סרדיס

סרדיס (בלידית Sfard ביוונית Σάρδεις ברומית Sardis בטורקית Sart), הייתה בירתה של ממלכת לידיה הקדומה, מושב הפרוקונסול הרומי, ובירת פרובינקיית לידיה בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית. כיום היא נמצאת בשטח טורקיה. שמה הלידי של סרדיס, ספרד (Sfard), נזכר במקרא (עובדיה 20) אך הניקוד המופיע במקרא הוא שיבוש של השם על ידי הנקדנים העבריים הטברייניים בתקופת האסלאם, אהרן בן אשר ומשה בן נפתלי.

Turkey adm location map
SardisByzantineShops1February2003
שרידי חנויות ביזנטיות בסרדיס

היסטוריה

העת העתיקה

האזכור הראשון של סרדיס הופיע בשנת 472 לפנה"ס, במחזה של אייסכילוס, הפרסים. לעומת זאת, באיליאדה של הומרוס הוזכרה העיר הִידֶה (Ύδε) כבירתו של עם הנקרא מַייוֹנִים, כנראה שם נוסף של הלידים. לא ברור אם הידה הוא שמה העתיק של סרדיס, או שמא הבירה עברה לסרדיס בתקופות יותר מאוחרות. על כל פנים, בשיאה של הממלכה הלידית במאה ה-8 לפנה"ס, בירתה הייתה סרדיס, ובכך זו נשאה חשיבות רבה.

סרדיס נכבשה בידי הקימרים במאה ה-7 לפנה"ס, הפרסים והאתונאים במאה ה-6 לפנה"ס, ואנטיוכוס השלישי במאה ה-3 לפנה"ס. בתקופת שלטונם של הפרסים, סרדיס היוותה את סיומה של דרך המלך הפרסית אשר החלה בפרספוליס בירת פרס. שמה בפרסית היה ספרדה.

ימי הביניים

בסוף המאה ה-11 האזור הותקף בידי טורקים סלג'וקים, אך הצלחותיו של הגנרל היווני פִילוֹקָלֵס ב-1118 גרמו לטורקים להסתייג מלהיכנס פעם נוספת לאזור. זה ועוד נפילתו של הכוח הסלג'וקי עזרו לביזנטים להמשיך להחזיק בסרדיס עד 1306, כשהאימפריה הביזנטית נאלצה להסב אותה לטורקים. העיר המשיכה להחזיק מעמד עד שנחרבה בידי המצביא המונגולי טימור לנג ב-1402.

סרדיס והיהודים

Sardis Synagogue courtyard
בית-הכנסת העתיק בסרדיס

בתקופת הבית השני נקראה סרדיס בשמה הלידי, ספרד (עובדיה 20). ביטוי השם שובש על ידי הנקדנים העבריים הטברייניים לסְפָרַד תחת סְפָרְד, והשם המשובש ניתן בימי הביניים לחצי האי שקרוי איבריה או היספניה. בשנת 1958 נחשף בסרדיס בית כנסת עתיק, אשר נבנה במאה ה-2 לספירה. היו בו 80 כתובות ביוונית ושבע בעברית. המבנה נהרס ב-616 בידי פרסים סאסאנים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אוטאנס (בן סיסאמנס)

אוֹטָאנֵס בן סִיסָאמְנֵס (ביוונית: Ότανής, בלטינית: Otanes) היה מצביא פרסי, שפעל בשלהי המאה ה-6 וראשית המאה ה-5 לפנה"ס תחת שרביטו של דריווש מלך פרס.

