ספר המדבר בארץ ישראל

סְפָר המדבר בארץ ישראל הוא אזור גאוגרפי המפריד בין מדבר הנגב ומדבר יהודה ובין החבל הים תיכוני שבו האקלים לח יותר. ספר המדבר בארץ ישראל מהווה רצועה צרה שכיוונה צפון-דרום בסמוך לגבול מדבר יהודה, ומזרח-מערב בסמוך לגבול הנגב. לספר המדבר מאפיינים גאוגרפיים, אקולוגיים והיסטוריים המבדילים אותו הן מאזור המדבר והן מהאזור הים תיכוני.

Bloc shilo from mount kida
נוף ספר המדבר במדבר בנימין - מבט מהר קידה

ספר מדבר השומרון

ספר מדבר השומרון תחום במערבו על ידי קמר תרצה שבונה את הרי השומרון. גובהם של הרים אלה מגיע לכ-800 מ' בממוצע מעל פני הים (הר עיבל 940 מ') וזו הסיבה שהמדבר הנוצר ממזרח להם מתון יותר ממדבר יהודה המצוי מדרומו. מדבר השומרון או ספר השומרון סובל פחות מהתופעה הקרויה "מדבר בצל הגשם", שכן הרי השומרון אינם גבוהים דיים כדי לעצור את הגשמים ואלה מצליחים לרדת מזרחה להם. מדרונות הרי השומרון מתונים ופחות תלולים ממדרונות הרי יהודה, מה שתורם אף הוא לצמצום השפעתה של תופעת 'מדבר בצל הגשם'. בנוסף, קמר תרצה מתאפיין בפרצות ובבקעות וכך יכולים עננים לחדור דרכו מזרחה ולהמטיר גשמים. סיבה נוספת לכך שספר השומרון פחות צחיח ממדבר יהודה היא שהוא צפוני יותר וכמות המשקעים היורדת בו גדולה יותר. ספר השומרון מתאפיין בקרקעות פוריות שהן קרקע סחף מהרי השומרון והוא מתאפיין בצומח האופייני לספר המדבר.

ספר מדבר יהודה

ספר מדבר יהודה מהווה רצועת מעבר בין הקמר של הרי יהודה לקער של מדבר יהודה. באזורים בהם יש על פני השטח סלעים קשים, דוגמת גיר, נפוץ נוף של טרשונים, גושי סלע הבולטים מעל פני הקרקע. טרשונים אלו נוצרים בתהליכי המסה קארסטית. ממזרח לרצועת הספר, ברמת מדבר יהודה, הנוף הופך למתון יותר ובנוי מגבעות. קיומם של סלעי משקע רכים באזור זה, דוגמת קירטון, קובע את תצורת הנוף שם.

ספר מדבר הנגב

חוקרי הגאולוגיה הראשונים באזור היו פיקרד וסלמוניקה, שביצעו את מחקרם בשנת 1935. התוצאות פורסמו בכתב העת Journal of the Palestine Oriental Society. המטרה הייתה למצוא מקומות בהם הסיכויים למציאת מים גבוהים. המסקנה הייתה כי "קו עזה - באר-שבע הוא בעל נתונים גאולוגיים מועדפים להתפתחות נביעות"[1] בקידוחים שנערכו באזור נמצא מבנה גאולוגי המתאים להצטברות מי תהום. מכאן גם בארות המים שבאזור.

אחת התגליות הקשורות לספר המדבר שמצפון לנגב היא קיומו של קניון באר שבע-עזה - קניון עמוק בין עזה לבאר-שבע, המכוסה כיום בסלעי משקע צעירים. מקורו של הקניון הוא בתוואי הזרימה של קניון נהר קדום, שנוצר בתקופת המיוקן, בעת האירוע המסיני כאשר הים התיכון התייבש כמעט לחלוטין. תוצאות זרימתו הקדומה באים לידי ביטוי בעיצוב הנוף של "אגן נחלי באר שבע". לאחר שהים התיכון התמלא מחדש החלו בקעת באר שבע ואגן נחל הבשור להתמלא בקרקע לס שהגיעה לשם בעזרת הרוח ובמשקעים נהריים (חלוקים וקונגלומרטים), וזהו הנוף הנוכחי.

הצומח

ספר המדבר בארץ ישראל מאופיין במיעוט גשמים - ממוצע של 100 עד 400 מ"מ בשנה ואי-ודאות לגבי פיזור המשקעים לאורך השנים, במשך השנה ובמקומות פיזור הגשם. עקב כך, במרבית השנים כמעט ולא נראית בנוף צמחייה רצופה. יוצאות מהכלל שנים גשומות במיוחד בהן "מתכסה המדבר במרבדי ירק ובצמחי פריחה מרהיבי עין"[2]. כך היה למשל, בשנים 1980/1981 ו-1985/1986.

