סקיתים

סקיתים הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. אזור ההשפעה הסקיתי השתנה לאורך השנים ובשיאם הגיעו הסקיתים עד אזור אלטאי, הגובל בקצה הצפון מערבי של סין. הסקיתים היו הכוח הדומיננטי באזור הים השחור בתקופה המקבילה, פחות או יותר, לימי יוון הקלאסית באירופה המערבית. הסקיתים היו בין הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם בקשתים רכובים. לשון הסקיתים היא ממשפחת השפות האיראניות המזרחיות.

רוב השבטים הסקיתיים אשר מוזכרים במקורות יוונים עתיקים שכנו בערבות הנרחבות שבין נהרות הדון והדנייפר. שבטים סקיתיים נוספים שישבו בשולי הערבות דיברו בשפות שלא ממוצא פרסי, כך שמקורם שונה ככל הנראה. הסקיתים לא השאירו עדויות כתובות אחריהם, וכל המידע אודות עם זה הגיע באמצעות ממצאי חפירות ארכאולוגיות או מכתבים יווניים.

האשורים קראו לסקיתים אישגוזה (Ishguza) ובמקרא אשכנז[1]. על פי יוסף בן מתתיהו הסקיתים היו נקראים גם מגוגים ובאו מזרע מגוג[2].

Scythian Warriors
לוחמים סקיתים, מחפירות תל קול'אובה ליד העיר קרץ', חצי-האי קרים (בהרמיטז', סנקט פטרבורג)
Scythia-Parthia 100 BC
מיקום ארץ מוצא הסקיתים: בכתום

החברה הסקיתית

הסקיתים נשלטו על ידי שכבה אריסטוקרטית דקה והיו בעיקרם שבטים נודדים של פרשים, המטילים את חיתתם על פני הערבות. יצא להם מוניטין של קשתים רכובים מעולים, ורבים מהם מצאו את פרנסתם בתור שכירי חרב בצבאות העולם העתיק. האריסטוקרטים נקברו ב"קורגאנים" - מעין תלים קטנים, יחד עם מנחות לאלים וחפצים שהיו אמורים לשמש אותם לאחר המוות. ייתכן שהלוחמות הסקיתיות שימשו השראה לסיפורי האמזונות במיתולוגיה היוונית. הסקיתים, שהיו עם הודו-אירופי, היו בין ראשוני עמי אירופה שהשתמשו במריחואנה לצורכי פנאי, וכמו כן היו ידועים בשימושם הנרחב בכתובות קעקע.[3] כמו כן, הסקיתים, בדומה לעמי הערבה האירו-אסיאתית (Eurasian Steppe) האחרים, היו ידועים באכילת בשר סוס (כמו ההונים, ההונגרים והמונגולים) ובשתיית משקה אלכוהולי העשוי מחלב סוסה (קומיס).[4]

היסטוריה

אין עדויות חד משמעיות למקורם של הסקיתים, אך רוב החוקרים סבורים שהם היגרו לאזור מחייתם מאסיה המרכזית בין 800 ל־600 לפנה"ס. לפי הרודוטוס, אכלסו הקימרים את חבל הארץ שהפך עם הזמן לסקיתיה, והפלישה הסקיתית דחפה את הקימרים החוצה. הקימרים אחראיים לפשיטות שעשו שמות בפריגיה, באסיה הקטנה ובמקומות אחרים. הסקיתים הגיעו עד לנהר הדנובה ואף מעבר לו, והשפיעו על תראקיה ודאקיה.

הסקיתים מוזכרים בשירתו של הומרוס בתור "חולבי הסוסות", בשל המשקה שלהם הידוע בשם "קומיס" שעדיין נמצא כיום בשימוש נפוץ באזור זה. הרודוטוס תיאר אותם בפירוט רב יותר - לדבריו הם לבשו מכנסי עור מרופדים וטוניקות פתוחות.

בתחילה, היו היחסים בין הסקיתים לאשורים מתוחים ומעשי האיבה לא אחרו לבוא. המלך אסרחדון הצליח לקנות בכסף יחסי שלום עם הסקיתים ואף הסכים לנישואי בתו עם המלך הסקיתי פרטאטואה. היחסים נותרו מתוחים, ובמהלך המאה ה־7 לפנה"ס, לבקשתו של אשורבניפל מלך אשור, התערבו הסקיתים בפוליטיקה במסופוטמיה, ופלשו למדי במחצית אותה מאה. הפלישה הסקיתית הייתה מוצלחת עד כדי כך שהם הצליחו לשלוט במדי במשך כמעט 30 שנה. כשהמזל החל להאיר פנים למדיים, שינו הסקיתים את נאמנותם וחברו למדי ולבבל במלחמתם נגד האשורים. הסקיתים השתתפו בביזת בירתם נינווה בשנת 612 לפנה"ס ובפשיטות לתוך אסיה, אך אחרי התנקשות בצמרת הסקיתית, חזר צבא הנוודים לערבות המוצא שלהם בסוף המאה השביעית.

