ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

ספר שופטים
Samson als Löwenbezwinger
שמשון משסע את האריה, תחריט גרמני, 1467
מספר פרקים 21
מספר פסוקים 618
סדרת ספרים נביאים
הספר הקודם ספר יהושע
הספר הבא ספר שמואל
דמויות מרכזיות אהוד בן גרא, דבורה הנביאה, ברק בן אבינעם, יעל אשת חבר הקיני, סיסרא, גדעון,יפתח הגלעדי, בת יפתח, שמשון

שם הספר

שם הספר, שופטים, עתיק, ונמצא כבר בברייתא במסכת בבא בתרא, בה מנויים ומסודרים ספרי התנ"ך. השם נובע מהשופטים - מנהיגי העם בעת ההיא, עליהם נסב חלקו העיקרי של ספר שופטים. בשם זה נקרא הספר גם בתרגום השבעים ובשאר תרגומי המקרא.

השם שופט, במובנו הרחב, מבטא לא רק את הדנים בין אנשים בעסקי ממונות, אלא גם מושלים ומצביאים, ההולכים בראש צבא עמם כדי להושיעו ולשפוט בינו לבין אויבו. שימוש כזה נמצא במספר מקומות במקרא, למשל בספר שופטים ג': "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ. וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה."[1]. גם תרגום יונתן מתרגם את המילה "שופטים" כ"נגידין" - כלומר מנהיגים. הפשיטתא מתרגם את שם הספר כ"ספר פרוקי" - ספר מושיעים. שימוש דומה בביטוי "שופט", אפשר לראות גם בפונית המכנה את המושלים בקרתגו וצפון אפריקה כ-Suffet או Suffete[2].

תוכן הספר

את ספר שופטים ניתן לחלק על פי תוכנו לשלושה חלקים עיקריים.

חלק ראשון, המסתיים בפרק ב' פסוק ה', עוסק בנושא התנחלות בני ישראל בארץ, כהמשך למסופר בספר יהושע. הכתוב מתאר את כיבוש נחלות יהודה ושמעון על ידי שני השבטים ואת חלוקת האדמות. בהנגדה לסיפור זה, מופיע פירוט של שבטים שלא סיימו ליישב את שטחי ארצם ולגרש מהם את השבטים הכנעניים, תושביה הקודמים של הארץ. בסופו של החלק, מופיע קטע תוכחה על ההזנחה של כיבוש הארץ, הנאמר על ידי מלאך ה', העולה אל העם מן הגלגל אל הבוכים.

בחלק השני, המסתיים בפרק ט"ז, מתוארת בצורה כרונולוגית ומסודרת תקופת השופטים. מובאים בה מעשיהם של השופטים - עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, יעל אשת חבר הקיני, גדעון, אבימלך, תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח הגלעדי, אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני ושמשון. בראש חלק זה מופיעה סקירה קצרה על הדפוס ההיסטורי המרכזי של התקופה: עם ישראל עובד עבודה זרה, זעם ה' על עמו ושעבודם בידי עמים זרים, שוב העם אל ה', שליחת שופט ביד ה' שמושיע את העם, וחוזר חלילה.

החלק השלישי, הכולל את הפרקים י"ז-כ"א, כולל שני סיפורים מתחילת תקופת השופטים המשקפים את מצבו הרוחני של העם בתקופה זו, שבה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הסיפור הראשון, סיפור פסל מיכה, הוא מעשה של גזל ועבודה זרה, השם ללעג את עובדי העבודה הזרה, ההופכים כסף גנוב לאל, תוך כדי הונאה נוספת, ולבסוף האל עצמו נגנב מהם בכוח הזרוע. הסיפור השני, מעשה פילגש בגבעה, הוא תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים, ובהיכחדו כמעט של שבט מישראל. שני סיפורים אלו, מצורפים לספר כנספח, בהקשר לתקופה ולנסיבות.

השופטים

שלושה עשר שופטים היו לישראל:

  1. עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז משבט יהודה[3]
  2. אֵהוּד בֶּן גֵּרָא משבט בנימין[4]
  3. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת כהן משבט לוי[5][6]
  4. דְּבוֹרָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת[7]
  5. גִּדְעוֹן (יְרֻבַּעַל) בֶּן יוֹאָשׁ משבט מנשה[8]
  6. אֲבִימֶלֶךְ בֶּן גִדְעוֹן (יְרֻבַּעַל) משבט מנשה[9]
  7. תּוֹלַע בֶּן פּוּאָה משבט יששכר[10]
  8. יָאִיר הַגִּלְעָדִי משבט מנשה[11]
  9. יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי משבט מנשה[12]
  10. אִבְצָן מִבֵּית לֶחֶם משבט יהודה[13]
  11. אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי[14]
  12. עִבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי משבט אפרים[15]
  13. שִׁמְשׁוֹן בן מנוח משבט דן[16]

ישנם הסוברים שבתקופת השופטים עמדו לישראל שופטים מכל אחד מהשבטים.

