ספר תורה

ספר תורה הוא מגילת קלף שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות[1], ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

Beth Yaacov Torah
ספר תורה הפתוח בפרשת פינחס. היד מצביעה על פסוקי חג הסוכות.

כתיבת ספר תורה

PikiWiki Israel 4464 Religion in Israel
כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.

הקלף

את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני[2]. גם בקבוצת העורות, מותרים לעשיית הקלף רק עורות מבעלי חיים טהורים, אפילו אם הם אסורים לאכילה מסיבות שונות כנבלה או טרפה. על עור של דגים אסור לכתוב ספר תורה, מפני שיש בהם זוהמא[3].

כדי להכין את עור הבהמה לכתיבה, יש לעבדו. העיבוד נעשה על ידי נתינת העור בסיד שבכך העור יכול להתקיים שנים רבות ולא להירקב. המנהג הקדום היה לעבד את הקלף בעפצים על גוויל, ומתקופת הגאונים הונהג ברוב הקהילות לכתוב ספר תורה על קלף ולעבדו בסיד. עיבוד בעפצים נהוג עד היום בקרב יהדות תימן.

השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד סיד, הקלף העובר עיבוד זה הוא לבן וקשה, והאותיות שנכתבות עליו ניזוקות במגע עם מים. בעיבוד עפצים הקלף מקבל גוון חום ומרקמו יותר רך, והאותיות הנכתבות עליו ניזוקות פחות במגע עם מים.

תנאי מחייב נוסף הוא כוונת המעבד שהקלף יהיה לשם מצוות ספר תורה (עיבוד 'לשמה'), עור שעובד ללא כוונה זו פסול.

שרטוט

מרצע
מרצע. ברקע יריעה של ספר תורה ששורטטה על ידי מרצע

הקלף צריך להיות משורטט לפני הכתיבה, ואם נכתב ללא שרטוט פסול. את השרטוט עושים בעזרת מרצע, ומצווה מן המובחר לשרטט ביד ימין. מעיקר ההלכה השרטוט לא צריך להיות לשמה. מנין השורות לא משנה מבחינה הלכתית, אך כיום לפי רוב המנהגים נהוג לכתוב 42 שורות, ולפי מנהג תימן נהוג לכתוב 51 שורות. נהוג להוסיף שרטוט נוסף מתחת לשורה האחרונה ומן הצדדים.

הכתיבה נעשית כך שגגי האותיות נוגעות בשרטוט, ואילו תחתית רגלי האותיות מגיעה בערך לחצי השורה. לכתחילה אין לכתוב מחוץ לשרטוט התוחם את הצדדים, שלוש אותיות. בדיעבד אפילו אם כתב מילה מחוץ לשרטוט כשרה. לעומת זאת יש להקפיד בשמות הקודש שלא לכתוב יותר משתי אותיות מחוץ לשרטוט, דבר הפוסל את ספר התורה. אם כתב אות אחת, או את כל שמות הקודש בשלמותם מחוץ לשיטה – כשר.

תפירה

בסיום כתיבת האותיות על גבי הקלף, תופרים את היריעות זו לזו עם גיד. התפירה צריכה להעשות לשמה. את היריעה הראשונה והאחרונה תופרים לעץ החיים.

קלף משוח

בדורות האחרונים נתעוררה השאלה האם מותר למשוח את הקלף בשכבת ציפוי המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. על ידי משיחה זו מתייפה הקלף, והכתיבה עליו קלה ומהירה יותר, אולם נחלקו האחרונים האם יש במשיחה זו חציצה בין הדיו לקלף. שו"ת פנים מאירות פסק שמצווה והידור לכתוב על קלף משוח, שכל הבא לייפות את הכתב אינו חוצץ. אמנם גם לשיטה זו יש להיזהר לא למשוח משיחה עבה מדי, העלולה ברבות בימים להתפורר ולבקע את האותיות שעל גבה. לעומתו פסק בספר "בני-יונה" שהמשיחה מהווה חציצה בין הדיו לקלף, ועל כן אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול – הספר פסול, אך אם הדיו עובר דרך המשיחה ונספג בקלף – הספר כשר.

למעשה, לכתחילה יש להחמיר ולא למשוח את הקלף[4], אמנם במקום שיש ספר משוח, מותר לקרוא בו ולברך עליו[5].

