ספר עמוס

ספר עמוס, הוא השלישי בקובץ ספרי תרי עשר, והוא קרוי כשם הנביא עמוס המוזכר בפתיחתו. על פי כותרת הספר, עמוס ניבא "בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ." (פרק א', פסוק א')

ספר עמוס
UPennE3074
ספר עמוס על גבי פפירוס משנת 500 לספירה לערך. ארכיון ספריית אוניברסיטת פנסילבניה
מספר פרקים 9
מספר פסוקים 146
סדרת ספרים תרי עשר
הספר הקודם יואל
הספר הבא עובדיה
דמויות מרכזיות עמוס הנביא

מקומו בין ספרי תרי עשר

ספר עמוס כולל תשעה פרקים ומאה ארבעים ושישה פסוקים. נראה כי הצבתו של ספר עמוס בין ספר יואל לספר עובדיה באה בגלל הדמיון בניסוח בשני הספרים, ספר יואל וספר עמוס. בתרגום השבעים מופיע ספר עמוס בין ספר הושע לספר מיכה.[1]

מבנה ותוכן

הספר בנוי מאוסף קבצים אשר סודרו לפי תבניות וסגנונות ספרותיים שונים. הספר נפתח במשפט המשמש כמבוא לספר. גם לדעת אברבנאל, פרק א', פסוק ב' משמש כמבוא: "שזה הפסוק הוא הקדמה לדברי עמוס שיבואו בספר". שש הנבואות הבאות מסודרות באופן אחיד, הן נבואות זעם על הגויים. נבואות אלה קשורות אחת לשנייה ומאחדות כל נבואה לזו הקודמת לה. שני הפרקים הראשונים מאופיינים בדרישת האל.[2] לאחר נבואות אלה מופיעה נבואת זעם על ממלכת יהודה. קובץ זה נחתם בנבואה על ממלכת ישראל. קובץ הנבואות הבא מופיע בפרק ג', פסוקים א'-ה', פרק ד', פסוק א' ובפרק ה', פסוק א'. קובץ זה מורכב משלוש נבואות שעיקרן תוכחת עשירי העיר שומרון. השימוש בשאלות הרטוריות בקובץ זה מדגישות את הציווי האלוהי בתחומים שונים כמו מוסר ומטרתן אחת להצדיק את שליחותו של הנביא. הקובץ השלישי כולל בתוכו שלוש קינות. בקובץ הרביעי מופיעים חמישה חזיונות, נבואות קצרות, ומעט פרטים ביוגרפיים: אחרי אחד החזיונות עמוס מתנבא שבית ירבעם מלך ישראל יוכה בחרב. אֲמַצְיָה כהן בֵּית אֵל מספר זאת למלך וקורא לעמוס לעזוב את ישראל ליהודה ולהתנבא שם. עמוס עונה שלא היה נביא אלא בוקר ובוֹלֵס שִׁקְמִים וה' הוא ששלח אותו להתנבא לישראל. הספר חותם בנבואת זעם על ישראל ובנבואת נחמה, בה מתאר הנביא עתיד בהיר וטוב לישראל.[3]

מסדר עריכת הקבצים יש המשערים, שספר עמוס סודר ביד מכוונת על ידי המחבר המקראי, ולא לפי סדר הופעתם בפי עמוס הנביא, זאת כי בפתיחת ספר עמוס (פרק א', פסוק ב') עומד פסוק זה כיחידה עצמאית: "ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ". פסוק זה מכוון את הקורא לעיקר נבואות עמוס, להזהיר את עם ישראל מפני הפורענות הקרבה. הספר חותם כאמור בנבואת נחמה כדרך ספרות הנבואה במקרא.[4]

מבנהו של ספר עמוס כאוסף קבצים או יחידות אינו ברור. קיים אי סדר בנושאים המובאים בקבצים אלו, מעבר מהיר בין עניינים שונים, וביטויים הנראים לעיתים לא מתאימים למקומם. מקושי זה שיערו חוקרים הרואים בספר עמוס ברובו כאוסף של פסוקים ויחידות עצמאיות, שנכתבו בזה אחר זה כתוצאה מהקשרים שונים, תוך שמחברים אלו מוסיפים מילות קישור בטקסט כדי ליצור רצף הגיוני. עקב כך סברו חוקרים אלו כי הספר כפי שהוא נכתב הוא תוצאה ישירה של מספר עריכות שקובצו, בין ימי עמוס לימי גלות בבל, שלכל אחת מיחידות אלו נוספו פסוקים ויש הסוברים ששונו סדר הפסוקים, לא בהכרח באופן מובנה ומסודר. עקב כך ישנם חוקרים המחלקים באופן אחר את הספר.[5]

