ספר היובלים

ספר היובלים הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות. לפני גילוי זה, נערכו תרגומים שונים של הספר לעברית ממספר שפות אחרות.[1] ואולם רק התרגום החבשי (לשפת געז) של הספר השתמר בשלמותו.

מקורו ושפת כתיבתו

החוקרים משערים כי ספר היובלים נכתב בידי יהודים במאה ה-2 לפנה"ס. הספר נכתב במקור בשפה העברית, אולם שרד במלואו רק תרגומו לשפת הגעז (שפה שמית שדוברה בעבר באתיופיה), כחלק מן הקאנוניזציה של כתבי הכנסייה האתיופית האורתודוקסית.

חוקרים רבים סבורים שהספר התקבל על ידי האיסיים, שכן מספר קטעים מהמקור העברי התגלו במגילות ים המלח בקומראן.[2] חוקרים אחרים סבורים שספר היובלים הוא ממקור כוהני, ושייך לספרייה הקאנונית של הכוהנים בני צדוק[דרוש מקור], צאצאיו של צדוק הכהן.

הספר תורגם לעברית מגעז בשנת 1870 על ידי שלמה רובין, שהוסיף לספר מבוא רחב. הוא תורגם לאחר מכן גם על ידי משה גולדמאן. התרגום של גולדמאן פורסם במהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא בשנת 1930. ב-2015 תורגם ופורש על ידי פרופ' כנה ורמן ופורסם בסדרת ספרים "בין מקרא למשנה – ספריית דוד וימימה יסלזון" של הוצאת יד בן צבי.

תוכן הספר

הספר חוזר על סיפורי ספר בראשית, מבריאת העולם ועד לגלות מצרים, בניסוח שונה. הוא השתמר בצורה השלמה ביותר בחבשית. קטעים ממנו שרדו גם ביוונית, בסורית (ארמית-נוצרית) ובלטינית. הוא מכונה גם "בראשית זוטא", "צוואת משה", "גילוי משה", ונזכר בספר "ברית דמשק" בשם "ספר מחלוקת העתים ליובליהם ו (ל)שבועותיהם". הספר שייך לסוגה ספרותית המכונה מקרא משוכתב. לפי המסגרת העלילתית של הספר, מטטרון - מלאך הפנים חוזר על הסיפורים בפני משה במעמד הר סיני. לכל אירוע בספר היובלים מצוין תאריך מדויק, הקובע את מספר השנים שחלפו מאז בריאת העולם עד התרחשות אותו מאורע ואף את החודש והיום באותה שנה ספציפית. תולדות האנושות מתוארות במחזורים של שבע שנים (שמיטות) המכונים בספר "שבוע", ובמחזורים של שבעה "שבועות" (49 שנים) המכונים "יובל". בפרק כ"ג, לאחר מות אברהם, משולב חזון אפוקליפטי שאיננו אופייני לסוגה ולסגנון של שאר הספר.

פרופסור רחל אליאור טענה בשורה של ספרים ומאמרים, שבספר היובלים נשקף עניין מובהק בלוח כוהני בן 364 ימים ו-52 שבתות, ששימש בסיס לעבודת המשמרות בבית המקדש. זאת משום שניכר בו עניין מובהק בירושלים, בהר ציון ובבית המקדש העומד עליו כמפורט בפרק הפתיחה של הספר, וכן ניכר עניין רב במלאכים, במזבחות, בהקרבת קורבנות, בקטורת ובבריתות במועד קבוע חוזר ונשנה, וכן בפרקים ל-לב ניכר עניין רב בהיסטוריה של לוי בן יעקב, הקשור במלאכים ובחלומות, מייסד הכהונה בתקופת האבות, סבם של משה בן עמרם ושל אחיו אהרון הכהן. כל אלה מאפיינים כוהניים מובהקים העוסקים בזמן מקודש, במקום מקודש ובפולחן מקודש, המסור בידי הכוהנים בני לוי, שומרי משמרת הקודש.

