ספר חנוך א'

ספר חנוך א' הנקרא גם חנוך החבשי, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה על ידי מחבר יהודי יחיד או קבוצת מחברים בשפה הארמית. הוא לא נכנס לקאנון התנכ"י ועל כן נחשב לספר חיצוני. הספר נקרא על שם חנוך, הדמות המקראית מספר בראשית[1].

4Q201
מגילה 4Q201 מקומראן, המכילה קטעים מהמקור הארמי של ספר חנוך א'.

תולדות הספר

ספר חנוך א' נכתב בארמית, כנראה סביב המאה השלישית לפני הספירה. הוא היה חיבור נפוץ ופופולרי מאוד בימי בית שני, ומוטיבים נרחבים מתוכו אומצו או עובדו-מחדש בספרים כמו ספר היובלים, "ספר הענקים", צוואות בני יעקב ועוד. יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני וסופרים אחרים מתייחסים במובהק אל הסיפור החנוכי; השפעתו ניכרת בחזון יוחנן.

במאה השנייה לספירה, בתקופת התגבשותה של התנועה הרבנית בארץ ישראל, קיימות עדויות למאמץ רחב-היקף לדכא את המסורות החנוכיות בכלל ואת הפרשנות המלאכית לבראשית ו' בתוכן. כשם שהמוטיב של עליית חנוך השמימה ואי-מותו הוכחש בתוקף בספרות הרבנית הקלאסית – בראשית רבה כ"ה א' הוקדש לסתירת טענות "אפיקורסים" שהצהירו "אין אנו מוצאין מיתה לחנוך" – והספרים העוסקים בו לא נכללו בקאנון התנ"ך ולא הועתקו עוד, כך נזכר בבראשית רבה כ"ו ה' שרבי שמעון בר יוחאי התעקש שבני האלוהים הם בני דיינים (בהתבסס על המילה "ידון") והיה "מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא". עדות נוספת להתנגדות היא ב"דיאלוג עם טריפון היהודי" של יוסטינוס מרטיר, בו אב הכנסייה שם בפי בן-שיחו היהודי את הטענה שהנוצרים כופרים בגלל אמונתם בכך שהמלאכים חטאו. אמירה זו איננה משרתת שום הקשר או מטרה בתוך החיבור, ולכן אמינותה גבוהה יחסית. חוקרים העלו מספר השערות לגבי המניע לדיכוי זה, שנבע לרוב הדעות מיריבות עם חוגים יהודיים מחוץ לטווח ההשפעה הרבני, שהוגדרו כמינים (בין אם נוצרים קדומים, נוטים למיסטיקה ואסטרולוגיה או כולם ביחד) ושאצלם הספרות החנוכית הוסיפה למלא תפקיד חשוב.[2] מוטיבים חנוכיים עלו שוב במדרשים מאוחרים כפרקי דרבי אליעזר מן המאה השמינית, אך הספר עצמו נותר עלום.

הנצרות הקדומה אחזה בפרשנות החנוכית-מלאכית לבראשית ו' א'-ד', ובספר חנוך א' ונגזרותיו בכלל, עוד כמה מאות שנים. טרטוליאנוס, למשל, פירש את החיוב לנשים לכסות את ראשן במהלך תפילה "בַּעֲבוּר הַמַּלְאָכִים" בראשונה לקורינתים י"א, כנובע מהחשש שאלו יתאוו אליהן כפי שאירע בעבר. קלמנס מאלכסנדריה, אירנאוס מליון, טטיאנוס ואבות אחרים הזכירו מסורת זו אף הם.[3] הראשון לפקפק ולהביע אי-נחת ברורה מן ההשלכות התאולוגיות של הסיפור הוא אוריגנס, שהתעקש בפולמוסו עם קלסוס שלמעשה בני האלוהים אין חשיבות יתרה ושלספר חנוך אין מעמד מקודש ברוב הכנסיות, ושלכן אין תוקף לטענה שסיפור זה מוכיח שהאינקרנציה אינה ייחודית והיו מקרים קודמים של התגשמות אלוהית בעולם הנברא. ככל שפגאנים אנטי-נוצרים, כמו יוליאנוס הכופר, אימצו טיעון זה, כך התגבר חוסר הנחת הכנסייתי מהפרשנות המלאכית. גם היעלמות ספר חנוך בקרב היהודים היוותה גורם משפיע בירידת קרנו, אך ההתפתחות העיקרית הייתה ההתמקדות הגוברת בחטא עץ הדעת כמקור הרוע האנושי; פרשנים כנסייתיים, בראש ובראשונה אוגוסטינוס מהיפו ב"עיר האלוהים", העבירו את המסורות אודות מלאכים שחטאו אל המרד בהנהגת השטן בטרם הבריאה. במאות הרביעית והחמישית, עם תחילת התגבשות הקאנון של הביבליה, אבות כנסייה כמו אתנסיוס והירונימוס סירבו לקבל את חנוך. הפרשנות המלאכית לבראשית ו' א'-ד' ירדה למעמד שולי. במזרח היווני והארמי הוסיפו להעתיק מעט שרידים, תוך ציון שמדובר בחומר מפוקפק, ובמערב הלטיני המוטיב נעלמה למעשה. רק הכנסייה האתיופית המבודדת שימרה את חנוך במלואו בתוך הקאנון שלה.[4]