אמצעים ספרותיים

עולם הדימויים בספר עמוס שאוב מעיסוקו כרועה צאן: "וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל." (פרק א', פסוק ב') לאורך הספר קיימים מספר משחקי לשון לדוגמה: "כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה." (פרק ה', פסוק ה') לעיתים משלב עמוס בנבואותיו אירוניה: "הֲלֹא־חֹשֶׁךְ יוֹם ה', וְלֹא־אוֹר; וְאָפֵל, וְלֹא־נֹגַהּ לוֹ." (פרק ה', פסוק כ'); סרקזם: "כֹּה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן, כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן, בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ." (פרק ג', פסוק י"ב) כמו כן רב השימוש בספר בשאלות רטוריות, שימוש במילים מנחות ומבנים מצטלבים.[6]

כותרת הספר

השם עמוס מופיע בספר חמש פעמים בלבד. שם אביו אינו ידוע לפי כותרת הספר כמו בספרי נבואה אחרים. לדעת מאיר וייס שמו של אביו לא היה ידוע לבעל ספר עמוס ועמוס בלבד היה ידוע בזמנו. גם הכותרת "דִּבְרֵי עָמוֹס" אינה קיימת בספרי נבואה אחרים אלא רק בספר ירמיה. תבנית זו באה לכוון את הקורא כי דברים אלו נאמרים מפי ה' והנביא הוא זה שמעביר את דברי ה' לקהל המאזינים. חז"ל אף הם הבחינו כי התבנית בפתיחה: "דִּבְרֵי עָמוֹס" היא יוצאת דופן: "שלושה נביאין שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלת נבואתן בעצמן, ואלו הן: דברי קוהלת, דברי עמוס ודברי ירמיה". פרשנים כדוגמת רד"ק מפרשים את התבנית "דִּבְרֵי עָמוֹס" במשמעות קורות. בניגוד לרד"ק, שד"ל בהערה על פירושו של רד"ק מפרש את הכותרת כחיזיון מאת ה': "הוא מתיישב יפה בירמיה ואינו מתיישב יפה בעמוס". מתבניות דומות במקרא ניתן לשער כי הכותרות בספרות הנביאים קיבלו את התבנית "דִּבְרֵי" בתוספת שם הנביא או תבנית נרדפת. אלו הסוברים כך לא ראו סתירה בין הכותרת "דִּבְרֵי עָמוֹס" לבין הפסוקים הבאים המובנים כדבר ה'. התגשמות הנבואה, בצורת הרעש העתיד לבוא, מוכיחה אף ביתר שאת כי לפני הקורא ניצב נביא אמת[7].

המשכה של הכותרת ערוכה בצורה שירית קצרה כתקבולת נרדפת[8]:

וַיֹּאמַר: ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ

וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל

דברי הסיום של הספר

ספר עמוס מסיים בשאיפה לחזרת בית דוד לשלטון: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (פרק ט', פסוק י"א) בכתוב זה משתקפת נבואת נתן הנביא. הפעלים "אקים" ו"בניתיה" והתבנית "עולם" מופיעים גם הם בספר שמואל ב', פרק ז'. המילה "סוכה" המופיעה בעמוס ט' רומזת לביטחון אשר העם יחוש מהמלכת מלכו. מילה זו משווה למלכות פשטות וצניעות. המילים "כימי עולם" מתייחסות אל "תור הזהב" שבתקופת דוד [9]. במילה "פִּרְצֵיהֶן" המופיעה בדברי הסיום של ספר עמוס,[10] משתקפת תחילת שושלת דוד בדמותו של פרץ אשר דוד הוא צאצא שלו.[11]