על פי הרודוטוס, לאחר ביזת נינווה פלשו הסקיתים לסוריה וארץ ישראל והגיעו עד מצרים. אין למסורת זו אישור ממקורות מהתקופה ולא בטוח שאכן קיים קשר ישיר בין שמה היווני של בית-שאן, סקיתופוליס, לבין הסקיתים. (ראה הערה בהמשך על שמוש הביזנטים בכינוי "סקיתים").

בפלישה למסופוטמיה התוודעו הסקיתים לשריון הגוף ופיתחו מערכת מיגון מורכבת, אשר נועדה לגונן על הפרש מבלי לפגוע ביכולתו ההתקפית או שליטתו בסוס. משימה זאת הייתה קשה לביצוע בימים שבהם עדיין לא הומצאו האוכף והארכופים.

הסקיתים שגשגו בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. כשהרודוטוס כתב את ספרו "היסטוריה" במהלך המאה ה־5 לפנה"ס, הבחינו היוונים בין "סקיתיה הגדולה" אשר השתרעה בין הדון והדנייפר ל"סקיתיה הקטנה" ששכנה דרומית לאגן נהר הדון. באותה תקופה הדון היה עורק תחבורה ומסחר חשוב וככל הנראה הסקיתים השיגו את עושרם מסחר והובלה בנהר, במיוחד מסחר העבדים עם היוונים.

אף על פי שהסקיתים נעלמו במאה הראשונה לפנה"ס, המשיכו הביזנטים להשתמש בשם זה לתיאור שבטי הברברים הנודדים.

הצבא הסקיתי

בתחילת דרכו, היה הצבא הסקיתי מורכב בעיקר מפרשים, עם דגש על הקשתים הרכובים, אך בהמשך, על פי דיודורוס, פרסו הסקיתים גם מספר ניכר של חיילי רגלים. הדבר איננו מפתיע משום שהחברה הסקיתית החלה לעבור שינויים מחברת נוודים לחברת יושבי קבע עם צבירת ההון מהמסחר ומהפשיטות הרבות. רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים קלים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים בעזרת הפרשים הרכובים והתשתו. כשהתערערו שורותיו, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה לעשות שמות במערכו של האויב. אחרי שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. החברה הסקיתית הייתה מיליטריסטית מאוד. כמעט כל הגברים וחלק ניכר מהנשים השתתפו בפשיטות ובקרבות. קשה להעריך את כוחו של הצבא הסקיתי, אך משערים שהוא עמד על כמה עשרות אלפי חיילים.

כלי נשק

שריון

אחרי הפלישה למסופוטמיה, העתיקו הסקיתים את שריון הקשקשים שהיה בשימוש האשורים. שריון הקשקשים הסקיתי התאפיין בכיסוי כל חלקי גופו של הלוחם, כולל הקסדה, בלוחיות מתכת קטנות, בשונה מהשריון האשורי שכלל רק מעיל המכסה את גוף הלוחם. הקשקשים נתפרו כך שכל קשקש כיסה בדרך כלל שליש או חצי מהקשקש הסמוך, וכן כיסה את זה שמתחתיו, כך שחץ היה צריך לעבור 3 או אף 4 קשקשים על מנת לפגוע בלוחם. במאה ה-6 לפנה"ס החלו מגני רגליים העשויים מיציקה שלמה של ארד להחליף את המכנסיים המרופדים בקשקשי מתכת.

בעוד שהחיילים הפשוטים השתמשו במגן עץ פשוט, השתמשה האצולה בדרך כלל במגן מסיבי המכוסה בברזל. המגן הורכב בצורה דומה לשריון הגוף עם קשקשי מתכת המכסים את הדופן החיצונית, אם כי נמצאו כמה מגנים שכוסו בלוח ברזל יחיד, והם נועדו ככל הנראה לשרת את האריסטוקרטים הבכירים. פריט חשוב נוסף היה חגורה רחבה, גם היא מכוסה בקשקשי מתכת, שנועדה להגן על הבטן. עם הזמן הלכה החגורה והצטמקה, עד שלבסוף נעלמה לחלוטין והבטן מוגנה בעזרת המעיל.

גם הסוסים הסקיתים היו מוגנים בשריון, שהיה בדרך כלל אריג בד עבה עם חתיכות מתכת המורכבות עליו, אם כי בצפיפות קטנה בהרבה מהשריון שלבש החייל.

