליברלים ו"הטורקים הצעירים", וביסס שלטון של אימה ברחבי האימפריה שלו. אחרים מציינים אותו כשליט דגול אשר שקד על מירוק תדמיתה של האימפריה העות'מאנית ושל האסלאם, דבר שהפך את תקופת שלטונו לאחת הגדולות בהיסטוריה של העולם האיסלמי. יש כאלו שמדגישים את מאמציו הגדולים למודרניות, ומציגים אותו כאדם שהתקדם לכיוון הטנזימאט[26].

המחקר בן זמננו, מאשר את קיומה של המערכת "החמידאנית", אשר מתאפיינת בשינוי גדול יותר במדיניות, משהיה בתקופת הטנזימאט. מבחינה פוליטית, מעבר כוח אל הארמון, מבחינה חברתית, המדינה נסמכה על פקידות מקומית שמרנית, במקום פקידים בעלי אוריינטציה מערבית מאיסטנבול. מבחינה טריטוריאלית, אנטוליה והפרובינציה הערבית קיבלו קדימות על אזור הבלקן. אוכלוסיות האימפריה בימי שלטונו של עבדול חמיד השני גדלה מכ-20 מיליון בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, ליותר מ-27 מיליון בסוף המאה, גידול של 35 אחוזים. היסטוריונים טורקים מודרניים, מייחסים לתקופתו את יצירת התשתית שהובילה להקמת טורקיה המודרנית [27].

קבוץ חמדיה בעמק בית שאן נקרא בעקיפין על שמו, כיוון שבסמוך התקיים כפר ערבי, אל חמידיה, שנקרא ישירות על שם הסולטאן.

לקריאה נוספת

  • בארי, אליעזר, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, תל אביב: ספרית הפועלים, 1985.
  • טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1985.
  • לואיס, ברנרד, צמיחתה של טורקיה המודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 1983.
  • צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כונה כך בידי מנהיגי מעצמות אירופה, בשל חלקו בטבח הארמנים.
  2. ^ Davidson, R. H. Reform in the Ottoman Empire 1856–1876. New York 1983.
  3. ^ Quataert, Donald, The Ottoman Empire, 1700–1922. New York: Cambridge University Press, 2000.
  4. ^ צורשר, יאן אריק, טורקיה-היסטוריה מודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 2005, עמוד 103.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Encyclopedia of Islam," Abd Al-Hamid Ii ", < www.brillonline.nl >10/02/2010.
  6. ^ Shaw, Stanford, and Shaw, Ezel Kural, History of the Ottoman Empire and Modern Turkey, Vol. 2: Reform, Revolution, and Republic, 1808–1975. Cambridge, U.K., 1977.
  7. ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 99.
  8. ^ לפטן סטאבארוס סטבריאנוס, "ההיסטוריה של הבלקנים מ-1453 ועד 1945", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
  9. ^ Jamil M. Abun-Nasr, A History of the Maghrib, Cambridge Univ, 1971.
  10. ^ Juan R Cole. Colonialism and Revolution in the Middle East: Social and Cultural Origins of the Urabi Movement. Princeton: Princeton University Press, 1993.
  11. ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 105–106.
  12. ^ ‏Louise Nalbandian, The Armenian Revolutionary Movement: The Development of Armenian Political Parties Through the Nineteenth Century, University of California Press, 1963, p. 100, באתר גוגל ספרים, אוחזר ב-7 בספטמבר 2014.
  13. ^ Inalcik, Halil, Quataer t ,Donald, Economic And Social History of the Ottoman Empire 1300–1914, Cambridge University Press, 1994
  14. ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 100.
  15. ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 111.
  16. ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 102–103
  17. ^ טולידאנו, אהוד, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1985, עמודים 107–108.
  18. ^ לואיס, ברנרד, צמיחתה של טורקיה המודרנית, אוניברסיטת ת"א, תל אביב, 1983, עמודים 144–147.
  19. ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 100–101.
  20. ^ צורשר, יאן אריק, עמוד 108
  21. ^ 21.0 21.1 טולידאנו, אהוד, עמוד 111.
  22. ^ Clifford Bishop, Shahrukh Husain, Piers Vitebsky - The Evolution of Sexual Culture, in Sexualia, Koenemann, Köln 2001 p.162
  23. ^ בני ציפרמגעים עם החמאם, באתר הארץ, 06 בפברואר 2009
  24. ^ את הדברים אמר הסולטאן לשליחו של הרצל (נוולינסקי) ב-19 ביוני 1896. מקור – "עניין היהודים", (יומני הרצל) – הוצאת מוסד ביאליק, כרך א' עמוד 332. הרצל עצמו נפגש עם הסולטאן רק ב-17 במאי 1901, ללא הישגים נוספים.
  25. ^ אליעזר בארי, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, תל אביב: ספרית הפועלים, 1985.
  26. ^ לואיס, ברנרד, עמודים 148–150.
  27. ^ צורשר, יאן אריק, עמודים 99–100.
הקודם:
מורט החמישי
שליטי האימפריה העות'מאנית
18761909
הבא:
מהמט החמישי
אורפלים

