ספר יהודית

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

Charles Mellin - Judith with the Head of Holofernes - WGA14769
יהודית עם הראש הכרות של הוֹלוֹפֶרְנֶס (ציור של שארל מלין - 1630)
Judith Beheading Holofernes by Caravaggio
יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס (ציור של קאראווג'ו. 1598-1599)

תקציר הספר

Judith - Jules Ziegler (A 2858)
כשיהודית הגיעה לבתוליה היא הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה (ציור של ז'ולס קלוד זיגלר, 1847)

הספר עוסק ביהודית[1] ובהוֹלוֹפֶרְנֶס (או אולופרנא)[2], שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. עמים אלו סירבו לסייע לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון, שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל.

הולופרנס פלש לארץ ישראל מכיוון עמק יזרעאל והיה, כנראה, בדרכו לירושלים. בני ישראל, שחיו ביהודה, רצו למנוע את הגעת הולופרנס לירושלים, בעיקר מתוך חשש למקדש - שזה עתה "טוהר" לפי הסיפור. לכן יצאה קריאה מירושלים לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה לעיר בשם בית אלוה או בית אל) שנמצאת בשומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים האל לא יושיע אותם הם יסגירו את העיר, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, לעשות מעשה בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוהים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה.

לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, והזמינה אליו מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, שיחה ששימחה אותו, והוא שתה יין בכמות יוצאת דופן והשתכר מאוד. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבדו עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו, ויהודית לקחה את חרבו, המכונה ביוונית "אכינכי", כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה, ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס, והציעה להם לצאת למלחמה. כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, משגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.

ספר יהודית במסורות

ספר יהודית במסורת היהודית

אחת מהאגדות המפורסמות במדרשי חנוכה, הוא סיפורה של יהודית שכרתה את ראשו של ראש הצוררים. מעשה זה נחשב לאחד מהגורמים שהכריעו את המערכה נגד היוונים. בגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג,א). ומסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (הבאות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס" (שם, ד"ה שאף הן היו באותו הנס). מעיון במדרשים המובאים באוצר המדרשים עולה שהיו שני מקרי עריפה של ראשי השלטון היווני, על ידי שתי נשים שונות. האשה הראשונה היא אחותו של יהודה המכבי, והיא כרתה (יחד עם אחיה) את ראשו של ההגמון, אולם היא אינה יהודית המפורסמת. הסיפור השני הוא סיפורה של יהודית, אישה אלמנה שכרתה את ראשו של המלך.

"תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו: שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל, הלכו ישראל ומכרו שוריהם. ועוד גזרו עליהם: שיהיו בועלין נשיהן נדות הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כ"ג, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו. כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים. כיון ששמע מלך יונים שהרגו ישראל הגמון שלו קבץ כל עמו ובא לפני ירושלם והביא אותה במצור, ונפחדו מאד היהודים, והייתה שם אשה אלמנה יהודית שמה ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם ואמרה הניחו אותי לצאת שמא יעשה המקום נס על ידי, ופתחו לה ויצאה, והלכה לפני המלך, ויאמר לה: מה תבקשי? ואמרה אדוני! בת גדולים מישראל אנכי ואחי נביאים ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תיפול ירושלם בידך, כיון ששמע כך שמח שמחה גדולה. והיה לו אחד מחכמיו שהיה רואה וחוזה בכוכבים והיה אומר רואה אני שישראל חוזרים בתשובה ואי אתה יכול להם, חזור למקומך, ונתמלא המלך חמה עליו וציווה לחטפו, ואסרו ידיו ורגליו לתלות אותו על העץ אצל ירושלם ויאמר המלך מחר כשתיפול ירושלם בידינו נהרוג אותו. והיה המלך מאמין לאותה יהודית ויאהב אותה ויאמר לה רצונך שתינשאי לי? ואמרה לו: אדוני המלך! איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך, ואמנם כיון שלבך נוטה לזה תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול. מיד העבירו הכרוז ועשתה כך, ועשה המלך משתה גדול ושתו ונשכרו, ואחר כך הלכו כל אחד ואחד לאוהליו והמלך ישב בחיקה וישן, והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו וחתכה ראשו ופשטה סדין עליו, והלכה עם ראשו של מלך אצל שערי ירושלם ואמרה: פתחו לי השערים שכבר עשה הקב"ה נס על ידי, אמרו לה: לא דייך שזנית וקלקלת אלא שבאת בעלילה עמנו, מיד הראה להם ראשו של מלך, כיון שראוהו פתחו השערים ויצאו והרימו קול שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. כיון ששמעו יונים כך אמרו למחרת באים עלינו, והלכו למלך ומצאוהו בלא ראש ונפל עליהם אימה ופחד וברחו כלם, וירדפו ישראל אחריהם והרגו מהם כמה וכמה. כן יעשה הקב"ה נקמה בשונאינו מהרה ויחיש לנו ישועה ככתוב ובא לציון גואל".[3]