Warrior of Scithians
ציור מודרני של פרש סקיתי המוגן בשריון קשקשים וחמוש בגרזן, חרב וקשת.

כלי נשק התקפיים

נשקם העיקרי של הסקיתים הייתה הקשת. הייתה זאת קשת מורכבת הדומה בצורתה לאות סיגמה גדולה. הקשת הייתה בעלת משמעות כמעט מיתית לסקיתים ולוחמים רבים נקברו יחד עם קשתותיהם. הקשת הסקיתית הייתה מדויקת יחסית לשאר קשתות התקופה, ובשל גודלה הקטן התאימה מאוד לקשתים רכובים. למרות גודלה הקטן, היה כוח החדירה שלה גדול, ובקברים נמצאו שלדים עם ראשי חצים התקועים בעומק העצמות. גם בציורים עתיקים אפשר לראות לוחמים פצועים שחצי הסקיתים הצליחו לחדור דרך שריונם. מקורות עתיקים רבים מציינים שהחצים הסקיתים היו מורעלים. אשפת החצים הסקיתית הייתה גדולה למדי ואורכה היה בערך כשני שלישים מאורך הקשת. באשפה, פרט לקשת, היה מקום לכ-70-75 חצים.

גם לחרבות ולפגיונות (אקינקס) היו תפקידים חשובים בתרבות הסקיתית. מקורה של החרב הסקיתית היא ככל הנראה בחרב הקימרית. אורכה היה 60-70 ס"מ, והיא הייתה ישרה ומושחזת משני צידיה. הפגיונות היו בעלי צורה דומה, ואורכם נע בין 30 ל-40 ס"מ. עם הזמן חלו שינויים בעיצוב החרבות הסקיתיות. במאה החמישית אפשר למצוא חרב הדומה למשולש מוארך, וכמאה שנה לאחר מכן הופיעו חרבות המושחזות רק מצד אחד. הסקיתים גם השתמשו בחרבות קצרות בעלות עיקול קל, שמאז נודעו כ-"סכין סקיתי" או "סקית" (Schyte).

חניתות וכידונים היו גם כן בשימוש נרחב וכל לוחם צויד בדרך כלל בשניים ואף שלושה כידונים. הסקיתים השתמשו בדרך כלל בחניתות קצרות באורך של 1.7 - 1.8 מטר, אם כי נמצאו גם כמה רמחים ארוכים שהיו בשימוש הפרשים הכבדים. החנית הייתה קטלנית בטווח של עד 30 מטרים, אם כי השתמשו בהן גם בקרבות פנים מול פנים. הכידונים נועדו להטלה בלבד וחודיהם היו בעלי קצוות משוננים על מנת להקשות את הוצאתם מהפצע.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, ע' סקיתים, חיים תדמור
  2. ^ , תרגום 'קדמוניות היהודים' לאנגלית[1]
  3. ^ קעקועים ומריאואנה
  4. ^ 'קומיס' ובשר סוס
אוחטירקה

אוחטירקה (באוקראינית: Охтирка) היא עיר במחוז סומי שבאוקראינה.

אוקראינה

אוּקְרָאִינָה (באוקראינית: Україна) היא מדינה במזרח אירופה. היא גובלת בים השחור בדרום, ברוסיה במזרח ובצפון-מזרח, בבלארוס בצפון, בפולין בצפון-מערב, בסלובקיה ובהונגריה במערב וברומניה ובמולדובה בדרום-מערב.

למרות שאוקראינה אינה חלק מרוסיה, הן המנטליות והן השפה בה נחשבות כדומות לשכנתה הרוסית, אך היחסים המדיניים בין המדינות נמצאים בשפל שיא, בעיקר לאור משבר אוקראינה והמעורבות הרוסית במלחמת האזרחים באוקראינה.

אוקראינה שוכנת על שטחים שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, לאימפריה הרוסית ולברית המועצות. הישויות המדיניות הראשונות באזור היו רוס של קייב, נסיכות גאליץ'-וולין והאוטונומיה הקוזאקית. אוקראינה הפכה עצמאית בשנת 1917 בעקבות מהפכת פברואר ומלחמת העולם הראשונה, אך תוך שנתיים הצטרפה כאחת הרפובליקות לברית המועצות. אוקראינה קיבלה את עצמאותה המדינית המלאה לאחר התפרקות ברית המועצות, בשנת 1991.

אלטאי (רפובליקה)

רפובליקת אלטאי (רוסית: Республика Алтай, אלטאית: Алтай Республика) היא רפובליקה בפדרציה הרוסית. נמצא בדרום סיביר בגבול עם סין, מונגוליה וקזחסטן.