מבחינה פיטוגאוגרפית שייך ספר המדבר לאזור האירנו-טורני, לעומת רוב חלקי ארץ ישראל השייכים לאזור הים-תיכוני. אופייניים לאזור כמות הגשמים ומזג האוויר: בקיץ חם ויבש והחורף קר מאוד ומושלג. תכונה אחרונה זו מצויה בארץ ישראל רק בהרי הנגב המרכזיים.

רוב צמחי המדבר גדלים באזורים אליהם נקווים המים המעטים, היורדים בגשמים הלא-סדירים. לכן ניתן למצוא את ריכוזי הצמחים למרגלות הוואדיות ובתוך הערוצים. עצים בודדים נראים גם בנוף ספר המדבר, במדרונות שאינם חשופים לרוחות.

תכונה אופיינית לצמחים בספר המדבר היא ה"בשרניות" שלהם. העלים עבים וכאשר פוצעים אותם נוזל מהם ריר. אשר ליעודה של תכונה זו, קיימת סברה כי המטרה אינה לספק מים לצמח בזמן שאין הוא מוצא מקור ליניקה, אלא "למהול מלחים או חומצות הנמצאות בריכוז גבוה ברקמותיהם"[3]. ההוכחה לכך היא שכמות המים שצמח בשרני מאדה ביום אחד עולה על כמות המים שהוא אוגר ברקמותיו.

בעלי החיים

בעלי החיים הנפוצים בספר המדבר הם זוחלים, שמגלים את כושר ההסתגלות המרבי לתנאי המקום. מעטות הן חיות הבר הנעות בספר המדבר, ותחום מחייתן נשאר ליד מקורות מים.

ספר המדבר בארץ ישראל הוא נתיב נדידת עופות מעצם מיקומו הגאופיזי על כתפי הבקע הסורי-אפריקני. מאות אלפי עופות דורסים, מאות אלפי חסידות ובסך הכל למעלה מ-200 מינים נודדים דרכו.

ספר המדבר מהווה גם בית גידול ייחודי לעופות יציבים ומקייצים שמקורם מאזורי תפוצה מדבריים או מדבריים למחצה. קיים שם שילוב של עולם חי ממוצא אפריקאי, אירופי ואסיאתי.

היסטוריה

ההתיישבות בספר המדבר הושפעה מיציבות השלטון המרכזי. בתקופות של שלטון חזק היו יישובים גם באזור ספר המדבר. לעומת זאת, שלטון חלש, מנע התבססות של יישובים באזורים אלו.

אחד המקומות הבודדים בספר המדבר שבהם נמצאו שרידי יישוב - יחסית גדול - הוא בערד הקדומה השוכנת מערבית לעיר ערד של היום. העיר מוזכרת בספר במדבר כעיר הראשונה החשה באיום מצד בני ישראל הבאים ממדבר סיני:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. ... וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה."

כ"א, א'-ג'

ערד נמנית עם הערים שספר יהושע (י"ב,י"ד) מספר כי נכבשו על ידי יהושע בן נון: "מֶלֶךְ חָרְמָה - אֶחָד, מֶלֶךְ עֲרָד - אֶחָד."

בעיר נמצאו ביצורים, שהגנו עליה מפני השבטים במדבר, ושרידי פולחן, כולל מזבח. לתושבי ערד הקדומה הייתה בעיה קשה של אספקת מים. באזור בו ממוצע הגשמים השנתי הוא 100-150 מ"מ בשנה היה צורך לבנות אמצעים נוספים לאגירת מים. חופרי ערד הקדומה סברו כי מקור המים של התושבים היה מאגר מים פתוח ששטחו 900 מ"ר. לדעתם הוא שימש את התושבים בתקופת הברונזה הקדומה. באר שנמצאה מחוץ לביצורי העיר, תוארכה לתקופת ממלכת יהודה. הייתה הפסקה בשימושה וחזרה לפעול בתקופה ההרודיאנית. במרכז המצודה נמצאו בורות מים חצובים בסלע ומטוייחים ותעלה חצובה מתחת לחומה והיוצאת החוצה. זה היה כנראה מקור המים של המצודה, שאיפשר את קיומה.

בתקופת ממלכת יהודה היווה אזור ספר מדבר יהודה חלק מרצועת המגן של הממלכה ונבנו לאורכו מצודות מגן.