Barak
יעל מראה לברק את גופתו של סיסרא

"שופטים מושיעים" ו"שופטים קטנים"

חוקרי המקרא נוהגים לסווג בין השופטים לפי היקף סיפורם:

"השופטים הגדולים" הם המושיעים, אנשי החיל שהצילו את עמם מהאויבים: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה, גדעון, יפתח הגלעדי, שמשון, ועל פעולותיהם מסופר בהרחבה. תקופות השלום שבאו בעקבות מעשי ישועתם הן במספרים נוסחאיים של דור (40 שנה), חצי דור (20 שנה) או שני דורות (80 שנה).

"שופטים קטנים" (או שופטים רצופים). מכונים השופטים שיש לגביהם הערה ביוגרפית קצרה בלבד (משך כהונתם, משפחתם ומקום קבורתם), ללא סיפור מעשי הישועה שעשו: תולע בן פואה (שופטים י' 1–2), יאיר הגלעדי (י' 3–5), איבצן מבית לחם (י"ב 8–10), אילון הזבולוני (י"ב 11–12), עבדון בן הלל הפִּרְעתוני (י"ב 13–15).

לא ברור אם שמגר בן ענת, ברק בן אבינועם, ואבימלך בן גדעון נחשבו גם כן לשופטים.

רקע היסטורי

עם תחילת תקופת השופטים, מעט לאחר תום תקופת הכיבוש וההתנחלות, החלו תהליכים שונים שגרמו לשינויים אזוריים. שארית הכנעני יושב הארץ החלה מתחזקת בעמקים ודוחקת את בני ישראל לכיוון הר אפרים - אזור שלא נתיישב בתקופה הקודמת. אף־על־פי שהיישוב בהר אפרים ובהרי הצפון התחזק, נותרו שבטים רבים כשהם יושבים בעמקים, לעיתים כמעט מעורבים עם תושבי הארץ הכנענים. הקשיים אותם עבר כל שבט לבדו - בין אם בבעיות של הקמת יישובים חדשים או בבעיות ביטחון - גרמו להפחתת הקשר בין השבטים, דבר שמנע התארגנות לשליט מסודר ואף הפחית את הסולידריות בין השבטים, כפי שהתגלה למשל במלחמת סיסרא. באזורים מסוימים נוצרה מתיחות בין ישראל לכנעני, ואילו באזורים אחרים נוצרה התקרבות מסוימת שכללה דו קיום ולימוד מערכיהם ותרבותם של העמים השכנים. חולשה זו של עם ישראל ככלל, הביאה את העמים שממזרח לישראל כעמון, עמלק ומדין לבוא לארץ ישראל לשם ביזה ומלחמה.

בשלב מאוחר יותר, נכנסו לארץ הפלשתים - לוחמים מאומנים בעלי צבאות סדירים שבאו מכיוון הים, לחצו את שבטי ישראל והדפום הרחק משפלת יהודה אל ההר. לעומת הכנעני שהובס פעם אחת ולא חזר יותר, ולעומת עמי המזרח שהיו באים רק לעיתים, היוו הפלשתים איום קבוע על העם, והם הפכו לגורם הצבאי המשמעותי ביותר במאות השנים הבאות. למעשה, עד ימי דוד לא ירד עולם של הפלשתים מצוואר בני ישראל. כנראה, היה האיום הפלישתי אחד הגורמים העיקריים לבקשת העם למנות להם מלך - ובכך גם לבוא תקופת השופטים אל קיצה.

חיבורו של הספר

חיבורו של הספר לפי המסורת

בספר שופטים נמצאים כמה מוטיבים עתיקים בתולדות עם ישראל. השאלה אותה שואל העם הוא "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת" (פרק ו', פסוק י"ג), שייכת לתקופה בה עוד לא ידע העם סבל רב, והיא סמוכה ככל הנראה לתקופת ההתנחלות והניצחונות על עמי הארץ. גם השאלה המופיעה בספר מספר פעמים[17] האם זקוק העם למלך או שלטון קבוע אחר, עדיין לא באה על פתרונה כמו בתחילת ספר שמואל. עם זאת, מהפסוק החוזר על עצמו בחלקו השלישי של הספר "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"[18] נראה כי המחבר היה כבר בתקופה בה היה מלך, ככל הנראה בתקופתם של שאול, דוד או שלמה - מלכים שסביר שכותב הספר יהיה מרוצה משלטונם.