עד למאה ה-18 לא היה באירופה העתק מספר זה. בשנת 1773 ג'יימס ברוס חזר מאתיופיה ובידיו 3 העתקים מהספר בשפת געז שככל הנראה נעשה מתרגום יווני של המקור הארמי של הספר. הוא העביר העתק לספרייה הבודליינית והספרייה הלאומית של צרפת. התרגומים הראשונים פורסמו במחצית הראשונה של המאה ה-19. לקראת סוף המאה ה-19 פרסמו עבודות רבות בנושא, כולל מחקר של אדולף לודס שכלל השוואה עם חלקים מהספר ביוונית. בשנות ה-50 התגלו קטעים רחבים מן המקור הארמי של הספר כחלק ממגילות ים המלח; חנוך הוא השלישי הנפוץ ביותר מבין החיבורים שנמצאו, עדות לפופולריות שלו בימי בית שני.

ספר חנוך א' הוא הקדום מבין שלושת ספרי חנוך. ספר חנוך ב', על־אף שגם הוא עוסק באותה דמות מקראית, הוא ספר נפרד לגמרי ואינו קשור לספר חנוך א'. ספר חנוך א נזכר בספר החיצוני "ספר היובלים", שנכתב מאוחר יותר[5].

מבנה הספר

הספר בנוי מ-5 חלקים. חלק מהחוקרים טוענים כי מדובר ב-5 ספרים נפרדים שאוחדו לספר אחד[6].

  1. פרקים א-לו: המלאכים שקילקלו וסיורי חנוך בשמים.
  2. פרקים לז-עא: משלי חנוך.
  3. פרקים עב-פב: ספר המאורות.
  4. פרקים פג-צ: מראה חלומות חנוך.
  5. פרקים צא-קח: נבואות חנוך לבניו.

בתרגום אליה שמואל הרטום, חמשת החלקים מחולקים לפרשות.

תוכן הספר

חנוך, גיבור הספר, מסוגל לדעת את העתידות והנסתרות, ולפיכך הוא האיש שנועד לספר על תולדות האנושות מתחילתה ועד סופה, כאשר האור יגבר על החושך, והאל יגלה לצדיקים את "הבחיר" / את "בן האדם" (המשיח). ביום הדין יישפטו הנפילים יחד עם הרוחות הרעות, השדים והמזיקים. עזאזל, המלאך הרע, יימסר לידי רפאל, ובליעל, אדון החושך ואויבו של המשיח, יישפט גם הוא ביום ההוא. גם בני האדם ירגישו בחזון הבלהות הזה: רצח בתוך המשפחה, הפלות, קניבליזם, מלחמות ועוד צרות יהיו מנת חלקם של החוטאים, בעוד הצדיקים יזכו לאושר גדול.

חלק ראשון

פרשה א (פתיחה, פרקים א–ה): פרשה זו משמשת הקדמה לכל הספר. חנוך מתאר חזון יום הדין לדורות הבאים[7].

פרשה ב (פרקים ו–יא): בפרשה זו מסופר על המלאכים שירדו לארץ וחמדו את בנות האדם: "ויראו אותן המלאכים בני־השמים ויחמדון העירים ויתעו אחריהן ויאמר איש אל רעהו: הבה, נבחר לנו נשים מבנות האדם ונוליד לנו בנים"[8][9]. המלאכים, ובראשם שמחזי, נשבעו לעשות את המעשה שהחליטו עליו: "וירדו מאתים בימי ירד[10] אל ראש הר חרמונים ויקראו את ההר חרמון כי נשבעו ויחרימו איש את־רעהו במקום ההוא"[11][12]. המלאכים הזדווגו עם בנות האדם:

"ויקחו להם נשים בשנת העולם אלף מאה ושבעים[13] ויחלו להיטמֵא בהן עד המבול ותלדנה להם שלושה דורות: בראשונה ענקים גדולים, והענקים הולידו את הנפילים, ולנפילים נולד אליאוּד, וירבו לפי גדלם וילמדו אותם להכין סמים ולחשים ולכרות שורשים ויגלו להם את הצמחים. ותהרינה ותלדנה ענקים גדולים, שלושת אלפים אמה. ויאכלו את פרי עמל בני־האדם, וכאשר לא יכלו בני־אדם לכלכלם, העזו הענקים [להתנפל] עליהם ויאכלו את בני־האדם. ויחלו לחטוא בעופות ובחיות וברמשׂים ובדגים ולאכול איש את בשר רעהו וישתו את־הדם"[14].

