עבאס חלמי השני

עבאס חלמי השני או עבאס השניערבית: عباس حلمي الثاني; תעתיק מדויק: עבאס חלמי אלת'אני), מוכר גם בשם עבאס חלמי פאשא (عباس حلمي باشا), (14 ביולי 18741944) היה החדיו האחרון של מצרים.

עבאס חילמי באשא היה בן נינו של מוחמד עלי. הוא שלט אחרי אביו, תאופיק פאשא. כשהיה ילד ביקר באנגליה, והיה לו מורה אנגלי בקהיר. לאחר מכן הלך ללמוד בלוזאן, ומשם עבר לווינה. בנוסף לשפה הטורקית, שהייתה שפת האם שלו, הוא דיבר שוטף בערבית, ויכול היה לדבר גם באנגלית, צרפתית וגרמנית.

הוא עדיין למד במכללה בווינה, כאשר מותו הפתאומי של אביו, תאופיק, גרם לו לקבל את תואר החדיו; והוא היה בקושי בגיל המתאים לפי חוק טורקי. הוא החל את כהונתו ב-8 בינואר 1892. למשך זמן מסוים הוא לא שיתף פעולה עם בריטניה. הוא היה צעיר ולהוט להפעיל את כוחו החדש. הבריטים לא שמרו את הכיסא בשביל מנהיג כגון עבאס חילמי. הוא היה מוקף במחבלי תחבולות. למשך זמן מסוים הוא נראה כנוטה להיות ריאקציונר כמו אח-סבו, עבאס הראשון.

אבל במהרה הוא למד להבין את החשיבות של העזרה הבריטית. הוא ביקר באנגליה שוב בשנת 1900, שבמהלכו הודה בכנות ובגילוי-לב לבריטים על עזרתם הרבה למצרים, והכריז על עצמו שהוא מוכן לעקוב אחרי עצותיהם של הבריטים, ולשתף איתם פעולה. הקמת מערכת מבוססת של צדק, הפוגה גדולה במיסים, כיבוש מחדש של סודאן, בניית סכר אסואן, וגדילה של מערכת זולה וחזקה של חינוך: כל אלה קיבלו תמיכה מלאה מעבאס. הוא הראה יותר עניין בחקלאות מאשר במדינאות. הוא התחתן עם הנסיכה איקבל חאנם והיו להם מספר ילדים. בנו, מוחמד עבד אל-מונעם, היה היורש העתידי, ונולד ב-20 בפברואר 1899.

כאשר האימפריה העות'מאנית חברה למעצמות המרכז במהלך מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הכריזה על מצרים כארץ-חסותה והדיחה את עבאס ב-1914. הוא סולק לשווייץ, שם נפטר ב-1944.

עבאס חלמי השני
عباس حلمي الثاني
Abbas Hilmi II
לידה 14 ביולי 1874
קהיר
מדינה מצרים
מקום קבורה שווייץ
בת זוג איקְבָּל חַאנֵם
שושלת מוחמד עלי
חדיו מצרים ה־3
18921914
(כ־22 שנים)
פרסים והוקרה
אולגה פיינברג

אולגה פיינברג (12 בספטמבר 1889 - 1 בספטמבר 1974[דרוש מקור]) הייתה רופאה ומנהלת של מחנה העולים "חאשד" הראשון שבפרוטקטורט עדן בין פברואר 1947 לפברואר 1949. בתקופה זו החל השלב הראשון של מבצע "על כנפי נשרים".

אחמד שאוקי

אחמד שאוקי (בערבית: احمد شوقي, ‏25 בדצמבר 1868, קהיר - 13 בדצמבר 1932, גיזה) המכונה امير الشعراء ("נסיך המשוררים") היה משורר ומחזאי מצרי, שסלל את הדרך לשירה הערבית החדשה.

המוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה

המוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה (בערבית: المتحف اليوناني الروماني) הוא מוזיאון בעיר אלכסנדריה במצרים אשר מכיל אוסף של ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה ההלניסטית-רומית בעיקר מאזור העיר אלכסנדריה וסביבתה. המוזיאון הוא בבעלות המדינה.

המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

המערכה על חצי האי סיני ועל ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הייתה חלק מהחזית המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה, בעקבות הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמה לצידן של מעצמות המרכז באוקטובר 1914. בראשית 1915 יזמו העות'מאנים ושותפיהם הגרמנים את מסע המלחמה הראשון בניסיון כושל להשתלט על מרחב תעלת סואץ. בתקופה שבין ינואר 1915 לאפריל 1916 חלה הפוגה במערכה שבמהלכה הבריטים הקימו מאחזים בצידה המזרחי של תעלת סואץ, והעמיקו את חדירתם לתוך סיני בניסיון למנוע התקפות נוספות על התעלה. באפריל 1916 נערך מסע מלחמה כושל שני של האימפריה העות'מאנית לעבר תעלת סואץ, שהגיע לקיצו בקרב רומני. לאחר מכן החלה התקדמות בריטית לכיוון ארץ ישראל. במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, אך נבלם בקרב עזה הראשון והשני (אפריל 1917). באוקטובר 1917 הובקעו קווי ההגנה העות'מאניים בקרב באר שבע ובעקבותיו נכבשה גם עזה. בסדרת קרבות תנועה הידועים בשם מרדף פלשת התקדמו הבריטים צפונה ומזרחה. ירושלים נכבשה בדצמבר 1917. מסוף דצמבר עת התייצבו הכוחות הלוחמים משני עבריו של קו חזית לרוחבה של ארץ ישראל - 'קו שתי העוג'ות', ועד ספטמבר 1918 חלה הפוגה במערכה. בספטמבר 1918 הובקעו קוי ההגנה העות'מאניים במערכת מגידו, ובקרב הפריצה נכבשו צפון ארץ ישראל, לבנון וסוריה.

המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני במזרח הים התיכון שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. במהלך המלחמה ניתנו הבטחות מדיניות סותרות לעמי האזור: מצד אחד הבטחה לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כפי שנוסחה בהצהרת בלפור ומצד שני הבטחה לערבים להקמת ממלכה ערבית שתכלול את החיג'אז וסוריה הגדולה כפי שנוסחה במכתבי חוסיין-מקמהון. בכך הפכו השאיפות הלאומיות הסותרות של שני הצדדים לגלויות. בסוף המלחמה חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים על פי הסכם סייקס-פיקו, שנחתם במהלך המלחמה, וועידת סן רמו.

ח'דיו

ח'דיו (ערבית: خديوي, טורקית: Hıdiv)- משנה לסולטאן היה תוארם העובר בירושה של שליטי מצרים מתחילת המאה ה-19.

תואר זה החליף את התואר הטורקי ואלי (מושל). עם זאת, רק ב-1867 הכיר הסולטאן העות'מאני אבדילאזיז בתואר זה והעניקו לשליט מצרים דאז אסמאעיל פאשא. מצרים הייתה כפופה לכאורה לאימפריה העות'מאנית אך למעשה הייתה עצמאית לאחר שסבו של אסמאעיל, הוואלי מוחמד עלי, מרד בהצלחה בסולטאן הטורקי.

בנו של אסמאעיל תאופיק פאשא ירש את התואר כמו גם בנו של תאופיק עבאס חלמי השני. עבאס הודח על ידי הבריטים ב-1914 עם כניסת טורקיה למלחמת העולם הראשונה כבת ברית של גרמניה והשימוש בתואר הסתיים עמו. בשנת 1922 לאחר הכרזת העצמאות המצרית נטלו השליטים לעצמם את התואר "מָלִיכּ" (מלך בערבית).

חוסיין כאמל

סולטאן חוסיין כאמל (בערבית: حسين كامل; תעתיק מדויק: חסין כאמל; 21 בנובמבר 1853 - 9 באוקטובר 1917), היה סולטאן של מצרים ומלך סודאן, מ-9 בדצמבר 1914 עד מותו במהלך הכיבוש הבריטי שנמשך מ-1882 עד 1922.

חוסיין היה בנו של החדיו אסמאעיל פאשא, ששלט במצרים מ-1863 עד 1879. כאמל מונה לסולטאן מצרים אחרי הדחתו של אחיינו, החדיו עבאס חלמי השני על ידי הבריטים. מצרים הוכרזה כארץ חסותה של בריטניה ב-1914 בתחילת מלחמת העולם הראשונה. מהלכים אלו הביאו לסוף שליטת העות'מאנים במצרים ב-6 בנובמבר 1914. במותו ב-1917 סירב בנו יחידו כמאל אל-דין חוסיין לרשת את כסאו. אחיו של חוסיין כאמל, אחמד פואד, עלה על כס הסולטנות לסולטאן, וב-1922 היה למלך מצרים פואד הראשון.