כתב סת"ם

Stam
צורת אותיות כתב הסת"ם, לפי שיטת הבית יוסף

כתב סת"ם הוא כתב שבו משתמשים לכתיבת ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין. כתב זה משמש את סופרי הסת"ם ונכתב באמצעות קנה או נוצה בדיו-סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל אותיות מסוימות. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי וכתב ספרדי.

הלכה למשה מסיני היא שיש לכתוב את הסת"ם בדיו. דיני דיו הסת"ם מרובים הם, אך שתי הדרישות העיקריות לדיו הסת"ם הן שחרוּת וקיום לאורך זמן. הדיו עשוי מפיח להבת נר, שרף אילן, מי עפצים, גומא וממרכיבים נוספים.

בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי להפוך ספר תורה כשר לספר תורה פסול, עקב דהיית אותיות או מילים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה כזה דינו גניזה.

דיני הכתיבה

דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. כתיבת ספר התורה נעשית בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב "כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים"[6].

אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט חמש עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו, שהם:

  • "בראשית ברא" - עמוד א'.
  • "יהודה אתה יודוך אחיך" - עמוד נ"ט.
  • "הבאים אחריהם ביום" - עמוד ע"ח.
  • "שמר לך את" - עמוד ק"ב.
  • "מה טבו אהליך יעקב" - עמ' קפ"ד.
  • ו - יתר העמודים.

תיוג

ספר תורה
ספר תורה כתב ספרדי מתויג

צריך לתייג את האותיות "שעטנז גץ" שלשה תגים מעל כל אות (ראו תמונה) ולפי הקבלה צריך לתייג גם את האותיות "בדק חיה" תג אחד מעל כל אות. ואותיות "מלאכת סופר" אין לתייג.

צורת התג המקובלת היא קו שעולה מגג האות, ובראשה עיגול, ואם עשה את התגים ללא ראש, כשרים.

בתגים אין את הפסול "חק תוכות", ולכן אם נדבקו התגים מותר להפרידן.

טוב לומר לפני התיוג: "אני מתייג לשם קדושת ספר תורה", ולפני תיוג שם השם: "לשם קדושת ה'", אך אם לא אמר כשר ואינו מעכב.

מיקום שלושת התגים: באותיות: ג' ז' נ' (ון') – מעל גג האות, ובאותיות ט' ע' צ' (ו'ץ') וש' – מעל הראש השמאלי. מיקום התג היחיד: בשמאל גג האות (בשלישו השמאלי).

מצווה מן המובחר לתייג עם דיו של ס"ת, אך אם תייג בעט רפידוגרף גם כשר, אף על פי שהתיוג יוצא דהוי מעט. ישנם עטים כשרים[7], וישנם לא כשרים.

אם חסרים תגים וגילו את הדבר באמצע קריאת התורה, אין להוציא ספר תורה אחר, ויש לתקנו לאחר מכן. ואם אין תגים כלל, ואין ספר תורה אחר, הספר תורה כשר בדיעבד ומותר לקרוא בו וגם לברך עליו.

תיקונים בספר תורה

אם נמצא פסול בספר תורה, כגון שחסרה אות או יתירה אות, או שהאות לא כתובה כהלכתה מותר לתקן, כי בספר תורה לא צריך שהכתיבה תהיה כסדרה כתפילין ומזוזות. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת התורה מוציאין ספר תורה אחר.

אם נמצא פיסוק בין האותיות, אם השתנה צורתה ונראית כשתי אותיות כגון: מ' שנפסקה באמצע ונראית כמו אותיות כו, מוציאין ספר תורה אחר, ואם לא השתנתה צורתה אין להוריד את הספר תורה, ויתקנו אחרי הקריאה.

חק תוכות

אם האות נוצרת על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, הרי זה "חק תוכות" והאות פסולה, כגון שנכתב ו' במקום י' אסור לגרד את חלקו התחתון של הו' כדי שיהיה י', משום שהי' נוצרה על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה. דבר זה נלמד מהפסוק "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת"[8] ודרשו חז"ל[9]: "וכתב ולא חקק". וכמו שכך ההלכה בגיטין, הוא הדין גם לספר תורה.