אוּרְפָלִים הם היהודים יוצאי העיר אורפה (Urfa) שבדרום-מזרח אנטוליה (טורקית Güneydoğu Anadolu Bölgesi). בתקופות מסוימות נקראה העיר בשם היווני אֶדֶסָה (Edessa). על פי כמה מסורות, אורפה היא אור כשדים (Ur Kasdim) שבמקרא, למרות שיש ארכאולוגים הקובעים את מיקום אור כשדים בעיראק של ימינו. היהודים יוצאי העיירות הקרובות סוארק (Suruc) - סוארקלים, וג'רמיק (או צ'רמיק) (Cermik) - ג'רמוקלים (גם: צ'רמוקלים), מכונים גם הם אוּרְפָלִים. זאת בגלל הקרבה הגאוגרפית הרבה בין הקהילות, וכן בגלל קשרי החיתון הרבים בין שלוש הקהילות.

נוסח תפילות הקהילה חסר תפילות שנוספו בתקופת בית שני או לאחריו. מכאן, מניחים שקהילה זו התגוררה באורפה קרוב ל-2500 שנים, כלומר יהודי אורפה הם צאצאי גולים של בית המקדש הראשון. עם עלייתם ארצה, נהגו דור זה לציין בחגים את נוסח תפילתם הייחודי לאורפה. יחד עם זאת, מאז שעלו לארץ ישראל חברו בני הקהילה לעולים מפרס וכורדיסטן ועל כן צאצאי האורפלים כיום עושים שימוש בנוסח התפילה הספרדי.

רבים מיהודי אורפה נקראו לוי (צאצאי שבט לוי). על מנת להבחין בין משפחות לוי השונות בקהילה, נוסף לעיתים לשם לוי כינוי כמו: לוי עבוד, לוי אסלן, לוי חממי ועוד. שמות משפחה אורפלים נוספים הם סולימאן באשר, מזרחי, גילה (גיל), יגן, גזולי, וכמובן לוי אורפלי או סתם אורפלי.

רוב יהודי אורפה עלו לארץ ישראל בשנת 1896, זאת בעקבות פרעות הסולטאן עבדול חמיד השני כנגד הארמנים שהתרחשו באורפה ב-28 בדצמבר 1895. פרעות אלו סימנו את קץ עידן הרב-תרבותיות שאפיין את אורפה ואת אנטוליה במשך אלפי שנים. בדרך לארץ ישראל עברו היהודים האורפלים בחלב (Aleppo) אשר בסוריה. חלקם נשארו שם ועלו לישראל מאוחר יותר. מקצת העולים התיישבו בטבריה, בראשון לציון, ורובם עברו לירושלים.

לראשון לציון הגיעו האורפלים מירושלים כפועלים בבציר הענבים מתוך צורך ביהודים חסונים שומרי מצוות שלא בוחלים בעבודה קשה כדי ליצר יין כשר.בתחילה היו משתכנים בסוכות ובחצרות האיכרים ובסיום הבציר היו חוזרים לירושלים, אך ב-1902 קיבלו משפחת בני סולימאן אדמות במזרח המושבה וייסדו את "שכונת האורפלים". [1]

היום ניתן למצוא שם את גן האורפלים ואת בית הכנסת "מקור חיים" של העדה שפעיל מאז שנת 1910 ושימש גם כביתו של הרב חיים דוד הלוי יליד ירושלים שמשפחתו עלתה מבורסה שבטורקיה .בית הכנסת של עדת האורפלים בירושלים ברחוב בצלאל, נבנה בשנת תרצ"ו על ידי שבתי יעקב מוכתר ועבוד יוסף עובדיה. בית הכנסת הוא המוסד הרשמי היחיד של העדה האורפלית בירושלים. סמוך אליו באותו רחוב, שוכן בית הכנסת של עדת הג'רמוקלים.