ספר יהודית הוא "ספר חיצוני" - ספר שלא נשמר בקאנון כתבי הקודש היהודיים. כיוון שכך לא נשמר הספר בשפתו המקורית - עברית, וכמעט אין לו זכר במסורות יהודיות קדומות, כגון מסורות חז"ל. עם זאת, העובדה שהספר תורגם ליוונית במסגרת תרגום השבעים ונשמר במסגרת האפוקריפה - קאנון כתבי הקודש הנוצריים, הביאה לכך שבימי הביניים חזרו מסורות ספר יהודית להופיע בכתב, הפעם ככל הנראה בהשפעת הנוסח הלטיני של הוולגטה - תרגום התנ"ך ללטינית שנעשה על ידי הירונימוס. מוכרות מסורות ימי ביניימיות רבות של הסיפור, אותן ניתן למצוא למשל ב"ספר יפה מהישועה", ב"חמדת ימים" וב"בית המדרש" של יעלינק. המסורות לעיתים מטעות כיוון שיש שינויים רבים בינן לבין הספר המקורי.

במסורות יהודיות נכרך הספר בסיפור חנוכה[4], כשנבוכדנצר 'הפך' לאנטיוכוס אפיפנס, מסיבות לא ברורות. הסברה אומרת, כי מאחר שהוולגטה תרגמה את כל הספר כאילו התרחש בתקופת החשמונאים, המסורת היהודית שקיבלה ממנה את הסיפור הושפעה ממנה. היעב"ץ מפקפק אף הוא על הייחוס לחנוכה, אך מיישב שרצו לערוך זכר למעשה יהודית, וסמכוהו לחג החנוכה[5]. כדבריו כתבו גם בשלשלת הקבלה ובצמח דוד. לעומתו, רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש מתקיפו בספרו "נימוקי אורח חיים", על כך מפקפק על דברי הראשונים שמצטטים את הסיפור בהקשר לחנוכה, וכן מפרשים את טעם חיוב הנשים בנר חנוכה, בשל זאת שהנס נעשה על ידן[6].

בקהילות יהודיות רבות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כחג הבנות – "עיד אל בנאת", שבעוד הגברים שמחים על גבורת החשמונאים שמחות הנשים על גבורתה של יהודית. בחג זה היו נהוגים מנהגים שונים ביניהם הענקת מאכלי גבינה לנשים. הקשר בין מסורת יהודית לבין מאכלי גבינה הוא בכך שעל פי המסורת יהודית בדומה ליעל השתמשה בחלב לשם הרדמתו. בספר המקורי, כפי שתורגם ליוונית לא הופיעו כל מאכלי גבינה אלא יין. ייתכן שבאחד התרגומים של הספר הופיעה גבינה, ומשם מקור המנהג[7]. מנהג אכילת מאכלי חלב מופיע ביהדות אשכנז בתקופת הראשונים ומצוטט ברמ"א.

ספר יהודית במסורת הנוצרית

ספר יהודית הוא הספר הרביעי מבין הספרים החיצוניים לתנ"ך. הספר נמצא בגרסאות התנ"ך היווני של הכנסייה הרומית קתולית והכנסייה היוונית אורתודוקסית.