הפסול "חק תוכות" חל בין אם מתחילתה האות לא נכתבה כראוי, בין שאות אחת נדבקה לחברתה ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טיפת דיו על האות וקילקלה את צורתה, ובין אם נכנסה אות אחת לתוך חברתה ואיבדה צורתה (כגון אות ל' שנכנסה לתוך הך' שמעליה והך' נראית כאות ה').

נדבקה אות לחברתה באופן שלא השתנתה צורת האות, מותר להפריד ביניהם ואין בזה "חק תוכות".

אופן תיקון האותיות

מגרדים את האות רק לאחר שהתייבשה, בעזרת סכין גילוח, או בעזרת מחק חשמלי.

אם איבר מהאות נדבק בגוף האות כגון שנדבק חלקו הימני של הא' בגוף הא', על הסופר לבטל את צורת הא' ורק לאחר מכן לגרד. ואם זה קרה לו תוך כדי כתיבה לא ימשיך לכתוב את הי' השמאלית של הא', כי כל מה שנכתב לאחר הדיבוק צריך לגרד.

אות שנכתבת בפעם אחת כגון ו' אם נפסלה לא מספיק לבטל את צורתה ולתקן, אלא צריך למחוק את האות ולתקן.

אות שנכתבת בשתי פעמים כגון מ', וכתב את החלק הראשון (הכ') בכשרות, ואת החלק השני (הו') בפיסול, כגון שחלקה השני של האות נדבקה לחלקה הראשון ונפסלה, משאיר את מה שכתב בכשרות (הכ'), ומוחק את הו' השמאלית שנכתבה בפיסול, ומתקן.

נפלה טיפת דיו על האות, לדעת הב"ח וקסת הסופר צריך למחוק את כל האות ואחר כך לתקן, ולדעת השו"ע והמשנה ברורה מספיק לבטל את האות מצורת ולתקנה.

אם נדבקו שתי אותיות, כגון שהאות הראשונה נכתבה בכשרות והאות השנייה נדבקה לראשונה ואיבדו צורתן ונראות כאות אחרת כגון נ ו שנדבקו בחלקן התחתון ונראות כט', מוחק את האות השמאלית, ומבטל את צורתה של האות הראשונה ומתקן.

מסורת ספר התורה

בנוסח ספר התורה, במילים ובאותיות, ישנה מסורת מדויקת, העוברת מדור לדור בעם ישראל. בתקופת הגאונים נהגו שני מסורות בנוסח התורה, המסורת הבבלית והמסורת הטבריינית, למעשה המסורת הבבלית נדחתה מפני המסורת הטברנית. וכן כותב הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פרק ח, הלכה ד'):

"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".

נוסח ספרי התורה בקהילות היהודיות כקהילות אשכנז, ארצות האסלאם ותימן כולם על פי המסורת הטברנית, וכולם אחידים בנוסח רוב ספר התורה, למעט שינויים בודדים שנפלו בין הספרים, כדלקמן. זאת בגלל ההעתקות רבות במשך מאות שנים ספר מספר, ולא היה כתר ארם צובה לעיני הסופרים. אף במסורת הטעמים והנקודות כמעט ולא נפלו שינויים. לשימור זה תרמה רבות ההלכה המייחסת חשיבות עצומה לדיוק נוסח ספר התורה, הקובעת כי ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת, או נוספה בו אות אחת, ואפילו אות זו אינה משנה את משמעות המילה – ספר התורה פסול. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר תורה עם טעות יותר משלושים יום, אלא יתוקן או יגנז.

בימינו נתגלו כמה מכתבי יד המקוריים של המקרא של חכמי טבריה, דוגמת כתר ארם צובה, כתב יד לנינגרד, וכתב יד קהיר לנביאים. בלנינגרד יש עוד כתב יד טברייני, שיש טוענים שהוא מהדורה קמא של אהרן בן אשר[10].

שינויים במסורות

כאמור, למרות הדיוק הכמעט מוחלט בכתיבת ספרי התורה של הקהילות השונות, בעקבות ריבוי ההעתקות ספר מספר, והעובדה שכתבי היד המקוריים של חכמי טבריה לא היו לעיני הסופרים בארצות השונות, נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות בנוסח התורה. נוסח התימנים זהה לכתבי היד שנמצאו מספרי חכמי טבריה, ככל הנראה זה בהשפעת הרמב"ם שראה את הכתר והגיה ספר התורה על פיו.