לפי חז"ל"...שמואל כתב ספרו ושופטים ורות..."[19], נכתב ספר שופטים על ידי שמואל הנביא, חותמה של תקופה זו. לדעתם של פרשנים חדשים, כוונת חז"ל בעניין זה כי הספר נכתב על ידי שמואל ותלמידיו, ולאו דווקא על ידי איש אחד.

חיבורו של הספר לפי המחקר

ספר שופטים נחקר רבות בביקורת המקרא, בין הבולטים בחוקרי הספר ניתן למנות את הפרופסור יחזקאל קויפמן בספרו "ספר שופטים".
רבים מהחוקרים ניסו להתחקות אחר מועד ונסיבות חיבורו של ספר שופטים כמקובל בענף של חקר המקרא המכונה הביקורת הגבוהה. בניגוד לספרים אחרים בתנ"ך, דווקא לגבי ספר שופטים קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים רבים[20] בדבר אופן חיבורו והתהוותו של ספר שופטים[21]. ניתן להצביע על שלש גישות עיקריות במחקר בדבר הנסיבות לחיבורו של הספר:

  1. בעלי הגישה המקדימה את מועד החיבור מצביעים על ראשית תקופת המלוכה בישראל כזמן חיבור הספר. לדידם, בעת ראשית המלוכה בישראל נוצר שבר כתוצאה מהתפרקות החברה השבטית, נוצר על כן צורך להגיב (להצדיק או לשלול) את כינונו של מוסד המלוכה, ולכן, חובר הסבר היסטורי בדמות תיאור התקופה שלפני המלוכה.
  2. הגישה המעט יותר מאחרת, מייחסת את הטריגר לחיבור הספר לחורבן שומרון. לשיטתם, חורבנה של הממלכה החזקה מבחינה צבאית גרר תדהמה בממלכת יהודה, ומשכיליה הגיבו לעניין בחיפוש אחר חטאים קדומים של תושבי ממלכת ישראל. כחלק מהפקת לקחים זו, בוצעה הרפורמה של חזקיהו מלך יהודה בפולחן.
  3. הגישה המאחרת ביותר, מייחסת את חיבור עיקר הספר לרפורמה הדיאטרונומיסטית של יאשיהו. הללו מצביעים על הדמיון בין ספר שופטים לספר דברים, בעיקר במונחי שכר ועונש. את מיעוט הספר הללו מייחסים לתקופה מאוחרת יותר.

כבשאר המקרים, ישנם גם חוקרים אחרים בעלי תפישות אחרות, אך יחסית מדובר בהסכמה מחקרית יוצאת דופן בענף זה.

פערי תפישה בתוך ספר שופטים בראי המחקר

  1. לדעת חלק מהחוקרים היחס למלוכה בספר הוא אמביוולנטי: מחד סירובו הנוקב של גדעון לשלטון בהורשה שושלתית וגינויו כחטא דתי ("לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם") ומאידך הכותרת המסבירה כי: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". בעיני המחקר ניכרות כאן שתי השקפות, נגד ובעד המלוכה, ולכן, גם שתי אסכולות שונות של מחברים.
  2. באופן דומה מנתח המחקר את היחס לשבט יהודה: מחד בפרקים הראשונים בני שבט יהודה הם החלוצים ההולכים לפני המחנה בכיבוש הארץ, מאידך במחזור סיפורי שמשון הם מהווים גורם שלילי המסגיר את שמשון לפלשתים ובשאר הספר אינם מופיעים כלל. גם כאן מסביר המחקר את נושא על ידי ייחוס קטעים שונים למחברים שונים.
  3. יחס שנוי זה מקבל גם שבט בנימין, בשירת דבורה מוצגים כראשוני המתנדבים למלחמה, ואילו בסיפור כיבוש ירושלים נכשלים בהורשתה. גם בסיפור פילגש בגבעה הם נתפשים כגורם שלילי, אם כי כלוחמים מעולים. המחקר מספק לכך הסבר בדמות מועדים שונים לחיבור הסיפורים ומציאות פוליטית שונה שהרתה אותם.
  4. ההסברים לאי הורשת כל העמים הזרים מהארץ מגוונים, בין כעונש לבני ישראל על חטאיהם, בין כמוקש לנסות בו את בני ישראל (האם ילכו אחרי אלוהי העמים או ישארו נאמנים לאמונה באלוהי אבותיהם?), ומסיבות פרקטיות כגון רכבי ברזל של העמים. ההסבר שמספק לכך המחקר דומה לאלו המפורטים מעלה.

