סריס

המונח סריס מתייחס לגבר מסורס.

יש שלושה סוגי סריסים:

  • אלו שנולדו כך או שנולדו ללא הגדרה מינית מובהקת
  • אלו שסורסו על ידי אחרים
  • אלו שסרסו עצמם, לשם השגת משרה שצריך היה להיות סריס לשם מילוייה או לשם השתקת הדחף המיני או כהתעללות עצמית

המונח סריס מתייחס בדרך כלל לאלה אשר סורסו במטרה לשרת תפקידים סוציאליים ספציפיים, כשם שהיה נהוג בעמים בעבר. האזכורים הראשונים לסריסים הם מהעיר השומרית לגש במאה ה-21 לפנה"ס. אולם עד התקופה הפרסית המילה שמשה במשמעות של משרת בארמון ללא שום קשר לפעולת סרוס. במהלך התקופה מילאו הסריסים מגוון תפקידים בתרבויות רבות, כגון חצרנים בחצר המלוכה, פקידים ממשלתיים, מפקדים צבאיים, שומרי נשות ההרמון ומשרתי הארמון. למעשה, שמם מעיד עליהם שהם מהווים משרתי המלך, גזרון המילה סריס הוא ša rēši (מאכדית, מילולית של הראש, סמנטית השייכים לראש, למלך).

בתרבויות מסוימות נחשבו הסריסים לאימפוטנטים או נזירים.

מקור

סירוס משרתיו ועבדיו של המלך היה נפוץ לאורך ההיסטוריה בתרבויות שונות וזאת כאמצעי ביטחון לריסון התנהגותו של העבד המגיע למקומות הרגישים ביותר בחצר המלך. כך, אף העבודות הפשוטות ביותר בשרות המלך - סידור מיטתו, רחצתו, גזיזת שערו, נשיאת האפריון, או ביצוע שליחויות - עשויות לשים את המשרת בעמדת כוח למעשה בזכות קרבתו הפיזית למלך. הסריסים לכאורה לא נשאו בכל חובת נאמנות לצבא, לאריסטוקרטיה, או למשפחתם, ולכן נתפסו כגורמים שניתן לתת בהם אמון והם חסרי אינטרסים משל עצמם. כיוון שסירוסם הוריד באחת את מעמדם החברתי, ניתן היה אף להחליפם או להורגם ללא הליכים מיוחדים. בתרבויות שבהן היה הרמון המלך וסריסים, הסריסים שמשו לעיתים כמשרתי ההרמון. כך לדוגמה, במגילת אסתר מצוין ששומר ההרמון היה סריס בשם הגי.

מקור המילה הוא, כאמור, אכדי. אולם עד התקופה הפרסית המילה שמשה במשמעות של משרת בארמון ללא שום קשר לפעולת סרוס. המילה התנכית רב סריס מתייחסת לאחד התפקידים הבכירים בארמון: האחראי על המשרתים. רק בתקופה הפרסית התייחס המושג למשרתים שעברו פעולת סרוס, וכך קיבלה הפעולה את שמה[1].

המזרח התיכון הקדום

במזרח התיכון הקדום סריסים היוו חלק מתרבות האשורית, והיו חלק מחצר הפרעונים[דרוש מקור].

סין

בסין העתיקה סירוס היווה צורת ענישה (עד לימי שושלת סוי) וכן אמצעי לקבלת משרה בשירות הקיסר. הסריסים לא היוו איום מבחינה פוליטית, כי לא היו להם ילדים שהיו יכולים למנות לתפקידים, וכך נמנעה תחרות. בשלהי שושלת מינג היו כ-70,000 סריסים בארמון הקיסר. חלק מן הסריסים החזיקו במשרות רבות השפעה. משרת סריס בארמון הקיסר נעשה כה נחשקת עד שהוטל איסור חוקי על סירוס עצמי. בשנת 1912, אז הופסקה העסקתם, ירד מספר הסריסים בשרות הקיסר ל-470. הצידוק שניתן להעסקת סריסים כפקידי ממשל רמי מעלה היה כי עקב חוסר יכולתם להביא צאצאים, הם לא יתפתו לתפוס את השלטון ולהתחיל שושלת משלהם. אף בוייטנאם התקיימה מערכת סריסים דומה.