לוח השנה הנהוג בספר היובלים (ומהווה בו מוטיב מרכזי) הוא לוח שנה שמשי בן 364 יום. לוח זה היה נהוג גם בחיי הקהילה שכתביה נתגלו בקומראן, ונזכר בכתבים רבים נוספים שנתגלו במקום, ובהם גם ספר חנוך. בספר היובלים מוזכר פולמוס עם לוח ירחי שמוכר לנו היום: ״(נה) והיו אנשים אשר יביטו יראו בירח, הוא המשחית את הזמנים, ויקדים עשרת ימים בכל שנה ושנה. נו) ולכן ישחיתו את השנים בימים הבאים, ועשו יום שוא ליום העדות, ויום בלתי טהור ליום המועד.״[3]

השפעת הספר על היהדות

במהלך החזרה על אירועי העבר מגלה ספר היובלים יסודות מדרשיים ותאולוגיים שלא הופיעו בסיפורי בראשית. לרבים מן הסיפורים נוספו זוויות ייחודיות האופייניות לשיטתם של כותבי מגילות מדבר יהודה, האיסיים או הכוהנים בני צדוק. במקומות אחרים מופיעות הרחבות לסיפורים, המלמדות גם על האופן שבו קראו בני הכת את ספר בראשית. כך למשל, מסופר כיצד שבר אברהם את פסלי אבותיו לפני שעזב את בית אביו, בעוד כיום מוכר הסיפור כמדרש, המופיע בבראשית רבה.

העיסוק בספר היובלים ביהדות נזנח לאורך השנים. מחקר מודרני של הספר מתקיים מאז המאה ה-19.

לקריאה נוספת

  • א. ש. הרטום, ספר היובלות, בתוך: הספרים החיצונים, ספורי אגדה, כרך ב, הוצאת יבנה תל אביב, עמ' 1–147.
  • מיכאל סיגל, ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ח ISBN 978-965-493-308-7
  • רחל אליאור, "חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה", בתוך: הנ"ל ואחרים, כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, ירושלים, תשע"ג ISBN 978-965-493-706-1
  • כנה ורמן, ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"ה 2015 ISBN 978-965-217-380-5
  • Kugel, James L, A walk through Jubilees : studies in the Book of Jubilees and the world of its creation, (Brill Academic Pub., 2012);ISBN 978-900421768-3

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר היובלים, שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, נספח בעמוד 256, ושם רשימה מפורטת של הקטעים ותכולתם
  2. ^ כנה ורמן, 'ספר היובלים וקומראן - לשאלת היחס בין השניים', מגילות ב (תשס"ד), עמ' 37-55.
  3. ^ ספר היובלים בעריכת יהודה איזנברג, www.daat.ac.il
אור (עיר)

אוּר (בשומרית: אור=עיר, באכדית אוּרוּ או אור) הייתה עיר מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. בשל נסיגת הים, שרידי העיר עכשיו נמצאים רחוק מהים, בעיראק, דרומית לחידקל, על גדתו הימנית ונקראת תל אל־מוקיאר, ליד העיר נסארייה מדרום לבגדאד.

השרידים של הזיגוראת, שעדיין עומד ברובו וממוקמים על יד התל, בולטים באזור. הזיגוראת הוא מקדש לננה, אל הירח במיתולוגיה השומרית, והוא מורכב משני שלבים הבנויים מלבנים: בשלב התחתון הלבנים מחוברות יחד בביטומן, ובשלב העליון בטיח. יש המזהים את הזיגוראת עם מגדל בבל המקראי. בשנת 1927 הארכאולוג סר לנרד וולי ביצע חפירות בעיר ושיער כי ייתכן שאור היא למעשה אור כשדים, אך קביעתו זו שנויה במחלוקת.

אור כשדים

העיר אור כַּשְׂדִּים היא עיר מיתולוגית מקראית במזרח הקדום; היא מוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים. ספר היובלים מציין שאור כשדים הוקמה בשנת 1688 לבריאת העולם על ידי בנו של אור בן כשד, ככל הנראה מצאצאי ארפכשד, ומוסיף כי באותה שנה החל על כדור הארץ עידן המלחמות: ""וגם" אור, בנו של כשד, בנה את העיר ארה של כשדים, ויקרא את שמה בשמו ובשם אביו, כלומר, אור כשדים." בספר בראשית, אור כשדים נרמזת כמקום לידתו של אברהם, בעיר הגדולה בשנער והמרכז המסחרי של האזור כמו גם המרכז הפוליטי. יחד עם זאת, יש החולקים כי אברהם אכן נולד באור כשדים, ובהם הרמב"ן, שטוען כי אברהם נולד בחרן. אור כשדים מוזכרת בנחמיה, ט', ז', בציטוט מספר בראשית.