כתובים בספר שופטים המעידים על איחור בראי המחקר

  • פרשת פסל מיכה מכילה את הסיומת:"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ". הכתוב נראה לחוקרים כמכיר את חורבן שומרון שמתוארך לשנת 722 לפני הספירה. יתרה מזו, השימוש בלשון עבר מראה כי לא מדובר על נבואה (אז סביר היה למצוא למשל את ו' ההיפוך בטקסט). הפרשנות המסורתית, לפיה ה"גלות" מתייחסת לנפילה בשבי של ארון הברית נראית לחוקרים כדחוקה.
  • הכותרת הן של סיפור פילגש בגבעה והן של סיפור פסל מיכה היא:"בַּיָּמִים הָהֵם" המעידה על רטרוספקטיבה. המשכה של הכותרת "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל" מעיד כי בזמן כתיבת הסיפורים כבר נוסדה המלוכה, וסופה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" מעיד כי מלכים באותה תקופה זוהו עם עשיית הישר בעיני אלוהים ולא בעיני עצמם.

עם זאת גם "איחורים" אלו אינם חורגים מימי הבית הראשון, ואינם מעידים על כתיבה בימי בית שני. יתרה מזה, הם חלים על חלק קטן יחסית של הספר, בעיקר הפרקים המצויים בסופו.

הכרונולוגיה של הספר

בספר שופטים מתוארים שופטי ישראל בסדר עוקב, כשמפורטות שנות שפיטתם ושנות השעבוד שביניהן. מחיבור זה, אפשר לקבוע את מספר השנים המדויק של התקופה. להלן יפורט החישוב:

שעבוד לכושן רשעתיים 8 שנים
שפיטת עתניאל בן קנז 40
שעבוד לעמון ועמלק (עגלון מלך מואב) 18
השקט שלאחר מעשה אהוד בן גרא 80
השופט שמגר בן ענת ?
שעבוד לכנענים (יבין מלך חצור) 20
דבורה הנביאה וברק בן אבינעם 40
שעבוד למדין 7
שפיטת גדעון 40
אבימלך 3
תולע בן פואה 23
יאיר הגלעדי 22
שעבוד לפלשתים ועמון 18
שפיטת יפתח 6
אבצן 7
אילון הזבולוני 10
עבדון בן הלל הפרעתוני 8
שעבוד לפלשתים ושפיטת שמשון 40

לפי חישוב זה, אורכה הכולל של תקופת השופטים הוא כ-390 שנה, בתוספת זמן לא ידוע של השופט שמגר בן ענת.

ישנם חוקרים המצביעים על המספרים העגולים 20, 40 ו-80 הנמצאים בשנותיהם של עתניאל, אהוד, דבורה גדעון ושמשון, וטוענים כי אלו מספרים טיפולוגיים. כנגד דעה זו, יש המזכירים כי הכתוב מציין גם מספרים לא עגולים, הנותנים רושם כי מדובר במספרים מדויקים.

בנאומו של יפתח למלך בני עמון, מציין יפתח כי ארץ בני עמון כבר אינה בידיהם שלש מאות שנה[22]. לפי החשבון לעיל, יוצא שמראשית תקופת השופטים עד לאותו מעמד עברו כ-319 שנה, ואם להוסיף זאת לכ-28 שנה של תקופת יהושע[23], עולה החשבון ל-347 שנה, ולא לשלוש מאות. לשאלה זו ניתנים מספר תירוצים. יש המסבירים זאת בכך שדברי יפתח משוערים בלבד ולא מדויקים - תירוץ שלא מספק את חובבי הדיוק במקרא. ספר סדר עולם וכן מספר חוקרי מקרא טוענים כי שנות השעבוד לארם נהריים, לעמון ולכנענים, מובלעות בתוך שנות השפיטה של השופטים הקודמים להן וכי תולע בן פואה ויאיר שפטו יחד רק 44 שנה, ושנותיהם - 22 ו-23 מעוגלות כלפי מעלה. הסבר אחר גורס כי הסיכום של שלוש מאות השנה, שנכתב בידי מחבר החלק המרכזי של הספר, לא לוקח בחשבון את שנות שפיטתם של חלק מהשופטים שנוספו בידי העורך השני. בטקס הקדשת בית המקדש הראשון נאמר כי עברו 480 שנה מיציאת מצרים ועד הקמת הבית (מלכים א ו, א). הנתון הזה כולל את תקופת הנדודים במדבר (40 שנה), תקופת השופטים, תקופה לא ידועה של שפיטת שמגר, חלק ממלכות שאול, מלכות דוד (40 שנה) ועוד 7 שנות מלכות שלמה (עד השלמת הבית).

צורתו הספרותית של הספר

רובו של ספר שופטים כתוב בצורת פרוזה, אך יש בו גם מעט קטעי שירה.