הרפובליקה הוקמה ב-1 ביוני 1922 כחלק של מחוז אלטאי. בהמשך, לאחר מספר שינויים, ב-12 בדצמבר 1993 הוקמה רפובליקה כחלק של הפדרציה הרוסית.

מבחינה אדמיניסטרטיבית הרפובליקה מחולקת ל-11 אזורים.

אלכסנדר בלוק

אלכסנדר אלכסנדרוביץ' בְּלוֹק (ברוסית: Александр Александрович Блок;‏ 28 בנובמבר 1880 - 7 באוגוסט 1921) היה משורר רוסי.

אסרחדון

אֵסַרְחַדּוֹן (אֵסַר-חַדֹּן; באשורית: אַשּׁוּר-אַחֶה-אִידִינָּה, Aššur-aḫe-iddina; ביוונית עתיקה: Ασαραδδων; בלטינית: Asor Haddan; פירוש השם: "אשור נתן לי אח") היה מלך אשור בשנים 681–669 לפנה"ס.

ארס

ארס הוא תמיסה ביולוגית המופרשת על ידי בעל חיים ומורכבת מרעלנים העשויים מריכוז גבוה של חלבונים פפטידיים, מולקולות קטנות, מלחים ואנזימים, הפועלים לשיבוש תפקודן הנורמלי של מערכות שונות בגוף. הארס מיוצר בגופם של חלק מבעלי החיים למטרות התגוננות, תחרות, הכנעת הטרף והאצת תהליך עיכולו. אצל טפילים משמש הארס לעיתים כחומר משתק. מינים מסוימים מנצלים את הארס למטרות משניות ובצורות ייחודיות. בעל חיים ארסי מחדיר את ארסו באמצעות פציעת גוף המותקף על ידי: הכשה, עקיצה וכן הלאה. אמצעים אלה מבדילים אותו מבעל חיים רעיל אשר רעלו חודר לגוף באמצעות בליעתו, ספיגתו דרך העור או דרך הריריות, או באמצעות שאיפתו.הארס התפתח במרוצת האבולוציה בקרב בעלי חיים שונים, ויש גיוון רב באופני העברתו מן התוקף לקורבן. הוא בנוי מאבני-היסוד הזעירות והחיוניות ביותר לתפקוד מערכות הגוף, אשר עברו מוטציה, ותפקידן התהפך לרוב על מנת לשבש את פעילות המערכות האלה. התפתחות הארס במגוון גדול מאוד של מיני בעלי חיים היא דוגמה לאבולוציה מתכנסת ובעלת מאפיינים הומופלסיים – כלומר ללא נוכחות אב קדמון משותף.

משפחות בעלי החיים הנושאות ארס הן מגוונות ביותר ובעלות מאגר גנטי עצום הנמצא בלמעלה מ-100,000 מינים ארסיים. הקידודים הגנטיים של רעלני הארס השונים נבחרו באופן אקטיבי במרוצת האבולוציה, כשלכל אחד מהם יש ייעוד ומטרה מוגדרת, כך שהארס ועוצמתו יותאמו באפקטיביות טובה לסוגי הטרף של הטורף.עוצמת הארס נבחנת במדד שנקרא LD50. עם זאת, בעלי החיים הארסיים הגורמים לעשרות אלפי מקרי מוות בקרב בני אדם מדי שנה הם אלה הנפוצים בסביבתו הקרובה של האדם, ולאו דווקא הארסיים ביותר. בעת העתיקה עשו בני האדם שימוש בארס בתור כלי נשק ולצורכי רפואה. בימינו ישנן תרופות רבות שנרקחות מארס. תעשיית הפרמקולוגיה מגלה עניין רב בתחום זה, ומתנהלים מחקרים רבים לצורך ייצור תרופות חדשות ממרכיבי הארס.

אשכנז (דמות מקראית)

אַשְׁכְּנַז, דמות מקראית, היה בנו הראשון של גומר בן יפת ונינו של נֹחַ (בראשית י' 2–3).

לפי מסורות קדומות, העיר רג'ו די קלבריה בדרום איטליה נוסדה על ידי אַשְׁכְּנַז. על הגעתם של יהודים לעיר כתבו יוסף בן מתתיהו והירונימוס.

בספר ירמיהו נזכרת ממלכה בשם אשכנז כעם הקרוב למני ואררט, אבל אין לדעת מי הוא "עם אשכנז" ובאיזה אזור ישב:

בתעודות האשוריות מימי אסרחדון (אשר מלך בין השנים 681 ו-668 לפנה"ס) נזכר השם אשכנז אבל לא נאמר שם היכן היה מיקומו. יש סברה שמדובר בסקיתים אשר נקראו באשורית אישגוזה.

בית שאן

בֵּית שְׁאָן היא עיר במחוז הצפון בישראל, בבקעת בית שאן, ממזרח לעמק יזרעאל, ממוקמת על כביש 90 כ-25 קילומטר מדרום לים כנרת.