קסטרטו

קַסְטְרָטוֹ הוא כינוי לילדי מקהלה איטלקים שסורסו על מנת לשמור על קול הסופרן שלהם. סירוס הקסטרטי היה פופולרי במאות ה-18 וה-19, תקופה בה נשים לא הורשו לשיר בכנסייה קתולית.

סירוס כפאראפיליה

תופעת הסריסים לא נעלמה מן העולם לאחר שעברו ממנו חצרות המלוכה והרמון המלך, אשר נהגו להעסיק סריסים. התשוקה לסירוס מוכרת כפאראפיליה בחברה המודרנית: גברים הרוצים לסרס עצמם מבלי שקיים צורך רפואי לעשות זאת. תופעה זו זכתה למחקרים רפואיים מועטים בלבד. עיקר המידע הקיים על תופעה זו מקורו בשאלונים שהופצו בין סריסים וכאלה השואפים לעבור תהליך סירוס. בין אלה המבקשים להפוך לסריסים, הסיבה העיקרית לרצון זה הוא להגיע ל"שלווה סריסית", דהיינו, שחרור מדחפים מיניים. בין הסיבות הנוספות נמצא: פנטזיות מיניות באשר לסירוס וכן רצון להשיג מראה מפשעה שונה[2]. מן המידע שנאסף עד כה זוהו שלושה הגורמים העשויים לעודד את התשוקה לסירוס[3]: התעללות בתקופת הילדות (כולל איומים של ההורה בסירוס הילד), חשיפה לסירוס של בעלי חיים בתקופת הילדות ואמונה דתית הדוגלת בהינזרות מינית. רוב הסריסים אינם מבקשים לשנות את מינם מזכר לנקבה, אלא רואים עצמם כבעלי מין נייטראלי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אילן אבקסיס, כציפור בכלוב – על מסע סנחריב, מתוך הפודקאסט דברי הימים
  2. ^ Richard J. Wassersug, et. al. New Age Eunuchs: Motivation and Rationale for Voluntary Castration. Archives of Sexual Behavior 2004;33:433-442.
  3. ^ Johnson TW, et. al. Eunuchs in contemporary society: characterizing men who are voluntarily castrated (part I). Journal of Sexual Medicine 2007;4:930-945.
אנדרו סאריס

אנדרו סאריס (באנגלית: Andew Sarris;‏ 31 באוקטובר 1928 - 20 ביוני 2012) היה מבקר קולנוע אמריקאי. מהתומכים המובהקים של "תאוריית האוטר" בקולנוע, וטובע המונח.

אסנת

אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן הייתה אשת יוסף שניתנה לו על ידי פרעה, וילדה את ילדיו מנשה ואפרים במצרים. במדרשי חז"ל מובא שילדה את מנשה ואפרים בחודשים אדר ואייר. ספר בראשית אינו מוסר כמעט מידע על אודותיה, אך בספר יוסף ואסנת שבספרים החיצוניים היא הדמות הראשית.

חז"ל, פירשו, שאביה פוטי פרע כהן און הוא פוטיפר שר הטבחים, שהיה אדונו של יוסף והשליכו לבית הסוהר. והשתנה שמו מ"פוטיפר" ל"פוטיפרע" על ידי שהתאווה לקיים יחסים מיניים עם יוסף, ובעקבות כך הסתרס.

על פי כמה ממדרשי חז"ל, הייתה אסנת בתה של דינה בת יעקב שנולדה בעקבות מעשה שכם בן חמור, נשלחה עם קמע זהות למצרים, ואומצה על ידי פוטיפר, שהיה סריס ולא יכול היה להביא ילדים לעולם.

הגי

הֵגַי (גם הֵגֶא) הוא דמות מתוך מגילת אסתר שבתנ"ך. הוא סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש. מצוין במגילה שאסתר מצאה חן בעיניו והוא הפלה אותה לטובה.