לדעתם של חוקרי סגנון המקרא סגנונה של הפרוזה בספר שופטים נאה מאד, והוא בולט בייחודו גם מבין ספרי המקרא האחרים. התיאור חי ומפורט, עשיר בפרטים ריאליסטיים וקריא ביותר. בין השיטין ניתן להבחין גם ברוח וברגש הקשורים למעמד - סגנון ציני ומבודח בתיאור מעשי שמשון[24] וסיפור מלכותו של אבימלך[25], וצער כבוש עם נפילתו של שמשון במות הגיבורים שלו[26] ובהקרבת בת יפתח לעולה על מזבח שגיונותיו של אביה[27]. לעיתים, באירועים דרמטיים, הופכת הפרוזה לפרוזה שקולה[28].

הנאומים בספר כתובים רובם בסגנון של תוכחה דתית, דומה לסגנון של ספר דברים. נאומו של יותם בן גדעון, ובו המשל המפורסם הלועג לאנשים הרודפים אחר השלטון בעוד הם ריקים מתוכן, חסרי יכולת להגן על עמם ואינם מסוגלים לשום מלאכה מועילה יותר הוא המפורסם שבהם.

בספר מספר פסוקי שירה קצרים כמו למשל חידת שמשון ופתרונה[29] ושיר ההלל הפלישתי: "...נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ. ...נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ" (פרק ט"ז, פסוק כ"ג). חשובה במיוחד השירה הגדולה - שירת דבורה[30]. רובה של השירה הוא הלל לה', ויש בו גם ביקורת על השבטים שלא סייעו בקרב, שבחים ליעל וברק, תיאור ציפייתה הנכזבת של אם סיסרא לשוב בנה מהקרב וסיומת של קללה לאויבי ה' וברכה לאוהביו.

מעגל ספר שופטים

מעגל ספר שופטים הוא סדר קבוע של חטא, עונש, זעקה וישועה. מעגל ספר שופטים מתרחש כך: ראשית, בני ישראל מבצעים חטא (בדרך כלל כאשר בני ישראל חטאו הם עבדו אלוהים אחרים). שנית, לאחר שבני ישראל ביצעו את החטא, אלוהים מענישם (כאשר בני ישראל חוטאים, העונש שלרב אלוהים נותן הוא "מכירת בני ישראל"). שלישית, זעקה: לאחר שבני ישראל נענשו הם זועקים (מבקשים עזרה) אל אלוהים ומבקשים ישועה (כלומר, אדם שיושיעם). לבסוף, לאחר שבני ישראל זועקים אל אלוהים, אלוהים שולח לבני ישראל ישועה, כלומר אדם שיושיעם.

מעגלים בולטים בספר שופטים

פרק ד'

חטא: "ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת". בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוהים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוהים אחרים.

עונש: "וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו - סיסרא והוא יושב בחרושת הגויים". אלוהים "מוכר" את בני ישראל לכנענים.

זעקה: "ויצעקו בני - ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה". בני ישראל זועקים ומבקשים עזרה מאלוהים.

ישועה: "ודברה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא". אלוהים שולח ישועה (במקרה זה מושיעה) לבני ישראל כדי שתושיעם.

פרק ו'

חטא + עונש: "ויעשו בני - ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד - מדין שבע שנים". בפסוק זה, ניתן לראות שבני ישראל מבצעים חטא ואלוהים מענישם. בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוהים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוהים אחרים. בשל המעשה הרע של בני ישראל אלוהים הענישם בכך ש"מכרם" למדין במשך שבע שנים.

זעקה: " וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני - ישראל אל - ה' ". בני ישראל מבקשים עזרה מאלוהים ושישלח להם ישועה.

ישועה: "וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלוהי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים". אלוהים משיב לישראל ואומר כי ישלח מושיע והוא יושיעם.

מגמות הספר

מגמותיו העיקריות של ספר שופטים, הנובעות מהמבט ההיסטוריוסופי שלו, ברורות מהכתוב עצמו. החלק הראשון מסתיים בפסוקי תוכחה על הזנחת כיבוש הארץ. פסוקים אלו מפרשים את עובדת הישארותם של שבטי כנען בארץ ישראל ואולי גם את היאחזותם של הפלשתים בארץ - עובדות שגרמו לחלק ניכר מהמלחמות בארץ בתקופת השופטים ובתקופות מאוחרות יותר - כעונש על זלזולם של בני ישראל בציווי ליישב את הארץ ולגרש את יושביה הקודמים. החלק השני פותח גם הוא בהסבר היסטוריוסופי, הרואה את חטאי העם, בעיקר עבודה זרה, כסיבה לשעבוד תחת עמים אחרים ואילו את חזרתם בתשובה כגורם שמביא לישועתם. בחלק השלישי, חוזר על עצמו הפסוק האומר כי ההפקרות והירידה המוסרית נבעו בעיקר מהעדרו של שלטון מסודר.