בית שאן מיושבת ברציפות מראשית התקופה הכלקוליתית (כ-4000 לפנה"ס) ועד ימינו (סך הכול כ-6,000 שנה).

המועצה המקומית החדשה נוסדה בחודש יוני 1949 ונקראה בית שאן. רוב האוכלוסייה הערבית עזבה קודם לקרבות מלחמת העצמאות ובמהלכם ומיעוטה פונה לאחריהם, בעיקר לנצרת. שטח השיפוט שלה הוא 7.1 קמ"ר, הוכרזה כעיר בשנת 1999.

בית שאן נודעה בימי הביניים כמקום עם קרקע דשנה ופוריה, שבה שדות אורז וקני סוכר, מטעי תמרים, כרמי זית וכרמי גפן. בתלמוד הבבלי אמר עליה ריש לקיש: "גן עדן... אם בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו", והסביר רש"י: "שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל".

בני ישראל הבריטים

בני ישראל הבריטים (British Israelites) הם בני כת המשויכת לנצרות המאמינה בכך שהשבטים הבריטים הקדמונים, קבוצות אתניות אירופיות קדומות אחרות, ובתי מלוכה אירופים, היו צאצאים ישירים של עשרת השבטים האבודים ובמקרים מסוימים של שבט יהודה. רוב המאמינים בעקרונות אלו מבססים את אמונתם על פירוש הניתן לפסוקי התנ"ך המתייחסים ליהודה ולישראל, ולגלות השבטים. התאוריה הורחבה מאוד ונעשה בה שימוש על מנת להצדיק את התנתקות הכנסייה האנגליקנית מן הותיקן בימי המלך הנרי השמיני בטענה שהבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים.

התנועה מעולם לא נשמעה למנהיג אחד, ולרוב לא היה בה מבנה הירארכי. הדבר הוביל למגוון של אמונות ומנהגים המתייחסים לרעיונות הגנאלוגיים בשמם פועלת התנועה. רעיונות אלו הם שונים, ולעיתים סותרים. בדומה לאמונות ביהדות ובאסלאם הרעיון המרכזי של הדת הוא כי המאמינים בה הם צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב. רוב המאמינים בעקרונות התנועה מסכימים כי רבים מבני עשרת השבטים האבודים הוגלו בידי סרגון השני מלך אשור, עם נפילת שומרון בשנת 721 לפנה"ס, ובסופו של דבר מצאו עצמם בצפון אירופה ובבריטניה ועם תהליך הקולוניזציה האירופי הגיעו לבסוף לאמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה וכיום מפוזרים ברחבי העולם.

העת העתיקה

העת העתיקה היא תקופה בהיסטוריה, אשר ראשיתה בעת הופעת כתב היתדות כששת אלפים שנה לפני זמננו במסופוטמיה וסיומה מצוין על פי מרבית האסכולות בנפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה (בשנת 476). העת העתיקה התאפיינה בבידוד התרבויות לפי אזורי מחיה. כך התרבויות של אמריקה היו מנותקות מאירואסיה ולא היו קשרים כלשהם ביניהם. גם בתוך אירואסיה, שהיא יבשת אחת, היה ניתוק רב בין התרבויות השונות בגלל אמצעי התחבורה הדלים של התקופה שלא אפשרו ניידות גבוהה. כך נוצרו מרכזי תרבות מבודדים יחסית עם אזורי השפעה מקומיים. למרות זאת, היו גלי הגירה גדולים שגרמו לאובדן תרבויות שלמות בכיבוש והרס מוחלט. גלי הגירה אלה נוצרו על רקע משברים כלכליים ופוליטיים בארצות המוצא של המהגרים.

טוכארית

טוכארית היא שפה הודו-אירופית שנכחדה. עדויות לשימוש בשפה התגלו בנווי המדבר באגן טארים, בשינג'יאנג שבצפון מערב סין, לפיכך היה זה הסעיף המזרחי ביותר אליו התפשטו שפות הודו-אירופאיות. דוברי הטוכארית מכונים טוכארים.

זוהו שתי שפות טוכאריות: טוכארית א' או טוכארית מזרחית, שכתביה התגלו בסביבות טורפאן וטוכארית ב' או טוכארית מערבית, שכתביה התגלו בסביבות קוצ'ה.

לשפה חשיבות רבה לשם שיחזור השפה הפרוטו-הודו-אירופית.

כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה

פלישתו של אלכסנדר הגדול לאסיה התיכונה החלה מיד לאחר סיום כיבוש מרכזי השלטון של האימפריה הפרסית על ידי צבאו בקיץ שנת 330 לפנה"ס, והסתיימה בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 327 לפנה"ס. במהלך המערכה באסיה התיכונה ניסה אלכסנדר להשיג מספר מטרות: המטרה הראשונית הייתה תפיסת הסטראפ של באקטריה, בסוס, שהכריז על עצמו כשליט האימפריה הפרסית (לאחר רצח דריווש השלישי) ונטל לעצמו את השם המלכותי ארתחששתא החמישי. מטרות נוספות היו השאיפה לזכות בתהילה אישית ולהנציח את שמו באמצעות כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לאימפריה שלו, וכן הרצון להשלים את כיבוש השטחים שהשתייכו לאימפריה הפרסית.

במהלך המערכה הצבאית הממושכת נתקל אלכסנדר הגדול באתגר גדול, שעמד גם בפני כובשים זרים אחרים של האזור, שבאו בעקבותיו: התנגדות עיקשת לכיבוש מצד האוכלוסייה המקומית שוחרת העצמאות. בנוסף לכך, הצבא היווני-מוקדוני התקשה להתמודד נגד טקטיקות הלוחמה שבהן השתמשו העמים והשבטים המקומיים, שהיו זרות לו, וכללו שימוש בטקטיקות גרילה (התקפות פגע וברח קטלניות והטמנת מארבים) על ידי כוחות פרשים (בעיקר קשתים רכובים) שנהנו מיתרון הניידות. כדי להתמודד עם האתגר נאלץ אלכסנדר לבצע שינויים משמעותיים בהרכב צבאו, ולגייס פרסים ובני שבטים מקומיים, כדי לחזק את האלמנטים הניידים בצבאו.

הצלחת המערכה של אלכסנדר באסיה התיכונה נבעה גם מיכולתו לגייס את תמיכתם של חלק מהשבטים המקומיים, בין השאר באמצעות קשרי נישואין. במסגרת זו התחתן גם אלכסנדר עצמו עם בתו של אחד מראשי השבטים המקומיים. על אף שהצליח להכניע את ההתנגדות לשלטונו, כיבוש המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרסית על ידי צבאו לא היה שלם, ולכן נאלץ אלכסנדר להשאיר שם חיל מצב גדול, שכלל 13,500 חיילים – הכוח הגדול ביותר שהוא השאיר באזור כלשהו – כדי להבטיח את המשך שליטתו לאחר עזיבת כוחו העיקרי.

סטראבון

סְטְרָאבּוֹן (ביוונית: Στράβων, ידוע יותר בשמו הלטיני סְטְרָאבּוֹ (Strabo); סביבות 64 לפנה"ס - אחרי 21 לספירה), היה מלומד יווני יליד פונטוס, שכתב היסטוריה וגאוגרפיה. החיבור הגאוגרפי שלו שׂרד עד ימינו, והוא אחת מהיצירות הגאוגרפיות הגדולות והחשובות של העת העתיקה בכלל.

ספיטמנס

ספיטמנס היה אציל סוגדי שפעל במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. הוביל את המרד באלכסנדר מוקדון, בעת כיבושיו באסיה התיכונה. נחשב לגיבור לאומי בטג'יקיסטן.

ספריית אשורבניפל

הספרייה המלכותית של אשורבניפל, הקרויה על שם אשורבניפל, מלכהּ האחרון של האימפריה הנאו-אשורית, היא אוסף של אלפי לוחות ושברי חרס המכילים טקסטים מגוונים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס. בעקבות הטיפול הרשלני בחומר המקורי חל ערבוב בין הכתבים, כך שרבים מהטקסטים המקוריים לא ניתנים לשיחזור או אף לסיווג, ורק מעטים שרדו בשלמותם.

מסורות ארמניות ופרסיות מציינות שספריית אלכסנדריה שנוסדה בידי תלמי יורשו של אלכסנדר הגדול, הייתה פרי יוזמתו של אלכסנדר, לאחר שביקר בנינווה וראה את חורבות ספריית אשורבניפל.הכתבים נמצאו בחפירות נינוה בירת אשור (כיום תל קויונגיק) בצפון מסופוטמיה, באזור הנמצא כיום בשטח עיראק. גילוי הספרייה נזקף לזכותו של הנוסע, הארכאולוג ואיש האשכולות הבריטי אוסטן הנרי לייארד וצוותו. רוב הלוחות נלקחו לאנגליה ושוכנו במוזיאון הבריטי בלונדון. הכתבים הראשונים נתגלו ב-1849 בארמון סנחריב מלך אשור, ארמון המכונה "הארמון הדרום-מערבי". שלוש שנים מאוחר יותר גילה עוזרו של לייארד, האשורולוג האשורי הורמוזד רסאם, ספרייה דומה בארמון המלך אשורבניפל, בצידו הנגדי של התל, אולם הממצאים הללו לא תועדו, ועם הגעתם לאירופה התערבבו הלוחות זה בזה ובלוחות ממקורות אחרים, ואבדה האפשרות לדעת מי גילה כל לוח ואיזה מהלוחות שייך לאיזה אתר. כתוצאה מכך כיום לא ניתן לשחזר את התוכן המקורי של כל אחת משתי הספריות החשובות הללו.