ספר יהודית - אמיתות היסטוריות

Cristofano Allori 002
יהודית אוחזת בראשו הערוף של הולופרנס שר צבאו של נבוכדנצר (ציור של קריסטופני אלורי מ -1613)
Cavalier d'Arpino - Judith with the Head of Holofernes - WGA04699
יהודית אוחזת בראשו הערוף של הולופרנס (ציור של ג'וזפה קיסרי העשור הראשון של המאה ה-17, המוזיאון לאמנות של ברקלי)

ככלל, נחלק המחקר בשאלה האם יש ביסודו של הספר גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית. מחלוקת זו קשורה לסוגיית תאריך כתיבת הספר. המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות: תקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה) והתקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה).

חוקרי מקרא רבים, בעיקר בשנים האחרונות, טוענים שספר יהודית נכתב למטרות תאולוגיות-לימודיות, ואין בו אמת היסטורית. כך, למשל, טוען אדולפו רויטמן, שכתב דיסרטציה על ספר יהודית. לפי רויטמן ספר יהודית נכתב בין המאה השנייה לראשונה לפני הספירה (תקופת החשמונאים). לעומתו, טען י"מ גרינץ, חוקר מקרא מפורסם, שהספר נכתב בתקופה הפרסית וכי הוא מבוסס על מאורעות אמיתיים. (גרינץ פרסם בשנת 1957 את הספר "יהודית: תחזורת הנוסח המקורי" שאמור להוות תרגום לעברית הקרוב ככל האפשר לאופן בו הטקסט היה כתוב במקור).

כולם מבחינים בכך שנתונים רבים בספר סותרים עובדות היסטוריות ידועות. יש המסבירים זאת במטרה למקד את תשומת הלב במסר הדתי (למשל י' ליכט, במאמרו "ספר יהודית כיצירה ספרותית") ויש הטוענים (ובראשם גרינץ) כי הדבר נובע מאימת השלטון הזר בתקופה שבה נכתב הספר ומההכרח לצנזר את הספר כדי למנוע בעיות.

הסתירה ההיסטורית המרכזית היא הצגת דמותו של המלך היוזם את המלחמה על ישראל כ"נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה". כידוע, נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, כמו כן בירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). כמו כן, מבחינה כרונולוגית השתתפותו של נבוכדנצר בעלילה בלתי אפשרית: נבוכדנצר מת בשנת 562 לפנה"ס בעוד העלילה מתרחשת לפי המסופר לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס. אך גם כאן אין בהכרח סתירה כיוון שבאותה תקופה ישב דריווש, הארתחששתא הפרסי בבבל (אשר מתחלפת עם אשור לא פעם)[דרושה הבהרה] לאחר שדיכא מרד בבלי בראשותו של נבוכדנצר שלישי (נידין בל).

כמו כן, כפי שמסביר ליכט במאמרו, ישנן סתירות טופוגרפיות וקשה ליישב את תיאור הערים בישראל כפי שהן מופיעות בספר עם הטופוגרפיה הישראלית הידועה לנו. החוקר פנחס חורגין טען שסתירות אלו, כמו טעויות אחרות בספר נובעות מכך שהמחבר חי בגולה - כנראה בארץ שהייתה נתונה תחת שלטון פרסי - ועל אף שרצה לכתוב אמת, והתבסס בספרו על גרעין היסטורי אמיתי, היו לו טעויות שנבעו מחוסר ידע.

כאמור, לדברי גרינץ הספר משקף אירועים מהתקופה הפרסית, "נבוכדנצר" הוא דריווש, "הולופרנס" הוא שם פרסי מובהק, והספר עצמו מייחס עצמו לתקופה זו. גרינץ לשיטתו מראה גם כי הטופוגרפיה של הספר משקפת את הטופוגרפיה והדמוגרפיה בתקופה הפרסית בצפון השומרון.

העיר בתוליה

גם שם המקום וגם מקום העיר נתונים לוויכוח בין החוקרים. יש הטוענים - למשל רויטמן - שהשם סמלי ומרמז לבתולים, במטרה להבהיר שיהודית, גיבורת הספר, היא אישה טהורה וחסודה. לעומתם, יש הטוענים שמדובר בשיבוש של שם אמיתי.