המלאכים לימדו את בני האדם מעשים רעים וגילו להם סודות: את עשיית כלי מלחמה, את השימוש במחצבים, את האבנים היקרות, "ואת התכשיטים ואת הפּוּך ואת המשחה ליפות העפעפיים", וגם את הלחשים, את האצטגנינות ואת חכמת הראייה בכוכבים: "ותהי רשעה רבה על הארץ ויזנו ויתעו וישחיתו בכל דרכיהם... ובאבוד בני־האדם עלתה צעקתם השמימה"[15]. ארבעת שרי המלאכים (מיכאל, אוריאל, רפאל וגבריאל) רואים מן השמים "את הדם הנשפך על הארץ וכל הרעה והרשעה הנעשות עליה" ושומעים את קול צעקות יושביה. הארבעה מתאוננים בפני אלוהים על מעשי המלאכים הרעים: "ואתה רואה את כל־אשר עשה עזאל אשר לימד את כל הרשע על הארץ ואת כל־מרמה אשר בארץ ויגל את סודות העולם אשר בשמים וילמדום וידעום בני־אדם. ואת אשר עשה שמחזי אשר נתת לו רשות למשול על כל אשר עימו... ועתה הנה רוחות נפשות המתים צועקות ומתחננות עד שערי השמים ותעל אנחתם ולא תוכל לצאת מפני הפשעים הנעשים על הארץ"[16]. אלוהים שולח את אחד מראשי המלאכים אל נח, להודיע לו כי יהיה מבול על הארץ ולהורות לו כיצד להימלט. לרפאל וגבריאל הוא מורה להעניש את המלאכים הרעים ולמיכאל הוא מורה לגלות להם כי נטמאו בטומאת הנשים שנזדווגו איתן, ולאחר שיראו את השמדת בניהם, לאסור אותם "לשבעים דורות בעמקי הארץ עד יום משפטם"[17]. הוא מודיע למיכאל על מה שיעשה לאחר שזה יטהר את הארץ: "ואז אפתח את אוצרות הברכה אשר בשמים להורידם על מעשי בני־האדם ועל עמלם"[18].

פרשה ג (פרקים יב–יג): המלאכים הנאמנים לאלוהים מטילים על חנוך להודיע לעירים את עונשם ואלה מבקשים ממנו לכתוב עבורם בקשה מאלוהים. חנוך עושה זאת ומקבל תשובה בחזון[19].

פרשה ד (פרקים יד–טז): פרשה זו נפתחת בכותרת המכנה אותה "ספר דברי צדק והאשמה לעירים", שבו חנוך מספר לעירים את חזונו ושבקשתם לא נתקבלה. חנוך מועלה לשמיים ורואה את מושב כבוד אלוהים, שבעצמו מצווה על חנוך להוכיח את העירים על חטאיהם ולפרש להם את עונשם[20].

פרשה ה (פרקים יז–כ): לאחר מכן נלקח חנוך על ידי "המלאכים הקדושים" למסע בשמיים ובארץ. פרשה זו כוללת את הסיפור הראשון על מסעו. הוא מבקר במקומות בהם מתהווים גופים שמימיים ותופעות שונות. פרק כ כולל רשימה של מלאכים ותפקידיהם[21].

פרשה ו (פרקים כא–לו): פרשה זו כוללת את הסיפור השני של מסע חנוך. הוא רואה את מקום מושבן של נפשות המתים עד יום הדין (ובהן את נפשו של הבל), את האש המעניקה את אורה למאורות השמיים, את ההרים שבהם כסא הכבוד ועץ החיים, את עץ הדעת ואת שערי השמיים שמהם יוצאים כוכבי השמיים והרוחות[22].

חלק שני

הקדמה (פרק לז): הפרק משמש הקדמה לחלק הנקרא "ספר המשלים", העוסק במשיח ובגורל הצדיקים והרשעים[23].

פרשה א (פרקים לח–מד): המשל הראשון. משפט הרשעים. חנוך רואה בחזון את משכן הצדיקים והמשיח ומלאכי הפנים. נגלים לו סודות השמש, הירח והכוכבים, והיווצרותם של הברקים[24].

פרשה ב (פרקים מה–נז): המשל השני. גורל הכופרים; "ראש הימים" (אלוהים) ובן האדם שעמו (המשיח); נקמת הצדיקים; מקורות הצדק; עונש השליטים; כוחו וחוכמתו של המשיח; יום הדין ותחיית המתים; הרי המתכות והעמק בו מכינים "מלאכי הפורענות" את "כלי השטן" המיועדים "למלכים ולאדירי הארץ למען יושמדו בהם"; המבול; הפרתים והמדיים[25].

