סרגון השני

סַרְגוֹן השניאכדית: שָרוּ-כּינוּ שמשמעותו המלך החוקי, המלך הלגיטימי) היה מלך אשור בין השנים 722 - 705 לפנה"ס. נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה. לפי רוב הדעות היה בנו הצעיר של תגלת פלאסר השלישי[1].

עלה לשלטון לאחר מותו הפתאומי של אחיו שלמנאסר החמישי. על תקופת שלטונו השתמרו מסמכים רבים. מטרתו הייתה מתחילה לבסס את שלטונה של אשור באזורים נוספים על אלה ששלטה בהם בתחילת מלכותו. בראשית שלטונו ערך מסעות לסוריה וארץ ישראל ולקראת 718 לצפון לאוררטו ולממלכות השכנות. בבירתו דור שרוכין השתמרו תיאורים רבים של מסעותיו ומכתביו, במיוחד מכתבי ריגול על אוררטו.

Sargon II and dignitary
מימין סרגון השני עם אחד מהנכבדים, תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין

עלייתו לשלטון

כפי הנראה הוא קשר קשר על מנת להגיע לשלטון, שכן שמו מרמז לכך. שמו באכדית הוא šarru - kinū, שמשמעו המלך הנכון או המלך הצודק. רמז ברור למי שהגיע לכס בדרכים עקלקלות. באף כתובת הוא אינו מזכיר את אביו. כנראה היה לו שם אחר, וסרגון הוא השם אותו הוא אימץ עם עלייתו לכס. סביר כי השם נבחר בשל סרגון מאכד, מלך אשור שמלך כ-1700 שנה לפניו בקירוב. מיד עם עלייתו לשלטון היה עליו לדכא מרידות של מרודך בלאדן מלך בבל, ושל מלך אוררטו. בשתיים מכתובותיו הוא כתב כי הוא כבש את שומרון בירת ממלכת ישראל, והגלה את יושביה. דבר זה עומד בסתירה למסופר במלכים ב' י"ז ובכרוניקה הבבלית, כי שלמנאסר החמישי כבש את שומרון.

יש המשערים כי שלמנאסר החמישי התחיל את המצור על שומרון, אולם מת במהלכו, וכי סרגון השני הוא שהשלים את הכיבוש בפועל. אחרים סבורים כי סרגון התהדר בנוצות לא לו.

המסע הכושל לבבל

צעדיו הראשונים של סרגון היו הגדלת הזכויות של הערים והמקדשים, שהתייחסו גם לבבל, אך בשנת 722 לפנה"ס, מיד לאחר עלייתו לשלטון, מרד בו מלך בבל מרדוך-אפלה-אידינה השני (הנזכר במקרא כ"מרודך בלאדן") לאחר שכרת ברית עם עילם. המסע שערך סרגון בשנת 720 לפנה"ס בעקבות זאת הסתיים בכישלון חרוץ ליד דיר, ממלך עילם חופמניקש. מרדוך אפלה-אידינה מלך בבל ניסה גם הוא לקצור פירות מהקרב, אך כאשר הוא הגיע למקום הקרב כבר נסתיים בתבוסת האשורים והם היו במנוסה. למרות ניצחון העלמים העיר דיר נשארה בשליטת אשור.