אל-מוחרקה

אל-מוחרקה (בערבית: المحرّقة, תעתיק מדויק: מֻחַרַּקַה) היה כפר ערבי בנגב הצפון-מערבי, כ-15 קילומטרים מזרחית לעזה.

הכפר אל-מוחרקה היה ידוע עוד מהתקופה הממלוכית. באותה העת היה הכפר הקדש (וקף) במובן זה שעודפי היבולים של הכפר הוקדשו לתחזוקת המסגד של עזה וכיפת הסלע בהר הבית. במאה ה-16 ננטש הכפר ויושב מחדש בסוף המאה ה-19. הרוב המוחלט של אדמות הכפר היו רשומות על שמו של הסולטאן עבדול חמיד השני. אולם בשנת 1932 נרשמו הקרקעות על שמו של הנציב העליון כנאמן של ממשלת ארץ ישראל, על סמך הטענה שהקרקעות היו אדמות ג'פתליק ועל כן שייכות לממשלה הטורקית ובהתאם להסכם לוזאן עברו לידי ממשלת המנדט. ובעבר התושבים היו צריכים לשלם דמי שכירות שנתיים על הקרקע. בשנת 1934 תבע הנסיך מוחמד סלים, יורשו של הסולטאן עבדול חמיד השני את ממשלת המנדט בדרישה שאדמות הכפר יועברו לרשותו, בטענה שהאדמות היו אדמותיו הפרטיות של הסולטאן. התביעה נועדה להיות בלון ניסוי במסגרת ניסיון לקבל חזקה בכלל האדמות של הסולטאן בארץ ישראל. מוחמד סלים זכה במשפט בבית המשפט המחוזי ביפו, אולם תוצאות המשפט בוטלו בערעור בטענה שהמשפט התנהל שלא כדין בפני שני שופטים בלבד והוחזרו לדיון חוזר. המשפט התקיים במשך מספר שנים עד שבשנת 1947 קבע בית הדין העליון של ארץ ישראל שהאדמות שייכות לממשלה.

במפקד אוכלוסין שערכו הבריטים בשנת 1931 נמנו בכפר כ-422 תושבים, ו-86 בתים. בסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערך מספר התושבים בכפר 580 תושבים. בלילה שבין ה-27 ל-28 במאי 1948 תקפו כוחות של חטיבת הנגב את הכפר וגירשו את תושביו. ב-16 באוגוסט 1948, ביצעה חטיבת הנגב מבצע פינוי נוסף באזור, ערבים שנמצאו בכפר גורשו ובתים מוקשו ופוצצו.

על אדמות הג'יפתליק ששימשו את תושבי הכפר הוקמו יושיביה, שכונה אל-מוחרקה א' ויכיני, שכונה מוחרקה ב'. כן נמסרו חלק מהאדמות לתושבי תקומה לעיבוד ולנתיבות[דרוש מקור]. בתי הכפר ההרוסים עומדים שוממים בין זרועה ויכיני.

ג'יפתליק (אזור)

ג'יפתליק (בטורקית: Çiftlik) הוא אזור בבקעת הירדן, שהיה בבעלות הסולטאן עבדול חמיד השני. שם האזור נובע מהמושג "צ'יפתליק" , שבדיני מקרקעין באימפריה העות'מאנית ציין סוג של קרקע בבעלות המדינה.

הטורקים הצעירים

הטורקים הצעירים (טורקית Jön Türkler או Genç Türkler) הייתה מפלגה לאומנית טורקית שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878)

המלחמה העות'מאנית-רוסית שנערכה בשנים 1877–1878 (בטורקית: Harbı ‏93 - "מלחמת התשעים ושלושה" או 1877-1878 Osmanlı-Rus Savaşı; ברוסית: Русско-турецкая война 1877-1878) הייתה מלחמה שעיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו. מלחמה זו היוותה ציון דרך לקראת סיום דרכה של האימפריה העות'מאנית כמעצמה.

