ספר החינוך

ספר החינוך הוא ספר המתאר את כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה על פי מניינו של המחבר. הספר נכתב בשלהי המאה ה-13 בהמשך למסורת רחבה של מוני מצוות, ביניהם הספרים ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות גדול וספר מצוות קטן.

שלא כקודמיו, מתאר בעל ספר החינוך גם את טעם המצווה (בלשונו: "שורש המצווה"), דיניה, העונש המוטל על מי שלא מקיים אותה ופרטים נוספים. ישנן שיטות אחדות לברירת ציוויי התורה שמוגדרים כ"מצוות", וספר החינוך בחר כמקור עיקרי את מניין המצוות של הרמב"ם. בחלק מהמצוות שהרמב"ן משיג עליהן ומציע לא למנותן או למנותן באופן אחר, משלב המחבר את דעת הרמב"ן ואת נימוקיו.

על הספר נכתב פירוש המבאר ודן במקורותיו הנקרא "מנחת חינוך".

ספר החינוך
Hinoch Book
ספר החינוך בהוצאת מוסד הרב קוק
מידע כללי
הוצאה
מהדורה ראשונה דפוס ויניציאה, רפ"ג
מהדורות נוספות דפוס פרנקפורט
פרשנים מנחת חינוך
מקורות לכתיבת הספר ספר המצוות לרמב"ם
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט ספר החינוך באתר ויקיטקסט
היברובוקס מהדורת חיים דוב שעוועל, ירושלים, תש"ך, באתר Hebrew Books

זמן חיבור הספר

ההנחה היא שהספר נכתב לקראת סוף המאה ה-13, בין 1274 (שנת פטירת הרמב"ן) ל-1310 (שנת פטירת הרשב"א).

במצווה ש"ל, כותב בעל ספר החינוך את המניין לשנות השמיטה, ועל פיו ניתן לקבוע כי הספר נכתב ב-1257 או ב-1258. מניין זה אינו מסתדר עם העובדה שהרמב"ן, שנפטר יותר מעשר שנים מאוחר יותר, מוזכר בספר כמי שכבר עבר מן העולם. קושי זה יכול להתיישב בכך שמאוחר יותר הוסיפו לשמו של הרמב"ן את ברכת המתים.

זהות המחבר

מחברו של ספר החינוך בחר להעלים את זהותו, ומתאר את עצמו, בהקדמתו לספר, רק כ"איש יהודי מבית לוי ברצלוני". בדבריו במצווה שט"ו, יש רמז לכך שכתב פירוש על מסכת ביצה, אך לא נמצא חיבור מעין זה.

בשער של מהדורת הדפוס הראשונה של הספר (דפוס ונציה, רפ"ג) נכתב שמחברו היה "הרב רבי אהרן זלה"ה". המסורת הרווחת מייחסת את הספר לרבי אהרן הלוי (הרא"ה) מספרד[1], וכך נכתב ברוב המהדורות של ספר החינוך, אך אין לכך ראיות מכריעות. במחקר מקובל כיום שייחוס זה מוטעה (סתירות רבות בין ספרו של הרא"ה 'בדק הבית' לתוכן ספר החינוך, הרא"ה, שהיה תלמיד מובהק של הרמב"ן, לא מוסיף שום תוארי כבוד לשם הרמב"ן כשמזכירו ועוד); לדעת פרופ' ישראל מ' תא-שמע, מחבר הספר הוא ר' פנחס הלוי, אחיו של הרא"ה[2]. הרב דוד מצגר, בהקדמה למהדורת ספר החינוך של מכון ירושלים, משער שמחברו של ספר החינוך הוא אחד מתלמידי הרשב"א.

דוד רוזין משער[3], שהמחבר היה מתפרנס מלימוד תורה לנערים.

אין ידיעות בנושא שנת מותו[4].