לוח השינויים במסורות הספר תורה
מקור נוסח האשכנזים ועדות המזרח מסורת בן אשר ונוסח תימן
בראשית, ד', י"ג גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא
בראשית ז', י"א נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה
בראשית ט', כ"ט וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ
בראשית מ"א, מ"ה וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע
בראשית מ"ו, כ' אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע
שמות, כ"ה, ל"א מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה[11] מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה
שמות כ"ח, כ"ו אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹד אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד
ויקרא, ו', ב' הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
ויקרא ז', כ"א-כ"ב < אין הבדל פרשה בין הפסוקים > < יש פרשה פתוחה בין הפסוקים >
ויקרא ז', כ"ז-כ"ח < יש פרשה פתוחה בין הפסוקים > < אין הבדל פרשה בין הפסוקים >
במדבר, א', י"ז אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת
במדבר י', י' וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם
במדבר כ"ב, ה' בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר
דברים, כ"ג, ב' פְצוּעַ דַּכָּה פְצוּעַ דַּכָּא

צורת ספר התורה

Torah scrolls in Chesed-El Synagogue, Singapore - 20100815-03
ספר תורה כמנהג הספרדים, בתוך תיק מהודר
Köln-Tora-und-Innenansicht-Synagoge-Glockengasse-040
ספר תורה כמנהג האשכנזים, גלול על עצי חיים, מבית הכנסת גלוקנגאסה בקלן.

לגבי צורתם ומראיהם של ספרי התורה ישנם שני סגנונות עיקריים:

את ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) נהוג לכנות "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים העטופים ב'מעיל' (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, שכן גם בעוד אצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים.

עיטור ספרי התורה

לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" המורה לקריאה בתורה. את תיקי הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטרו במטפחות מבד משובח.

כתר תורה

כתר תורה

רימון לספר תורה

רימון לספר תורה

Torah shield1788

מגן לספר תורה משנת 1788, עשוי כסף

ZAKA Torah Rescue New Orleans
חילוץ ספרי תורה שהתבלו במי השיטפונות של סופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס, לואיזיאנה, באוגוסט 2005. ספרי התורה הובלו לקבורה זמנית ונקברו מחדש בניו אורלינס במרץ 2006.

קדושת ספר התורה

בספר תורה כשר יש לנהוג בקדושה יתירה וכבוד גדול משאר תשמישי הקדושה, לדוגמה: כל הרואה ספר תורה בשעה שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד הספר[12]. מנהג נפוץ הוא בעת הולכת ספר תורה ממקום למקום, שמספר אנשים מלווים את הספר בהליכתו.

ספר תורה שנפל

המשנה במסכת אבות כותבת: "רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות"[13]. מכאן עולה שהציבור חייב בכבודו של ספר תורה, וספר תורה שנפל מעיד על חיסרון בבני המקום, ומחייב תענית, מתן צדקה, והגברת לימוד תורה.

על האדם המפיל את ספר התורה לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל על ידו. דין זה אינו מופיע בתלמוד או בראשונים, אך כך נהגו בכל ישראל, וכך פסקו האחרונים[14].
אף הקהל שהיה נוכח בעת נפילת הספר נוהג לערוך סדר תשובה, משום שלכל אחד מהמשתתפים הייתה איזו שהיא אחריות לכבוד הספר, וייתכן שאם היה שם לב יותר למתרחש, היה יכול מנוע את הנפילה[15]. בדין זה ישנם מנהגים שונים: יש שחייבו את כל הקהל בצום[15], ויש שחייבו בצום אף את חברי בית הכנסת שלא היו נוכחים בעת הנפילה, שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל, שלא שומר מספיק על ספר התורה[16].

קריאה בספר התורה

ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה בזמן התפילות. בקריאת התורה בציבור בעל קורא קורא את הפרשה בקול רם ובטעמים, ומספר אנשים (המשתנה בין ימי הקריאה השונים) מהציבור "עולים לתורה" בזה אחר זה. העולה ניגש אל ספר התורה, מכריז: 'ברכו את ה' המבורך', מברך את ברכות התורה, וקורא בלחש מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה, ומברך אחריה. מעיקר הדין העולים לתורה הם גם קוראים בתורה, וכך נוהגים עד היום יהודי תימן, מאוחר יותר בגלל חוסר בקיאותם של רוב המתפללים, השתרש המנהג שה"בעל קורא" קורא בקול והעולה קורא עמו בלחש.