אביו של אוטאנס היה אחד משופטי המלך הקודם, קַמְבּיסֶס, והוצא על ידו להורג משום שעיוות את הדין תמורת שוחד. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר, כי "קמביסס חתך את גרונו, פשט את כל עורו, חתך את העור לרצועות ופרש אותן על הכיסא שעליו ישב סיסאמנס בזמן משפט." אחר כך מינה את אוטאנס בנו לשופט, והושיבו על כיסא זה למען יזכור "על כסאו של מי הוא יושב במשפט".בשנת 506 לפנה"ס מונה אוטאנס למצביא אזור החוף באסיה הקטנה, במקומו של מֶגַבָּזוֹס. הוא כבש את ביזנטיון, כֵלְקֶדוֹן, אַנְטַנְדְרוֹס ולַאמְפוֹנִיוֹן, ובעזרת צי אוניות מן האי לֶסְבּוֹס כבש את האיים לֶמְנוֹס ואִימְבּרוֹס.אוטאנס נזכר כאחד מחתני המלך דריווש ומצביאיו, שדיכא את המרד האיוני (500 – 494 לפנה"ס). לאחר המפלה בקרב סלמיס שבקפריסין (497 לפנה"ס) ושעבודו מחדש של האי, נפנו הפרסים להשבת שלטונם באסיה הקטנה. על אוטאנס ואַרְטָאפֶרְנֶס מושל סַרְדִיס הוטלה משימת כיבושן של קְלַאזוֹמֶנַאי שבאִיוֹנִיָה וקִימֶה אשר באַיוֹלִיס.

איזופוס

אַיְזוֹפּוֹס או אַיְסוֹפּוֹס (מיוונית: Αἴσωπος;‏ 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) היה ממשיל משלים יווני.

אנטיוכוס הראשון

אנטיוכוס הראשון (סוֹטֶר) ("המושיע") (324 או 323 לפנה"ס - 262 או 261 לפנה"ס) מלך בממלכה הסלאוקית בין השנים 281 ל-261 לפנה"ס. הוא היה פרסי למחצה; אימו אפאמי הייתה אחת מהנסיכות המזרחיות שהעניק אלכסנדר כנשים לגנרלים שלו בשנת 324 לפנה"ס.

אנטיוכוס שלט בממלכה יחד עם אביו סלאוקוס הראשון (מייסד הממלכה הסלאוקית) מאז שנת 291 לפנה"ס. לאחר רצח אביו על ידי תלמי קראונוס בשנת 281 לפנה"ס, עמדה בפניו המשימה המורכבת של שמירת האימפריה בשלמותה; כמעט מיד לאחר שעלה לשלטון פרץ מרד בסוריה. הוא נאלץ להשכין שלום במהרה עם תלמי הראשון, רוצח אביו, וויתר לו על מוקדון ושטחים נוספים באזור יוון. הוא גם לא הצליח להקטין את כוחם של שליטי אסיה הקטנה.

בשנת 278 לפנה"ס פרצו הגאלטים (כך קראו לגאלים באזור זה של העולם) לאסיה הקטנה, ונראה כי הניצחון שנחל אנטיוכוס מול פלישה זו הוא שהעניק לו את התואר "סוטר" ("המושיע" ביוונית).

בעת היפרדות בתי סלאוקוס ותלמי בשנת 301 לפנה"ס, נותרו שטחי ארץ ישראל שאלה פתוחה. הארץ הייתה תחת שלטון בית תלמי, אולם הסלאוקים המשיכו לטעון לבעלות. בשנת 275 לפנה"ס הובילה שאלה זו למלחמה הסורית הראשונה. המלחמה לא שנתה באופן מהותי את גבולות שתי הממלכות, למעט אולי שינויי בעלות על ערי גבול כמו דמשק ואזורי חוף באסיה הקטנה.

ב-262 לפנה"ס ניסה אנטיוכוס לעצור את כוחה הגדל של ממלכת פרגמון, שהתפתחה באסיה הקטנה, אולם הוא נחל תבוסה צבאית ליד סרדיס ומת עוד באותה שנה. לפני מותו הוא הוציא להורג את בנו סלאוקוס באשמת מרד. יורשו היה בנו השני, אנטיוכוס השני.