תיאור העיר: עיר גדולה באזור ההרים של שומרון, השוכנת במקום השולט על מעבר חשוב, במרחק כמה שעות מגבע. גבע עצמה ממוקמת במרחק של שעתיים עד שלוש שעות הליכה משומרון. גרינץ מראה כי התיאור בספר מפורט מאוד ומתאים בעיקר לקבטיה או לסנור.

עם זאת, יש הגורסים כי השאיפה לפשטות והשיבוש היווני מצביעים על העיר בית-אל. אך דעה זו איננה מתאימה לתיאורים האחרים של השטח.

פרופ' אדם זרטל מזהה את בתוליה בעיר הפרסית ששרידיה נראים ב"חירבת ח'ראייק" שבצפון השומרון[8].

תוכן פרקי הספר

הספר מחולק ל-16 פרקים קצרים (כ-21 פסוקים בממוצע לכל פרק).

  • פרק א' - בשנה ה-12 למלכותו נלחם נבוכדנצר מלך אשור בארפכשד מלך מדי ושולח שליחים לארצות האזור, בבקשת עזרה, ואף לירושלים ולארצות עד לגבול אתיופיה. השליחים חוזרים כלעומת שבאו לאחר שעמי האזור אינם נשמעים אליו.
  • פרק ב' - בשנה ה-13 למלכותו של נבוכדנצר. נבוכדנצר מבטיח לנקום, שולח צבא רב בראשותו של הולופרנס. מתחיל מסע כיבושים עד לדמשק.
  • פרק ג' - מלכי מסופוטמיה, סוריה ולוב נכנעים לנבוכדנצר.
  • פרק ד' - בארץ יהודה גובר הפחד מנבוכדנצר שמא יהיה גורלם כשאר הערים שכבש. הכהן הגדול אליקים מורה לעם להתכונן למלחמה והעם כולו מתפלל להצלה.
  • פרק ה' - הולופרנס שר צבאו של נבוכדנצר בשערי ארץ יהודה. מלכי מואב ועמון מתארים בפניו את סוד כוחם שלבני ישראל, האמונה באל אחד.
  • פרק ו' - הולופרנס מתכוון להראות ליהודים שאין אל אחר מלבד נבוכדנצר.
  • פרק ז' - הולופרנס פוקד על צבאו לכבוש את ביתאיליה שביהודה. למראה הצבא הרב בני ישראל מתפללים ולאחר מכן מתבצרים בעמדות הגנה. בני מואב ועמון מציעים עזרה להולופרנס אשר צר על העיר. המלך עוזיה מבטיח שאם בתוך 5 ימים לא תבוא ישועה העיר תיכנע.
  • פרק ח' - יהודית אלמנה עשירה משבט ראובן מנסה לשכנע את המלך עוזיהו לא להיכנע.
  • פרק ט' - יהודית מתאבלת ומתפללת לאלוהים.
  • פרק י' - יהודית, יוצאת מהעיר הנצורה עם צידה לעבר מחנה האשורים, מציעה את עזרתה בכיבוש העיר.
  • פרק י"א - פגישתם של יהודית והולופרנס.
  • פרק י"ב - יהודית מפתה את הולופרנס. אוכלת מהמזון אותו הביאה בשעה שהולופרנס שותה לשוכרה.
  • פרק י"ג - יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.
  • פרק י"ד - האשורים מגלים את גופתו הערופה של הולופרנס.
  • פרק ט"ו - הצבא האשורי נס בבהלה.
  • פרק ט"ז - תפילת ההודייה של יהודית, ומותה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהודית, בתוך: הספרים החיצונים, כרך "ספורים ודברי חכמה", מתורגמים ומפורשים על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה תל אביב. 49 עמ'.
  • יעל שמש, "'ולא עשה עמי חטא לטֻמאה ולבֹשת' (יהודית יג, טז): סיפור יהודית כסיפור מתקן לסיפור יעל וסיסרא", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום טז (תשס"ז), עמ' 159–177.
  • אדולפו דניאל רויטמן, המבנה והמשמעות של ספר יהודית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביוונית: Ιουδίθ. במקרא השם "יהודית" מופיע רק פעם אחת כשמה של אשה (ולא כשמה של שפה), כשם נכרי, ללא קשר ליהודה או ליהודים. בספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ל"ד הייתה זו אשתו של עשו: "יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי".
  2. ^ ביוונית: Ὀλοφέρνης; לדעת י"מ גרינץ במקור העברי נכתב "אולופרנא".
  3. ^ הסוגיא האהובה- דפים נוספים, www.steinsaltz-center.org.il
  4. ^ מדרש מעשה יהודית. שאלתות רבי אחאי וישלח כו. פיוטי יוצר לשבת חנוכה.
  5. ^ ספר מור וקציעה סימן תר"ע ד"ה ובייחוד לנשים
  6. ^ תוספות פסחים ק"ח א בשם רשב"ם, רש"י שבת כ"ג א.
  7. ^ השערה אחרת מופיעה ב"מקור חיים" לרב יאיר חיים בכרך הלכות חנוכה, שככל הנראה השתמשה יהודית באותו תכסיס שהשתמשה יעל.
  8. ^ זרטל אדם, סקר הר מנשה כרך ג', אתר 79, עמ' 219-221.
אלקימוס