הרקע למלחמה נעוץ בהתעוררות הלאומית בחבל הבלקן, יחד עם שאיפת הרוסים להחזיר לעצמם שטחים שאיבדו במהלך מלחמת קרים, לשקם את הדומיננטיות שלהם בים השחור ולהשיג שליטה על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, המובילים מהים השחור אל הים התיכון. האימפריה הרוסית למודת הניסיון ממלחמת קרים, החליטה עתה להשיג תמיכה במלחמה בדרכים דיפלומטיות על ידי הצגתה כמלחמת שחרור של עמי הבלקן הסלאביים במאבקם נגד האימפריה העות'מאנית, תוך ניצול חולשתו של השלטון העות'מאני המרכזי, שנבעה מהנסיבות שהובילו לעלייתו של עבדול חמיד השני לכס הסולטנות מחד וחוסר ניסיונו בתפקיד, בעת פרוץ המלחמה, מאידך.

כתוצאה מהמלחמה הכריזו נסיכויות רומניה, סרביה ומונטנגרו על עצמאותן הרשמית והתנתקותן מן האימפריה העות'מאנית, אף על פי שבפועל התנהלו כישויות עצמאיות כבר שנים אחדות. לאחר כמעט 500 שנות שלטון עות'מאני, שנמשך מ-1396 עד 1878, הוקמה מחדש המדינה הבולגרית, בשלב זה כנסיכות אוטונומית במסגרת חוזה סן סטפנו. בהמשך העביר קונגרס ברלין את בוסניה והרצגובינה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האי קפריסין נמסר לחזקת האימפריה הבריטית ואזור בסרביה והעיר קארס לחזקת האימפריה הרוסית.

המרד הערבי

המרד הערבי (ידוע גם בשם המרד במדבר, בערבית מוכר בשם המרד הערבי הגדול - الثورة العربية الكبرى) הוא מרד שהתקיים בחצי האי ערב בשנים 1916–1918, בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי, כנגד האימפריה העות'מאנית.

שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאויימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.

הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.

קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית, דבר שעזר לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. ב-1917 הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה.

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חיג'ז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן.אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק, כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל אבן חוסיין למלך עיראק.

הפטריארכיה הארמנית

הפטריארכיה הארמנית (בארמנית: Առաքելական Աթոռ Սրբոց Յակովբեանց Յերուսաղեմ - אראקיילאקאן אטבור סרבּוץ יאקובאֵאַנְץ ירוסר'ם -כלומר "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים") שוכנת במבנה הגדול והחשוב בבנייני הרובע הארמני בעיר העתיקה של ירושלים. הרחוב בו היא שוכנת נקראת על שמה. הפטריארכיה מכונה גם "הכס האפוסטולי הגבוה" או "הכס של יעקב הקדוש"

המבנה, השוכן בלב הרובע, הוא מקום מושבה של הפטריארכיה, שנבנה בסוף המאה ה-12. הבניין כולל את משרדי הפטריארכיה, חדרי מגורי הכמרים ואולמות אירוח, שהיפה בהם נמצא בחדר מעל הרחוב והמעוטר בכיפה.

פתח הכניסה הראשי לפטריארכיה הוא בית שער רחב ומעוטר. מעל המשקוף מצויה כתובת משנת 1456 ובה נכתב בערבית כי הפטריארכיה פטורה מתשלום מסים לשלטון הממלוכי. שער העץ של המבנה הוצב במקום ב-1646 והשוקת העשויה שיש שלידו הוצבה במקום בשנת 1900 לרגל שנת חצי היובל למלכותו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני.

חזית ארמון משאתא

חזית ארמון משאתא (בערבית: واجهة قصر المشتى; בגרמנית: Mschatta-Fassade) הוא אחד המוצגים הגדולים והמרשימים של האגף לאמנות איסלמית במוזיאון פרגמון בברלין.

החזית שייכת לארמון שנבנה על ידי הכליף אל-וואליד השני ששלט בשנים 743–744 ומוכר כיום בשם קסר אל-משאתא, בירדן, 32 ק"מ מדרום לעמאן.

אל-ווליד השני נרצח בטרם השלים את בניית הארמון. הארמון ננטש ונהרס ברעש אדמה. החזית הבנויה אבן לא נפגעה. המקום נתגלה ב-1840 והחלו בו חפירות. החזית ניתנה במתנה על ידי עבדול חמיד השני לקיסר וילהלם השני ב-1903. היא הוצגה לראשונה במוזיאון בודה וב-1932 הועברה למוזיאון פרגמון ומשמשת דוגמה חשובה לאמנות מוסלמית מוקדמת.