פרשה ג (פרקים נח–עא): המשל השלישי. אושרם של הקדושים; סודות הברקים, המאורות והרעם; רעידת השמיים; לויתן ובהמות; סודות תופעות הטבע; המלאכים מודדים את מקום מושב הצדיקים; משפט הקדושים ומשפט השליטים; אושר הצדיקים ודחיית בקשת השליטים להתוודות על חטאיהם; מקום הימצאם של המלאכים שירדו על הארץ; נח קורא לחנוך וזה מיידע אותו כי יבוא מבול והוא ימלט ממנו; הבטחות אלוהים לנח, המלאכים הרעים נענשים בנהרות אש שבהם יענשו גם השליטים; מיכאל ורפאל על דינם של המלאכים הרעים; שמות המלאכים הרעים ותפקידיהם; השבועה אשר עליה מיוסד העולם. לאחר המשל השלישי, מסופר בשני הפרקים האחרונים על חנוך שהועלה לשמיים וראה את סודות השמיים והמלאכים[26].

חלק שלישי

(פרקים עב–פב): חלק זה מהווה ספר בפני עצמו, בשם "ספר חליפות מאורות השמיים", המתאר את מהלך המאורות, שנת הירח ושנת החמה, דרכי רוחות העולם, שבעת הריו ושבעת נהרותיו, לוחות השמיים וחלקי הארץ. מסופר על שליחותו של חנוך ודבריו אל מתושלח, בנו[27].

חלק רביעי

פרשה א (פרקים פג–פד): חנוך מספר לבנו, מתושלח, על חלומו בבית מהללאל, שפתר לו את החלום, המבשר חורבן על הארץ. חנוך מתפלל שלא יהיה חורבן גמור. החורבן הנרמז הוא המבול[28].

פרשה ב (פרקים פה–צ): חנוך מספר למתושלח על חלומו השני, בו נרמזות תולדות בני האדם ובני ישראל מאדם הראשון ועד תקופת החשמונאים ולאחר מכן ימות המשיח. בני ישראל מכונים "צאן",מנהיגי העם "כבשים", "טלאים" ו"איילים", והגויים שונאי ישראל חיות רעות ועופות טורפים[29].

חלק חמישי

פרשה א (פרקים צא–צג): בפרשה זו נשתבש הסדר: פרק צא פסוק יב הוא המשך של פרק צג, פסוק י. על פי הדברים בתחילת פרק צב, מתחיל שם ספר חדש. נראה כי הסדר המקורי הוא: פרק צב; פרק צא, א–י, יח–יט; פרק צג, א–י; פרק צא, יא–יז. חנוך מדבר אל צאצאיו ודבריו מבשרים פורענות לרשעים. תיאור המאורעות העתידיים מחולקים לעשרה שבועות[30].

פרשה ב (פרקים צד–קא): בפרשה זו מובע הרעיון של שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ובסופה קריאה ליראת אלוהים[31].

פרשה ג (פרקים קב–קה): פרשה זו מבקשת לעודד את הצדיקים הסובלים בעולם הזה. בתחילתה מופיע תיאור יום הדין ולאחר מכן חנוך משיב על דברי הרשעים על כך שסופם יהיה כסופם של הצדיקים. לצדיקים יינתנו ספרי חנוך והם מצווים להעיד על החוכמה שלמדו מהם[32].

פרשה ד (פרקים קו–קז): פרשה זו היא כנספח לספר חנוך והיא כוללת את סיפור הוולדו של נח והודעתו של חנוך אליו על המבול העתידי, ודברים על הרשע שיהיה לאחר מכן ועל ימות המשיח. הפרק על לידת נח מעיד על כך שלפני מחבר ספר חנוך עמד נוסח תורה שונה מנוסח המסורה ומנוסח תרגום השבעים, משום שלפי הנוסחים הללו, נולד נח שנים רבות לאחר שנלקח חנוך[33].

פרשה ה (פרק קח): "אגרת חנוך". פרשה זו היא נספח לספר. אין לה קשר עם הפרשה הקודמת לה והיא אינה מופיעה בפפירוס היווני שנשתמר. על פי הפסוק הראשון שלה, מדובר בספר נפרד, "אשר כתב חנוך לבנו מתושלח", שדבריו מיועדים גם לצדיקים שבדורות הבאים, והם עוסקים בגורל הרשעים בגיהנום ובטוב המחכה לצדיקים[34].