אספמיה

אסְפַּמְיָה או אספמיא הוא, בארמית ובעברית של חז"ל, שמה של ארץ ספרד (בדומה לשמה הלטיני Hispania). במדרש תנחומא נזכרות אספניה וגליה, המושבות הרומיות. יש הסוברים כי מקור השם הוא בעברית-כנענית או הפיניקית "אי-שפניא" (אי השפנים). לפי סברה זו, כאשר הפיניקים, אשר היו יורדי ים, הגיעו לספרד, הם נתקלו בארנבונים אותם חשבו בטעות לשפנים, ומכאן השם אי-השפנים, שהפך לשם הלטיני Hispania אשר התגלגל לשם הספרדי המודרני España. פרשנות אחרת מציעה[דרוש מקור] כי מקור המילה מהמילה "ספון", חבוי מהעין, כך שמשמעות השם הוא "האי החבוי".

בשל מרחקה נתפסה המילה אספמיה בתלמוד כמייצגת ארץ המרוחקת שנה הליכה לכל כיוון, ארץ הנמצאת ב"סוף העולם". בדיון בענייני חזקה בבבא בתרא אומר רבי יהודה "ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת".

ספרד המקראית, לעומת זאת, היא סרדיס שבאסיה הקטנה, לדעת רוב החוקרים. בעת תרגום התנ"ך לארמית, (בידי יונתן בן עוזיאל), תורגמה המילה ספרד בתור "אספמיה". נראה כי מקור תרגום זה הוא דמיונה של המילה ספרד למילה "הספרה" (ביוונית - ארצות המערב).

בתקופת הגאונים אוחדו השמות רשמית, ונקבעה הזהות בין "אספמיה" לבין "ספרד".

משמעות הביטוי "חלומות באספמיה" היא חלומות בלתי מציאותיים, שלא ניתן לממשם. הביטוי מופיע בתלמוד הבבלי במסכת נידה, ל/ב: "אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא". הביטוי התלמודי מופיע בסיפורו של י"ל פרץ "האשה מרת חנה": "כאשר אני סוגר את עיני, נדמה לי שאני ישן בבית ורואה חלום באספמיא".

ארטפרנס (בן ארטפרנס)

אַרְטַפְרֶנֵס בן ארטפרנס (ביוונית: Ἀρταφέρνης) היה מצביא פרסי, שפעל בראשית המאה ה-5 לפנה"ס תחת דריווש הראשון מלך פרס ואחר כך תחת קסרקסס יורשו. אביו, ארטפרנס בן היסטספס, היה אחיו של דריווש והסטרפ של סרדיס במהלך המרד האיוני.

לאחר כישלון המסע של מרדוניוס ליוון ב-492 לפנה"ס, מינה דריווש את דאטיס ואת ארטפרנס בראש מסע מלחמה נוסף להכנעת האיים במרכז הים האגאי ולהענשת אתונה וארטריה על סיוען למרד האיוני. חיל המשלוח נאסף בקיליקיה שבאסיה הקטנה, ומכאן יצא לדרכו ב-600 טריארות. הצי הפליג תחילה אל סאמוס ומשם אל האיים הקיקלאדיים. לאחר כיבוש נאקסוס, הכנעת דלוס והחרבת קאריסטוס וארטריה שבאי אובויה, נחת הצבא הפרסי במרתון. בקרב המפורסם שניטש במישור מרתון נחלו הפרסים מפלה (490 לפנה"ס), ולאחר ניסיון כושל לתקוף את אתונה מן הים שבו לאסיה.בעת פלישת קסרקסס ליוון, ב-480 לפנה"ס, פיקד ארטפרנס על חילות הלידים והמיסים.

האנתולוגיה היוונית

האנתולוגיה היוונית או האנתולוגיה הפלטינית היא אוסף של שירים, רובם בצורת מכתם, מן התקופות הקלאסית והביזנטית בספרות יוון העתיקה.