ניבים וביטויים שמקורם בספר עמוס

  • "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם נוֹעָדוּ" (פרק ג', פסוק ג') – ביטוי המתאר מצב שאין מדובר בדבר מיקרי אלא מתואם. סברה או הנחה שאם שניים הולכים יחדיו הם תיאמו זאת מראש.
  • "פָּרוֹת הַבָּשָׁן" (פרק ד', פסוק א') – ביטוי אירוני המתאר עשירים מדושנים שאינם מתעניינים בעניים וחלשים. מקור הביטוי בפרות שחיו באזור הבשן בתקופתו של עמוס והיו שמנות במיוחד לעומת אלה שחיו באזור השומרון (גם דברים, ל"ב, י"ד).
  • "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא – יִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה הִיא" (פרק ה', פסוק י"ג) – בזמנים מסוימים, מוטב לשתוק ולא לדבר.
  • "חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח" (פרק ז', פסוק י"ב) – הימלט על נפשך.
  • "בּוֹלֵס שִׁקְמִים" (פרק ז', פסוק י"ד) – כינוי לאדם פשוט ללא ייחוס וללא השכלה – "לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי: כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים".
  • "לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (פרק ח', פסוק ו') – ביטוי המתאר מצב בו מפסיקים להעביר תקציב לגורם הנזקק לנו ולגרום לו להיזקק לנו.

ספר עמוס בתרבות הישראלית

הערות שוליים

  1. ^ שלום מ' פאול, מקרא לישראל: עמוס, ירושלים, מאגנס, 1994, עמ' 3
  2. ^ אנדרה נהר, ובכל זאת...!, ירושלים: ראובן מס בע"מ, 1977, עמ' 103
  3. ^ שלום מ' פאול: מקרא לישראל: עמוס, ירושלים, מאגנס, 1994, עמ' 3–4
  4. ^ עמוס חכם, ספר עמוס, בתוך: תרי עשר עם פירוש דעת מקרא, ירושלים, 1973, עמ' 13
  5. ^ רפאל לוין, עמוס : הנביא מתקוע : עיונים בספר עמוס, ירושלים, ראובן מס, 2015, עמ' 25–26
  6. ^ שלום מ' פאול, עמוס: מקרא לישראל, ירושלים, מאגנס, 1994, עמ' 8–9
  7. ^ מאיר וייס, ספר עמוס: פירוש, ירושלים, מאגנס, 1992, עמ' 2–3
  8. ^ יונתן גרוסמן, האם יש מבנה ספרותי שלם לספר עמוס? בתוך: עורכים: יוסף עופר, משה בר-אשר ונח חכם, תשורה לעמוס: אסופת מחקרים בפרשנות המקרא מוגשת לעמוס חכם, ירושלים: תבונות, תשס"ז, עמ' 346
  9. ^ יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים:יד בן צבי, 1995, עמ' 163
  10. ^ פרק ט', פסוק י"א
  11. ^ יאיר זקוביץ, דוד: מרועה למשיח, ירושלים, יד בן צבי, 1995, עמ' 166
אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

אשרי יושבי ביתך

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (בקיצור אשרי או תְּהִילָּה לְדָוִד) הוא קטע תפילה הנאמר פעמיים בתפילת שחרית (בפסוקי דזמרה ולפני קדושה דסידרא, ובשבת ויום טוב שאין אומרים קדושה דסידרא בשחרית, אומרים אותו לפני הכנסת ספר תורה), וכן בתחילת תפילת מנחה, וברוב הקהילות פתיחת הסליחות. עיקר התפילה הוא מזמור קמ"ה בספר תהילים, בתוספת פסוקים לפניו ואחריו.

בראשית

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית הוא הספר הראשון בספרי המקרא. בתנ"ך היהודי הספר פותח את חלק ה"תורה" (חמישה חומשי תורה), ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Γένεσις בתרגום השבעים היווני, או Genesis בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול ב"Pentateuch" (חמשת הספרים) שבברית הישנה.

במסורת היהודית מיוחס הספר למשה רבנו, אשר כתב אותו מפי האלהים. מספר פרשני מקרא באשכנז של ימי הביניים כבר הצביעו על עריכות בספר המאוחרות לימי משה. בחקר המקרא מקובל לייחס את הספר לעריכה של מספר מקורות שהסתיימה בתקופת בית ראשון. הספר מכיל חמישים פרקים, והוא מתאר את אירועי בריאת העולם וראשית האנושות עד לרדת שנים עשר שבטי ישראל למצרים, כפי שהתרחשו על פי המקרא.