הרמון

הרמון הוא אגף בארמון המשמש למגורי נשותיו ופילגשיו של המלך (ולפעמים גם אנשי ממשל אחרים). תופעה זאת הייתה ידועה בכמה ממלכות בעת העתיקה.

נשות ההרמון חיו בדרך כלל במסגרת ההרמון עצמו ולא הורשו לצאת לבדן מעבר לחומותיו. הגברים היחידים שעמם הן היו נפגשות, מלבד סריסים, היו המלך (או בעל ההרמון) אביהן ואחיהן. ידוע כי לבבלים ולפרסים הקדמונים היו הרמונות.

בביולוגיה משתמשים במילה הרמון כדי לתאר בעלי חיים המתקבצים בלהקות של נקבות תחת זכר שליט, כמו למשל אצל האריה, אריות הים ופיל הים.

חנוך לוין - מחזות

חנוך לוין כתב 62 מחזות, קברטים ורביואים. 42 מהם הועלו (ובנוסף אסופה של כתביו שנערכה והועלתה לאחר מותו), ואילו 20 מכתביו הערוכים עוד לא הועלו.

יוסף ואשת פוטיפר

מעשה יוסף ואשת פוטיפר הוא סיפור מקראי המהווה חלק ממחזור סיפורי יוסף ואחיו שבספר בראשית. על פי המסופר, לאחר שנמכר יוסף לעבד לפוטיפר המצרי ועשה שם חיל, ניסתה אשת אדוניו לפתותו למשכב. משלא שעה לחיזוריה, העלילה עליו כי הוא שניסה לשכב עמה, ובעקבות זאת הושלך יוסף אל בית הסוהר. הסיפור המקראי, שבעצמו מדגים מוטיב פולקלורי אוניברסלי רווח מאוד, זכה במהלך הדורות לפופולריות יוצאת דופן בעולם היהודי ומחוצה לו, כשהוא פושט ולובש שלל צורות.

לוח נבו שרסכים

לוח נבו שרסכים הוא לוח טין קטן הנמצא במוזיאון הבריטי עליו כתב יתדות. ייתכן כי שם המופיע בו זהה לדמות המוזכרת בספר ירמיהו.

הלוח (רוחב 5.5 ס"מ, אורך 3.3 ס"מ) נרכש על ידי המוזיאון הבריטי בשנת 1920 והצטרף לאוסף שלהם הכולל למעלה מ-100,000 לוחות דומים. בשנת 2007, האשורולוג האוסטרי, פרופסור מיכאל יורסה מאוניברסיטת וינה, פיענח את הלוח, במסגרת מחקר מקיף בנושא כלכלת בבל בתקופת נבוכדראצר. בתעודה, המתוארכת ליום ה-18 בחודש ה-11 - בשנה העשירית לנבוכדראצר מלך בבל (595 לפני הספירה) נרשם כי אדם בשם נבו-שרוסו-אוכין, שהיה 'רב סריס', העניק למקדש בבבל מנה וחצי (כ-0.75 ק"ג) זהב. בלוח, שהיה חלק מארכיב גדול במקדש אל-השמש בעיר סיפר (כ-1.5 ק"מ מבגדד), כתוב כך:

יורסה שיער כי האיש ששלח את הזהב הוא "נבושרסכים רב סריס" המופיע בסיפור חורבן בית המקדש הראשון בספר ירמיהו:

הפיסוק, על פי המסורה, מייחס את המילה נבו למילה שלפניו (סמגר), אך תרגום השבעים מתרגם:

כלומר, המילה 'נבו' קשורה לשם שרסכים. על פי הלוח האשורי, זהו הפיסוק הנכון. כנראה, שסמגר הוא שם מקומו של נרגל שראצר, והפקיד השני הוא: נבו שרסכים.

