ספר מלכים

ספר מְלָכִים הוא אחד מספרי הנביאים בתנ"ך, האחרון שעוסק בתיאור כרונולוגי של קורות עם ישראל. הספר מתאר את ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, מעשיהם והאירועים בארץ בתקופתם, מימיו האחרונים של דוד המלך ועד חורבן בית המקדש הראשון.

בין הנביאים הבולטים המופיעים בספר ניתן למנות את אחיה השילוני, אליהו ואלישע.

ספר מלכים
Giovanni Venanzi di Pesaro König Salomons Götzendienst
שלמה המלך ונשותיו הנכריות עובדים עבודה זרה
מספר פרקים 47
מספר פסוקים 1536
סדרת ספרים נביאים
הספר הקודם ספר שמואל
הספר הבא ספר ישעיהו

תוכן הספר ומבנהו

ספר מלכים מתאר את התקופה בה שלטו מלכים בממלכת יהודה וישראל. אך ספר זה אינו מתחיל בראשית ימי המלוכה אלא רק בשלהי ימיו של דוד המלך (בסביבות שנת 965 לפנה"ס). הוא מסתיים בחורבן בית ראשון, כליאתו של המלך הגולה יהויכין, ולבסוף שחרורו בידי מלך בבל (586 לפנה"ס).

סדר ימי השלטון של המלכים איננו מדויק ומלכים שונים מלכו בתקופות חופפות.[דרוש מקור] ייתכן שבן ואביו שלטו יחד בתקופות מעבר או שמספר שנות המלוכה עוגל ואיננו מדויק. כמו כן ייתכן שמידע ממספר מקורות השתבש ונוצרו סתירות.[דרוש מקור]

חלוקת הספר

החלוקה הידועה למלכים א' ומלכים ב' אינה מקורית, והיא חלוקה טכנית שמקורה בתרגום השבעים (שם נחשב הספר לספר אחד עם ספר שמואל, וחולק לארבעה חלקים, עקב אורכו בתרגום ליוונית: מלכים א, ב, ג, ד). במסורת היהודית הספר נחשב תמיד כספר אחד.

הכתוב נחלק רעיונית לשלושה חלקים:

סגנון הספר

ניכרת אחידות בעריכת הספר לכל אורכו. מופיעה רשימה מפורטת של מלכי שתי המלכויות, כשלגבי כל מלך מצוין באיזו שנה למלכות המלך המקביל לו (בממלכה השנייה) הוא עלה למלוכה (סינכרוניזְם). אצל מלכי יהודה מצוין שם אם המלך וברוב המקרים מצוין מקום קבורתו ותקציר מפעולותיו. ייתכן שמלכים מסוימים הקפידו לתעד את קורותיהם יותר מאחרים, ועל כן אלו נשמרו ומופיעים ביתר פירוט בספר מלכים. כאלו הם דברי ימי אחאב, חזקיהו ויאשיהו. מרבית הנאמר כתוב בפרוזה בסגנון תיאורי-תיעודי, אך הכתוב משלב גם קטעי שירה, פתגמי חכמה ודברי מוסר.

הסיפורים הם מגמתיים ובאים להוכיח שקיים קשר בין התנהגות העם לבין מתנת המלוכה, שקיבל העם לאחר שנים רבות של בקשות משמואל וקודמיו.[דרוש מקור] תקופה המלוכה נחשבה בעיני העם לתקופה של שגשוג מדיני, ביטחון ושלום, וכן הכרה פוליטית בריבונות הלאומית של העם ובסמכותו של המלך כריבון שלו.[דרוש מקור]

הרוצה לדעת עוד על תולדות כל מלך מופנה על ידי הכתוב לספרי "דברי הימים למלכי יהודה" ו"דברי הימים למלכי ישראל". ספרים אלו לא שרדו עד ימינו, והם כנראה המקורות העיקריים לנאמר בספר מלכים. מקורות אחרים הם כנראה ספרים שתיעדו את תולדות הנביאים, כמו אליהו ואלישע. ניתן ללמוד עוד על תולדות המלכים השונים מידיעות המופיעות בספר "דברי הימים" המקראי, וכן בספרים ירמיהו וישעיהו, שבהם מופיעים לעיתים תעתיקים מילה במילה של הנאמר ב"ספר מלכים". חלק מנביאי תרי עשר ליוו גם הם את תקופת בית ראשון. בתעודות אשוריות ובבליות, חלקן בעברית, אפשר ללמוד עוד על תולדות המלכים, בעיקר אלו האחרונים מבין מלכי יהודה, ידיעות שאינן חלק מתוכנו של ספר מלכים.