לקריאה נוספת

  • ספר חנוך / מתרגם משפת כושית בעברית עם באור נרחב מאת יוסף הלוי, פריז: דפוס משה מרדכי צוקקערמאנן, תרנ"ב.
  • אברהם כהנא, ספר חנוך א', בתוך: ספרים החיצונים - חלק ראשון, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 35–117.
  • א. ש. הרטום, חנוך, בתוך: הספרים החיצונים, חזיונות, כרך א, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 7–144.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוקים י"ח-כ"ד.
  2. ^ יושיקו ריד, עמ' 136-140.
  3. ^ Annette Yoshiko Reed, Fallen Angels and the History of Judaism and Christianity: The Reception of Enochic Literature, עמ' 147-150.
  4. ^ יושיקו ריד, עמ' 202–205, 218-223, 226-232.
  5. ^ ספר היובלים, ד, כה.
  6. ^ Vanderkam, JC. (2004). 1 Enoch: A New Translation. Minneapolis: Fortress. עמ' 1ff (ie. preface summary).; Nickelsburg, GW. (2004). 1 Enoch: A Commentary. Minneapolis: Fortress. עמ' 7–8.
  7. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה א, מבוא, עמ' 13.
  8. ^ חנוך א, ו, ב (תרגום הרטום).
  9. ^ לפי ספר צוואות בני יעקב (צוואת ראובן, פרק ה, סעיפים ו–ז), שנכתב מאוחר יותר מספר חנוך א, לא היו אלה המלאכים שיזמו את החטא, אלא בנות האדם פיתו אותם.
  10. ^ בספר היובלים, ד, יז–יח, נאמר כי ירד, אביו של חנוך, נקרא כך "כי בימיו ירדו מלאכי ה' הנקראים שומרים (או עירים) על־הארץ".
  11. ^ חנוך א, ו, ו (תרגום הרטום).
  12. ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, המלאכים ירדו קודם כדי ללמד את בני האדם, ורק לאחר שירדו חמדו את בנותיהם.
  13. ^ על פי ספר היובלים, ה, ב, מעשה לקיחת הנשים היה ביובל ה-25, כלומר בשנים 1219–1225.
  14. ^ חנוך א, ז (תרגום הרטום).
  15. ^ חנוך א, ח (תרגום הרטום).
  16. ^ חנוך א, ט (תרגום הרטום).
  17. ^ חנוך א, י, א–יב (תרגום הרטום).
  18. ^ חנוך א, יא (תרגום הרטום).
  19. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ג, מבוא, עמ' 24.
  20. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ד, מבוא, עמ' 26.
  21. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ה, מבוא, עמ' 31, 35.
  22. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק ראשון, פרשה ו, מבוא, עמ' 36.
  23. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, הקדמה, מבוא, עמ' 45.
  24. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה א, מבוא, עמ' 46.
  25. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ב, מבוא, עמ' 52.
  26. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שני, פרשה ג, מבוא, עמ' 60–61.
  27. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק שלישי, מבוא, עמ' 78–79.
  28. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה א, מבוא, עמ' 98.
  29. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק רביעי, פרשה ב, מבוא, עמ' 100–101.
  30. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה א, מבוא, עמ' 117.
  31. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ב, מבוא, עמ' 121.
  32. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ג, מבוא, עמ' 129.
  33. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ד, מבוא, עמ' 133.
  34. ^ חנוך א (תרגום הרטום), חלק חמישי, פרשה ה, מבוא, עמ' 136.
אפוקליפסה

אפוקליפסה (ביוונית: ἀποκάλυψις, אפוקליפסיס) משמעותה "התגלות". היות שרוב הספרות האפוקליפטית עוסקת באסכטולוגיה, קיבלה המילה משמעות משנית ועממית הקשורה לאחרית הימים. עם זאת, אין זה הכרחי שחיבור אפוקליפטי יעסוק באחרית הימים.

עמוס פונקנשטיין מגדיר את האפוקליפסה במילים הבאות: "קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעתו. תחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש".

הגדרת הז'אנר לקוחה משמו של הספר האחרון בברית החדשה, חזון יוחנן, המתייחס לאחרית הימים ולהופעתו של ישו מחדש. כיום המושג מייצג את כל התפיסות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה מהמציאות המוכרת לנו. זהו ספר ידוע ביותר בתחום, והשפעתו עצומה. בספר זה מופיעים ביטויים ומושגים רבים כגון: "ארבעת פרשי האפוקליפסה", "ירושלים של מעלה" ורבים נוספים. הספר היה בסיס לאלפי יצירות אמנות בכל התחומים והשפיע אף על מהלכים בהיסטוריה כגון מסעות הצלב. עם זאת, התפיסה האפוקליפטית התחילה אף לפני כתיבת הספר וסביר להניח שיוחנן כותב הבשורה (שלא לגמרי ברור מיהו), מחברו של חזון יוחנן, כבר הכיר את חזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל.

אפוקליפסות חשובות אחרות הן חזון החיות (שהיא יחידה בתוך ספר חנוך א' וספר חנוך ב' מן הספרים החיצוניים), חזון עזרא (המכונה גם "עזרא הרביעי"), ספר ברוך השני, וכן חיבורים וקטעי חיבורים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה. יש גם גרסה שונה:

אחרית הימים היא סוף של עידן, תקופה.