מקור דין הקריאה בתורה בציבור הוא תקנת חז"ל קדומה, המיוחסת עד ימי משה רבנו. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית בשני וחמישי, בשבת, בראשי חודש וימים טובים, בחנוכה ופורים, וכן במנחה של שבת. לאחר הקריאה בתורה (או לפניה, בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן התורה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המשתנה בין עדות וקהילות ישראל, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה. מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.

בכל שבת לאחר תפילת שחרית של שבת קוראים בציבור את פרשת השבוע. בקריאה זו שבעה אנשים עולים לתורה. קריאת הפרשיות מסודרת כך שבשנה שלמה תיקרֵא כל התורה בציבור. קריאת הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נעשית ביום שמחת תורה, בו שמחים וחוגגים את סיומה של קריאת התורה, ועוד באותו היום מתחילים לקרוא את התורה מחדש, בפרשת בראשית, להתחלת סבב קריאות חדש. בראשי חודש ובימים טובים קוראים בתורה מעניינו של היום.

בשבתות ובימים טובים לאחר קריאת התורה מפטירין בנביא.

מצוות כתיבת ספר תורה

ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"[17], ואפילו הורישו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב בעצמו ספר אחר. זאת בניגוד לכתיבת תפילין שהיא הכשר מצווה בלבד. מי שאינו יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים את המצווה בשכירת סופר, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה.

מצוות כתיבת ספר תורה למלך

ישנה מצווה מיוחדת על מלך ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה, מלבד החיוב שמוטל על כל אחד מישראל. נמצא שלכל מלך היו שני ספרי תורה, האחד היה מניח על לבו על מנת לקרוא בו, והשני היה מונח בבית גנזיו, בזמן 'הַקְהֵל' היה המלך קורא בבית המקדש בספר תורה שלו לפני כל ישראל אנשים נשים וטף אשר מצווים היו לשמוע את הקריאה מפיו.

הכנסת ספר תורה

הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, וברוב המקומות נהגו גם לשתף את הציבור בתפירת עץ החיים ליריעה האחרונה, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת. את ספר התורה החדש מעטרים בעיטורים, ובהולכתו לבית הכנסת פורשים מעליו חופה. האירוע מלווה בשירים וריקודים רבים. בתום התהלוכה, ובהתקרב ספרי התורה לבית הכנסת, יוצאים מספר חוגגים מבית הכנסת ורוקדים עם ספרי תורה הישנים שבבית הכנסת מול הספר תורה החדש המוכנס לבית הכנסת, בשירת הפסוק מתהלים (פרק כ"ד, פסוק ז') "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". בהיכנס ספר התורה לבית הכנסת, רוקדים עמו עוד שעה ארוכה בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן מכניסים אותו לארון הקודש.

לאחר הכנסת הספר לארון הקודש, נהוג להוציאו תוך אמירת פסוקי "אתה הראית לדעת" (כמו בשמחת תורה) ולקרוא בו בלא ברכה בפרשת וזאת הברכה מ"מעונה אלקי קדם" עד סוף הפרשה. לאחר מכן מכניסים אותו חזרה לארון הקודש. תורם ספר התורה מברך ברכת שהחיינו בפעם הראשונה שהוא קורא בו.

לאחר גמר הכנסת ספר התורה, נערכת סעודת מצווה לרגל הכנסת ספר התורה להיכל.

ספר התורה העתיק ביותר

ספר התורה השלם העתיק ביותר נמצא בספריית אוניברסיטת בולוניה, והוא כבן 850 שנה. בעקבות טעות בקטלוג תוארך הספר למאה ה-17, ורק בשנת 2013 נתגלה כי הוא עתיק בהרבה וכי הוא נכתב במאה ה-12[18]. קטעים עתיקים יותר מספרי תורה קיימים כבר בין מגילות מדבר יהודה וכן קיימים כתבי יד עתיקים יותר של התורה בצורת מצחף (קודקס), שאינם ספר תורה. כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד. עתיק ממנו כתב היד המכונה כתר ארם צובא, אך מן התורה לא נשתמרו בו אלא פרקים בודדים בסוף ספר דברים.