מחיבורו הכולל של ספר שופטים, נראה כי המחבר תולה את כל בעיות הדור המוסריות והדתיות בהשארת עמי הארץ ובהתבוללות עמם. הסדר מדורג - בתחילה עצם הזלזול במצוות ההורשה, לאחר מכן עבודה זרה, ולבסוף מעשה פילגש בגבעה. יש גם הרואים בשני הסיפורים האחרונים בספר מגמה של תמיכה במלכות יהודה, על ידי הנגדה בין מקרים אלו בהם מעורבים לוויים ואישים מהר אפרים ומבית לחם יהודה, ובין דוד המלך שהיה גם הוא מבית לחם ונמשח על ידי שמואל הנביא - לוי מהר אפרים.

ראו גם

לקריאה נוספת

פרשנות רצופה על הספר

מבואות ומחקרים על סוגיות בספר

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

הערות שוליים

ציוני המקורות בפרק ופסוק ללא שם הספר מתייחסים לספר שופטים.

  1. ^ ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט'-י'
  2. ^ suffete במילון קולינס
  3. ^ ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט'-י"א
  4. ^ ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט"ו-כ"ט
  5. ^ כך לפי ספר סדר הדורות
  6. ^ ספר שופטים, פרק ג', פסוק ל"א
  7. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ד'
  8. ^ ספר שופטים, פרק ו', פסוק י"א
  9. ^ ספר שופטים, פרק ט', פסוק א'
  10. ^ ספר שופטים, פרק י', פסוק א'
  11. ^ ספר שופטים, פרק י', פסוק ג'
  12. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק א'
  13. ^ ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ח'
  14. ^ ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק י"א
  15. ^ ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק י"ג
  16. ^ ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק ב'
  17. ^ למשל פרק ח', פסוקים כ"ב-כ"ג ועוד
  18. ^ פרק י"ז, פסוק ו' או פרק י"ח, פסוק א' או פרק כ"א, פסוק כ"ה.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  20. ^ הפרק כולו מבוסס על אנציקלופדיה עולם התנ"ך, כרך שופטים, הוצאת דברי הימים, תל אביב 2002 עמודים 7-9
  21. ^ יש להוציא מכלל זה את חוקרי האסכולה הניהליסטית המתארכים את מועד חיבור כל ספרי התנ"ך לימי הבית השני, ובכללם את ספר שופטים.
  22. ^ פרק י"א, פסוק כ"ו.
  23. ^ סדר עולם פרק י"ב; דעה זו מקובלת גם במחקר.
  24. ^ פרק ט"ו, פסוק ד' או פרק ט"ו, פסוק י"ד או פרק ט"ז, פסוק ב'.
  25. ^ פרק ט', פסוק כ"ז או ספר שופטים, פרק ט', פסוק ל"ו ועוד.
  26. ^ פרק ט"ז, פסוק כ"ו.
  27. ^ פרק י"א, פסוק ל"ד.
  28. ^ פרק י"א, פסוקים ל"ה-ל"ח; או פרק ט"ז, פסוק ד' והלאה; או פרק כ', פסוקים ד'-ו' ועוד.
  29. ^ פרק י"ד, פסוק י"ד.
  30. ^ פרק ה'.
אביעזר (שבט מנשה)

משפחת אֲבִיעֶזֶר, היא משפחה משבט מנשה אשר על בניה נמנה השופט גדעון בן יואש. משפחה זו על פי ספר שופטים התיישבה בעפרה. בספר במדבר השם מופיע בצורה אִיעֶזֶר כחלק מבני גלעד, אזור התיישבות המשפחה. ועל כך גם רש"י בפירושו לפסוק "אבי העזרי - מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה".על פי הכתוב בספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק י"ח, היה אביעזר בנה של הַמֹּלֶכֶת "וַאֲחֹתוֹ, הַמֹּלֶכֶת--יָלְדָה, אֶת-אִישְׁהוֹד, וְאֶת-אֲבִיעֶזֶר, וְאֶת-מַחְלָה". לפי רשימה זו היה אביעזר מצאצאי צלפחד, וזהו הענף המשפחתי הפחות מרכזי ממשפחות המנשה.

ממצאי חרסי שומרון ניתן להסיק כי משפחה זו התיישבה באזור אלמתין, דרומית מערבית לעיר שכם.לדעת אריה בורנשטיין, אביעזר הנזכרת בחרסי שומרון, היא עיר מרכזית בשם זה ואינה שמה של נחלה משפחתית. לשיטתו בחרסים אשר נמצאו, נזכרים שמות מקומות ולא שמות משפחות, אשר התיישבו באזור.משפחת אביעזר נזכרת גם ברשימות היחס של שבט מנשה בספר יהושע : "וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים, לְמִשְׁפְּחֹתָם--לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי-חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי-שֶׁכֶם, וְלִבְנֵי-חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע; אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶּן-יוֹסֵף, הַזְּכָרִים--לְמִשְׁפְּחֹתָם." משפחות אלו לא התנחלו בעבר הירדן המזרחי.