על פי ספר בראשית, תרח, אביו של אברהם, השתקע בחרן לאחר שיצא מאור כַּשְׂדִּים. אברהם ואחיינו לוט נדדו מחרן לארץ כנען ואילו נחור אחיו נשאר בחרן. אברהם ראה בחרן את מולדתו, ולשם חזר עבד אברהם, כדי לחפש אישה ליצחק ושם נשא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור. לחרן ברח יעקב מפני עשו אחיו ושם נולדו ליעקב אחד-עשר מתוך שנים-עשר בניו שהיו לראשי שבטי ישראל.

ידוע כי אור כשדים הייתה ממוקמת בארץ ארם נהריים, אך זיהויה הוודאי שנוי במחלוקת. לפי דעות שונות מזהים את אור כשדים עם אורפה (דרום טורקיה), אור (תל אל-מקיר שבמרכז עיראק), ארך (דרום עיראק), אוררטו (מזרח טורקיה) או אורקש (צפון מזרח סוריה).

ארפכשד

אַרְפַּכְשָׁד, הוא דמות בתנ"ך, בנו השלישי של שם בן נח, על פי ספר בראשית, פרק י', פסוק כ"ב וספר דברי הימים א', פרק א', פסוק י"ז. על פי ספר היובלים הוא מקורו של עם הכשדים. גם נפתלי הרץ טור-סיני מזהה אותו כאב האפונימי של עם זה.

שמות אחיו על פי פרק י': עילם, אשור, לוד וארם. על פי דברי הימים א', היו לו עוד 4 אחים: עוץ, חול, גתר ומשך. אולם על פי בראשית, 4 האחרונים היו בני ארם, אחיו של ארפכשד. בנו של ארפכשד היה שלח וע"פ תרגום השבעים וכן ספר היובליםקינן או קינם.

ארפכשד נולד שנתיים לאחר המבול (א'תרנ"ח לבריאת העולם (2103 לפנה"ס), על פי הכרונולוגיה המסורתית) וחי 438 שנים. את שֶלַח ילד בגיל 35. יוסף בן מתיתיהו מציין כי ארפכשד נולד שתים עשרה שנה לאחר המבול.השם ארפכשד מוזכר גם בספר יהודית (פרק א') כשמו של מלך מדי שנבוכדנצר ניצח. בקוראן, הוא קרוי בשם "ארפכשו".

אשר (דמות מקראית)

אָשֵׁר, דמות מקראית, בנו השמיני של יעקב מאשתו זלפה שפחת לאה, וצאצאיו היו שבט אשר. חי 123 שנה. כשיצאו עם ישראל ממצרים העלו את עצמותיו וכאשר סיימו להתנחל בארץ בשנת ב'תצ"ה (1265 לפני הספירה) קברוהו בקדש נפתלי. בניו של אשר היו "יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה--וְשֶׂרַח אֲחֹתָם" (בראשית מ"ו, י"ז).

לפי ספר היובלים נולד ב-ב' בשבט.

בת שוע

בַּת שוּעַ היא דמות מקראית, אשתו הראשונה של יהודה בן יעקב בספר בראשית.

הספרים החיצוניים

הספרים החיצוניים (או [ה]ספרים החיצונים) הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת חתימת התנ"ך.

התרגומים של חלק מספרים אלו, נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים, ונכללים אצלם בברית הישנה.

זבולון

זְבוּלוּן לפי ספר היובלים, נולד ב-ז' בתשרי אקצ"ח (2,198 לבריאת העולם) ומת בן מאה ועשר שנים.

הוא בנו העשירי של יעקב, ובנה השישי של לאה, המהווה את השבט השישי משבטי ישראל.

חנוך בן קין

חֲנוֹךְ בֶּן קַיִן הוא דמות מקראית המוזכרת בספר בראשית, פרק ד', פסוקים י"ז-י"ח. חנוך היה בנו של קין והעיר חנוך, שהייתה העיר שנבנתה על ידי קין בארץ נוד קדמת עדן, נקראה על שמו. העיר נבנתה על אף הקללה שהטיל אלוהים על קין "נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ב), ויש המפרשים כי היא נבנתה מרגע שהקללה הוסרה. בהתאם לפסוק "ויהי בונה עיר, ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", העיר חנוך הייתה העיר הראשונה שנחנכה בעולם. על פי ספר הישר, בעת בניית העיר ניתנה לקין האפשרות למנוחה - "ויבנה את העיר ויקרא את שם העיר חנוך כשם בנו , כי הניח לו ה' בארץ בימים ההם ולא נע ולא נד כבתחילה ." (ספר הישר)

חנוך מוזכר כבנו של קין גם בספר היובלים: "ויקח קין את אחותו עון לו לאשה ותלד לו את חנוך בקץ היובל הרביעי" (ספר היובלים, פרק ד, פס' ט).אלה הפסוקים המקראיים המזכירים את חנוך בן קין:

ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ז: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ."

ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ח: "וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ, אֶת-עִירָד" חנוך מוזכר במקום אחד כבנו של קין ובמקום אחר כבנו של מדין, יש שראו בכפילות זו הסבר לכך שהמדיינים הם "נעים ונדים" כעונשו של קין וזרעו.במקורות ארמניים חוזר הרעיון שלחנוך יש תפקיד בכפרה על חטאו של האדם הראשון. כאשר שת מספר לחנוך כי האדם הראשון עצוב, כי גורש מן הגן, אומר חנוך: "חובו של האב חייב להיפרע על ידי הבן ." ואכן, חנוך נוטע גן, משך זמן רב איננו אוכל דבר, וזוכה בזכות זה לכך שמלאכים יעלוהו חי לגן עדן.במקורות מודרניים נתפס חנוך כבעל תפקיד בהתמודדות ובכפרה של אביו קין עם רצח אחיו הבל.

לוי (דמות מקראית)

לֵוִי הוא בנם השלישי של יעקב ולאה, והוא אבי שבט לוי, אליו משתייכים הכהנים והלויים.

מגילות ים המלח

מגילות ים המלח, מכונות גם מגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, הן מגילות שהתגלו במערות קומראן, מורבעת, נחל חבר (מערת האימה ומערת האיגרות), נחל צאלים ועל המצדה שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור בין השנים 1947–1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבתן של המוקדמות מביניהן משוערת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה. כלומר אלו כתבי היד העבריים הקדומים ביותר הכוללים עד נוסח למקרא בעברית שנמצאו, למעט קטע בודד של ברכת כהנים מכסף המתוארך למאה ה-6 לפני הספירה. רוב המגילות עשויות קלף ומקצתן עשויות פפירוס. על אף שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו היטב בשל האקלים הצחיח השורר בבקעת ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, כשליש מן המצאי בארמית ויתרתן ביוונית.

בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי "כת היחד" או "כת מדבר יהודה", אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק (ראו בהמשך על הפולמוס בין החוקרים באשר לזהות כותבי המגילות).

חלק מהמגילות מוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי. רוב המגילות מטופלות במעבדת המגילות של רשות העתיקות וניתן לצפות בהן בספרייה המקוונת של רשות העתיקות בשיתוף חברת גוגל, ובתערוכות בחו"ל מעת לעת.

מזמורי שלמה

מזמורי שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין השנים 70 ו-45 לפני הספירה. בספר 18 מזמורים, הדומים למזמורי התהלים.

ממחרת השבת

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הוא הזמן הנקוב בתורה למנחת עומר התנופה ותחילת ספירת העומר, שבסופה מתקיים חג השבועות. פירוש הביטוי היווה מוקד למחלוקת מרכזית בין הכתות השונות ביהדות בימי בית שני. למחלוקת זו השלכה על תאריך קיומו של חג השבועות, שהוא גם אחד משלוש הרגלים, ולכן נושא זה איים לפצל את עם ישראל ואת עבודת המקדש על פי שוני בלוח השנה.

בתקופת בית שני הייתה מחלוקת בין הפָּרוּשִים (חז"ל) ובין הצדוקים - ביתוסים והאיסיים. הצדוקים והבייתוסים היו בעלי דעות דומות במחלוקת עם הפרושים בנושאי המקדש, ומייסדיהם היו כוהנים.

הצדוקים והבייתוסים בזמן הבית וכך גם השומרונים ומאוחר יותר הקראים, פירשו שבמילה 'שבת' הכוונה ליום השביעי בשבוע.

מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת יום השבת שבתוך הפסח.