סיבתיות כפולה בספר מלכים

הגדרה

המושג סיבתיות כפולה הוטבע על ידי חוקר המקרא יחזקאל קויפמן שהתמודד עם חלקים מההיסטוריוגרפיה המקראית בספר יהושע בהתייחסו למלחמות כיבושי הארץ. מושג זה מנמק אירועים המתרחשים במציאות באמצעות שתי סיבות: האחת, ריאלית הקשורה לפעילותם האנושית של בני האדם, והאחרת לרצונו של אלוהים והנהגתו עת ההיסטוריה.[1]

דוגמאות לסיבתיות כפולה בספר מלכים

פילוג ממלכת ישראל המאוחדת התרחש בימי המלך רחבעם, ומתואר תחילה סביב עילה ריאלית - אנושית: סירובו של רחבעם להקל על שבטי ישראל מעול המיסים הכבד שהטיל עליהם אביו שלמה: "וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה, וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ. וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר: אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת עֻלְּכֶ֔ם וַאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל עֻלְּכֶ֑ם. אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּעַקְרַבִּֽים"[2]. רחבעם העדיף להקשיב לעצת רעיו הנערים וקומם את זעמם של שבטי הצפון המופלים לרעה, שייסדו ממלכה נפרדת והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט, שכבר בימי שלמה מרד על רקע התנגדותו למפעלי הבניה[3]. הרב אלסטר טוען שהשתלשלות האירועים ההגיונית בדרך של שרשרת סיבות ותוצאות מוסברת היטב על רקע מעשיו של רחבעם. המניעים למעשיו תלויים בנסיבות שבהן פעל ובאישיותו, כפי שהיא מתגלה במהלך הסיפור.[4]

אך לצד ההתרחשות הריאלית, המקרא מוסיף ומספר שהפילוג נעשה על פי רצון האל: "וְלֹא שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל הָעָ֑ם, כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה', לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי, אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט"[5]. רחבעם נענש על פי תורת הגמול, בשל חטאי שלמה אביו שליבו לא היה שלם עם אלוהים: "וַיְהִ֗י לְעֵת֙ זִקְנַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה נָשָׁיו֙ הִטּ֣וּ אֶת לְבָב֔וֹ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים, וְלֹא הָיָ֨ה לְבָב֤וֹ שָׁלֵם֙ עִם ה' אֱלֹהָ֔יו כִּלְבַ֖ב דָּוִ֥יד אָבִֽיו"[6].  

חיבורו של ספר מלכים

לפי חז"ל

לפי הכתוב בברייתא,[7] ירמיהו הוא זה שכתב את ספרו, ספר מלכים ואת מגילת איכה. על פי ברייתא זו עמדתם של חז"ל היא שמחבר הספר הוא ירמיהו הנביא, שחי באותה תקופה בה מסתיימת הכרונולוגיה הארוכה של ספר מלכים, היינו חורבן הבית ורצח גדליהו בן אחיקם. מנחם בולה, בפירוש דעת מקרא לספר, ביסס דעה זו על הקבלות ספרותיות בינו ובין ספר ירמיהו. קיימים קווי דמיון רעיוניים וסגנוניים אשר משותפים לספר מלכים ולספר ירמיה, אך יש הסוברים כי אין די בקווי הדמיון הללו להוכיח כי ירמיה חיבר את ספר מלכים.[8]

לפי המחקר

בניגוד למה שנכתב בברייתא האמורה, חוקרי מקרא סוברים כי הספר נערך וחלקיו חוברו במחצית השנייה של תקופת גלות בבל.[דרוש מקור]

תקופת המאורעות המתוארים בספרי מלכים היא ממחצית המאה העשירית ועד שחרור המלך יהויכין מכלאו של מלך בבל בשנת 561 לפנה"ס, באמצע גלות בבל. אך נראה שכותב הספר השתדל לסיים אותו בנימה חיובית, ובהנחה שכתב בסופו את האירוע המעודד האחרון שהכיר, ניתן להסיק שהספר נכתב לפני הצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס (שהרי זהו אירוע מעודד הרבה יותר), אם כי ייתכן שהספר עבר עריכות נוספות גם לאחר התאריך הזה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Michael Avioz, "The Book of Kings in Recent Research" (parts 1 and 2), Currents in Biblical Research 4 (2005), 11-55; 5 (2006), 11-57