לדוגמה: בשנות ה-2000 הסתיימה תקופת הדגים - התקופה של ישו. ואחרית הימים מלהבדיל מביום הדין הוא לא היום האחרון, "הסוף", אלא רק סיום של תקופה.

דברי איוב

דברי איוב, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך המיוחס לאיוב, ששלח אותו כביכול לעתידים לגלות לבבל. בספר 53 פרקים קצרים למדי. הספר הוכרז כאפוקריפה ולכן לא נכלל בקאנון הכנסייתי.

הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים (או [ה]ספרים החיצונים) הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך.

התרגומים של חלק מספרים אלו, נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים, ונכללים אצלם בברית הישנה.

ז'וזף מיליק

ז'וזף תדיאוש מיליק (24 במרץ 1922 - 6 בינואר 2006;Józef Tadeusz Milik) היה כומר קתולי ממוצא פולני, וחוקר מקרא ידוע.

מיליק היה חוקר בכיר בצוות המפענחים הירדני של מגילות ים המלח, ופרסם מאמרים וספרים רבים בנושא, ביניהם קטעים ממגילת ספר חנוך א', וכן פירוש מדעי למגילת הנחושת.

חזון אחרית הימים של אברהם

חזון אחרית הימים של אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את חזון אחרית הימים (אפוקליפסה) של אברהם אבינו. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודי זמן קצר לאחר חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, קרוב לוודאי בשנת 80 מאחר שיש בו התייחסות להתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד את כל השנים עד היום אלא בתרגום לשפה הסלבונית. יש חוקרים, הסבורים כי הספר חובר על ידי שני מחברים שונים.

חכמת שלמה (ספר חיצוני)

חכמת שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה באלכסנדריה שבמצרים באמצע המאה הראשונה לספירת הנוצרים. לספר 19 פרקים.

במאה ה-18 תורגם הספר לעברית על ידי נפתלי הרץ וייזל, אשר לימים הרחיב תרגום זה לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית, נורמה שליוותה שנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

חנוך

בתנ"ך, חֲנוֹךְ היה דור שביעי לאדם הראשון, בנו של ירד ואבא של מתושלח. בתיאור חייו מופיע הביטוי "ואיננו כי לקח אותו האלוהים", במקום הציון "וימת" המופיע אצל שאר הנמנים באותו פרק. בעקבות זאת נוצרה במשך הדורות ספרות עשירה על דמותו כצדיק שלא מת.

בין היתר, על שמו נקראים הספרים החיצוניים "ספר חנוך א'" ו"ספר חנוך ב'".

חנוך (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מזמורי שלמה

מזמורי שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין השנים 70 ו-45 לפני הספירה. בספר 18 מזמורים, הדומים למזמורי התהלים.

מעשה בני האלוהים

מעשה בני האלוהים ובנות האדם או חטא בני האלוהים, הוא קטע בסיפור המקראי, בספר בראשית פרק ו', פסוקים א'-ד'. לפי הכתוב, "בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים" לקחו להם נשים מ"בְּנוֹת הָאָדָם", ובאותה עת הופיעו בארץ "הנְּפִלִים" וה"גִּבֹּרִים". אלוהים הגיב לכך במילים "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם", ומיד לאחר מכן מתרחש המבול. הקטע הוא אחד הפרקים הסתומים והשנויים-במחלוקת ביותר במקרא, והניסוח הקצר והקטוע של הטקסט הקשה על בירור משמעותו. בין היתר, נדונו טיבם של "בני האלוהים", "בנות האדם", "הנפילים" וה"גיבורים", היחסים בין ארבע הקבוצות הנזכרות והאם יש קשר למבול המתרחש לאחר מכן.

הקונצנזוס האקדמי הנוכחי רואה בבראשית ו' א'-ד' שריד או עיבוד לסיפור קדום על אלוהויות בפנתיאון פוליתאיסטי שהזדווגו עם בנות-אדם והולידו צאצאים על-אנושיים, ושאין קשר של סיבתיות בינו לסיפור המבול. בתקופת בית שני רווחה הפרשנות של ספר חנוך א', לפיה מדובר במלאכים שנאפו עם בנות-תמותה. הנפילים המפלצתיים שנולדו להם הביאו רעה גדולה על פני הארץ, שהניעה את אלוהים להחריב אותה בשיטפון, אך רוחותיהם של הנפילים הוסיפו להתקיים כשדים. במאות הראשונות לספירה דחו הן היהדות והן הנצרות פרשנות זו. החטא שהוביל למבול הוחלף בעוולה אנושית. בנצרות התקבע שמדובר בגזע בני שת הצדיק, שפותה והושחת על ידי נשים מגזע קין הרשע; ביהדות נקבע ש"בני האלוהים" היו בני שרים ושופטים שחטפו נשים בכח, אם כי בימי הביניים הפירוש המלאכי זכה בה לעדנה מחודשת.