המסע לסוריה וארץ ישראל

Sargon II palace in Dur-Sharrukin
שחזור ארמונו של סרגון השני בדור שרוכין

בשנת 722 לפנה"ס הסתיים כיבוש שומרון ו-27,280 איש מהשכבה הגבוהה בשומרון הוגלו לאשור ולמדי. במקומם הובאו מתיישבים מכותה ומעוה, חמת וספרווים. הארץ הפכה לפחוה אשורית עם נציב מטעם המלך. בשנת 720 לפנה"ס נערך קרב בין אשור לבין בעל בריתה של שומרון מלך חמת אילובדי (יאובדי) עם מלכי סימירה, ארפד ודמשק. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של האשורים ולאחריו המפסידים הוצאו להורג וסרגון הפך את חמת וקרקר לעיי חורבות, ואת ממלכת חמת לפחוה אשורית. סרגון המשיך את מסע הניצחון שלו דרומה וניצח ליד רפיח את גנון מלך עזה ואת צבא פרעה שבכה, שבא לעזרתו. מלך עזה נשבה ורפיח הועלתה באש. באותה הזדמנות הכניע סרגון גם את השבטים הערבים: תמוד, עיבדי ואחרים. בסיום המסע הוגלו 90,000 איש מסוריה לאשור כשבויים.

ב-712 דיכא סרגון מרד באשקלון (ראו בהמשך).

המסע לצור

המסע הנוסף לצור שערך סרגון לא הצליח (שוב) להכניע את הצורים. למרות עזרת ערי פיניקיה האחרות, אשר התבטאה בהשתתפות 60 אניות ו-8,000 תופסי משוט. הצורים התבצרו באי עליו שכנה צור (צורת חצי האי המוכרת היום, נוצרה על ידי סוללה ששפך אלכסנדר הגדול). הם הסתפקו במי גשם, בורות ובארות. לאחר מצור בן 3 שנים, נאלצו האשורים לסגת והסתפקו בגביית מיסים מהעיר.

העזרה למלך מאנה

בשנת 719 לפנה"ס התערב סרגון במלחמה בין מלך מאנה אירנז במאבקו עם מלך זיקרטה מטטי ורוסו הראשון-מלך אוררטו. בעזרת גייסות המצור של האשורים הצליח אירנז לכבוש מספר מבצרים חשובים: שואנדוחל, דורדוק, סוקיאה, באלה, אביטיקינה. האוכלוסייה הוגלתה לאשור והמבצרים נמסרו לאירנז.

פעולותיו בדרום מזרח אסיה הקטנה

Sargon II foundation cylinder
גליל של סרגון השני, נמצא בדור שרוכין, אוסף מוזיאון ישראל

בשנת 718 לפנה"ס הצליח סרגון לדכא מרד בדרום מזרח אסיה הקטנה, כשמדינות שיחונטה, חילקו ואחרים יצאו בברית עם אוררטו נגד אשור. למעשה לאחר ההפסד שהנחיל תגלת-פלאסר השלישי לאוררטו, לא נלחמה ממלכה זו לבדה נגד אשור, אלא רק בבריתות עם ממלכות אחרות. קיאקי מלך שיחונטה נחל הפסד והאשורים לקחו בשבי כשלל המלחמה את 30 מרכבותיו, את 7,350 חייליו ואותו עצמו. העיר שיחונטה ניתנה למטי מלך טונה (טיאנה), ואת העיר חילקו נתן מלך אשור כנדוניה לבתו למלך תבל אמבריס בן חולי.

חיסול ממלכת כרכמיש וממלכות שכנות

בשנת 717 לפנה"ס, השנה החמישית למלכו, כבש סרגון את כרכמיש והוציא להורג את מלכה האחרון - פסיריס. בן בריתו של מלך כרכמיש מיטה (מידס) מלך פריגיה שהגיע לעזרתו של בעל בריתו נחל תבוסה ונאלץ לסגת לארצו. ארץ כרכמיש נהפכה לפחווה אשורית. לאחר מכן הלך סרגון נגד הערים פפה וללוקנה, שעמם הרים את נס המרד באשור בתקווה לעזרה מארץ ככמה, אך האשורים הכניעו אותם במהירות והגלו את כל העם לדמשק.