ההסבר מתאים לגילוי ארכאולוגי נוסף בו הציעו חוקרים לזהות את השר הראשון, נרגלשראצר, עם אחד משריו של נבוכדראצר השני המופיעים באחת מהכתובות של, שם נמנו "שרי ארץ אכד" (=שרי מלך בבל, יר' לג, ט) וביניהם: "נגלשראצר איש סין-מגיר". מתברר שהוא היה מושל מקום בשם "סין-מגיר", שנהפך במקרא ל"סמגר". בהמשך הכתוב המקראי נרגלשראצר נזכר שוב בתוספת התואר "רב מג".

מוסטפא הרביעי

מוסטפא הרביעי (בטורקית: IV. Mustafa; בטורקית עות'מאנית: مصطفى رابع, ‏ 8 בספטמבר 1779 - 17 בנובמבר 1808) היה הסולטאן העשרים-ותשעה של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-29 במאי 1807 ועד יום מותו. הוא היה בן דודו של הסולטאן שקדם לו, סלים השלישי ובנו של הסולטאן אבדילהמיט הראשון .

בן דודו, הסולטאן סלים השלישי, עורר עליו את זעמו של חיל היניצ'רים ברפורמות שיזם. היניצ'רים התמרדו וכלאו את סלים, ומוסטפא אשר תמך ביניצ'רים הומלך תחתיו. הפאשה מוסטפא באיראקדר עלה על איסטנבול כדי לשחרר את הסולטאן המודח מכלאו, אך הוא הגיע באיחור לאחר שסלים נרצח על ידי סריס בהוראת מוסטפא. כדי להישאר הנצר היחיד לבית עות'מאן, הורה מוסטפא לרצוח גם את אחיו שלו, מהמוט, אך האחרון התחבא והצליח לחמוק מגורלו של סלים השלישי. באיראקדר כילה את זעמו במוסטפא הרביעי והוציאו להורג, ותחתיו הומלך מהמוט שהיה למהמוט השני.

מכירת יוסף

מכירת יוסף הוא סיפור מקראי שנמצא בפרשת וישב בספר בראשית, פרק ל"ז.

מסכת יבמות

מַסֶּכֶת יְבָמוֹת היא המסכת הראשונה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה ובתלמוד. במסכת זו שישה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בדיני ייבום וחליצה ואיסורי עריות. סוף המסכת עוסק בדיני עגונות. מסכת זו נכללת במסכתות הידועות בכינוי ענ"י שהן: עירובין, נידה, ויבמות, הנחשבות למסכתות הקשות ללימוד ולהבנה שבתלמוד הבבלי. הסיבה שמסכת זו נחשבת קשה היא מפני שכדי להבינה יש צורך לתפוש מבנים מורכבים של שושלות משפחתיות.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 121 דפים.

נבושזבן

נְבוּשַזְבָּן מופיע בספר ירמיהו כרב סריס של נבוכדנצר מלך בבל.

נבושזבן מוזכר רק פעם אחת בתנ"ך, בפסוקים:

"וישלח נבוזראדן רב טבחים ונבושזבן רב סריס ונרגל שר אצר רב מג וכל רבי מלך בבל. וישלחו ויקחו את ירמיהו מחצר המטרה ויתנו אתו אל גדליהו בן אחיקם בן שפן להוצאהו אל הבית וישב בתוך העם."

בפסוקים אלו נמנים מספר אישים הממלאים את פקודת נבוכדנצר, לאחר כיבוש ירושלים וחורבן בית ראשון, להציל את ירמיהו שקרא לכניעת ממלכת יהודה לנבוכדנצר.

המצודות והמלבי"ם מפרשים על הפסוק שהאישים הנמנים בפסוק היו אלו ששלחו שליחים להוציא את ירמיהו מחצר המטרה. אזכורו של נבושזבן בפסוק עם נבוזראדן ונרגל שראצר הידועים כשרים רמי דרג מעיד, ככל הנראה, על מעמדו הרם.

השם נבושזבן היה שם נפוץ בתרבות האכדית ומשמעותו היא "נבו (אל) הושיעני".