ספר ברוך

ספר ברוך, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לברוך בן נריה בן צדקיה בן מחסיה בן חלקיה שהיה סופרו של הנביא ירמיהו. בספר ארבעה פרקים. הספר נחשב חלק מן הקאנון הקתולי ומופיע בוולגטה.

ספר חנוך ב'

ספר חנוך ב' הנקרא גם רזי חנוך או חנוך הסלאבי, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר מצוי בשלמותו רק בסלאבית כנסייתית עתיקה ונמצא ב-1886 על ידי חוקר המקרא סוקולוב בספרייה הציבורית של בלגרד. הספר הוא פסאודואפיגרפי, כלומר, לא ברור אם המחבר שנטען בטקסט כי חיבר אותו, אכן עשה זאת. בנוסף לספר זה, קיימים שני ספרים אחרים המכונים "ספר חנוך" ועוסקים בעלילות המיוחסות לאותה דמות - ספר חנוך א' (חיבור אשר נמצא במלואו רק בגרסה בשפת הגעז); וספר חנוך ג' (אשר עותק שלם שלו נמצא בעברית ומיוחס לימי הביניים המוקדמים). הספרים לא מהווים "המשך" האחד של השני, אין קשר בינם, וכינויים בסדר הא'ב' נועד לצורכי הבהרת נשוא המחקר בלבד.

מחברו של הספר ותאריך הכתיבה אינם ידועים ושנויים במחלוקת בקהילה המחקרית. הספר נמצא אמנם בסלאבית כנסייתית עתיקה, אך נראה כי מקור זה היה תרגום של טקסט ביוונית, והסברה הרווחת היא כי טקסט יווני זה הוא תרגום מטקסט מקורי שנכתב בארמית ובעברית. טקסט מקורי זה, על כל פנים, לא השתמר. החיבור מתוארך בין המאה ה-1 לפנה"ס לבין המאה ה-1 לספירה, אך מרבית החוקרים סבורים כי חובר במאה הראשונה לספירה (על פי אברהם כהנא, הספר נכתב במקור בעברית, בירושלים, וכאשר בית המקדש היה קיים). קיימות גרסאות שונות גם בסלאבית כנסייתית עתיקה: ארוכה וקצרה (ויש חוקרים הסבורים כי ניתן למיין את הגרסאות לשלוש או ארבע).

פרק מעניין במיוחד הוא פרק ג' אשר בו מתוארות התחבטויותיו המוסריות של חנוך בעת מפגשו עם הנשר - להלן סיפור "אליהו והנשר". בפרק מובעים רעיונות מוסריים הנוגעים לדיני אישות תוך שימוש בדמותו האלגורית של אליהו הנביא.

כמו כן בספר נעשה השימוש הראשון בביטוי "מקצץ בנטיעות" אשר נודע בפרשת "הפרדס".

החיבור נושא נופך אפוקליפטי ואסכטולוגי. עלילת הספר עוסקת בחנוך, ומתארת בגוף ראשון (כביכול מפי חנוך עצמו) את מסעו בשבעת הרקיעים ופגישתו עם אלהים. חנוך דן בבריאת העולם עם אלהים ולאחר מכן, מצווה עליו אלהים לשוב לארץ ולהעביר את הידע שצבר לבני האנוש. חנוך מלמד במשך 30 ימים, שלאחריהם הוא נלקח השמיימה והופך למלאך מטטרון. בשלב זה עובר הספר לתיאור בגוף שלישי של חייהם של מתושלח, מלכי-צדק וניר, אחיו של נח.

תרגום לעברית פורסם עם פרשנותו של אליה שמואל הרטום ככרך ז' של פרשנות הספרים החיצוניים שפרסם.

ספר חנוך ג'

חנוך ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך אשר נכתב בשפה העברית. בספר נרמז שהוא נכתב במאה השנייה לספירה, אולם ניתן למצוא לו מקורות רק במאה החמישית. שמות אחרים עבור "חנוך ג'" הם "הספר השלישי של חנוך", "ספר היכלות", "ספרו של רבי ישמעאל הכהן הגדול" ו"ההתגלות של מטטרון".

בחנוך ג' יש מילים רבות ביוונית ולטינית. לעומת חנוך א', ספר זה ככל הנראה נכתב במקור בעברית. בספר מספר עובדות המצביעות על ההשערה שכותבי הספר קראו את "חנוך א'".