בניית דור שרוכין כבירה החדשה

בשנת 717 התחילה בניית העיר דור שרוכין (מילולית: מבצר סרגון) במקום שבו שכן עד אז הכפר מֶגֶנוּבֶה צפונית-מזרחית לנינווה (כיום קרוי המקום ח'ורסבאד). תקופת הבנייה ארכה 10 שנים. עיקר המבנים שנבנו בעיר החדשה היו ארמון המלך המפואר מלבנים, מקדשים לאלים וזיקוראת בן 8 הקומות ובגובה 43 מ'. מסביב לעיר נבנתה חומה באורך 7 ק"מ ובגובה 20 מ'. בכתובות סרגון ב' צוין כי, רוחב החומה היה מספיק לנסיעת 7 מרכבות בלי שיפגעו אחת בשנייה. בכל 27 מ' בחומה היה מגדל מרובע בגובה 24 מ'. בחודש תשרי שנת 707 לפנה"ס, נערך טקס חנוכת הבית בעיר ופסלי האלים הושמו במקומם החדש במקדשים.

מות סרגון השני

לפי הכרוניקה הבבלית סרגון נהרג בנסיבות לא ברורות, בעת המסע לתבל (דרום מזרח טורקיה) ב 705 לפנה"ס. נראה כי המלך נקלע למארב, בו הוא מצא את מותו. גופתו נחטפה, ולא הובאה לקבורה בקבר אשור. סרגון השני היה אביו של סנחריב שירש אותו.

סרגון במקורות התנ"כים

למרות חשיבותו בתולדות האימפריה האשורית והמזרח הקדום, סרגון נזכר במקרא פעם אחת בודדה. סרגון ב' נזכר בקשר למסע האשורי נגד אשדוד ב-712 לפנה"ס: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ" (ישעיהו כ' 1).

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ עם זאת ישנה דעה שהוא לא היה בנו של תגלת פלאסר השלישי אלא מורד שתפס את המלוכה בכוח.
הקודם:
שלמנאסר החמישי
המלך ממלכי אשור הבא:
סנחריב
710-719 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 719 - 710 לפנה"ס

אשדוד ים

אַשְׁדּוֹד יָם הייתה עיר נמל לחוף הים התיכון, שייסודה בתקופת הברזל. שרידיה נמצאים באתר ארכאולוגי בחוף הים הדרומי של העיר אשדוד המודרנית. האתר מצוי כ־5 ק"מ צפונית לתל אשדוד, התל של אשדוד היבשתית (אזוֹטוֹס מסוֹגיוֹס, ביוונית: Azotos Mesogeios) - אחת מחמש ערי פלשתים. בין שתי ערים אלה, היה קשר של עיר יבשתית ועיר הנמל שלה, וההיסטוריה שלהן הייתה שלובה זו בזו לאורך מאות שנים.העדות הראשונה על אודות המקום היא מפי סרגון השני, מלך אשור, שבנה את העיר וביצר אותה במהלך המאה ה־8 לפנה"ס כדי שתשמש תחנת מסחר ונמל בפחוות אשדוד. זאת לאחר שעיר הנמל המקורית של אשדוד היבשתית, תל מור, נחרבה במהלך המאה ה־10 לפנה"ס. מאותה עת ועד לתקופה הביזנטית בארץ ישראל לא ידוע מה התרחש באשדוד־ים, ובמאה ה־4 גדלה והייתה לעיר מסחר משגשגת עם נמל עמוק־מים שנקראה בשם היווני אזוֹטוֹס פאראליוֹס (ביוונית: Άζωτος πάραλος, שפירושו "אשדוד־חוף"), ותועדה במפת מידבא. העיר המשיכה להתקיים בתקופה הערבית הקדומה, בין המאה ה־8 למאה ה־11 - התקופה ממנה נשמרו השרידים המרשימים שנמצאים לחופה הדרומי של אשדוד, וביניהם מצודת אשדוד־ים הגדולה, שמכונה בערבית קלעת אל־מינה.

שרידי העיר עודם קבורים תחת חולות החוף הדרומי של אשדוד, ונחפרים לסירוגין על ידי חוקרים וארכאולוגים מהארץ ומהעולם החל מ-2013.