מקרא משוכתב

מקרא משוכתב (Rewritten Bible) או סיפור מקראי משוכתב הוא סוגה ספרותית שהייתה נפוצה בתקופת בית שני. ייחודה בכך שהסופרים השונים כותבים את המקרא מחדש בפרפרזה. גזה ורמש (Geza Vermes), שהיה הראשון לעמוד על טיבה של סוגה זו, מגדיר אותה כסיפור שעוקב אחר הרצף המקראי אבל כולל גם תוספות והרחבות רבות. יעקב כדורי (ג'יימס קוגל) סבור כי מאחורי השכתוב המקראי עומד לעיתים קרובות גם רקע פרשני. כלומר, השכתוב לא נעשה מתוך דחף יצירתי סתמי אלא מתוך רצון לפרש את סיפורי המקרא. הגדרתה של סוגה זו היא הגדרה מודרנית, ואין משמעותה שהכותבים של הספרים השונים מסוגה זו ראו את עבודתם כבעלת מצע ומאפיינים משותפים לספרים האחרים מאותה סוגה.[דרוש מקור]בשיטה זו המחבר מנסח מחדש את המקרא בסגנונו הוא ובתוך כך הוא מפרש מילים קשות, ממלא פערים בסיפור המקראי, ומשלב אגדות שונות ברצף הסיפור. לסוגה זו משויכים החיבורים הבאים: ספר היובלים, החלקים הראשונים של קדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו, קדמוניות המקרא, המגילה החיצונית לבראשית, דברי הימים של משה רבנו וכן ספר הישר המאוחר.

דוגמה לכך ניתן להביא מספר הישר המשכתב את ספר בראשית, פרק ד', פסוק ח': "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ", סיפור זה קצר וסתום. לא נאמר כלל מה אמר קין להבל ומהו המעשה שאירע בשדה שהוביל לרצח. הפרשנים והמדרשים השונים מתמודדים עם הקושי כל אחד על פי דרכו. וכך מתמודד עמו ספר הישר:

ספר הישר אינו מביא את הפסוק כלשונו ומפרשו כפי שעושים מדרשי אגדה, אלא נוקט בדרך אחרת: הוא מרחיב ומשכתב את הכתוב, מציע את הדברים בפרפרזה משלו ומשלב מסורת אגדה המשלימה את הפערים שהותיר המספר המקראי.

נחור

בתנ"ך, נָחוֹר היה בנם של שרוג בן רעו ואביו של תרח אבי אברהם.

נחור חי 148 שנה- משנת א'תתמ"ט לבריאת העולם (1912 לפנה"ס) ועד לשנת א'תתקצ"ז לבריאת העולם (1764 לפנה"ס), ולפי ספר היובלים התחתן עם יסכה. בנו, תרח, נולד לו בגיל 29, הגיל הצעיר ביותר שמוזכר עד אליו בתנ"ך. לפי עדות המקרא, היו לו בנים ובנות נוספים (ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים כ"ד-כ"ה).

בשמו נקרא נכדו, נחור בן תרח.

השם נחור מוכר מן הכתובות שבחרן וקשור בעבודת הירח שהייתה נהוגה שם. בתעודות אשוריות מהמאה ה-13 והשביעים לפנה"ס אוזכרה עיר בשם Til-Nahiri או Nahuru שמיקומה מזרחית לעיר חרן, מערבית לנהר חבור. על בסיס תעודות אלה העריכו חוקרים, כי שם העיר הוא אפונים המשקף דמות היסטורית הקשורה לנחור המוזכר במקרא.

ספר חנוך א'

ספר חנוך א' הנקרא גם חנוך החבשי, הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, אשר נכתב ככל הנראה בארץ ישראל במאה ה-3 לפני הספירה על ידי מחבר יהודי יחיד או קבוצת מחברים בשפה הארמית. הוא לא נכנס לקאנון התנכ"י ועל כן נחשב לספר חיצוני.

הספר נקרא על שם חנוך, הדמות המקראית מספר בראשית.

שלח (דמות מקראית)

בתנ"ך, שֶׁלַח היה בנו של ארפכשד בן שם ואביו של עבר. בתרגום השבעים ובספר היובליםמופיע קינן או קינם כבנו של ארפכשד וכאביו של שלח.

שלח חי 433 שנה (460 שנה לפי השבעים), משנת א'תרצ"ג לבריאת העולם (2068 לפנה"ס) ועד לשנת ב'קכ"ו (1635 לפנה"ס). בגיל 30 נולד לו בנו, עֵבֶר. לפי עדות המקרא, היו לו בנים ובנות נוספים (בראשית יא, יד-טו). שלח עדיין חי כאשר נולד יעקב.