אופי הספר

בכל מצווה בספר מופיעים:

  • מקור המצווה: כיצד היא נלמדת מהפסוק, היכן מופיעה בדברי חז"ל ואופן קיומה באופן כללי. חלק זה של ספר החינוך מבוסס על ספר המצוות של הרמב"ם.
  • שורשי המצווה: טעמים לקיום המצווה.
  • פרטי המצווה: דינים נוספים השייכים למצווה.
  • גבולות חלות המצווה: על מי המצווה חלה ומתי - זכרים או גם נקבות, גדולים או גם קטנים, בתקופת בית המקדש או בכל עת ועוד.
  • עונשו של מי שעובר על הציווי, על פי עקרונות שמוסברים במצוות אחדות.

המצוות בספר החינוך מסודרות לפי סדר הופעתן בפרשיות התורה. המחבר הפריד בכל פרשה בין מצוות העשה למצוות הלא-תעשה, ולפי זה מספר אותן. בדפוסים מאוחרים יותר סדרו את המצוות בתוך כל פרשה לפי סדרן, מבלי להתחשב בהיותן מצוות עשה או לא-תעשה, וכך נוצר מספור שונה, והוא זה שמקובל עד היום.

המצווה הנוספת

עם זאת שבסדר המצוות קבע המחבר חידוש ומנה אותן על פי סדרן בתורה, הרי שבשאלה אלו ציוויים ראויים להכלל במנין נקט המחבר בשיטתו של הרמב"ם וספר החינוך מכיל את אותן מצוות שמופיעות בספר המצוות לרמב"ם. ספר החינוך סוטה ממניינו של הרמב"ם במצווה אחת שהוסיף ובמקומה הוא משמיט מצווה שמופיעה אצל הרמב"ם.

המצווה שמוסיף בעל ספר החינוך היא מצווה תפז למניינו – "שלא להקריב קורבן פסח בבמת יחיד". מצווה זו אינה נכללת במניינו של הרמב"ם, בהתאם לשיטתו שלא למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. בעל ספר החינוך סובר שמצווה זו נוהגת גם לאחר בניין בית המקדש ומצטרפת לאיסור הכולל להקריב בבמות.

המקור לשינוי זה נובע כנראה מנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני בעל ספר החינוך והכיל את המצווה. נוסח מוטעה זה קדום וכבר רבי אברהם בן הרמב"ם, כשנשאל על הסיבה להכללת מצווה זו במניין, השיב לשואל שיש בידו נוסחה מוטעית.

מצוות לא תעשה קמט במניין הרמב"ם, איסור אכילת זר מקודשי קדשים מושמטת ממניינו של ספר החינוך.

מנחת חינוך

על ספר החינוך נכתב פירוש בשם מנחת חינוך. הספר נכתב על ידי רבי יוסף באב"ד (18001874), אב בית דין בטרנופול, ויצא לאור בשנת ה'תרכ"ט (1869). שם הספר שאול משמו של הקורבן שהיה מקריב כל כהן בבית המקדש עם כניסתו לעבודה. בספר, לאחר מצווה ל"ב, כלול קונטרס בשם "מוסך השבת" העוסק בל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, ובסוף הספר - הערות על ל"ב המצוות שהוסיף הרמב"ן על מנינם של הרמב"ם ובעל ספר החינוך.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי דעת דוד רוזין, הראשון ששיער כך הוא רבי גדליה אבן יחיא שכתב בספרו "שלשלת הקבלה" על אהרון הלוי "ואני אומר שאולי זהו שחבר ספר החינוך". השערה זאת הפכה לוודאות בדברי דוד קונפרטי שכתב על הרא"ה: "עשה ספר החינוך על הפרשיות". הראשון שערער על קביעה זאת הוא החיד"א בספרו שם הגדולים. ראה David Rosin, Ein Compendium der juedischen Gesetzeskunde, ברלאוו 1871, עמודים 86-87
  2. ^ 'מחברו האמיתי של ספר החינוך', קריית ספר נה, תש"ם, עמ' 789-791
  3. ^ David Rosin, Ein Compendium der juedischen Gesetzeskunde, ברלאוו 1871, עמוד 83
  4. ^ לפי דעת שלמה מונק, מחבר הספר נפטר בשנת 1293. אך אין מקורות לקביעתו
איסור הכאת הורים

איסור הכאת הורים הוא ציווי מקראי האוסר על אדם להכות את אביו או אמו. עונשו של המכה הוא מוות בחנק.