נישואים בהלכה

נישואים נחשבים בהלכה לדרך היחידה בה ניתן לקיים את מצוות פרו ורבו, ולכן מקובל לראות בהם חובה על כל אדם יהודי. ביהדות נקבעו הסדרים לגבי טקס הנישואים הידוע כחופה וקידושין, על הסדרי הממון בין בני הזוג ועל דרכי סיום הנישואים בגירושים שבהלכה מחייבים שימוש בגט.

סריס חמה

בהלכה, סריס חמה הוא מושג לאדם הנולד כסריס או שהפך כזה בדרך טבעית (ולא על ידי אדם). בניגוד לסריס אדם, לסריס חמה מותר לבוא בקהל.

פוטיפר

פּוֹטִיפַר שַׂר הַטַּבָּחִים הוא דמות מקראית. הוא מוזכר לראשונה בספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ו כאשר קנה את יוסף.

צאי לון

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא צאי. צָאי לוּן (סינית: 蔡伦;‏ 50–121) היה סריס סיני, נחשב לממציא הנייר כפי שהוא מוכר כיום (בניגוד לפפירוס הקדום יותר אשר הומצא במצרים אלפי שנים קודם לכן).

רב סריס

רב סריס, היה תואר באשור ובבבל שמשמעותו היא רב הסריסים. הרב סריס נזכר פעמיים בתנ"ך, פעם ראשונה בספר מלכים כאחד ממצביאיו של סנחריב. ובפעם השנייה בספר ירמיהו כאחד משריו של נבוכדנצר השני. בניגוד לפירוש המודרני, בבבל ובאשור פירוש המילה סריס היה משרת בארמון (ומכאן: רב סריס: המשרת הראשי), ורק יותר מאוחר נוצר הפירוש של מי שעבר פעולת סרוס.

רבשקה

רַבשָׁקֵה או רַב-שָׁקֵה הוא תוארו של שר בממלכת סנחריב שהשתתף במשלחת אל חזקיהו מלך יהודה בזמן מסע סנחריב ליהודה בשנת 701 לפני הספירה. רבשקה נשא נאום בו קרא לחזקיהו ולעמו להיכנע מלפני אשור.

השם רבשקה בא מן האכדית rab saqe, ומשמעותו "שר המשקים". משרת רבשקה הייתה אחת מהמכובדות אצל מלכי אשור, והוא נמנה כשלישי בדרגה, לאחר המלך והתרתן, או כרביעי, לאחר המלך התרתן והכרוז הממלכתי. בניגוד לתפקידם של התרתן והרב סריס ששימשו לרוב בתפקיד שרי הצבא, היה תפקיד הרבשקה לרוב בחצר המלוכה.

שתי שערות

שתי שערות הוא מושג בהלכה היהודית - הופעתן של שתי שערות בשער הערווה של אדם מסמנת את הגעתו לבגרות, ובכך את היכנסו לעול דיני ההלכה היהודית. אם הופיעו שתי השערות לפני גיל 13, אין זה סימן בגרות, ומעריכים שסיבת הופעתן היא על ידי שומה.

לפי חזקה שקבע רבא הנקראת חזקה דרבא, מניחים שסימן זה מופיע בנקבה בגיל 12 ובזכר בגיל 13, ועל כן נקבעת הבגרות על בסיס גילאים אלו. קביעה זו אינה מועילה בדינים מסוימים, למשל בעניין חיוב מיתה, שם צריך לדעת בוודאות את בגרותו של האדם. אם לא הביא שתי שערות, גם אם עבר את גיל 13, אינו נחשב בוגר. אם אין באדם סימני סריסות, אינו נחשב בוגר עד גיל 35, אז נקבעת בגרותו גם ללא שתי שערות, והוא נחשב סריס או איילונית (בהתאם למינו). אם ישנם סימני סריסות, בגרותם נקבעת בגיל 20.

תרתן

תַּרְתָּן מוזכר בתנ"ך כשליחו של סנחריב אל חזקיה המלך, יחד עם רב סריס ורבשקה, וכן ככובש אשדוד בשליחות סרגון השני מלך אשור. בנוסף המילה תרתן שימשה, לתיאור דרגה צבאית גבוהה בצבא אשור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.