דור שרוכין

דוּר שָׁרוּכִּין (מצודת סרגון) הייתה עיר הבירה של האימפריה האשורית החדשה, שבנה סרגון השני מלך אשור. דור שרוכין מצויה בתחום הכפר חורסבאד, כחמישה עשר קילומטרים מצפון לנינוה ולכלח העתיקות ולעיר מוסול שבצפון עיראק, בקצה הצפוני של המישור של מסופוטמיה.

דור שרוכין נבנתה כעיר בירה חדשה, במקום שלא היה בו קודם לכן יישוב כלשהו. היא החליפה את הבירה כלח (נמרוד). החלפה זו לא נעשתה משום שהיו למקום יתרונות אסטרטגיים כלשהם, אלא כדי שהמלך ישב בבירה שתהיה מזוהה רק איתו ולא עם קודמיו. עם מותו של סרגון, ומאותה סיבה עצמה, העביר בנו סנחריב את הבירה מדור שרוכין לנינווה הסמוכה.

המאה ה-8 לפנה"ס

המאה ה-8 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 800 לפני הספירה והסתיימה בשנת 701 לפנה"ס. זוהי המאה השמינית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במצרים העתיקה החלה השושלת ה-25 של הפרעונים השחורים מנוביה.

במסופוטמיה נוסדה האימפריה החדשה של אשור והטילה את חיתתה על כל עמי האזור לאורך המאה כולה.

ביוון התפתח האלפבית היווני והופיעו יסודותיה של תרבות יוון ביצירותיהם של משוררים כהומרוס והסיודוס. המשחקים האולימפיים נוסדו, ומתיישבים יוונים הקימו מושבות רבות בארצות הים התיכון והים השחור. בתחום הפוליטי, התעצבה החוקה הספרטנית בידי המחוקק האגדי ליקורגוס, ואילו באתונה חל מעבר משלטון מלוכני לשלטון אצילים ארכוני.

באיטליה נוסדה העיר רומא ואופיה עוצב בידי מלכיה הראשונים והאגדיים. במקביל צמחה באיטליה התרבות האטרוסקית.

באירופה גופה התרחשו נדידות עמים שונות. שבטים גרמאנים חצו את הנהר נמן אשר ליד הים הבלטי בחיפושם אחר שטחי מרעה, וגם החלה ההתיישבות הקלטית בבריטניה.

בסין שלטה שושלת ג'ואו, אך במאה זו היא החלה לאבד בהדרגה את שלטונה הממשי.

באמריקה החלו האולמקים לבנות פרמידות, ובני המאיה החלו להתיישבותם בחצי האי יוקטן.

בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.

בראשית המאה הביס המלך יואש את הארמים בעידודו של הנביא אלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנו ירבעם השני הגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביא יונה בן אמיתי. במקביל, עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה.

לאחר מות ירבעם השני ורצח בנו זכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלך חזקיהו והנביא ישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.

הממלכות החתיות החדשות

הממלכות החתיות החדשות, הממלכות הנֵאוֹ־חתיות או הממלכות הסוריו־חתיות הוא שמן של מספר ערי מדינה אשר מוקמו בשטח בין נהרות הקיזיל אירמק והפרת, והתקיימו בתקופת הברזל בין שנת 1178 לשנת 700 לפנה"ס לערך.

על אף שמן המרמז, מדינות אלו, אשר תפקדו כגופים שלטוניים עצמאיים ונפרדים, לא היו חתיות במלוא מובן המילה. קיים קשר תרבותי בין האימפריה החתית לגופים הללו. הקשר בולט בכתב שהיה בשימוש הממלכות: הכתב ההיירוגליפי החתי. כתב זה, כפי הנראה, שימש את דוברי השפה הלווית בימי האימפריה, מנגד לדוברי החתית אשר השתמשו בכתב היתדות. הלווית לא הייתה שפה חתית, אלא חדרה לאימפריה ממקור אחר.