בימי בית שני ולאחריהם הייתה כבר פריסה גדולה של יישובים באזור. חבל הארץ כונה במקורות ישראל "דרומא". לאחר מלחמת ששת הימים מצא שמריהו גוטמן בסוסיא עיר יהודית באזור מובהק של ספר במדבר.

בסקרים ארכאולוגיים שנעשו באזור גילו שרידים לדרכים רומאיות, כולל מסלול, אבני שפה ואפילו מדרגות בהר ליד היישוב הר עמשא. הדרכים הובילו מצפון ירושלים לדרום דרך הבשמים וממזרח ים המלח, עם מטעני מלח ומטעני אחרים מעבר הירדן לנמלי הים התיכון.

יישובים רבים נוספים הוקמו בתקופה הרומית ולאחריה בתקופה הביזנטית. אלו היו תחנות הדרכים במסלול של הובלת הבשמים היא דרך הבשמים. בסביבות התחנות התגלו גם שרידים רבים לקיום חקלאות עתיקה, בין השאר כרמי גפן.

התיישבות חקלאית

Grein field a gadash Maon
שדה חיטה בבקעת ערד - ברקע תל ערד

המחסור התמידי במים, התלות באספקת המים מהצפון, מעט הקידוחים שבוצעו באזור, תנאי האקלים וטיב הקרקע לא נתנו סיכויים טובים לפיתוח החקלאי של האזור. שלושת המצפים שהוקמו בנגב בשנת 1943 - בית אשל, גבולות ורביבים, הצליחו לנצל את המים המקומיים לצורך חקלאות[4]. לאור הניסיון של הקיבוצים הוקמו בנגב היישובים אחד עשר הנקודות במוצאי יום כיפור 1946 ובהמשך משאבי שדה ושדה בוקר. יישוב חקלאי אחד והוא נבטים, הוקם עם אחד עשר הנקודות מזרחית מבאר שבע עם מערכת אספקת מים מקומית.

אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו בדרום הרי חברון (באזור שמעבר לקו הירוק) היישובים כרמל, מעון, סוסיא ובית יתיר, שבשטח החקלאי המצומצם שהיה לרשותם גידלו עצי פרי וכרמי יין. הם קיבלו חלקת אדמה גדולה בבקעת ערד שם הם מגדלים גידולים חקלאיים רבים, בעיקר ממי קולחין של העיר ערד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מקור:רקע גאו היסטורי.
  2. ^ מקור: אבי שמידע ודוד דרום עמ' כ"ג
  3. ^ מקור:אבי שמידע ודוד דרום עמ' כ"ז
  4. ^ יואל דה-מלאך מרביבים הצליח לשכנע את ועדת האו"ם שהנגב עשוי להיות פורח וכך בהחלטת החלוקה הוא נכלל בתחום המדינה היהודית
יעקב אשל

יעקב אשל (ב' באלול תרצ"ה, 30 באוגוסט 1935 - י"ד בתשרי תשס"ט 12 באוקטובר 2008) היה ממייסדי מכללת אריאל (לימים אוניברסיטת אריאל), ומנהל המרכז למחקר ופיתוח אזורי - השומרון ובקעת הירדן. כמו כן יזם את 18 כנסי מחקרי יהודה ושומרון שב-16 מהם ערך את ספר הכנס. בעריכתו יצאה לאור סדרת הספרים של מחקרי יהודה ושומרון, הכוללת מעל ל-1,000 מחקרים בתחומי מקרא, היסטוריה, ארכאולוגיה, מדעי החברה ומדעי כדור הארץ.

תרם לקליטת עולים חוקרים מחבר המדינות. הוא שילב את חלקם במחקר ובהוראה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. קליטתם במוסדות אקדמיים אחרים לא הייתה קלה מפאת חוסר תקנים ומכסות. רבים מהם מרצים וחוקרים באריאל והם נתנו למרכז את ייחודו המדעי.

יער יתיר

יער יתיר הוא היער הנטוע הגדול בישראל, והיער הגדול בעולם שניטע על ידי אדם באזור מדברי למחצה - חבל יתיר בדרום הר חברון. היישובים הר עמשא ובית יתיר תוחמים אותו ממזרח והיישובים ליבנה (שני) ועשהאל מצפון. בקרבת מאגר המים ביער נבנה אמפיתיאטרון המשמש את תושבי היישובים הסמוכים.

כוכב השחר (יישוב)

כּוֹכַב הַשַּׁחַר היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי במזרח הרי בנימין, בתחום המועצה האזורית מטה בנימין. ממזרח לה נמצאת בקעת הירדן.