הבשן

הַבָּשָׁן הוא שמו המקראי של חבל ארץ בעבר הירדן, התחום ממערב ברמת הגולן, ממזרח בחורן ובהר הדרוזים, בצפון ברכס החרמון ובדרום באפיק נהר הירמוך. חלקו הצפוני של הבשן מצוי כיום בתחום סוריה, וחלקו הדרומי בממלכת ירדן.

בתורה מסופר שמלך הבשן עד תקופת ההתנחלות היה עוג, שמוצאו היה מן הרפאים שאותם כבשו באופן חלקי העמונים.

הבשן נודע במקורות בפוריות אדמתו, ביערותיו ובשדות המרעה שבו. הוא מוזכר בתנ"ך 47 פעמים בה"א הידיעה ו-12 פעמים בלעדיה, והוא שימש כמקור לדברי נבואה פיוטיים, כסמל של פוריות ושפע, ולעיתים בצמידות למונח ולשם כרמל.

כדי לתאר את נשות שומרון הדשנות ועושקות הדלים, השתמש הנביא עמוס בביטוי "פָּרוֹת הַבָּשָׁן". גם יערות הבשן הסבוכים ובעלי החיים שמצאו בהם מקום מחיה נוח, הפכו למשל ולסמל בספר זכריה: " הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן", ובספר דברים: "גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן".

בבשן עברה דרך המלך הקדומה ממפרץ אילת לדמשק, ובראשית המאה ה-20 נסללה בתוואי זה מסילת הרכבת החיג'אזית.

הכרמל

הַכַּרְמֶל (בערבית: جبل الكرمل (הר הכרמל), בתעתיק: ג'בל אלכרמל) הוא שלוחת הרים צפונית-מערבית של השומרון המשתרעת עד למפרץ חיפה ומתנשאת לגובה מרבי של 546 מטר מעל פני הים ("רום כרמל" ליד עספיא). שלושה אזורים לכרמל: רכס אמיר – רכס הרים בדרום מזרח הכרמל, רמות מנשה במרכז ו"רכס הכרמל" בצפון-מערב – משולש הנתחם על ידי עמק יזרעאל ממזרח ומצפון, עמק זבולון מצפון, מישור חוף הכרמל במערב ורמות מנשה בדרום.

הרמס

הרמס (ביוונית: Ἑρμῆς) הוא אל יווני, שליח האלים, פטרון הרופאים הסוחרים, הסופרים, הנוודים וגם מגן הגנבים. הרומאים זיהו אותו עם אלָם מרקוריוס. הרמס הוא אל אולימפי אשר היה אהוב מאוד על היוונים. הוא היה מעורה בענייניהם של בני האדם והוא שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב.

במקרא הוא מוזכר פעם אחת - בשם "כוכב" (שמו העברי של כוכב מרקורי), "וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם" (ספר עמוס, פרק ה', פסוק כ"ו). בלשון התלמוד הוא ומרקוריוס נקראים "מרקוליס".

ייתכן שפירוש שמו ביוונית "גלעד, ערימת אבנים".

יהואחז (מלך ישראל)

יהואחז (יואחז) בן יהוא היה מלך ממלכת ישראל בשנים 814 לפנה"ס עד 800 לפנה"ס .

על יואחז מלך ישראל מסופר במלכים ב יג,א-ט. ימי יואחז הם ימי השפל הקשים ביותר בתולדות ממלכת ישראל. מלכי ארם-דמשק – חזאל ובנו בן הדד השלישי – שלטו הלכה למעשה על רוב שטחי ממלכת ישראל, ויואחז היה בבחינת מלך גרור לארמים. על מצבהּ החמור של ישראל ניתן ללמוד מספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק ז': "כִּי לֹא הִשְׁאִיר לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ".

ממחזור סיפורי אלישע הנביא (מלכים ב פרקים ה-ז) משתקפת גם-כן תקופת שפל זו. למרות ששמו של יואחז לא נזכר במפורש, והסיפורים מופיעים בתוך ימי יורם, רבים פירשו שהתואר "מלך ישראל" מכוון דווקא אליו. הוא זה שהצטווה לרפא את נעמן שר-צבא ארם מצרעתו, והוא גם זה שעמד אין אונים בפני מסעות השוד המרובים שערכו הארמים בארץ, ובימיו אף התרחש מצור ארמי על בירתו שומרון (מלכים ב ה,ו; ו,ח-כג).