בשנים 1916, 1917 הנפיק סדרת מטבעות יפהפיים בשמו ובתארו "אלשלטאן חש'ין כאמל", בכתיב חסר, קרי: "חוסיין כאמל". העריכים היו 1/2, 1 "מלים", 2 "מלימאן", 5, 10 "מלימאת", 2 "קרשאן", 5, 10, "קרוש", 20 "קרשא", קרי: "קרשן", ו-100 "קרש". כולם היו הילך חוקי בארץ ישראל בשלטון המנדט עד לשנת 1927 בצד המטבעות משנת 1920 של יורשו פואד הראשון.

כמאל א-דין חוסיין

כַּמאל א-דין חוסיין (الأمير كمال الدين حسين; תעתיק מדויק: אלאמיר כמאל אלדין חֻסַין; לעיתים נכתב כמאל אל-דין חוסיין; 20 בדצמבר 1874, קהיר, מצרים – 6 באוגוסט 1932, טולוז, צרפת) היה בנו של סולטאן מצרים חוסיין כאמל. ב-1917 ויתר על ירושת הסולטנות. היה מחלוצי החוקרים של מדבר לוב.

מוסא אל-עלמי

מוסא אל-עלמי (גם: אל-עלמה, אל עלמי; בערבית: موسى العلمي;‏ 3 במאי 1897, ירושלים – 8 ביוני 1984) היה משפטן ופקיד בכיר בממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית וחבר הוועד הערבי העליון.

מוסטפא כאמל

מוסטפא כאמל או מוסטפא כאמל פאשה (בערבית: مصطفى كامل باشا - תעתיק מדויק לעברית: מצטפא כאמל באשא); 14 באוגוסט 1874 – 10 בפברואר 1908) עורך דין, עיתונאי ומהפכן מצרי, אשר נחשב על-פי רוב לאחד מאבותיה ומבשריה של התנועה הלאומית המצרית.

מופתי

מוּפתי (בערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן,

מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.

ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".

מסדר לאופולד

מסדר לאופולד (צרפתית: L'ordre de Léopold, פלמית Leopoldsorde) הוא העיטור החשוב ביותר בבלגיה. הוא מוענק, הן לאזרחי בלגיה והן לזרים, כהוקרה לתרומה אזרחית או צבאית יוצאת מגדר הרגיל. המסדר נוסד ב-1832 ונקרא על שם לאופולד מלכה הראשון של בלגיה.

סמלו של המסדר הוא צלב מלטזי ופניו מצופים אמייל לבן. באמצע הצלב מדליון ובו אריה על רקע שחור, ובהיקפו טבעת באמייל אדום ועליה הכתובת "באחדות כוחנו" בצרפתית ובפלמית. מעל הצלב כתר. מתחת לכתר זוג חרבות צלובות לאנשי צבא וזוג עוגנים לאנשי צי.

מקס הרץ פאשא

מקס הרץ פאשא

(בגרמנית: Max Herz, בהונגרית: Herz Miksa הרץ מיקשה) (19 במאי 1856 באוטלאקה, אז בממלכת הונגריה שבאימפריה האוסטרית - 5 במאי 1919 בציריך בשווייץ) היה אדריכל ומוזיאולוג מצרי, יהודי, יליד דרום-מזרח טרנסילבניה, כיום אזור שהוא חלק מרומניה.

הצטיין בשימור מונומנטים של האדריכלות האסלאמית במצרים ובניהול המוזיאון לאמנות אסלאמית בקהיר.

סעד זע'לול

סעד זע'לול (בערבית: سعد زغلول; 1859 – 23 באוגוסט 1927), מדינאי ומהפכן מצרי אשר הוביל את המאבק למען עצמאות מצרים כנגד הכיבוש הבריטי בשם תנועת הלאומיות המצרית. מנהיגה הראשון של מפלגת הופד המצרית, וראש ממשלת מצרים הראשון.

עבאס חלמי

האם התכוונתם ל...

עיתונות ערבית

עיתונות ערבית ובכללה עיתונות וכתבי עת המתפרסמים בשפה הערבית קיימת משלהי המאה ה-18, העיתונות הערבית מתפרסמת בארצות ערב, אך גם מחוץ להן.