אמונה באלוהים (יהדות)

ביהדות, אמונה באלוהים או אמונה במציאות השם היא מצווה להאמין באלוהים. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

ברית מילה

ברית מילה (בקיצור: "בְּרִית") היא מצוות עשה יסודית ביהדות למול את עורלת כל הזכרים ביום השמיני ללידתם. המצווה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. לפי המקרא מקורה בציווי של אלוהים לאברהם. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת.

נהוג לערוך את הברית בטקס חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

חמץ

חמץ הוא קמח של אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון) שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן (למעט עמילן המופק מתירס), ונמצא במוצרים רבים.

בתורה ישנם שני איסורים שתלויים בחמץ: האחד הוא בחג הפסח שיש בו איסור לאכול כל דבר שיש בו מרכיב של חמץ. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימות השנה, להוציא מספר חריגים.

מנחת חינוך (ספר)

מנחת חינוך הוא ספר המציע פירוש למדני לספר החינוך. הספר דן בתרי"ג המצוות שמונה ספר החינוך ובמקורות העוסקים בהן בתלמוד ובראשונים. על אף שמגמתו המוצהרת של המחבר הייתה עיונית - חקירה תאורטית ופלפולים בהבנת יסודות המצוות, זכה ספרו בהכרה כסמכות הלכתית בפני עצמה, הכרעותיו נחשבות כבעלות תוקף, והבנות מחודשות שהעלה להבנת התלמוד והראשונים משמשות כתקדימים עליהם סומכים פוסקי הלכה.

הספר נכתב על ידי רבי יוסף באב"ד (1800–1874), אב בית דין בטרנופול, ויצא לאור בשנת ה'תרכ"ט (1869). שם הספר שאול משמו של הקורבן שהיה מקריב כל כהן בבית המקדש עם כניסתו לעבודה. בספר, לאחר מצווה ל"ב, כלול קונטרס בשם "מוסך השבת" העוסק בל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, ובסוף הספר - הערות על ל"ב המצוות שהוסיף הרמב"ן על מנינם של הרמב"ם ובעל החינוך.

לימוד ספר החינוך יחד עם המנחת חינוך נפוץ בישיבות רבות ובעבר היה נפוץ גם בקרב בעלי בתים.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מצווה

ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם, ובעיקר ליהודים. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור - מצווה, חוק ומשפט: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (ספר דברים, ז יא).

בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר.

מצוות הענקה

מצוות הענקה היא מצווה המחייבת את האדון להעניק לעבדו העברי מרכושו כאשר העבד משתחרר. הענקה כוללת מצוות עשה להעניק, ולאו הניתק לעשה שלא לשלח את העבד ריקם.

סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים הוא מצווה, שלפיה חובה על כל אדם מישראל (גברים, ולפי רוב השיטות בפוסקים אף נשים) לספר בכל שנה בליל ט"ו בניסן (הוא ליל הסדר), את הסיפורים המופיעים במקרא בעניין יציאת מצרים וכן עשר המכות שקדמו ושגרמו לה. מצווה זו היא הבסיס והמניע המרכזי לכלל מנהגי ליל הסדר ובראשם לאמירת ההגדה של פסח.

ספר המצוות לרמב"ם

ספר המצוות לרמב"ם הוא חיבור של הרמב"ם הכולל רשימה של 613 המצוות (בגימטריה: תרי"ג מצוות) הרשומות בתורה שבכתב. מתוכן 248 (בגימטריה: רמ"ח) מצוות עשה ו-365 (בגימטריה: שס"ה) מצוות לא תעשה. לחיבור הקדים הרמב"ם מבוא של 14 שורשים (=כללים) לפיהם נקבעת רשימת המצוות.

ערי הלויים

עָרֵי הַלְוִיִּם הן ארבעים ושמונה ערים בארץ ישראל שעם ישראל נצטווה בתורה להעניק ללויים ולכהנים. לפי ספר סדר הדורות, חלוקת הארץ הסתיימה בשנת ב'תק"ג (1257 לפנה"ס). כל אחד מהשבטים העניק בין שלוש לשש ערים מנחלתו.