התואר "חתיות" אשר ניתן לערי המדינה על ידי חוקרים מוקדמים, נובע משמן האשורי "חַתִי הגדולה", כמו גם ממסורת מלכיהם להתכנות בשמות חתיים כגון שוּפִּילוּלְיוּמַש, לַבַּרְנַש, מוּוַאתַלִיש וחַתוּשִילִיש. לפי רשומות סוריו־חתיות, יורשיו של קוּזִי־תֵשוּבּ, בן לקו הדם החתי המלכותי ושליט כרכמיש, שלטו במדינות החתיות החדשות. בתיאור זה גוזמה מסוימת, אולם כרכמיש, החזקה שבמדינות הסוריו־חתיות, נמשלה על ידי יורשי המלכים החתיים. מלכי כרכמיש אשר נתכנו בתואר "המלך הגדול", שלטו באזורים נרחבים באזור סוריה המודרנית, בעוד שקיליקיה נשלטה על ידי שרידים אחרים לבית המלוכה החתי. אוכלוסיית המדינות הללו הייתה ברובה לווית־קיליקית ותרבותה לווית תחת השפעה חורית; אחוז החתים בממלכות, אם בכלל, היה זעיר.

המלוכה הסורית לא שמרה על איחודה הפנימי והתפלגה למספר גופים פוליטיים; השליטים החתיים נדחקו לשלטון מוגבל יותר באזור מִילִיד והחלו מתעוררות שושלות לוויות. דומה שלאשור בימי הזוהר של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון הייתה השפעה באזור שהתבטאה בגביית־מיסים ממיליד. כוח האשורים הצטמצם באזור עם הפלישה הארמית של המאה ה-10 לפנה"ס. פלישה זאת חדרה לעומקי המדינות החתיות החדשות, צבאית ותרבותית. ערי מדינה סוריו־חתיות חשובות כתל בַּרְסִיףּ, שַמַאל, אַרְפַּד, אַמַתוּ וחַלְמַן נפלו לידי הארמים.

אחר שפל קשה באשור, המלכים אַשוּר־דַן השני ואַדַד־נִירָרִי השני השני נקטו בצעדי שיקום כלכלי ולאחר מכן החלו לדחוק את הארמים מגבולותיהם. הארמים, כך נראה, נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד ממלכת ישראל המאוחדת בימי דוד המלך, ומכה קשה נפלה עליהם בימי המלך האשורי אַשוּר־נַצִירפַּל השני. אשור־נצירפל הגיע לפאתי כרכמיש וקיבל את מסיה. שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי עשה כאביו עם כרכמיש, גוּרְגוּם וחַתֵנוּ, אולם ערים אחרות ניסו להתנגד ללא הצלחה. מאבק נוסף ומפורסם במלך האשורי בא בקרב קרקר בו השתתפו מספר ערים, אולם תוצאתו הייתה בלתי־מכרעת, למרות הקטל הרב בשדה. שלמנאסר זכה בתל ברסיף ובשקט קצר.

מותו של שלמנאסר בישר על בואה של מלחמת ירושה אשר סיפקה לאוררטו, כוח חיצוני, את ההזדמנות לפלוש לאשור. אַרְגִישְתִי הראשון וסַרְדוּרִי השני מאוררטו הכניעו את מיליד וכּוּמוּחִי, אך האחרון כרת ברית עם ערים סוריו־חתיות אחרות דוגמת גורגום וארפד. דומה שבתקופת הברית המדוברת התקיימו קשרי מסחר ודיפלומטיה בין כרכמיש למצרים ובבל, כפי שמשתמע מכתובות יַרִירִיש, שר כרכמיש.

הברית הסוריו־חתית השיגה את מטרותיה לראשונה, אך באשור תפס פּוּל, הוא תגלת פלאסר השלישי, את הכתר. גאוניותו הצבאית והמדינית הניסה את אוררטו והכתה את הברית הסוריו־חתית. ארפד, חתנו ודמשק סופחו לאשור וערים רבות נכנעו או נוצחו, והוכרחו לשלם מס לאשור. שמל וקְוֵה סופחו בימי שַלְמַנְאֶסֶר החמישי; סַרְגוֹן השני הוסיף לספח את כרכמיש, מיליד, גורגום, כומחו ותוּבַּל עד לשנת 700 לפנה"ס, בה תמו ימי הממלכות החתיות החדשות.