ראשית העיתונות הערבית בשלהי המאה ה-18 בעקבות השפעה מערבית שהביאו עמם המגעים של האימפריה העות'מאנית עם שכנותיה ופלישתו של נפוליאון למצרים. העיתונות הערבית התפתחה לאט והתבססה בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-19 תוך התגברות על קשיים רבים, העדר אמצעים טכנולוגיים וחוסר העניין של הציבור ושל השלטון היו לרועץ למיזם הצעיר. עם הזמן התפתחה העיתונות הערבית, תחילה ביוזמת השלטונות ובהמשך גם ביוזמה פרטית. עם קבלת עצמאות מעול האימפריה העות'מאנית ובהמשך ממשטרי הכיבוש המערביים באמצע המאה ה-20, החלו העיתונים הערביים להיות תחת השפעת השלטונות המקומיים שהיו ברובם לא דמוקרטיים. הם השתמשו בעיתונות לצורכי המשטר, תוך פגיעה בחופש הביטוי של העיתונאים.

לא כל העיתונים בשפה הערבית יוצאים לאור בארצות ערב, חלקם פועלים ממרכזים מערביים דוגמת לונדון. עיתונים אלה מופצים בכל רחבי המזרח התיכון.

פאשא

פאשא (בטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשא (בערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

פואד השני, מלך מצרים

פואד השני (אחמד פואד; בערבית: أحمد فؤاد الثاني) (נולד ב-16 בינואר 1952), הוא מלך מצרים וסודאן המודח. השמיני והאחרון בשושלת מוחמד עלי ששלטה במצרים ובהמשך בסודן מ-1805, במשך 148 שנה.

תאופיק פאשא

תאופיק פאשא (בערבית: محمد توفيق باشا; תעתיק מדויק: מחמד תופיק באשא; 15 בנובמבר 1852 - 7 בינואר 1892) היה ח'דיו מצרי.

נולד ב-15 בנובמבר 1852, לאביו אסמאעיל פאשא שאף הוא היה ח'דיו מצרי ולאמו, הנסיכה שאפיק-נור. למרות שהיה בנם הבכור, לא נשלח ללמוד באירופה כשאר אחיו, ונשאר לגדול במולדתו.

ב-1866, עשה אסמאעיל פאשא מאמץ גדול לשנות את סדר הירושה בשלטון לצורת הח'דיו, מאמץ שלבסוף הצליח בו. התואר ח'דיו, עבר ישירות מאב לבן, במקום המנהג הקודם, שלפיו הצאצא המבוגר ביותר של השליט הראשון מוחמד עלי היה השליט. אסמאעיל רצה לשנות צורת ירושה זו, בעיקר מאחר שלא חיבב את דודו, חאלים באשא, שהיה היורש המשוער. סיבה נוספת היא שאסמאעיל שאף לקבל את זכות הבחירה בנוגע למי מבניו יהיה השליט אחריו. אולם, לאחר שכבר נעשה השינוי, הוא גילה שהאנשים שהייתה להם הסמכות על השינוי, פירשו את רצונו של אסמאעיל באופן כזה שהוביל לירושה העוברת ישירות לבן הבכור. לכן, תאופיק היה היורש העתידי.

ניתן לו ארמון ליד קהיר כדי לחיות בו, ושם, למשך תריסר שנים, עבר חיים ללא אירועים חשובים. הוא עבד בחקלאות, ועשה לעצמו שם של בעל שכל טוב וישר.

ב-1878 הוא מונה להיות ראש הממשלה של מצרים, אחרי פיטורו של נובאר באשא. הוא החזיק במשרה זו חודשים ספורים אך הספיק להוכיח, שאף שלא היה שאפתן או חכם במיוחד, ידע להימנע מלקחת חלק במזימות וקנוניות שהיו עניין נפוץ בחיים הפוליטיים במצרים של אותה תקופה.

הוא חזר לארמונו, ושוב חזר לחיות חיים כפריים רגועים ושלווים. אבל, ב-26 ביוני 1879, אסמאעיל פוטר מתפקידו כשליט מצרים, אחרי לחצים כבדים של בריטניה וצרפת. הסולטאן הטורקי שלח צוים למצרים שממנים את תאופיק לח'דיו המצרי. תאופיק, לא היה ממש מרוצה מהחדשות על המלכתו לשליט. מצרים בזמן ההוא הייתה מעורבת בבעיות כלכליות ופוליטיות שהגיעו בגלל מדיניותו השגויה של אסמאעיל. אנשיו של תאופיק לא היו מרוצים, וצבאו מנוכר. יועציו היו חסרי דעה, ולו עצמו לא הייתה אישיות של מנהיג: לא הייתה לו דמות של מנהיג חזק, ולא היה לו אף ניסיון.