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך
  • James A. Montgomery, Kings (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1951. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

  1. ^ יאירה אמית, סיבתיות כפולה — היבט נוסף, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו לח, 1992, עמ' 41–55
  2. ^ מלכים א, י"ב יא
  3. ^ "וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה, עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ - שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (מלכים א, יא כו-כז)
  4. ^ אנדי ריפקין, שיעור 11 - פילוג הממלכה (י"ב, אכד) ג. סיבתיות כפולה, www.etzion.org.il, ‏2015-01-11 (בעברית)
  5. ^ מלכים א י"ב, טו
  6. ^ מלכים א י"א ד
  7. ^ בבא בתרא ט"ו, ע"א
  8. ^ משה גרסיאל, עולם התנ"ך: מלכים א', תל אביב, דוידזון עתי, 1994, עמ' 10.
אדוניה

אֲדֹנִיָּה (או אֲדֹנִיָּהוּ), דמות מקראית, בנו הרביעי של דוד, מאשתו חגית. נולד בעת שאביו מלך בחברון, והבא בתור בסדר הירושה לאחר אמנון, כלאב ואבשלום. כמוהו כאבשלום היה אדוניה יפה תואר ושאפתן. הודח מכס המלוכה ומוצא להורג מאוחר יותר בפקודת שלמה. פרשת הדחתו והוצאתו להורג מתוארת בתחילת ספר מלכים.

אליהו

אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הוא דמות מקראית, נביא שפעל בזמן מלכותו של מלך ישראל אחאב, ונודע במאבקיו באחאב ובאשתו הצידונית איזֶבֶל. לדמותו ניתנה חשיבות רבה במסורת היהודית, והוא נחשב למבשר הגאולה. מופיע בספרות יהודית מסורתית גם בשם "אליהו התשבי" ו"אליהו הגלעדי".

אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

במות

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

בעשא

בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה, הוא דמות מקראית משבט יששכר. לפי המקרא היה המלך השלישי על ממלכת ישראל בשנים 906 עד 883 לפנה"ס.

במהלך המצור ששם נדב, מלך ישראל, על העיר הפלשתית גבתון, הרג אותו בעשא, שככל הנראה היה שר הצבא, אם כי הדבר לא נאמר מפורשות במקרא:

"וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל-גִּבְּתוֹן. וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים כ"ז-כ"ח).

זמרי (מלך ישראל)

זִמְרִי הוא דמות מקראית, מלך על ממלכת ישראל בשנת 882 או 881 לפנה"ס. הוא עלה לשלטון לאחר שרצח את המלך הקודם, אלה, ומלך שבוע אחד בלבד, עד שנרצח גם הוא.

זמרי שהיה "שר מחצית הרכב" (כלומר מפקד על מחצית מהמרכבות) בצבאו של אלה, ניצל את המלחמה עם פלשתים באותה העת לצורך ביצוע הפיכה נגד אלה. בעת שאלה היה שיכור, זמרי בא והרג אותו. לאחר מכן, הכה את כל בני משפחתו, בית בעשא. בהפיכה זו התקיימה נבואת יהוא בן חנני לבעשא כי ביתו יושמד (ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוקים א'-ד').

כמו אלה מלך ישראל, גם רוצחו זמרי לא האריך בשלטונו. מהפכת החצר של זמרי קוממה עליו את החייל שצר על גבתון, ומצביאו עמרי, עם חיל הרגלים נטש את המצור על העיר הפלשתית וחש אל תרצה להפיל את זמרי:

שמו של זמרי הפך לשם נרדף לבוגד. כאשר בא יהוא לארמונה של איזבל על-מנת להורגה, קידמה איזבל את פניו במילים: "הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?".

יאשיהו

יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס - (המאה השביעית לפנה"ס). בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

מלכי יהודה וישראל

על פי המתואר בספר שמואל, שבטי ישראל שבארץ-ישראל התגבשו לממלכה אחת שעליה מלך תחילה שאול המלך ולאחריו דוד המלך. בספר מלכים ובדברי הימים מתואר כיצד לאחר מות שלמה, בנו של דוד, מתפצלת ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

ממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים ומלכה הראשון היה ירבעם. ממלכת יהודה כללה את השבטים יהודה ובנימין ומלכה היה רחבעם בן שלמה. ממלכת ישראל כללה כמה שושלות, בעוד שושלת בית דוד לא פסקה עד לאובדן העצמאות והיציאה לגלות בבל.