אַלְקִימוּס (אצל יוספוס: נקרא גם יקים. בתרגומים מסוימים לעברית נקרא אליקים) (מת בירושלים בשנת 158 לפנה"ס) היה כהן גדול מתיוון שכיהן לאחר מותו של מנלאוס. חוקרים רבים מזהים אותו עם יקים איש צרורות המוזכר במקורות חז"ל.

ארפכשד

אַרְפַּכְשָׁד, הוא דמות בתנ"ך, בנו השלישי של שם בן נח, על פי ספר בראשית, פרק י', פסוק כ"ב וספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ז. על פי ספר היובלים הוא מקורו של עם הכשדים. גם נפתלי הרץ טור-סיני מזהה אותו כאב האפונימי של עם זה.

שמות אחיו על פי פרק י': עילם, אשור, לוד וארם. על פי דברי הימים א', היו לו עוד 4 אחים: עוץ, חול, גתר ומשך. אולם על פי בראשית, 4 האחרונים היו בני ארם, אחיו של ארפכשד. בנו של ארפכשד היה שלח וע"פ תרגום השבעים וכן ספר היובליםקינן או קינם.

ארפכשד נולד שנתיים לאחר המבול (א'תרנ"ח לבריאת העולם (2103 לפנה"ס), על פי הכרונולוגיה המסורתית) וחי 438 שנים. את שֶלַח ילד בגיל 35. יוסף בן מתיתיהו מציין כי ארפכשד נולד שתים עשרה שנה לאחר המבול.השם ארפכשד מוזכר גם בספר יהודית (פרק א') כשמו של מלך מדי שנבוכדנצר ניצח. בקוראן, הוא קרוי בשם "ארפכשו".

הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים (או [ה]ספרים החיצונים) הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך.

התרגומים של חלק מספרים אלו, נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים, ונכללים אצלם בברית הישנה.

חזון אחרית הימים של אברהם

חזון אחרית הימים של אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את חזון אחרית הימים (אפוקליפסה) של אברהם אבינו. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודי זמן קצר לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, קרוב לוודאי בשנת 80 מאחר שיש בו התייחסות להתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד את כל השנים עד היום אלא בתרגום לשפה הסלבונית. יש חוקרים, הסבורים כי הספר חובר על ידי שני מחברים שונים.

חכמת שלמה (ספר חיצוני)

חכמת שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה באלכסנדריה שבמצרים באמצע המאה הראשונה לספירת הנוצרים. לספר 19 פרקים.

במאה ה-18 תורגם הספר לעברית על ידי נפתלי הרץ וייזל, אשר לימים הרחיב תרגום זה לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית, נורמה שליוותה שנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

יהודית

האם התכוונתם ל...

יהושע מאיר גרינץ

פרופסור יהושע מאיר גרינץ (ראדום, פולין, 1911 - תל אביב, 1976 א' באייר תשל"ו), חוקר מקרא ותקופת בית שני, מראשוני המרצים באוניברסיטת תל אביב. גרינץ השתתף בכתיבת ערכים שונים באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה מקראית.