קטעי פפירוס ובהם קטעים מתוך אוספי שירה נמצאו במצרים, אבל האנתולוגיה המוקדמת ביותר ביוונית הורכבה על ידי מֶלֶאַגְרוֹס איש גדר (המאה הראשונה לספירה), ונקראה "אנתולוגיה" (Ανθολογία), כלומר "זר פרחים" (ביוונית "אנתוס" = פרח, "לוגיה" – אוסף, לקט). היא כללה שירים מאת העורך עצמו, וכן ארבעים ושישה משוררים נוספים, ביניהם ארכילוכוס, אלקאיוס, אנאקריאון וסימונידס. בהקדמה שכתב לאוסף מתאר מלאגרוס את לקט השירים כאילו היו עטרה או זר של פרחים שחוברו ליצירה אחת – המילה "אנתולוגיה" הפכה מאז שם נרדף לאסופה של יצירות ספרותיות.

האנתולוגיה של מלאגרוס הייתה פופולרית עד כדי כך שעם הזמן נוספו לה יותר ויותר שירים. מן המהדורות שהוציאו פיליפוס מתסלוניקי ואגאתיאס נותרו בידינו הקדמות המעידות על השירים שהוסיפו לאוסף. המהדורה הסופית המוכרת כיום היא זו שהכין קונסטנטינוס קפאלאס (Κεφαλᾶς) במאה העשירית לספירה, שהוסיף לה כמה אוספים אחרים: שירה הומוארוטית שליקט סטראטון איש סרדיס במאה השנייה לספירה, אוסף של מכתמים נוצריים שנמצאו בכנסיות, אוסף של מכתמים סאטיריים שליקט דיוגניאנוס, תיאורים מאת כריסטודורוס של הפסלים בגימנסיון הביזנטי במרחצאות זאוקסיפוס, ואוסף כתובות מתוך מקדש בקיזיקוס.

המלומד הביזנטי מקסימוס פלאנודס הכין גם הוא מהדורה של האנתולוגיה היוונית. אף על פי שהוסיף לה כמה שירים, הרי בעיקרו של דבר הסיר או "שיפץ" שירים שבעיניו היו ארוטיים יותר מדי. האנתולוגיה בגרסתו הייתה הגרסה היחידה המוכרת במערב אירופה (כתב היד שלו משנת 1301 שרד; המהדורה המודפסת הראשונה המבוססת עליו יצאה לאור ב-1494), עד שנת 1606. בשנה זו גילה הצרפתי קלאודיוס סלמאסיוס (בצרפתית קלוֹד סוֹמֶז, Saumaise) בספרייה בהיידלברג אוסף מלא יותר המבוסס על קפאלאס. בכל אופן, העותק שהכין סלמאסיוס לעצמו לא נתפרסם עד לשנת 1776, כאשר רישאר פרנסואה פיליפ ברונק כלל אותו ב-Analecta (אסופה) שלו. המהדורה המדעית הראשונה היא זו של Jacobs, שראתה אור בין 1794 ל-1803 בשלושה-עשר כרכים, ובמהדורה מתוקנת בשנים 17–1813.

לאנתולוגיה היוונית נודעה השפעה רבה על סופרים ומשוררים, ומחקרים רבים נכתבו עליה. בעיקר במאה ה-20, שבה החלו להופיע תרגומים חדשים של הגרסה הלא-מצונזרת, האנתולוגיה הפכה פופולרית יותר ומשוררים רבים כתבו בהשפעתה או תוך התייחסות אליה.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

המרד האיוני

בשנת 500 לפנה"ס התמרדו הערים היווניות שבאיוניה (חופה המערבי של אסיה הקטנה) כנגד שלטון האימפריה הפרסית. המורדים נחלו הצלחה בתחילת דרכם, ואף כבשו את העיר סרדיס, בירת אסיה הקטנה, אך הפרסים הצליחו להביס אותם לבסוף ולסיים את המרד בשנת 494 לפנה"ס עם כיבושה ושריפתה של מילטוס, החשובה שבערי האיונים.