אי סדר שלט במצרים עד נובמבר 1879, כאשר שלטון צרפתי-בריטי התבסס שם. למשך שנתיים שלטו בצורה מעשית צרפת ואנגליה במדינה, כשהם משתדלים להנהיג שינויים, בזמן שלא רצו לכפות שום דבר על המצרים. למשך כל הזמן הזה, חוסר הנאמנות של הצבא גדל. תאופיק הואשם בכשלונו לנקוט יד חזקה במורדים, אך עמדתו בנושא נשלטה גם היא על ידי השלטון הזר.

אי-שביעות הרצון הגיעה לשיאה כאשר אחמד ערבי, שהנהיג מהלך נגד השלטון הזר, שלט כמעט לחלוטין בצבא. ביולי 1882, גישתו של ערבי, שהחל לעבוד בשיפור ההגנות בהיקף נרחב, גרמה לאדמירל בריטי להצהיר שהוא יפציץ את מבצריה של העיר אלכסנדריה אלא אם הוא יוכל לקבל אותם אליו. לפני שהחלו ההפצצות הוצע לתאופיק שיעזוב את העיר, או דרך אוניית מלחמה של כוחות נטרליים, או דרך היאכטה שלו, או דרך אוניית דואר שהייתה אז בנמל. תשובתו הייתה: "אני עדיין ח'דיו, ואני אשאר עם אנשיי בשעת צרה". ארמונו שהיה במרחק של חמישה קילומטרים מאלכסנדריה, היה מחוץ לטווח ההפצצות, אך חייו היו עדיין בסכנה. כאשר החיילים המורדים התקיפו את ארמונו, הוא הצליח לברוח ולהגיע לארמון אחר, אחרי שעבר ברחובות הבוערים של העיר. שם הוא חויב להסכים לכך ששמירה בריטית תגן עליו. תאופיק הראה את אותו האומץ גם במהלך מגפת הכולרה באלכסנדריה בשנת 1883. הוא התעקש ללכת עם אשתו לעיר, ושם עבר בין בתי חולים, נתן דוגמה מצוינת לרשויות המקומיות, ועודד את החולים.

ב-1884 מונה קונסול בריטי חדש במצרים. משימתו הראשונה הייתה לדרוש מתאופיק שינטוש את סודאן. תאופיק נתן את הסכמתו, למרות שהסתייג מכך. עם זאת, הוא עשה ככל יכולתו כדי להבטיח את הצלחת המדיניות החדשה שהקונסול הבריטי רצה להנהיג.

הוא התנהג בהגינות במהלך המשא ומתן בין הבריטים לבין הטורקים ב-1886. אבל, עמדתו במשא ומתן הייתה נחותה בהשוואה לשליט, כאשר שני צדדים שוחחו וניהלו את המדינה שהוא עצמו שולט בה.

לעיתים, הוא פעל לפי יוזמתו שלו. לדוגמה, ב-1888, הוא פיטר את נובאר באשא ומינה במקומו את ריאז באשא כדי ליצור שינוי במשרדי הממשלה, שהושפע בעיקר על ידי השוני בין עמדותיהם של נובאר והבריטים.

הקונסול הבריטי עודד את תאופיק להפגין את פעילותו בענייני ניהול, חקלאות, חינוך וצדק. הוא לא היה איש חזק בשכלו ובדמותו, אבל הוא הראה רצון ישר לשלוט במדינה בשביל להועיל ולעזור לה. הוא הבין את חשיבותה של העזרה הבריטית; פיקחותו הטבעית גרמה לו לקבל את התנאים שהציבו הבריטים; מחשבותיו הישרות מנעו ממנו מלהשתתף במזימות ובשחיתות.

בחייו הפרטיים היה אדם אדיב וחביב. לא היה לו הרצון לשמור את המצב של אי-נגישות לעם, כנהוג אצל שליטים מזרחיים אחרים. למעשה, בהרבה דרכים היה אופיו ותחביביו יותר אירופאים מאשר מזרחיים. הוא התחתן ב-1873 עם קרובת משפחתו, אמינה חאנם, שאיתה הוא חי באושר רב. היא הייתה אשתו היחידה ותאופיק תמך מאוד במונוגמיה (נישואין לבן זוג אחד).

הוא מת ב-7 בינואר 1892 בארמונו בחלואן ליד קהיר, ובנו הבכור, עבאס, שלט אחריו.

שליטי מצרים המודרנית
שושלת מוחמד עלי מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) Flag of the President of Egypt
נשיאי מצרים המודרנית מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך)

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.