אבלות (יהדות)

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?". מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אלון מעוננים

אֵלוֹן מְעוֹנְנִים, אתר מקראי בו ממוקם עץ אלון מקודש, הנמצא ליד העיר שכם. מיקומו של האתר נזכר בספר שופטים, פרק ט', פסוק ל"ז, בסיפור אבימלך בן גדעון.

בוולגטה מופיע כ- PER VIAM QUAE RESPICIT QUERCUM ובתרגום לעברית: "הדרך הנשקפת אל האלון". תרגום יונתן תרגם "מישר מעונניא" ובעברית: "מישור המעוננים". גם רש"י בעקבות תרגום יונתן מפרש: "אלון מעוננים - (תרגום) מישר מעוננים".

השם אלון התפרש גם כעץ אלון שמקום בו צמח היה למרכז פולחני ניחוש. עצים אשר שימשו כמקום מרכזי בו קיבלו הכוונה מהאלים, היה ידוע במרחבי המזרח הקדום.

בדרך כלל שמות בהם מופיע השם אלון היו מורה שם זה על מקום פולחן, עוד מימי התקופה הכנענית. במקרא מוזכרים גם אלון מורה, אלון מוצב, אלון תבור, אלון בכות. כל אלה נזכרים בתנ"ך באירועים הקשורים בפולחן. יש הסוברים כי האלה הנזכרת בספר יהושע, כ"ד היא אלון מורה, הנזכר בספר בראשית, י"ב, ואלון מצב ואלון מעוננים הנזכרים בשופטים, ט'.

אנשי שכם הנמנים עם אנשי הצפון יחסו לעצים קדושה. בתנ"ך מופיעים אזכורים לכך שתופעת הפולחן בקרבת עצים הייתה נפוצה: "וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.".

אלון מעוננים וכמוהו גם האתר המקראי, אלון מורה, המופיע בין היתר בתיאור טקס הברכה והקללה, שהתרחש בשעם עם הכניסה לארץ כנען, משמעות המילה מורה הוא אוראקל לפיכך משמעותם דומה. בספר חבקוק, ב', י"ח נאמר "מַסֵּכָה, וּמוֹרֶה שָּׁקֶר". זו גם משמעות המילה מְעוֹנְנִים בתנ"ך: "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף."

אם סיסרא

אֵם סִיסְרָא היא דמות מקראית המופיעה פעם יחידה בתנ"ך, בשירת דבורה (ספר שופטים, פרק ה', פסוקים כ"ח-ל'). אמו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, אשר הוכרע ביד אישה, יעל אשת חבר הקיני, במלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד').

דבורה הנביאה

דְּבוֹרָה, לפי המקרא, הייתה נביאה, והשופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים.

סיפורהּ מתואר בספר שופטים, פרק ד' ופרק ה'. היא ידועה בעקבות שירת הניצחון על צבא יבין מלך כנען: "שירת דבורה" (ספר שופטים, פרק ה').

יבין מלך חצור

יבין מלך חצור (או יבין מלך כנען) הוא מלך כנעני שנזכר במקרא בשני אירועים: מלחמת מלכי הצפון (ספר יהושע, פרק י"א) ובמלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד'). לפי דעה אחרת, בשני האירועים מדובר בשני מלכים שונים שנקראו שניהם בשם "יבין", או שכונו כך על שם שושלתם המשותפת.

יהונתן בן גרשום

יְהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם היה לוי ששימש ככהן לפסל מיכה.

יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

כושן רשעתים

בתנ"ך, כּוּשָן רִשְעַתַיִם היה מלך ארם נהרים אשר שעבד את עם ישראל במשך שמונה שנים בשל חטאיהם הדתיים - עבודת הבעל. סיפור הפרשה ניתן בתמציתיות בספר שופטים ספר שופטים, פרק ג', פסוק ז'-יא. על-פי המסופר, אלוהים העמיד לעם ישראל מושיע בדמות עתניאל בן קנז, אשר הביס את כושן ושפט את ישראל עד למותו: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". חז"ל אומרים שכושן היה לבן הארמי שנקרא גם בעור, שהיה אביו של בלעם.

מלחמת סיסרא

מרד ישראל בחצור הוא סיפור מקראי אודות מרד ישראלי כנגד שלטון חצור בארץ ישראל, שבמהלכו צבא ישראל שהורכב מלוחמים משבטי זבולון ונפתלי ניהל קרב עם צבאו של יבין מלך חצור שבראשו עמד שר צבאו סיסרא, בהר תבור ובעמק יזרעאל (נחל קישון). הקרב הסתיים בניצחון שבטי ישראל, למרות הנחיתות המספרית והטכנולוגית שלהם ביחס לצבא חצור, שלרשותם עמדו 900 מרכבות ברזל.