חזית הארמון משלבת סיתות של ערבסקות, פרחים ובעלי חיים.

חמדיה

חֲמַדְיָה הוא קיבוץ בבקעת בית שאן ליד בית שאן, בתחום המועצה האזורית עמק המעיינות (בקעת בית שאן).

שמו ניתן לו על שם הכפר הערבי אל-חמידיה ששכן מצפון לו עד מלחמת העצמאות, ואשר נקרא על שמו של הסולטן העות'מאני באותם ימים, עבדול חמיד השני.

בדרום הקיבוץ נמצא אתר ארכאולוגי בשם "ח'רבת א-טוואל", המזוהה עם העיירה התלמודית כפר קרנוס.

טוופיק פיקרט

טוופיק פיקרט( בטורקית: Tevfik Fikret, בטורקית עות'מאנית: توفیق فکرت, בשמו האמיתי מהמט טוופיק Mehmet Tevfik,‏ 24 בדצמבר 1867 איסטנבול - 19 באוגוסט 1915 ) היה משורר, מורה ופובליציסט טורקי ממוצא יווני. חי בתקופת שלטונו הרודני של הסולטן עבדול חמיד השני. נחשב למשורר החירות והתקווה. בעל גישה פטריוטית והומניסטית, כתב על החיים הקשים של העם הטורקי, נאבק למען קדמה חברתית והוקיע את הרודנות ואת הקנאות (המחזור Rubab-ı Şikeste).

.

יחסי טורקיה–יפן

יחסי טורקיה–יפן הם היחסים הבילטרליים שבין הרפובליקה הטורקית לבין יפן. לטורקיה שגרירות בטוקיו וליפן שגרירות באנקרה.

מגדל השעון (יפו)

מגדל השעון ביפו הוא מגדל שעון שהוקם על ידי מוריץ שיינברג, שען וצורף יהודי מיפו. המגדל, שהוקם בשנת 1903, היה אחד משישה מגדלי שעון שנבנו בארץ ישראל לכבוד יובל 25 שנות כהונתו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המגדל נבנה בעזרת תרומתם של תושבי העיר, ערבים ויהודים, ובראשם יוסף בק מויאל, והוא אחד ממאה מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה. המגדל בנוי מאבן כורכר, וצורתו מזכירה במעט כנסייה אירופית. בראש המגדל כיסוי נחושת, שבו שני שעונים ופעמון המצלצל אחת לחצי שעה. על שם המגדל נקראה הכיכר בה נמצא - כיכר השעון.

מהמט החמישי

מהמט החמישי (בטורקית: Mehmed V Reşad או Reşat Mehmet; בטורקית עות'מאנית محمد خامس رشاد; בערבית: محمد الخامس رشاد, 2 בנובמבר 1844 - 3 ביולי 1918) היה הסולטאן ה-35 של האימפריה העות'מאנית.

מוסטפא פאשה אל-ח'ליל

מוסטפא פאשה אל-ח'ליל היה ראש העירייה הרביעי של חיפה, הוא כיהן בתפקיד בין השנים 1903-1885.

מוצאו ממשפחה ערבית מוסלמית שהתגוררה בכפר לאם שבמישור החוף הצפוני (מושב הבונים של היום). הוא היה סוחר תבואה וגבינה, אשר במסגרת עיסוקיו הגיע לחיפה ורכש שטחי אדמה גדולים באזור; ובהמשך הפך גם לחוכר מיסים של השלטון העות'מאני. בעקבות העלייה במעמדו קיבל מן השלטונות העות'מאניים את התואר פאשה. בשנים 1880, ו-1905 היה חבר במועצת המינהל של מחוז חיפה.

אל-ח'ליל בנה את ביתו בעיר העתיקה של חיפה בקרבת השכונה היהודית חארת אל-יאהוד. הבית קיים עד היום ונקרא על שמו: מתחם אל-פאשה. זהו בית מגורים גדול ומפואר ועל שמו נקרא הרחוב בו שוכן הבית 'חמאם אל-פאשה'.