Moshe Haim Luzzato's Torah Book Ramhal

ספר התורה שכתב הרמח"ל באמצע המאה הי"ח, בעזרת דיו מקליפות רימונים על עור צבאים. מילים ומשפטים שלמים הפכו בלתי קריאים בספר ולכן הוא פסול, אך בשל ערכו ההיסטורי הוחלט לא לגונזו אלא להשאירו בבית כנסת הרמח"ל בעכו.

Sefertorah

ספר תורה מוורשה שהיה בקבר דוד המלך בהר ציון עד שנגנב ונעלם

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"ע, סעיף א'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט, עמוד ב'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ח, עמוד א'
  4. ^ הרב שלמה גאנצפריד, קסת הסופר, ב, יב
  5. ^ יחווה דעת, ח"ו נה
  6. ^ רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י א
  7. ^ הרב שלמה מועלם, יריעות שלמה, הוצאת יד רפאל, תשס"ה, ח"ב עמ' שכח. מונה את היצרנים דלהלן: רוטרינג , פיילוט, שטדלר ופבר קסטל.
  8. ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ', עמוד א'
  10. ^ ראו: יצחק ווגנר, קובץ תורני חצי גבורים, ניסן תשע"ו, ע' תרמ"א.
  11. ^ ראו באבן עזרא שם: "ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמישה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר והנה כתוב יו"ד במלת תיעשה. ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים".
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ג, עמוד ב'
  13. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה ה'
  14. ^ מגן אברהם אורח חיים, סימן מ"ד, ה'
  15. ^ 15.0 15.1 אמרי אש, או"ח ו
  16. ^ דברי חיים, ח"א יו"ד נט
  17. ^ ספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ט
  18. ^ הארץחוקרים באיטליה: מצאנו את מגילת התורה העתיקה בעולם, באתר הארץ, 29 במאי 2013

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אילן רמון

אילן רמון (20 ביוני 1954, י"ט בסיוון ה'תשי"ד – 1 בפברואר 2003, כ"ט בשבט ה'תשס"ג) היה טייס החלל הישראלי היחיד. שימש מומחה מטען בצוות מעבורת החלל קולומביה במסגרת משימה STS-107. ב־1 בפברואר 2003 נספה יחד עם צוות המעבורת, שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה של כדור הארץ. קודם לכן שירת כטייס בחיל האוויר הישראלי והגיע לדרגת אלוף-משנה.

בורסה (עיר)

בורסה (בטורקית: Bursa), עיר בצפון-מערב טורקיה ובירת נפת בורסה. לעיר מעמד של עיר מטרופוליטנית (Büyükşehir - "עיר גדולה") ובשנת 2007 נאמדה אוכלוסייתה ב-1,504,817 תושבים.

השם בורסה מקורו בשם היווני פרוסה Προύσσα, ששובש ל"ברוסה" ושובש שוב ל"בורסה". העיר נוסדה במאה השנייה לפנה"ס. לאחר כיבושה בידי העות'מאנים בשנת 1326 שימשה כבירתם במהלך המאה ה-14.

בורסה שוכנת לרגלי ההר אולו דג (2,493 מטר) שבו נמצא אתר הסקי הגדול במדינה. האזור משופע במעיינות חמים ההופכים את המקום למרכז תיירות חורף. העיר מהווה מרכז לתעשיית המשי הטורקית.

הכנסת ספר תורה

הכנסת ספר תורה הוא טקס בו מכניסים לבית כנסת ספר תורה חדש שהסתיימה כתיבתו או ספר שהגיע מבית כנסת אחר. טקס ההכנסה חגיגי, ובמקרה של ספר חדש תחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת.

בכתיבת האותיות האחרונות מתכבדים חשובי הקהל ונכבדיו, כל אחד מהם כותב אות אחת. בקהילות מסוימות מקפידים על טהרה מיוחדת הנדרשת לכותבי האותיות, והכתיבה מותרת רק למי שטבל במקווה טהרה באותו יום.