מגילת אסתר

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק ה"כתובים" שבמקרא. היא מספרת את סיפור ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש והצלתם. מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן האגגי, בכיר השרים בממלכה, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ובת דודתו ולפי הגמרא גם אשתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן. על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה בחג פורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת "מצוות מקרא מגילה".

מזמורי שלמה

מזמורי שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין השנים 70 ו-45 לפני הספירה. בספר 18 מזמורים, הדומים למזמורי התהלים.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

ספר היובלים

ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה, נערכו תרגומים שונים של הספר לעברית ממספר שפות אחרות. ואולם רק התרגום החבשי (אתיופי) של הספר השתמר בשלמותו.

ספר טוביה

סֵפֶר טוֹבְיָה (ביוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

ספר מקבים ג

ספר מקבים ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי תלמי הרביעי, מלך מצרים (222-205 לפני הספירה): ניסיון חילול בית המקדש, התנכלות ליהודי מצרים והצלתם על ידי אלוהים. הספר נכתב כנראה במאה ה-1 לפני הספירה וגם בו מסופר על מסירות דתית של יהודים בזמן השלטון היווני. מפני שהספר אינו עוסק בתקופת החשמונאים, סוברים ששמו ניתן לו באופן שרירותי רק מכיוון שהוא מופיע בספרות החיצונית לאחר ספר מקבים ב' ולפני ספר מקבים ד'.

ספר מקבים ד

ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. הספר השתמר בגרסאות אחדות של תרגום השבעים, אך לא נכלל בקאנון של הכנסיות הנוצריות, מלבד הכנסייה הגאורגית.

עליית ישעיהו

עליית ישעיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ישעיהו. הספר מחולק לשלושה חלקים ומכיל 10 פרקים. הספר אינו מופיע באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

צוואת אברהם

צוואת אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואתו האחרונה של אברהם אבינו, אחד משלושת אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים פרושים או איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד אלא בתרגום יווני וחבשי.

הספר אינו כלול באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

שבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

הספרים החיצוניים
לתורה מגילה חיצונית לבראשיתספר אדם וחוה • צוואת קהת • חזון עמרם • ספר היובליםספר חנוך א'ספר חנוך ב'ספר חנוך ג'צוואות השבטיםצוואת אברהםחזון אחרית הימים של אברהםעליית משהיוסף ואסנת
לנביאים צוואת יהושעחכמת שלמהמזמורי שלמהאיגרת ירמיהועליית ישעיהוספר ברוךחזון ברוך א'חזון ברוך ב'
לכתובים דברי איובחזון עזראעזרא החיצונימזמור קנ"אמזמורי קנ"ב–קנ"התוספות למגילת אסתרתוספות לספר דניאלתפילת מנשה
שאר הספרים ספר בן סירא • ספר יהודית • ספר טוביהספר מקבים אספר מקבים בספר מקבים גספר מקבים דאיגרת אריסטיאסחזיונות הסיבילותקדמוניות המקרא
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה
מצהף קדוס - כתבי הקודש של ביתא ישראל
אורית בראשיתשמותויקראבמדברדבריםיהושעשופטיםרות Ethiopic genesis
ספרי המלכים מלכים א'מלכים ב'מלכים ג'מלכים ד'
ספרי שלמה משלי א'משלי ב'קהלתחכמת שלמהשיר השירים
תרי עשר הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי
הצוואות צוואת אברהם • צוואת יצחק • צוואת יעקב • צוואת אהרון • צוואת משה
נוספים תהיליםישעיהוירמיהויחזקאלדניאלאיובאסתרעזראנחמיהדברי הימים א'דברי הימים ב'בן סירא • יהודית • טוביהועזרא החיצוני • מקבים • חנוךיובליםברוך • שיחת משה • חזון עזרא
כתבי הקהילה תאזזה סנבת • ספר התלמידים • גורגוריוס • ספר השעות • פירוש יהושע • פלספה • אבא אליאס • ספר המלאכים • מעשה שושנה • דרשת אברהם ושרה במצרים • בראשית ברא אלוהים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.