מרכז סיור ולימוד סוסיא

מרכז סיור ולימוד סוסיא הוקם בשנת 1985 בסוסיא כבית ספר שדה לאזור הר חברון. פעילותו משתרעת מגוש עציון ואזור חברון בצפון, עד הנגב הצפוני בדרום, וממדבר יהודה במזרח עד לשפלת יהודה במערב.

המרכז מבצע את המסלולים המיוחדים הבאים: חוצה מדבר יהודה מהר חברון לחופי ים המלח, חוצה מכתשים: המכתש הקטן, המכתש הגדול ומכתש רמון וסיור נודד מעיינות בהרי ירושלים.

כמו כן הוא מקיים סיורי הגות, הליכה ועיון בחבליה הגאוגרפיים של ארץ ישראל לאור התנ"ך וספרות חז"ל באזורים הבאים: מהר הכרמל בצפון, שער הגיא במרכז והר צין בדרום. מרכז סיור ולימוד סוסיא מקיים קורסים למורים בידיעת הארץ, המוכרים כגמול השתלמות למורים.

המרכז מפעיל במהלך כל השנה, למעט שבתות ומועדי ישראל, את אתר העתיקות סוסיא, מדריך את המטיילים הבאים לבקרו, מקיים פעילויות מיוחדות בחול המועד ומקדם את החפירות הארכאולוגיות בו.

מאז שנת 2005 בחג החנוכה מקיים מרכז סיור ולימוד סוסיא כנס שנתי בנושא ספר המדבר בארץ ישראל. לקראת כל כנס יוצאת חוברת המסכמת את המאמרים אשר נמסרו בכנס השנה שקדם לה.

לבית הספר אכסניה ובה 240 מיטות.

סוסיא (יישוב)

סוּסְיָא היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בהר חברון. היישוב שייך למרחב המועצה האזורית הר חברון, ומשתייך לתנועת ההתיישבות אמנה. היישוב שהוקם ב-1983 ונקרא בהתאם לשמו של היישוב העתיק סוסיא הנמצא בסמוך. ברישומי ועדת השמות הממשלתית מאוית השם "סוסיה", אך התושבים משתמשים בשם בכתיב הארמי.

סוסיא (יישוב עתיק)

סוסיא הוא אתר ובו ממצאים של עיר יהודית שהתקיימה בדרום ארץ יהודה, באזור דרומא. העיר הגיעה לשיא פריחתה בסוף התקופה הרומית-ביזאנטית, ובתחילתה של התקופה הערבית בארץ ישראל, בין המאה ה-7 למאה ה-9. מהמאה ה-9 ועד למאה ה-14 יושבה העיר מחדש, "לאו דווקא על ידי יהודים", והייתה בעיקרה עיר מוסלמית.

בסמוך למקום העיר הקדומה הוקם בשנת 1983 היישוב הקהילתי דתי סוסיא, בו פועל מרכז סיור ולימוד סוסיא. את האתר מפעילה החברה לפיתוח הר חברון באמצעות תיירות חבל יתיר.

צמחיית ארץ ישראל

צמחיית ארץ ישראל, ובלשון מדעית פְלוֹרָה פלשתינה (Flora Palaestina), כוללת כ-2,600 מינים, יש המונים 2,800, של הצומח בארץ ישראל, הפזורים בין 130 משפחות, וזאת מחוץ לצמחי התרבות שהאדם מגדל אותם. מבין הצמחים הללו 264 הוגדרו כצמחים מוגנים על פי חוק. הרב-גווניות של המבנה הטבעי של ארץ ישראל הוא בין הגורמים אשר הביאו לריבוי המיוחד של צמחים טבעיים בארץ.

הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מההאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.

בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה‏, רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור - כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי וטיונית החולות.

מבחינים בנושא הצמחייה בשני מושגי יסוד:

"צמחייה" - flora - הוא מושג המציין את מכלול הצמחים המצויים בארץ או באזור כל שהוא, יהיה גודלו אשר יהיה. זהו מעין רישום מלאי של מיני הצמחים החיים המצויים בו. החוקר מזהה את הצמחים ומתאר אותם לפי המין. חיבור מעין זה מכונה מגדיר צמחים כך למשל ניתן להתבטא : ש"צמחיית אזורי המדבר מורכבת ברובה ממינים חד- שנתיים". בארץ ישראל ספר פלורה מפורסם הוא מגדיר חדש לצמחי ישראל של מיכאל זהרי.

"צומח" vegetation - היא כסות הצמחים הטבעית של אזור גאוגרפי נתון. אופיין נקבע על ידי מספר מרכיבים: האקלים, מבנה הקרקע ופעילות החי.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.