אשורבניפל היה יודע קרוא וכתוב, והחזיק ברשותו אוסף גדול של כתבים ולוחות. הוא שלח סופרים לכל אזור של הממלכה הנאו-אשורית על מנת לאסוף כתבים עתיקים, ושכר סופרים משכילים על מנת להעתיק טקסטים שהיו בעיקר ממקורות בבליים. הוא נודע כמלך מלומד אך התפרסם גם באכזריותו כלפי אויביו, ולפיכך יכול היה לאיים באלימות על מנת להשיג כתבים מבבל וסביבתה.השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, כתבים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים ממלכתיים, ומגוון מסמכים מנהליים. חלק מהטקסטים כוללים נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים הקשורים לרפואה, לאסטרונומיה ולספרות. כתבים נוספים שנמצאו בספרייה הם האפוס השומרי עלילות גילגמש, סיפור בריאת העולם - "אנומה אליש", אגדת האדם הראשון - "אדאפה", וסיפורים כגון האדם האומלל מניפור. כתבים אלו נכתבו בשפה האכדית, בכתב יתדות, על גבי לוחות טין בלתי אפויים.

נינוה נחרבה בשנת 614 לפנה"ס על ידי בעלי ברית בבלים, סקיתים ומדיים. במהלך שריפת הארמון נפגעה גם הספרייה, וחלק מהלוחות, הכתובים כתב יתדות על גבי טין, נאפו חלקית, מה שגרם דווקא לשימורם לאורך שנים. מצד שני, משערים שחלק מהכתבים היו על לוחות שעווה, יריעות עור, ואולי גם פפירוס, ומשערים שבשריפה זו כתבים אלו אבדו.

מאגר המידע של אוספי המוזיאון הבריטי מונה 30,943 "לוחות חרס" מאוסף ספריית נינוה, ונאמני המוזיאון יחד עם אוניברסיטת מוסול בעיראק הוציאו לאור בשנת 2002 אתר מקוון ובו צילומי הלוחות ואפשרות חיפוש בתמלול הכתבים. מכיוון שחלק מהלוחות שייכים זה לזה כהמשך למסמך אחד, מעריכים שמדובר למעשה רק ב-10,000 כתבים שונים בשתי הספריות. להערכת החוקרים, מסמכי הספרייה המקוריים, שכללו יריעות עור, לוחות שעווה וככל הנראה גם פפירוס, הכילו מגוון ידע רחב בהרבה, אך זה, כאמור, אבד.

סרמטים

הסרמטים היו עם נוודי מקורב לסקיתים שמוצאו ככל הנראה במרכז אסיה. בין המאות ה-5 לפנה"ס ועד המאה ה-4 לספירה התקיים העם באזורי הערבה הנרחבים צפונית לים הכספי ולים השחור (דרום רוסיה האירופית ואוקראינה של היום) ועד לבלקנים המזרחיים. הסרמטים דיברו סקיתית - שפה הודו-אירופאית ממשפחת השפות המזרח איראניות.

במאה ה-6 לפנה"ס החלו את הגירתם מערבה ועד למאה ה-2 לפנה"ס השתלטו על שטחי הסקיתים והכפיפו אותם למרותם. הסרמטים סגדו לאל השמש לו נהגו להקריב את סוסיהם ונודעו גם בקיומן של נשים לוחמות בצבאם, נשים שככל הנראה שימשו השראה לאגדת האמזונות. ממצא זה מתבסס על קברי נשים חמושות שנמצאו בדרום אוקראינה וברוסיה. לפי הארכאולוג דייוויד אנתוני כ-20% מקברי הלוחמים הסקיתיים-סרמטיים שנמצאו באזור הדון והוולגה התחתית הכילו נשים לבושות בבגדי קרב זהים לאלו שלבשו הלוחמים.

סביב המאה ה-1 לספירה החלו הסרמטים בפשיטות על האימפריה הרומית כשהם משתפים פעולה עם שבטים גרמאנים. במאה ה-3 החלה להיחלש אחיזתם בשטחי הערבה בשל מאבק עם שבטים גותים. בעקבות הפלישה ההונית מהמזרח במאה ה-4 לספירה נדחקו הסרמטים כמו הגרמאנים מערבה, כשהם מתיישבים בשטחי האימפריה הרומית המערבית הנחלשת ונטמעים תוך זמן קצר באוכלוסייה המקומית.