כרכמיש

כָּרכּמיש הייתה עיר מדינה עתיקה ששכנה על הגדה המערבית נהר הפרת על הגבול בין טורקיה עם סוריה של היום. העיר מזוהה עם האתר הארכאולוגי ג'ראבלוס (גם ג'רביס) השוכן 100 ק"מ צפונית מזרחית לחלב. בתקופות מסוימות הייתה חלק ממלכות מיתני, החתים והאימפריה האשורית החדשה. זה היה גם מיקומו של קרב כרכמיש שהתרחש בשנת 605 לפנה"ס בין בבל, לבין אשור ומצרים העתיקה.

כשדים

כַּשְׂדִּים או כלדיים (ביוונית: Χαλδαία; באכדית: Kaldu; בעברית: כשֹדים; בארמית: ܟܐܠܕܘ,Kaldo) הם עם ממוצא שמי שחי באזור ביצתי בדרום מסופוטמיה (בימינו בדרום עיראק). שבטי מתנחלים שהגיעו לאזור במאה ה-10 לפנה"ס נודעו בשם "כשדים" או "כשדיים". המונח התנ"כי כשֹדים מתורגם בתרגום השבעים כ- Χαλδαίοι - כלדיים.

ממלכת יהודה

ממלכת יהודה הייתה הממלכה הדרומית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל השנייה, החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית בשנת 586 לפני הספירה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'של"ח (796 לפנה"ס - 422 לפנה"ס).

על פי המקרא, הוקמה הממלכה לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבמהלך תקופת הברזל הראשונה (מאות 12-10 לפנה"ס) החלו להיווצר באזור מקומות יישוב, ובמהלך תקופת הברזל השנייה התגבשה ממלכת יהודה.

ממלכת יהודה לעיתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל). מלכי ממלכת יהודה השתייכו כולם (למעט עתליה) לשושלת בית דוד. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, בה ניצב בית המקדש.

מרדוך-אפלה-אידינה השני

מרדוך-אפלה-אידינה השני, הידוע גם בשמו התנכ"י מְרֹדַך בּלְאֲדַן וגם בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן, היה נסיך כשדי שמלך על השבט הכשדי בית יַכִּין והפך למלך בבל. הוא מלך על בבל בין השנים 721/2–710 לפנה"ס, ופעם נוספת למשך תשעה חודשים בשנת 703 לפנה"ס, בתקופת השושלת העשירית, שכונתה גם השושלת האשורית. משמעות שמו היא "מרדוך נתן (לי) יורש".

משך

משך, השישי בבני יפת, לאחר יוון ותובל, נכדו של נח.את משך מקובל לזהות עם מֻשְׁכִּ המוכר ממקורות אשוריים וכן ממקורות קלאסיים מאוחרים יותר כעם מעמי אסיה הקטנה.

המֻשְׁכִּ נזכרים לראשונה במקורות אשוריים מימי תגלת פלאסר הראשון אשר בשנת מלכותו הראשונה (1116 לפנה"ס) ניצח את חמשת מלכי מֻשְׁכִּ והרג בין 12,000 ל-20,000 מחייליהם. ממקורות אלה עולה כי המֻשְׁכִּ שכנו באזור הדרום מזרחי של הרמה האנטולית באזורים שכבשו מידי האשורים כ-150 שנה קודם לכן. התיישבותם באנטוליה היא אחת מתוצאות חורבנה של ממלכת החתים.

האזכור הבא של המֻשְׁכִּ מאוחר בכ-250 שנה, והוא מימי אשורנצרפל השני במחצית הראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס שם נזכרים המֻשְׁכִּ כמעלי מיסים על כלי נחושת, בקר ויין.