ערי הלויים חולקו בין בני גרשון, קהת ומררי כך שלכהנים ולבני גרשון מספר הערים היו 13 לכל קבוצה, בני מררי קיבלו 12 ערים ובני קהת שאינם כהנים קיבלו 10 ערים. ערי הלויים שניתנו לכהנים נקראו גם ערי כהנים.

פרנס

פרנס (או בכינוי כולל: שבעת טובי העיר; בקהילות הספרדיות – מעמד) הוא מושג רווח בספרות ההלכתית, המתאר מנהיגות אזרחית של הקהילה היהודית, באי-כוחם של הציבור שהם בעלי סמכות המוכרת על ידי ההלכה על אף שאינם בהכרח תלמידי חכמים.

על הצורך במינוי מנהיגים מסוג זה על מנת לתקן תקנות קהילתיות, כותב ספר החינוך במסגרת החיוב למנות שופטים ושוטרים:

בהיסטוריה היהודית שימש המושג "פרנס" לא רק במובנו ההלכתי של מנהיג המתקן תקנות, אלא גם כדמות של אדם חשוב ומשפיע בעירו, מנהיג אזרחי.

פרשת בראשית

פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח.

בפרשת בראשית מתוארת בריאת העולם, ואחריה קורות בני האדם עד המבול, שבו מחה אלוהים את בריאתו מפני האדמה. פרשת בראשית והפרשה שאחריה, פרשת נח, עוסקות בתולדות העולם והאנושות לפני תחילת האירועים שכוננו את עם ישראל.

את פרשת בראשית קוראים בשבת הראשונה שאחרי חג שמחת תורה. העלייה הראשונה בפרשה נקראת גם בשמחת תורה, מייד עם השלמת סבב הקריאה בתורה. העולה לקריאה זו בשמחת תורה מכונה "חתן בראשית".

פרשת לך לך

פרשת לֶךְ-לְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. היא מתחילה בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ז, פסוק כ"ז. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו בחלק הראשון של חייו.

הפרשה מספרת על: קריאת אלוהים לאברם (שמאוחר יותר משנה שמו לאברהם) לצאת ממולדתו, ירידה למצרים והתחזות לאחיה של שרי, מריבת רועי אברהם ורועי לוט, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, מלכי צדק, גירוש הגר ולידת ישמעאל, ברית בין הבתרים, וברית המילה.

פרשת תרומה

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו. פרשת תרומה נקראת לרוב בשבוע שלפני תענית אסתר.

רא"ה

רבי אהרן הלוי (1235–1303) הרא"ה, מחכמי יהדות ספרד במאה ה-13, ומפרשני התלמוד. יש שמיחסים אליו את חיבור ספר החינוך (אם כי רבים סבורים שיחוס זה מוטעה).

תמורה (קורבנות)

מצוות היהדות שלא להמיר בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמה אחרת. אם בהמת הקדש בכל זאת מומרת בבהמה אחרת, שתי הבהמות הן קודש. הבהמה המומרת נקראת תמורה.

תרי"ג מצוות

תרי"ג מצוות, הוא כינוי למניין כל המצוות המוזכרות בספרי המקרא, שעל פי חז"ל מניינם הוא 613 (ובגימטריה: תרי"ג). בספרות המקרא עצמה אין התייחסות למניין המצוות, והיא מופיעה לראשונה בספרות חז"ל בתלמוד, אולם גם חז"ל לא מנו את המצוות. הגאונים הם הראשונים שעסקו במניית תרי"ג המצוות לפרטיהם, ובעקבותיהם הראשונים. מהידועים שבהם הם מניין המצוות של הרמב"ם ומניין המצוות של מחבר לא ידוע מתקופת הראשונים שיצא לאור בשם ספר החינוך.

תרי"ג המצוות מתחלקות לשתי קבוצות, רמ"ח (248) מצוות עשה ו-שס"ה (365) מצוות לא תעשה. דוגמה למצוות עשה: "וביום השביעי תשבות" (שמות, כ"ג, י"ב; ל"ד, כ"א). דוגמה למצוות לא תעשה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.