המרד האיוני, בו תמכו מספר ערים מיוון גופא (החשובה בהן אתונה), הביא לפלישה של צבא פרסי ליוון, והיה לכן הגורם הישיר למלחמת פרס-יוון.

העשור השני של המאה ה-1

העשור השני של המאה ה-1 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 10 והסתיים ב-31 בדצמבר 19.

העשור השני של המאה ה-7

העשור השני של המאה ה-7 הוא העשור שהחל ב-1 בינואר 610 והסתיים ב-31 בדצמבר 619.

חזון יוחנן

חזון יוחנן, הנקרא לעיתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה. הוא מתאר את אירועי אחרית הימים שתתרחש לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית "אפוקליפסה", המציינת את סוף העולם. לתוכנו של הספר ולצורת כתיבתו השפעה פרסית.

טורקיה

טורקיה (בטורקית: Türkiye; בכתיב ארכאי: תורכיה), או בשמה הרשמי הרפובליקה הטורקית (Türkiye Cumhuriyeti "טִירְקִיֶיה גֻ'מְהוּרִיֶּתִי"), היא מדינה במזרח התיכון ובחבל הבלקן שבאירופה. היא גובלת בדרום בים התיכון, בסוריה ובעיראק, במערב בים האגאי, בצפון-מערב ביוון ובבולגריה, בצפון בים השחור, בצפון-מזרח בגאורגיה ובמזרח בארמניה, באזרבייג'ן (דרך נחיצ'יבאן) ובאיראן. שפתה הרשמית היא הטורקית (שעד 1928 עשתה שימוש באלפבית הערבי-פרסי, וכיום נכתבת באלפבית לטיני).

האזור בו שוכנת כיום טורקיה המודרנית היה ערש הולדתן של תרבויות חשובות, בהן האימפריות הביזאנטית והעות'מאנית. בשל המיקום האסטרטגי של טורקיה, בנקודת המפגש בין אסיה ואירופה, התרבות הטורקית היא מיזוג מיוחד במינו של המסורת המערבית והמזרחית. יש לה גם חשיבות גאו-פוליטית אסטרטגית משמעותית.

על אף שרוב תושביה מוסלמים, טורקיה היא רפובליקה חילונית, מאוחדת, חוקתית, אך פרלמנטרית-לשעבר כשב-2017 הוחלפה שיטת המשטר לנשיאותית לאחר משאל עם שנכנס לתוקף עם הבחירות לנשיאות ב-2018. מוסטפא כמאל אטאטורק הקים את המערכת הפוליטית שלה ב-1923, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. טורקיה נמנתה עם החברות המייסדות של האומות המאוחדות, ושל ארגון המדינות האסלאמיות, והצטרפה לנאט"ו ב-1952.

מאז 2005 מנהלת טורקיה משא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי, כשב-2017 היא נדחתה באופן רשמי על ידי האיחוד עקב "צעדיה של טורקיה אל עבר משטר אוטוקרטי". הממשל של ארדואן, מאז עלייתו לשלטון, הנהיג חוקים ותקנות שמגבירים את השפעת האסלאם, ובכך מערערים את השפעת עקרונות ששת החצים ומחלישים את חופש העיתונות.

טיריבזוס

טיריבזוס (המאה ה-4 לפנה"ס) היה אציל פרסי. סטרפ סרדיס שהיה בין היוזמים של שלום אנטלקידס.

טיתראוסטס

טיתראוסטס (ביוונית: Τιθραύστης, בלטינית: Tithraustes) היה הסטרפ הפרסי של סרדיס למשך שנים אחדות בתחילת המאה ה-4 לפנה"ס. העדויות ההיסטוריות אודותיו מעטות ביותר. הוא נשלח משושן ב-395 לפנה"ס כדי להחליף את טיספרנס, ולאחר שאסר אותו - הוציאו להורג.