מבחינת תיעוד המֻשְׁכִּ, בנקודה זו נוצר חלל נוסף של כמאה שנה בהם פנתה ממלכת אשור השוקעת לעסוק בעיקר במלחמות מול ממלכת אררט השכנה ואילו המֻשְׁכִּ מצידם גיבשו ככל הנראה את כוחם בתקופה זו במרכזה של אסיה הקטנה. החל מימי שלמנאסר החמישי אנו שבים ושומעים על התנגשויות בין המֻשְׁכִּ לאשורים, התנגשויות שהגיעו לשיאן בתקופת מלכות סרגון השני (705-722 לפנה"ס). מלכם של המֻשְׁכִּ בתקופה זו נקרא במקורות האשוריים מִתַ אותו יש לזהות עם מידס הפריגי הנזכר במקורות יווניים.

מחלופת המכתבים שבין סרגון לבין שרי צבאו באסיה הקטנה שנמצאה בארכיון המלכותי בנינוה עולה כי מִתַ כרת ברית נרחבת כנגד אשור, יחד עם מלכי כרכמיש, תובל ואררט. עם זאת, לקראת סוף ימיו של סרגון, בשנת 709 לפנה"ס כרתו המִתַ והאשורים ברית.

בימי סרגון מֻשְׁכִּ שימשה גבולה המערבי של ממלכתו ובכמה כתובות מתפאר סרגון על שלטונו "מארץ מצרים ועד ארץ מֻשְׁכִּ" ומכאן ניתן להבין את דברי המשורר בתהילים "אוֹיָה-לִי, כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ; שָׁכַנְתִּי, עִם-אָהֳלֵי קֵדָר" כתיחום גבולות העולם התרבותי בצפון ובדרום.

הצמד "משך ותובל", שני בניו של יפת, חוזר על עצמו במקורות רבים גם בתקופות מאוחרות יותר. בספר יחזקאל נזכרים השניים כעמים העוסקים בתיווך בסחר עבדים וכלי נחושת בין יוון למזרח התיכון. בכתבי הרודוטוס נזכרים השניים, לצד עמים נוספים כבעלי בריתם של ממלכת פרס.

גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוז מסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעיר מצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה.

סנחריב

סַנְחֵרִיב (באכדית: סִן-אחֵ-אֵרִבּ, סין (=אל הירח) פיצה (נתן פיצוי) על האח), בארמית חדשה או סורית חדשה ܣܢܚܪܝܒ) היה בנו ויורשו של סרגון השני מלך אשור. עלה לכס המלכות בשנת 705 לפנה"ס. שלטונו היה בלתי יציב, ומלא מרידות. המלך פיאר את נינוה והפכה למרכז העולם המסופוטמי, ניהל מלחמה מפורסמת ביהודה, והיה איש ארגון מוצלח. סופו שנרצח בידי בנו אדרמלך (או בשמו האשורי - ארד-מוליסו) בשנת 681 לפנה"ס בכ’ בכסלו.

סרגון מאכד

סרגון מאכד, או סרגון הגדול (אכדית: šarru-kin, המאה ה-24 לפנה"ס - המאה ה-23 לפנה"ס), היה מקים האימפריה האכדית ומייסד העיר אכד. האימפריה של סרגון חלשה על כל מסופוטמיה ועל שטחים נרחבים נוספים. גדולתו הצבאית של סרגון הפכה אותו לדמות אגדית ולמושא הערצה לאורך אלפי שנים.

פול-אמיל בוטה

פּוֹל-אמיל בוטה (בצרפתית: Paul-Émile Botta;‏ 6 בדצמבר 1802 – 29 במרץ 1870) היה סייר וחוקר ארצות, חוקר טבע, רופא, ארכאולוג ודיפלומט צרפתי. הוא נודע בעיקר בזכות חקר הערים האשוריות העתיקות במסופוטמיה וגילוי ארמונו של סרגון השני בדור שרוכין (חורסבאד), תוך חיפושיו אחר שרידי נינוה.