ספר טוביה

סֵפֶר טוֹבְיָה (ביוונית: Τωβίθ או Τωβίτ, טובית) הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

ספר מקבים ג

ספר מקבים ג' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי תלמי הרביעי, מלך מצרים (222-205 לפני הספירה): ניסיון חילול בית המקדש, התנכלות ליהודי מצרים והצלתם על ידי אלוהים. הספר נכתב כנראה במאה ה-1 לפני הספירה וגם בו מסופר על מסירות דתית של יהודים בזמן השלטון היווני. מפני שהספר אינו עוסק בתקופת החשמונאים, סוברים ששמו ניתן לו באופן שרירותי רק מכיוון שהוא מופיע בספרות החיצונית לאחר ספר מקבים ב' ולפני ספר מקבים ד'.

ספר נח

ספר נח הוא חיבור אבוד מתקופת בית שני. היות שלא נמצאו עותקים שלו, קיומו הוא בגדר השערה בלבד, ועצם קיומו נתון במחלוקת. מן הספרים החיצוניים ידועה המגמה לכתוב חיבורים פסאודואפיגרפיים בשם דמויות תנ"כיות שונות בתקופת הבית השני, כגון ספר חנוך א', צוואות השבטים, או צוואת עמרם שנמצאה בקומראן. ספר נח היה משתייך לסוגה זו. כמו כן, קיומו של הספר מתיישב עם החשיבות של דמותו של נח ושל המבול כפי שעולה מחיבורים רבים בתקופת בית שני.

עליית ישעיהו

עליית ישעיהו, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך ומיוחס לנביא ישעיהו. הספר מחולק לשלושה חלקים ומכיל 10 פרקים. הספר אינו מופיע באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

עליית משה

עליית משה, אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה הראשונה, כמה עשרות שנים לפני חורבן בית המקדש השני. המקור, שנכתב ככל הנראה בעברית, לא השתמר. השתמרו רק קטעים ממנו בתרגום ללטינית.

הספר פורסם לראשונה בשנת 1861 מתוך כתב יד לטיני בן המאה השישית שנמצא בספרייה האמברוזיאנית שבמילאנו. החוקרים זיהו אותו כתרגום של הספר האבוד עליית משה, או צוואת משה הנזכר בכתבי יד של ההיסטוריון גלסיוס.

כתב היד, הקטוע בסופו, כולל נבואה פסאודואפיגרפית בשמו של משה רבנו, המדברת על מהלך ההיסטוריה הישראלית בדורות שיבואו אחריו ועד לתקופת בניו של הורדוס. נבואה זו ניתנת בתוך תיאור של התכוננות משה לפטירתו ומינוי יהושע בן נון כממלא מקומו.

על פי גלסיוס, מכיל חלקו האבוד של הספר קרוב לוודאי ויכוח בין השטן לבין רב המלאכים מיכאל. ויכוח זה נזכר גם בברית החדשה.

צוואת אברהם

צוואת אברהם הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואתו האחרונה של אברהם אבינו, אחד משלושת אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים פרושים או איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד אלא בתרגום יווני וחבשי.

הספר אינו כלול באסופת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא.

הספרים החיצוניים
לתורה מגילה חיצונית לבראשיתספר אדם וחוה • צוואת קהת • חזון עמרם • ספר היובלים • ספר חנוך א' • ספר חנוך ב'ספר חנוך ג'צוואות השבטיםצוואת אברהםחזון אחרית הימים של אברהםעליית משהיוסף ואסנת
לנביאים צוואת יהושעחכמת שלמהמזמורי שלמהאיגרת ירמיהועליית ישעיהוספר ברוךחזון ברוך א'חזון ברוך ב'
לכתובים דברי איובחזון עזראעזרא החיצונימזמור קנ"אמזמורי קנ"ב–קנ"התוספות למגילת אסתרתוספות לספר דניאלתפילת מנשה
שאר הספרים ספר בן סיראספר יהודיתספר טוביהספר מקבים אספר מקבים בספר מקבים גספר מקבים דאיגרת אריסטיאסחזיונות הסיבילותקדמוניות המקרא
מצהף קדוס - כתבי הקודש של ביתא ישראל
אורית בראשיתשמותויקראבמדברדבריםיהושעשופטיםרות Ethiopic genesis
ספרי המלכים מלכים א'מלכים ב'מלכים ג'מלכים ד'
ספרי שלמה משלי א'משלי ב'קהלתחכמת שלמהשיר השירים
תרי עשר הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי
הצוואות צוואת אברהם • צוואת יצחק • צוואת יעקב • צוואת אהרון • צוואת משה
נוספים תהיליםישעיהוירמיהויחזקאלדניאלאיובאסתרעזראנחמיהדברי הימים א'דברי הימים ב'בן סיראיהודיתטוביהועזרא החיצוני • מקבים • חנוך • יובליםברוך • שיחת משה • חזון עזרא
כתבי הקהילה תאזזה סנבת • ספר התלמידים • גורגוריוס • ספר השעות • פירוש יהושע • פלספה • אבא אליאס • ספר המלאכים • מעשה שושנה • דרשת אברהם ושרה במצרים • בראשית ברא אלוהים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.