כדי לסלק את האיום שנשקף לסטרפיה מצד הצבא הספרטני בפיקודו של אגסילאוס, שכנע טיתראוסטס את אגסילאוס להצעיד את אנשיו צפונה אל הסטרפיה של פרנבזוס, והעניק לו כסף למימון המסע. מלבד פעולה זו לא ידוע עוד דבר אודותיו.

קסנופון מספר כי טיתראוסטס הוא ששלח את טימוקרטס מרודוס אל ארץ יוון כדי להקימה על ספרטה, אך הדבר אינו מסתדר מבחינה כרונולוגית.

יהדות טורקיה

יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהם. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "Sfard", אולי "ספרד" המוזכרת בספר עובדיה שנאמר: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. בתקופה הביזנטית הייתה באסיה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטים אשר הגיע מארץ ישראל.

האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל. רובם היגרו לארצות אגן הים התיכון, ממרוקו ועד לטורקיה, לארץ ישראל, לדרום מערב צרפת וליבשת אמריקה. במשך 300 שנה הם היו גורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה של המדינה. חמש ערים באימפריה: איסטנבול, אדירנה, איזמיר, צפת - בארץ ישראל וסלוניקי - ביוון, היו למרכזה של יהדות ספרד. בשנת 1900 מנתה יהדות טורקיה 300,000 נפש, אשר מאז היגרו ברובם ממנה אל שאר העולם. כיום קיימים במדינה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי ובאיזמיר - בית ספר יסודי.בין משפחות יהודי טורקיה ניתן למצוא את משפחות פיצ'ו, גמליאל, בכר, אברבנאל, מורדו, בן בשט (בן בסט), ביצ'צ'ו, בן ששון, קונפי, קרקו, ועוד. רוב יהדות טורקיה היגרה מהמדינה - רובם עלו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20 וחלקם היגרו למדינות אירופה וצפון אמריקה.

אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, מדווח בשבועון מקור ראשון בספטמבר 2008 כי: "היהודים במדינה הטורקית, המוסלמית-חילונית" חוששים לביטחונם. דרישות ביטחון גבוהות בכניסה לבתי כנסת, משרדי הרבנות ובניני הקהילה - תופעה שהחמירה לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול. מחשש לביטחונם, אין יהודי טורקיה נוהגים לשוחח בשפתם הלאדינו, ורק זקני הקהילה עדיין שומרים על השפה.

נכון ל-2016, יש ברפובליקה הטורקית כ-18 אלף יהודים, המהווים פחות מ-0.1% מאוכלוסיית טורקיה.

לידיה

לידיה (ביוונית Λυδία, בלטינית Lydia בטורקית Lidya ובעברית המקראית לוד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

מליטון מסרדיס

הקדוש מֶלִיטוֹן מסרדיס (ביוונית: Μελίτων Σάρδεων; מת סביב שנת 190) היה תאולוג ואפולוגטיקן נוצרי מוקדם, בישוף העיר סרדיס שבאסיה הקטנה.

קלאופטרה, מלכת מוקדון

קלאופטרה (356-308 לפנה"ס) הייתה בתם של פיליפוס השני מלך מקדוניה (382–336 לפנה"ס) והמלכה אולימפיאס מאפירוס 375-316 לפנה"ס). אחותו (היחידה מאותה אם) של הנסיך אלכסנדר, שלימים ייקרא אלכסנדר הגדול.

קרב סרדיס

קרב סרדיס היה קרב שנערך במהלך המרד האיוני בעיר סרדיס. הקרב נערך בין מורדים איונים בפיקוד חרופינוס, לבין חיל המצב הפרסי בעיר בפיקוד הסטראפ ארטפרנס. הקרב הסתיים בנסיגת האיונים מהעיר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.