המסורת המוסלמית מזהה אותו עם הנביא צאלח. לפי המסורת המוסלמית הגר הייתה צאצאית שלו.

תירס (דמות מקראית)

תִירָס, דמות מקראית, היה בנו השביעי והצעיר של יפת בן נח. בדומה ליתר בני יפת, תירס זוהה על פי רוב עם אחד העמים באזור אסיה הקטנה והים האגאי.

חז"ל נחלקו בזיהוי צאצאיו של תירס. לדעת רבי סימון (או רבי סימאי) תירס הוא אבי פרס. לדעת חכמים תירס הוא אבי תרקיה, כיום בצפון מזרח יוון. זיהוי זה מובא גם על ידי התרגום המיוחס ליונתן על התורה ועל ידי יוסף בן מתתיהו.לפי ספר היובלים נחלת תירס הייתה ארבעה איים גדולים בים, קרוב לנחלת חם.

בשנת 1838 הציע החוקר הגרמני יוהאן כריסטיאן פרידריך טוך לזהות את תירס עם העם האטרוסקי שעל פי מקורות הלניסטיים ורומיים שונים, בכללם הרודוטוס, חי בלידיה קודם שהיגר לאיטליה, במאה השמינית לפנה"ס לכל המוקדם. כמו כן, חלק מהחוקרים סבורים כי ניתן לזהות את האטרוסקים ואת תירס עם יסוד אתני המוזכר גם בכתובות מצריות מימי הממלכה החדשה. בכתובת הקרויה "מצבת ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בניצחון על ברית של שבטים לוביים ו"גויי הים" הכוללים גם, על פי כתובות אחרות, עם הנקרא "תרש של הים". אותו תרש מזוהה על ידי רוב החוקרים עם האטרוסקים, ויש מהם המבקשים לכלול את תירס המקראי בזיהוי זה.

על שמו של תירס נקרא צמח התירס. טורקיה הייתה תחנה להפצת תירס באירופה, וביידיש נקרא התירס "חיטה טורקית". בעברית, ובהתבסס על כך שצאצאיו של תירס המקראי התיישבו באזור טורקיה, הפך השם ל"חיטי תירס" ובקיצור "תירס".

תמר (אשת ער)

תָּמָר היא דמות מקראית, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים אלישבע, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

הספרים החיצוניים
לתורה מגילה חיצונית לבראשיתספר אדם וחוה • צוואת קהת • חזון עמרם • ספר היובלים • ספר חנוך א'ספר חנוך ב'ספר חנוך ג'צוואות השבטיםצוואת אברהםחזון אחרית הימים של אברהםעליית משהיוסף ואסנת
לנביאים צוואת יהושעחכמת שלמהמזמורי שלמהאיגרת ירמיהועליית ישעיהוספר ברוךחזון ברוך א'חזון ברוך ב'
לכתובים דברי איובחזון עזראעזרא החיצונימזמור קנ"אמזמורי קנ"ב–קנ"התוספות למגילת אסתרתוספות לספר דניאלתפילת מנשה
שאר הספרים ספר בן סיראספר יהודיתספר טוביהספר מקבים אספר מקבים בספר מקבים גספר מקבים דאיגרת אריסטיאסחזיונות הסיבילותקדמוניות המקרא
מצהף קדוס - כתבי הקודש של ביתא ישראל
אורית בראשיתשמותויקראבמדברדבריםיהושעשופטיםרות Ethiopic genesis
ספרי המלכים מלכים א'מלכים ב'מלכים ג'מלכים ד'
ספרי שלמה משלי א'משלי ב'קהלתחכמת שלמהשיר השירים
תרי עשר הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי
הצוואות צוואת אברהם • צוואת יצחק • צוואת יעקב • צוואת אהרון • צוואת משה
נוספים תהיליםישעיהוירמיהויחזקאלדניאלאיובאסתרעזראנחמיהדברי הימים א'דברי הימים ב'בן סיראיהודיתטוביהועזרא החיצוני • מקבים • חנוך • יובלים • ברוך • שיחת משה • חזון עזרא
כתבי הקהילה תאזזה סנבת • ספר התלמידים • גורגוריוס • ספר השעות • פירוש יהושע • פלספה • אבא אליאס • ספר המלאכים • מעשה שושנה • דרשת אברהם ושרה במצרים • בראשית ברא אלוהים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.