חוקר המקרא יחזקאל קויפמן טוען כי תקופת השעבוד לארמים משתקפת בנבואות עמוס על הגויים ויש בהן הד לאכזריות הארמים: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד" (ספר עמוס, פרק א', פסוק ג'). גם אדום נזכרת באותה נבואה: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (שם,יא); וגם הנבואה המגנה את בני עמון: "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי עַמּוֹן וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת גְּבוּלָם" (שם,יג). נבואות אלה זוכרות לעמים השכנים את מעלליהם שהשתדלו באותם ימי השפל הקשים של ממלכת ישראל לנשל את היישוב הישראלי מעבר הירדן המזרחי.

בימי בנו יואש החלה הממלכה להתאושש בעידוד הנביא אלישע, ובימי נכדו ירבעם השני הגיעה עצמתה של הממלכה לשיאה, וארם-דמשק נכבשה.

יואל הנביא

יוֹאֵל בֶּן-פְּתוּאֵל, הוא דמות מקראית, נביא, אשר ספרו הוא השני בספרי תרי עשר.

אם איננו מקבלים כפשוטה את הקביעה החז"לית הדרשנית, על פיה פתואל, אבי יואל, הוא שמואל הנביא, המקרא מנדב מעט מאד פרטים אודות יואל הנביא. התקופה בה חי ופעל אינה ידועה (ראו להלן), וכך אין לנו רקע כלשהו שבאמצעותו ניתן להבין מהו הרקע לנבואותיו של יואל. מעט המידע שיש בידינו מבוסס על השערות, שכן הספר, כרוב ספרי קובץ תרי עשר, אינו טורח ליידע אותנו בפרטים אודות הנביא או כותב הספר. כך, נוכל להניח שחי בירושלים או בסביבתה, שכן רבים אזכוריה בספר. פרט לכך, מובאת בתלמוד אמירה, ש"כל מקום ...(כשמפורש) שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד א'). ייתכן כי גם אביו היה נביא, כמצוין באותה פסקה תלמודית: "כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא".

אפשר גם להניח, על פי תיאוריו המפורטים בענייני חקלאות, כי התמצא והכיר מקרוב את המציאות החקלאית. גם תיאוריו בענייני צבא מצביעים על בקיאות מסוימת בנושאים אלו.

ירבעם השני

יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ, נודע גם כירבעם השני, הוא דמות מקראית, שלט על ממלכת ישראל בשנים 789 עד 784 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 784 עד 748 לפנה"ס כמלך. הוא מלך בישראל אחרי אביו, יואש.

התיאור אודות ירבעם השני בספר מלכים כולל שבעה פסוקים בלבד, בהם נאמר בקיצור נמרץ, שירבעם בן יואש כבש את דמשק והרחיב את גבולות ישראל "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה" (ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"ה); וכן "הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא" (שם, כח), אך למרות התמיכה הנבואית במפעלו הוא מתואר באור שלילי: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שם, כד).

סירה

סירה היא כלי שיט קטן וללא סיפון.

תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות סירה ככלי שיט שאורכו אינו עולה על 7 מטרים, אשר מונע בכוח מנוע, מפרשים או משוטים. לעיתים משתמשים במונח "סירה" לציון כלי שיט קטן בעל סיפון, כמו למשל "סירת נתב" בנמל.

סירות נועדו לשיט במימי החופים, בנהרות, באגמים, בנמלים ובנתיבי מים פנימיים, אך לא בים הפתוח. הן משמשות בעיקר לספורט, לפנאי ולדיג, אך לעיתים גם להובלת מטענים ואנשים למרחקים קצרים מאוד.

המלה "סירה" נזכרת בתנ"ך (ספר עמוס, פרק ד', פסוק ב'): "... כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה."

רש"י במקום מפרש: "היא ספינה קטנה של ציידי דגים ולפי שקטנה היא קורא לה סיר וקורא לה בלשון משנה דוגית בבבא בתרא".

עמוס

עָמוֹס הוא נביא הכתב הראשון

נביאי " הכתב " "הספר " – אין דבר כזה נביאי הספר , לעם ישראל היו 1,200,000 נביאים ונביאות. בתנך יש -48 נביאים. בתלמוד (מגילה יד ע"א): "תניא, הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה". ולכן לא שייך לחלק בין סוגי הנביאים נבאי הכתב הספר נביא עממי נביא קלאסי וכו'.