חופה

חופה, במובנה המודרני, היא יריעה פרוסה על גבי ארבעה עמודים שתחתיה מקיימים את טקס חופה וקידושין. החופה משמשת לעיתים גם לתהלוכות של הכנסת ספר תורה.

לפיד

לַפִּיד (או משואה) הוא אמצעי תאורה קדום מוארך שראשו בוער. ניתן לנושאו ביד או לקבעו לקיר בהתקנים ייעודיים.

ניתן להכין לפיד שראשו עצמו בוער, למשל מסיקוס אורן, או לפיד רב פעמי, שבראשו מקום לחומרי בעירה.

לפידים משמשים כיום בעיקר בטקסי אש (בתנועות נוער ובצבא), בתהלוכות "הכנסת ספר תורה", בטקסי זיכרון, ובפתיחת האולימפיאדה, בה נישא הלפיד האולימפי לאורך מרחק רב. לפידים משמשים גם ללהטוטנות עם אש.

הביטוי העברת הלפיד קרוב לביטוי "שימור הגחלת", ומשמעותו העברת אחריות או מסורת, שימור תרבות מסוימת.

מסורה

המָסוֹרָה היא רשימת הערות על נוסח המקרא, שמטרתה הייתה ליצור נוסח אחיד בכל קהילות ישראל ולהאחיד את הנוסח שנפלו בו מחלוקות בין כתבי יד שונים, ושמה לעצמה מטרה לקבוע את נוסחו הסופי ולמנוע שינויים או טעויות בעתיד, שאם לא אזי כל עמלם יהיה לשווא. ובכך להמשיך את מסירת התנ"ך והעברתה מדור לדור. בתקופה שבה הפצת הכתובים הייתה רק על ידי העתקת כתבי יד בידי "סופרים" היה חשש גדול לטעויות אנוש. בעלי המסורה התגברו על תופעה זו באמצעות ספירת מילים, צירופי מילים ותופעות שונות, שעברו במשך מאות שנות פעילותה.

מסכת מנחות

מסכת מנחות היא המסכת השנייה בסדר קדשים, הסדר החמישי במשנה. מלבד המשנה והתוספתא, יש על המסכת תלמוד בבלי, ואין עליה תלמוד ירושלמי. בתלמוד הבבלי על מסכת זו יש 109 דפים.

במשנה יש במסכת שלושה עשר פרקים אשר עוסקים בעיקר בדיני הקורבנות הבאים מהצומח וקרויים מנחות, וזאת בניגוד למסכת זבחים העוסקת בקורבנות הבאים מן החי. פרק רביעי במסכת זו עוסק בדרך אגב בציצית, תפילין, והלכות ספר תורה ומזוזה.

מסכת סופרים

מסכת סופרים היא אחת מהמסכתות הקטנות - קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימי העוסק בדיני כתיבת ספר תורה, מנהגי תפילה ודינים אחרים. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים במאה השמינית, ויש בה מנהגים והלכות שונים שאינם מוזכרים בתלמוד הבבלי.

המסכת נודעה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וחכמי ספרד לא הכירו אותה, עד לתקופת הרמב"ן שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז. חלק מהראשונים והאחרונים שהכירו אותה ראו בה מקור מחייב, ואחרים לא סברו כך, כנראה על שום איחורה ביחס לתלמוד הבבלי, שנחשב ל"סוף הוראה".

בדורות האחרונים התגלה כתב יד שבו נוסח שונה של מסכת סופרים, והיו שכינו אותו "מסכת ספר תורה".

סופר סת"ם

סופר סת"ם הוא אדם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות (בראשי תיבות: סת"ם). כמו כן, ישנם סופרים הכותבים גם ספרי נביאים וכתובים וכן את פרשת "פיטום הקטורת". סופר סת"ם כותב על קלף בכתב סת"ם, ומשתמש בקולמוס העשוי קנה או נוצה, ובדיו סת"ם.

פרשה

פרשה הוא מונח המשמש כינוי לקטעים קצרים אשר מכונים פרשה פתוחה או פרשה סתומה בהתאם לצורת העימוד בתחילת הפרשה.

אמנם כיום משמש שם זה בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשיות השבוע.

פרשת השבוע

פרשת השבוע היא אחת מתוך 54 "פרשות" אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה מדי שנה בדיוק.

נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת.

פרשת וילך

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"א, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'. פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע, ויש בה שלושים פסוקים בלבד.

בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, קוראים את פרשת וילך ביחד עם פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה. בשאר השנים קוראים אותה בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היא שבת שובה.

קודש וחול ביהדות

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

קלף (יהדות)

קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סת"ם - ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה מעובד בעפצים.

על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי קלפים לכך, "גוויל" הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב רק ספרי תורה, בנוסף ניתן להפריד מהגוויל שתי שכבות, השכבה הדקה קלף המשמש לכתיבת תפילין, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות. בסביבה יבשה מתאימה (או בתיק) עשויים כתבים על גוויל, קלף או דוכסוסטוס להישמר אלפי שנים.

כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד בסיד ומלח בלבד, ואז שוייף מצידו הפנימי, כך שנותר רק קלף.

קריאת התורה

קריאת התורה היא הקראה של פרשה מתוך ספר תורה, לפני ציבור - לפחות מניין. קריאת התורה היא אחת התקנות העתיקות ביותר ביהדות. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים (קריאה של פרשה ארוכה), וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית (קריאה קצרה). בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים, כגון בשחרית של ראש חודש, חנוכה ופורים, ובתעניות (בשחרית ובמנחה, קצרות).

קריאת התורה נעשית מתוך ספר תורה בו כתובים הפסוקים ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. הקורא בתורה מכונה "בעל קורא" ותפקידו לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה.

קריאה בתורה ועלייה לתורה מהוות מרכיב מרכזי בטקסי בר מצווה כיום.

ר"ן

רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי (הר"ן או הרנב"ר) (ה'ע"ה, 1315 בערך - ט' בשבט ה'קל"ו, 1 בינואר 1376), מן הראשונים. המקובל מבין פרשני הרי"ף ומגדולי פרשני התלמוד.

הר"ן היה בעל השכלה מדעית, פילוסופית ורפואית. כמו כן התמחה בכתיבת סת"ם, ואף כתב לעצמו ספר תורה, ששרד, וכיום ומוחזק בספרייה הלאומית בירושלים. היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו על פי הקדמתו לספרו "בית יוסף".

שבעה עשר בתמוז

י"ז בתמוז (שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז) הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים, כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא והתלמוד הבבלי, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז אלא שבצל המצב הקשה טעו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים, הנמשכים עד תשעה באב. בימים אלו נוהגים מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

שרף

שרף הוא חומר נוזלי היוצא מן העץ, הנוצר מהטרפן המחומצן של השמנים הנדיפים בצמחים. השרף אינו מסיס במים אך מסיס בכוהל ואתר.

ישנם שני סוגים של שרף - שרף טבעי ושרף שאינו טבעי, שהכנתו נעשית על ידי פרקולציה עם אלכוהול, ריכוז הפרקולנט והשקעת השרף עם מים בעודף.

שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן הקרויה ענבר.

התועלת המדויקת לייצור השרף על ידי העץ אינה ידועה אך הוצעו כמה סיבות אפשריות כגון סתימת חורים (הגלדה של פצעים), הגנה בפני חרקים שרוצים לחדור לעץ, ומניעת גדילה של פטריות טפילות.

לשרף שימושים שונים לאדם:

גומי (וממנו מסטיק) מופק משרף של מיני עצים טרופיים.

השרף עוזר להפיק צליל יותר חזק מן הקשת של כלי המיתר. הנגנים מורחים את השרף על הקשת כדי להגביר את החיכוך בין המיתר לקשת. כתוצאה מהחיכוך הצליל המופק מתגבר.

השרף משמש גם בתור סם מרפא לריפוי של מחלות שונות, הצטננות, ושיכוך כאבים לנשים הרות (אופיום).

ניתן להכין מתוך השרף חומר מסמיך המשמש בהכנת קינוחים, ממתקים, וריבה ובתור מייצב וחומר קשירה לעוגה, וגלידה.

השרף שימש בימי קדם גם לעשיית קטורת לבשמים, ומשמש עד היום לטקסים דתיים.

השרף מהווה חלק ממרכיבי הדיו לכתיבת ספר תורה.

רקדניות בלט משתמשות בשרף למניעת החלקת הנעל והחלקה על הבמה.

תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, כולל כל אביזריו. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים. בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.