עם מקורב לסרמטים, האלאנים, שרד באזור מבודד בצפון קווקז, קבוצה אתנית זו קיימת היום באותו אזור ומתקראת בשם "אוסטים". הסרמטים נטמעו בסופו של דבר באוכלוסייה הפרוטו-סלבית של מזרח אירופה והפסיקו להתקיים כקבוצה אתנית מופרדת.

מרבית המידע על הסרמטים מגיע ממקורות יוניים ורומיים. במקורות אלה מתוארים הסרמטים כבעלי מראה נורדי, שיער ארוך, בלונדיני או אדמוני והם בעלי זקנים. לפי טקיטוס הסרמטים נהגו ללבוש גלימות ארוכות משתפלות בסגנון פרסי.

במאה ה-4, בעקבות ניצחונם של הרומאים על השבטים הגותיים שהתמרדו כנגד הסרמטים, גייס קונסטנטינוס רבים מהם לצבאו. ההונים שפלשו במאות ה-4 וה-5 לספירה השתלטו בהדרגה על שטחיהם של הסרמטים שנדחקו מערבה ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במאה ה-6 לספירה כבר לא מוזכרים הסרמטים בתיעוד ההיסטורי.

לפי אגדה סרמטית מסוימת הגיבור מלך בשם בטראדז מצווה על אציליו להשליך את חרבו הקסומה לתוך האגם. סיפור זהה לסיפורו הידוע של המלך ארתור המצווה על סר בדיבר להשליך את החרב הקסומה אקסקליבר לתוך האגם. החוקרים סקוט ליטלטון ואן תומאס מביאים ראיות היסטוריות לקיומה של מושבה סרמטית מהמאה ה-2 לפנה"ס בברמטנקאום שבאנגליה (באזור לנקשייר) דבר המצביע על קשר אפשרי בין שני הסיפורים.

פצ'נגים

פּצ'נגים (ׁביוונית = פּאצינאקי πατσινáκοι, או פּצנגי Πετσενέγκοι, בהונגרית besenyõk, בלטינית pacinacae, ברומנית pecenegi, ברוסית, בולגרית печенеги, בטורקית beçenekler ,peçenekler ,pacanak) הם איחוד שבטים חצי-נודדים דוברי לשון ממשפחת השפות הטורקיות, שמקורה בערבות מרכז אסיה, ושהשתלט במאה ה-9 על אזור מצפון לים השחור ושעבר במאות 11–12 לחבל הבלקן.

בהיותם שכנים של רוס של קייב, הונגריה, רומניה, האימפריה הבולגרית הראשונה והאימפריה הביזנטית, השפיעו הפצ'נגים רבות על תולדות העמים והארצות הללו. לחץ הפצ'נגים השפיע על כיוון התקדמותם של ההונגרים מזרחה. כשהגיעו לצפון שטחי בולגריה נתקלו בביזנטים אשר, בברית עם הקומנים, חיסלו את כוחם בקרב על גבעת לבוניון ב-1091. בהמשך נותרו כמה ריכוזים פצ'נגים באזורים מסוימים בבלקנים, בין השאר באזור סופיה ומוגלניה שבו השפיעו על כמה תכונות של התרבות וההרכב האתני המקומי. הפצ'נגים כקומנים היו בלונדינים ובעלי עיניים כחולות או ירוקות למרות שפתם, דבר המעיד על מוצא הודו-אירופי.

קרב יאקסארטס

קרב יאקסארטס היה קרב שהתרחש בשנת 329 לפנה"ס, במסגרת כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה. במסגרת קרב זה, התנגש כוח מוקדוני בכוח סקיתי באזור הנהר יאקסארטס, ולמרות נחיתותם המספרית זכו המוקדונים בניצחון גדול.

קרץ'

קֶרץ' (באוקראינית: Керч, ברוסית: Керчь, בטטרית של קרים: Keriç, ביוונית עתיקה: פנטיקפיאום (Παντικάπαιον), בטורקית: Kerç) היא עיר במזרח חצי האי קרץ' שבמזרח חצי האי קרים.

העיר נוסדה כשש מאות שנים לפני הספירה כמושבה יוונית, ונחשבת לאחת הערים העתיקות באוקראינה. משנות ה-20 של המאה ה-20 חוותה העיר צמיחה מהירה. במלחמת העולם השנייה נערך בסביבות העיר קרב קרץ'.

נכון לשנת 2014 קרץ' היא אחת הערים הגדולות בחצי האי קרים. ומהווה מרכז תעשייתי, תחבורתי, ותיירותי חשוב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.