במסגרת תפקידו כראש העירייה דאג לשיפורים רבים בחזות העיר: הוא בנה בקרבת ביתו את "חמאם אל-פאשה" שהיה בית מרחץ ציבורי לתושבי העיר, דאג לשיפור חזות מסגד אל-ג'רינה, המסגד הגדול של העיר, ובהמשך להוראתו של הסולטאן עבדול חמיד השני בנה במסגד את מגדל השעון בן שש הקומות.

בתקופת כהונתו כראש העירייה היה אהוד מאד על הקהילה היהודית ששכנה בקרבת מקום מגוריו. חלקם התגורר בבתים בבעלותו, נהג לבקר אותם בימי חג ופעל כבורר בסכסוכים בין היהודים והמוסלמים. אל-ח'ליל תרם מגרש שעליו נבנו שני בתי כנסת לקהילה היהודית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה נהג לחלק חיטה בחינם לבני כל העדות בחיפה.

בתו פאטמה הייתה נשואה לחסן שוכרי שכיהן פעמיים כראש עיריית חיפה, בנו, אברהים אל-ח'ליל, כיהן כראש העירייה בין השנים 1913-1911.

אל-ח'ליל נפטר בסוף מלחמת העולם הראשונה ונקבר בחלקת הקבורה של המשפחה הנמצאת מול כיכר פייסל בשכונת ואדי סאליב בעיר התחתית של חיפה.

מסילת הרכבת החיג'אזית

מסילת הרכבת החיג'אזית, ידועה גם בשמות: "המסילה החיג'אזית", "רכבת החאג'" (בערבית: الخط الحديدي الحجازي; טורקית: Hicaz Demiryolu), הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20 בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחג'אז (מאז 1932 חלק מערב הסעודית) על בסיס נתיב תעבורה עתיק שהוליך לאורך המורדות הפנימיים של הרכסים של החוף המזרחי של ים סוף עד לדרום מערב ערב היא תימן של ימינו.

הנחת המסילה החלה ב־1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ־16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב־1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן.

סמל האימפריה העות'מאנית

לכל סולטאן ששלט באימפריה העות'מאנית היה סמל משלו, שנקרא "טורה".

סמל מודרני, המושפע בצורתו מהסמלים של מדינות אירופה, נוצר רק בסוף המאה ה-19, ביוזמתו של הסולטאן עבדול חמיד השני. הסמל הפך רשמית לסמל האימפריה ב-17 באפריל 1882.

על הסמל מופיע ה"טורה" בתוך עיגול המייצג את השמש. תחתיו שני דגלים: האחד, דגל השושלת העות'מאנית הכולל חצי סהר וכוכב על רקע אדום - סמלים אלה נשארו בסמל טורקיה עד היום, והשני, דגל הח'ליפה האסלאמי - דגל ירוק שעליו שלושה חצאי סהר.

בצדו הימני של הסמל חקוקים רובים ותותח (סמלי הכוח), ובצדו השמאלי - מאזני צדק (סמל המשפט) וקרן שפע.

תחנת המשטרה ביפו

מבנה תחנת המשטרה ביפו שנודע בעבר גם כ"בית המעצר הטורקי" או "הקישלה" הוא המבנה התוחם את כיכר השעון ביפו מצידה הצפון-מערבי.

המבנה הוקם בסוף המאה ה-19 במקום בו ניצב מבצר הפינה הצפון-מזרחי של חומות העיר. ב-1897 ירש המבנה את בית המעצר ששכן עד אז בבית הסראייה הישן ביפו העתיקה. הוא ניצב מול בית הסראייה החדש, והשער הראשי שלו פונה מזרחה אל כיכר השעון. השער מעוטר בכיתוב ובטורה של הסולטאן עבדול חמיד השני. חלק מקירותיו החיצוניים של המבנה היו חלק מחומות העיר, דבר שניכר עד היום בחלקלקה שבחזית הצפונית של הבניין. מצידו הדרומי והמערבי הוא גובל במסגד מחמודיה.במקום שכנה תחנת המשטרה של יפו בסוף התקופה העות'מאנית, וכך גם בתקופת המנדט. לאחר מלחמת העצמאות נמסר המבנה למשטרת ישראל. במקום פעלו משטרת יפו ומרחב יפתח, עד שהועברו ממנו ב-14 במאי 2005.במהלך משפטו, היה אדולף אייכמן כלוא במבנה. ניתן לזהות את חדרו מהצד הצפוני של המבנה, עליו הוספה מפת ביצורי העיר. המפה הוספה על קיר כפול, שנועד להגן על חדרו של אייכמן מפני ניסיון פגיעה בו.