בוטה היה קונסול צרפת בירושלים.

פריגיה

פריגיה (ביוונית Φρυγία - "פרייה"; בטורקית Frigya) הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה. הפריגים התיישבו באזור החל מ-1200 לפנה"ס והקימו את ממלכתם במאה ה-8 לפנה"ס. פריגיה נשטפה על ידי שבטים קימריים בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולאחר מכן נכבשה על ידי ממלכת לידיה, שכנתה ממערב, עד לכיבושה בידי הפרסים, באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

קימרים

קימרים הם עם עתיק שלפי הרודוטוס מקורו בחצי האי קרים ולחופי הים השחור.

במאה ה-8 לפני הספירה החלו בנדידה והגיעו לאסיה הקטנה ונתקלו שם במחנה הצבא האשורי בפיקודו של המלך סרגון השני ונלחמו בו. לאחר מכן התיישבו באזור ימת ואן והמשיכו ללחום באשורים עד שנהדפו מערבה לתוככי אסיה הקטנה. תקפו שם את לידיה והערים היווניות באזור, וכמו כן לחמו במאה ה 7 לפנה"ס באסרחדון מלך אשור. על פי הרודוטוס עם פלישתם לאסיה הקטנה היו חלק מהסיבות להתמוטטות ממלכת פריגיה ובשנת 696 לפני הספירה אף כבשו את בירת הממלכה. בהמשך, נכתב כי גורשו הקימרים מהאזור על ידי אליאטס מלך לידיה לקראת סוף המאה ה-7 לפני הספירה.

הקימרים מוזכרים לעיתים תכופות בתעודות אשוריות. תעודות מאוחרות יותר, מהתקופה הבבלית והפרסית-אחמנית שנראות כמזכירות את הקימרים, לרוב בשירות צבאי, כנראה מתייחסות בעיקר לסקיתים שבאו אחריהם לאזור.

הרודוטוס מספר שהקימרים נהדפו על ידי מלך לידיה בעזרת הסקיתים, עם נודד נוסף שפלש לאסיה הקטנה.

הקימרים מתוארים כלוחמים הקרובים במוצאם ובתרבותם לסקיתים ולסרמטים, וכבעלי שיער אדמוני או חום בהיר ועיניים כחולות או ירוקות [דרוש מקור]. הם היו דוברי שפה הודו-אירופית ומוצאם המקורי היה מצפון לים השחור (אוקראינה של היום).

המונח "גומר" בספר בראשית בתנ"ך מתייחס כנראה אליהם; הם, כמו הסקיתים ("אשכנז") ועמים הודו-אירופים אחרים מתוארים כבני יפת.

רפיח

רָפִיחַ (בערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול אל מצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

שומרון (עיר)

שומרון הייתה עיר קדומה בארץ ישראל. בירת ממלכת ישראל במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס.

האתר הארכאולוגי של העיר שומרון נמצא ליד הכפר הפלסטיני סבסטיה שבהרי השומרון שבשמו השתמר השם "סבסטי" (Sebaste), כפי שנקראה על ידי הורדוס שבנה אותה מחדש. כיום האתר נמצא בשליטה ישראלית, אך ביקור במקום מתאפשר רק בקבוצה לאחר תיאום צבאי.

שלמנאסר החמישי

שַׁלְמַנְאֶסֶר הַחֲמִישִׁי (באכדית: שׁוּלְמָנוּ-אָשָׁרִיד) היה מלך אשור מ-727 עד 722 לפנה"ס, היה בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי.

תקופת בית ראשון

תקופת בית ראשון היא התקופה בהיסטוריה של עם ישראל, על פי המסורת, שהחלה עם תקופת המלכים ונסתיימה בחורבן מקדש שלמה על ידי נבוכדנצר השני בשנת 586 לפנה"ס. בתקופת זו נכללת גם תקופת מלכות שאול ודוד, שקדמה לבניית בית המקדש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.