הדבר אירע בעקבות סופת רעמים וגשם שהתחוללה באזור באותה העת, שגרמה למהומה בקרב צבא הכנענים וסוסיו, ולהצפת נחל קישון שהפך למלכודת מוות עבור פרשי הכנענים ורוכבי המרכבות ששקעו בבוץ ונגרפו בשטף המים.

מרוז (אתר מקראי)

מרוז הוא אתר המוזכר במקרא בספר שופטים, בשירת דבורה לאחר ניצחון ברק בן אבינועם לסיסרא.

דבורה מקללת בתוך דבריה בשם "מלאך ה'" את העיר מרוז ויושביה, בעבור שלא באו לעזור במלחמה זו לברק בן אבינועם: "אוֹרוּ מֵרוֹז - אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

יש המזהים את מרוז עם הכפר אל-מורסס, ששכן כ-5 ק"מ צפונית מערבית לביסאן, על המדרונות שמצפון עמק יזרעאל. הכפר כפר מצר זוהה אף הוא כאתר אפשרי, בשל קרבתו לאתרים עתיקים במקום.

עגלון מלך מואב

עֶגְלוֹן הוא שמו של מלך מואב המוזכר בתנ"ך בספר שופטים, פרק ג'.

עגלון קשר ברית עם עמלק ובני עמון כדי להשתלט על שטחים בעבר הירדן המזרחי והמערבי, ואף חלקים משטחי נחלת שבט בנימין. עגלון שיעבד את בני ישראל למשך 18 שנה, עד שאהוד בן גרא הנהיג מרד נגדו, והצליח להרוג אותו בעורמה בעזרת חרב פיפיות.

על פי מקורות חז"ל עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות, מכיוון שקם מכסאו כשאהוד בן גרא אמר לו "דבר אלוהים אליך המלך", ובכך כיבד את אלוהים, זכה להעמיד את בנו בכיסא המלכות ומצאצאיו היו רות המואביה ודוד המלך.

יש הטוענים כי בשמו של עגלון מסתתר לעג הקושר את שמו לבקר, וזאת מהתיאור העולה בספר שופטים כ"אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ז). לשיטתם שמו מציג את דמותו בצורה אירונית וכך גם בתיאור מותו בהמשך כקורבן.

פילגש בגבעה

מעשה פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים (יט-כא). הסיפור נסוב אודות אחד מבני שבט לוי הנקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, ומתארח ללילה אצל אפרתי המתגורר במקום. בני העיר דורשים להוציא אליהם את הלוי למען ידעוהו, והוא מוסר לידיהם את פילגשו תחתיו. היא נאנסת באכזריות ומתה. הלוי שולח את נתחי גופתה אל כל שבטי ישראל, והם מזדעזעים ויוצאים למלחמת נקם נגד בנימין, שבה נטבחת כל אוכלוסייתו למעט שש מאות גברים שנמלטו. העם נשבעים שאיש לא יתן את בתו לאישה לבני בנימין, אך מתחרטים על כך שהם עומדים להביא להכחדתו של שבט שלם. כדי לעקוף את הנדר, השבטים שובים עבורם את כל הבתולות ביבש גלעד, שאיש מתושביה לא נכח בצבא ולכן גם לא במעמד השבועה, ומאפשרים לבני בנימין גם לחטוף את בתולות שילה. המחקר הביקורתי המודרני רואה בסיפור כולו אלגוריה תעמולתית נגד שאול המלך, או בנימין בכלל, מטעם סופרים יהודאים שהזדהו עם בית דוד.

פסל מיכה

סיפור פסל מיכה הוא הסיפור הראשון בחלק השלישי של ספר שופטים, המתאר את התגלגלותו של מקדש ביתי שבנה איש מהר אפרים בשם מיכה (או מיכיהו). הסיפור מובא בפרקים י"ז - י"ח בספר שופטים, ומטרתו המוצהרת להדגים את האנרכיה ששררה בישראל לפני תקופת המלוכה.

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

שירת דבורה

שירת דבורה היא שירת הודיה וניצחון, המספרת בשבח ניצחון בני ישראל על הכנענים, בעזרת ה'. את השירה שרים דבורה וברק בן אבינעם. המלחמה בין ישראל בהנהגתו של ברק בן אבינועם, לכנענים בהנהגת סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא. שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את שירת דבורה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח שבה קוראים את שירת הים.

תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושע • שופטים • שמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושע • שופטים • רותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.