ממלכת ישראל

ממלכת ישראל הוא שמה של הממלכה הצפונית מבין שתי הממלכות העבריות, שלפי המקרא התקיימו בימי בית ראשון, בתקופה החופפת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, או תקופת הברזל השנייה. ממלכת ישראל הורכבה מבני עשרת השבטים, כאשר שני השבטים הנותרים הרכיבו את ממלכת יהודה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'ר"ה (796 לפנה"ס - 554 לפנה"ס).

במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו ממלכת שומרון, על-שם בירתה, או אפרים, על שם השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה.

עוזיהו

עֻזִּיָּהוּ או עֲזַרְיָהוּ מלך יהודה, בנו של אמציה, שימש כעוצר בשנים 785 לפנה"ס עד 769 לפנה"ס, וכמלך בשנים 769 לפנה"ס עד 733 לפנה"ס.

עוזיהו עלה בגיל 16 לכס המלוכה, ומלך 52 שנה. בחלק מהתקופה הזאת מלכו בנו יותם ונכדו אחז, כעוצרים. פרט מאלף בהקשר להכתרתו של עוזיה/עזריהו הוא שההכתרה נעשתה על ידי "כל עם יהודה":

מסתבר שביטוי זה מקביל לביטוי "עם הארץ" (למשל, מלכים ב', י"א, י"ח), ויש בו רמז לכך שהאצולה התערבה כאן בפרשת ההמלכה (הביטוי "עם הארץ" מתייחס בתקופת המקרא לאצולת הקרקע).

ספר מלכים עובר על תקופת שלטונו הארוכה של עוזיהו בשתיקה כמעט מוחלטת:

ספר דברי הימים מוסיף כנגד זאת פרטים נוספים על פעולותיו של עוזיהו (להלן).

עשרת השבטים

עשרת השבטים הם עשרה שבטים מתוך שנים עשר שבטי ישראל, אשר לפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור ומאז לא נודע גורלם. העיסוק בגורל עשרת השבטים הוא עתיק יומין ואוניברסלי. במהלך השנים הועלו מספר השערות לגבי שיוך עמים כצאצאים של עשרת השבטים, אולם לא נמצאו הוכחות ברורות.

פילוג ממלכת ישראל המאוחדת

פילוג ממלכת ישראל המאוחדת הוא אירוע שהתרחש על פי ספר מלכים וספר דברי הימים לאחר מותו של שלמה המלך (בשנת 928 לפנה"ס, ולפי הכרונולוגיה המסורתית היהודית בשנת ב'תתקס"ד (798 לפנה"ס)). באירוע זה התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת המקראית לשתי ממלכות, הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה, והממלכה הצפונית – ממלכת ישראל.

צדקיהו

צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 597 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ומלכות יהודה הוגלתה מארצה.

צוואת דוד

לפני מותו של דוד המלך הוא קרא לבנו שלמה, וציווה אותו בנושאים שונים – צוואת דוד. זהו מעשהו האחרון של דוד המוזכר במקרא.

הסיפור מופיע בספר מלכים א', פרק ב', ונוהגים להפטיר בו בפרשת ויחי, העוסקת בברכות יעקב לבניו לפני מותו.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

תפילה

תפילה היא פנייה אל כוח על-טבעי (אל או אחר), שנעשית בדרך כלל בדרך של הבעת משאלה, או כתפילה סדירה במסגרת פולחן דתי, הבעת תודה או אף כשיח, שבו האדם שופך את ליבו בפני הישות העליונה. בין התכנים של התפילה ניתן למצוא בקשת הדרכה וסיוע, וידוי על מעשים ובקשת סליחה, בקשת עזרה בעת צרה או ייחול להגשמת משאלות, וכן ביטוי רגשות והודיה כלפי מעלה. בעברית קיימים הביטויים "השתפכות הנפש" וכן "עבודה שבלב" כדי לבטא את מהות התפילה. מילות התפילה עשויות להיות בצורת מזמור, מנטרה, מילים מאגיות, ואף אמירות ספונטניות של המתפלל. ניתן לבצע את התפילה בקבוצה או באופן פרטי.

תפילה נפוצה בכל הדתות והתרבויות ומוכרת לאנושות משחר ההיסטוריה. במחקרים פסיכולוגיים נמצאה השפעה מטיבה של תפילה על המתפלל.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב') • מלכים (א' וב') • ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב') • מלכים (א' וב') • דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.