ספרו מופיע שלישי בתרי עשר. הוא ניבא בתקופת ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה (חי במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפני הספירה). בזמנו ממלכת ישראל הגיעה לפריחה כלכלית ומדינית, ודבר זה הקים בממלכת ישראל מעמד של עשירים שחיו חיי מותרות ותפנוקים, לעומת המוני האיכרים שהעוני והמצוקה פגעו בהם.

העניים נאלצו ללוות בריבית גבוהה מהעשירים, וכאשר לא היה להם כסף לפרוע את חובותיהם, גזלו מהם העשירים את שארית רכושם ואף מכרו אותם לעבדות.

פרשת אחרי מות

פרשת אַחֲרֵי מוֹת היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ח, פסוק ל'. המילים הפותחת את הפרשה מתייחסות לאירועי פרשת שמיני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן..."

בדרך כלל קוראים את פרשת אחרי מות בשבת שאחרי פסח. בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת "אחרי מות" ביחד עם פרשת "קדושים".

קרונוס

קרונוס או כרונוס (ביוונית: Κρόνος) הוא שליט הטיטאנים (ענקים קדומים) במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא סטורנוס.

ראש חודש

רֹאשׁ חֹדֶש הוא היום המציין את תחילתו של החודש העברי. ראש חודש הוא היום הראשון בכל חודש עברי, ובחודשים ארוכים יותר, שיש בהם שלושים יום - גם היום האחרון נחשב ראש חודש של החודש הבא.

חשיבות ההכרזה על ראש חודש קריטית לקביעת החגים היהודיים, שכן הם תלויים בתאריך העברי, לפי החודשים העבריים.

רב אדא בר אבא

רב אדא בר אבא (או רב אדא בר אהבה השני) הוא אמורא שחי בדור החמישי לאמוראי בבל, תלמידו המובהק של רבא.

רב דימי מנהרדעא

רב דימי מנהרדעא היה אמורא בבלי בדור הרביעי לאמוראי בבל, מגדולי חכמי ישיבת נהרדעא.

רועה צאן

רועה צאן או נוֹקֵד הוא אדם המטפל בצאן ומשגיח עליו, בדרך כלל תוך היעזרות בכלב רועים, בשטחי המרעה, באחו הפתוח או באזורים הרריים. תפקיד הרועה הוא למצוא מזון, מים ומחסה לעדר, להגן עליו מפני חיות טרף, פגעי טבע ושודדים, וכן לשמור על אחדותו ושלמותו.

רעיית צאן היא אחד המקצועות העתיקים ביותר. ידוע כי רועים היו קיימים במזרח התיכון לפני כ-10,000 שנה, מאז ביות העז והכבש בראשית התקופה הנאוליתית. כבשים גודלו לשם שימוש בחלב, בבשרן ובצמר שלהן.

רעידת אדמה

רעידת אדמה (או רעש אדמה) היא תופעת טבע גאולוגית המתרחשת לרוב באזורי המגע שבין הלוחות הטקטוניים, והקשורה לתופעת נדידת היבשות. בעת רעידת אדמה גובר לחצה של אנרגיה אלסטית, המצטברת לאורך זמן תחת פני כדור הארץ על כוח החיכוך המתקיים בין הלוחות הטקטוניים, והיא מומרת לאנרגיה אקוסטית בצורת גלים סייסמיים, המרעידים את פני הקרקע ואף קורעים אותם. באזורים מיושבים ובנויים, רעידת אדמה גורמת לרוב לנזק רב בנפש וברכוש, בהתאמה עם עוצמת הרעידה, המרחק ממוקד הרעש, איכות הבנייה וסוג הקרקע עליו המבנה ניצב. חקר רעידות האדמה כולל השקעה רבה בשכלול יכולת חיזוי התופעה, שמוביל לפיתוח והתקנה של מערכות התרעה לטווח קצר, כדוגמת מערכת "תרועה" הנפרסת בישראל, המאפשרות זמן התרעה הנע בין שניות בודדות לעשרות שניות.

שנאה

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון.

השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או לפגוע בו.

אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא.

תרי עשר הנביאים
הושעיואל • עמוס • עובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי
ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואל ⁃ עמוס ⁃ עובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואל • עמוס • עובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.