בשנת 1971 צולם במקום הסרט "השוטר אזולאי" בכיכובו של שייקה אופיר.

בשנת 2006 המבנה נרכש על ידי יזמים הפרטיים, האחים נקש, במכרז של מינהל מקרקעי ישראל תמורת 12 מיליון דולר.

על הקרקע הוקם מלון בוטיק בן ארבע קומות ובו 130 חדרים שנקרא "מלון סטאי" מרשת רויאל אורכידאה שנפתח רשמית ב-14 בפברואר 2018.

תחנת הרכבת בית שאן (הישנה)

תחנת הרכבת בית שאן או תחנת ביסאן (בית שאן) היא אחת משמונה תחנות הרכבת המקוריות של רכבת העמק ההיסטורית, והיא ממוקמת בכניסה הצפונית לבית שאן. המבנה הוכרז כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

התחנה נקראה בתחילה "ביסאן", כשמו הערבי של המקום. בשנות ה-30 נכתב על שלט התחנה: "ביסן (בית שאן)".

בתחילת המאה ה-20 הייתה בית שאן עיירה ערבית קטנה ומוזנחת, והסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני החליט על הקמת התחנה במקום כדי לעודד התפתחות כלכלית שתביא לעליית תשלומי המיסים באזור זה. התחנה הוקמה ב-1904 על ידי העות'מאנים, בסיוע גרמניה, כחלק מרכבת העמק שחיברה בין חיפה למסילת הברזל החיג'אזית. אך תקוותיו של הסולטאן נתבדו, ורק עם תחילת ההתיישבות היהודית בבית שאן החל המקום מתפתח. בתחנה הוקמו מספר מבני אבן, ששרידיהם ניצבים במקום עד היום - תחנת נוסעים, מבנה הנהלה, מבנה למגורי העובדים, מגדל מים ועוד.

במהלך מבצע גדעון במלחמת השחרור פעלה בתחנה עמדה צבאית של ההגנה, ממנה יצאו אנשי הארגון לכיבוש בית שאן.

התחנה פעלה עד פיצוץ גשרי הירדן ב-14 במאי 1948 והפסקת פעילותה של רכבת העמק. מאז מבני התחנה מוזנחים ונטושים.

בשנת 2014 הוחל בשיקום ושיחזור מבני התחנה והקמת פארק תיירותי במקום הכולל שביל אופניים. את עבודות השיקום מבצעת המועצה לשימור אתרים במימון של נתיבי ישראל. העבודה נעשית במקביל להקמת תחנת הרכבת בית שאן החדשה המוקמת כ-300 מטר ממערב לתחנה ההיסטורית. מסילת הרכבת החדשה עוברת בין המבנים ההיסטוריים ולמעשה מפרידה את מתחם התחנה הישן לשני חלקים שביניהם סוללה.

תחנת הרכבת סמח (צמח)

תחנת הרכבת סמח' הייתה תחנת הרכבת של העיירה הערבית סמח' (سمخ) שהייתה בדרומה של הכנרת עד למלחמת העצמאות. התחנה היא שריד ממסילת רכבת העמק שהוקמה על ידי הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני במטרה לקשר את העיר דמשק עם חוף הים התיכון. שרידי התחנה מצויים כיום במרכז האזורי צמח מדרום לכביש 92 בקטע מ"צומת צמח" ל"צומת מעגן".

הסולטאנים העות'מאנים (1922-1299)
עות'מאן הראשוןאורהן הראשוןמוראט הראשוןבאיזיט הראשוןמהמט הראשוןמוראט השנימהמט השניבאיזיט השניסלים הראשוןסולימאן הראשוןסלים השנימוראט השלישימהמט השלישיאהמט הראשוןמוסטפא הראשוןעות'מאן השנימוראט הרביעיאיברהים הראשוןמהמט הרביעיסולימאן השניאהמט השנימוסטפא השניאהמט השלישימהמוט הראשוןעות'מאן השלישימוסטפא השלישיאבדילהמיט הראשוןסלים השלישימוסטפא הרביעימהמוט השניאבדילמג'יט הראשוןאבדילאזיזמוראט החמישי • עבדול חמיד השני • מהמט החמישימהמט השישיאבדילמג'יט השני
Osmanli-nisani

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.