ספר איוב

סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לרעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה היהודית והנוצרית גם יחד.

כתיבת ספר איוב מיוחסת בתלמוד למשה רבינו.

PikiWiki Israel 12489 quot;jobquot; at yad vashem
פסל איוב של נתן רפופורט ביד ושם בירושלים (1968)

מבנה הספר

בספר שני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת[1] ותיאור הוויכוח[2]. בין החלקים ישנם הבדלים בולטים – המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בשפה שירית, קשה להבנה, ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.

ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.

  • א'–ב': סיפור המעשה – "התערבות" השטן ואלוהים (פעמיים) והפגיעה הקשה בכל רכושו של איוב ובגופו.
  • ג': קללת איוב
  • ד'–יד': סבב ויכוחים ראשון (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
  • טו'–כא': סבב ויכוחים שני (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
  • כב'–כו': סבב ויכוחים שלישי (אליפז, איוב, בלדד, איוב)
  • כז'–לא': משלי איוב
  • לב'–לז': נאומי אליהוא
  • לח'–מא': מענה האל
  • מב': אחריתו של איוב

סיפור המסגרת – פתיחה

William Blake 007
השטן תוקף את בית איוב.
ציור מאת ויליאם בלייק

פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק וירא אלוהים באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת – בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדקתו הגדולה של איוב ("כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ" (א', ח')), וזה מגיב כי צדקתו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.

אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו – רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. אשת איוב בראותה דברים אלו מסיתה אותו לקלל את האל על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהנסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:

"כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי – גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!" (ב', י'), ואולם "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (ב', ט').

אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.

תיאור הוויכוח

119.Job Speaks with His Friends
הוויכוח בין איוב לרעיו. איור של גוסטב דורה
Umschlagplatz (2)
פסוק מספר איוב באתר האומשלגפלץ בוורשה

הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:

  • באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
  • החרפת היחס – בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ" (כ"ב, ה') מצד הרעים ו"יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל" (כ"ז, ז') או "וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ" (כ"ז, י"ב) מצד איוב.
  • "היעלמות" הרעים – ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב" (ל"ב, א').

הוויכוח עם הרעים

עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת ניתן לזהות מספר קווים בולטים במענה הרעים.

הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.

תחילה מתנהל הדיון בשלווה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שבכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדקתו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף מחזור הוויכוחים הראשון[3], תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':

"הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא. גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (י"א, ז'-ט')

מתפרץ איוב לראשונה ואומר:

"גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם" (י"ב, ג'), "כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה" (י"ג, ב'-ה')

המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:

"הֵן יִקְטְלֵנִי לא אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ. גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (י"ג, ט"ו-ט"ז).

כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.

מענות אליהוא

אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב ומנסה להשיב לאיוב בעצמו. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".

מענות אלוהים

לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוהים עצמו "מִן הַסְּעָרָה" (ל"ח, א'). תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה "אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ – הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה" (ל"ח, ד').

בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.

סיפור המסגרת – סיום

בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מ"ב, ז') ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל פיצוי רב תמורת כל אשר איבד.

המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה': "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (מ"ב, י"ב), היו לו בנים ובנות אשר "לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ" (מ"ב, י"ג), ובסופו של דבר "וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (מ"ב, י"ז).

טעמי המקרא בספר

איוב הוא הספר השלישי בספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהילים), ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.

מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.

יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה.

איוב בפרשנות המסורתית

בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם, זמנו של משה[4], תקופת המרגלים[5], תקופת השופטים[6] או תקופת מלכות אחשוורוש[7]. מועלה אפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" – מפאת ריבוי הדעות על זמנו של איוב, מן הראוי להניח שלא התקיים במציאות אלא היה משל בלבד[8].

כמו כן, ישנה מחלוקת תנאים האם איוב היה יהודי[9].

בתלמוד הבבלי[10], מסופר שרבי יוחנן, שהיה מלומד בייסורים וכנראה עסק רבות בספר איוב, היה אומר לאחר הלימוד בו: "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם..."

ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.

לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. לעומתו, נאמר כי רעיון העולם הבא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (למשל: "אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב – וְלֹא-יָקוּם" (י"ד, י"א-י"ב))

לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר תאולוגי לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת האל בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שכל ניסיון להסבר פילוסופי-תאולוגי, לא יצלח (כפי שלא התקבלו דבריהם של רעי איוב) ובכל מקרה על האדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים. המענה לייסורים אינו הסברים וטענות למיניהם, אלא החוויה שבחשיפה לגדולת האלוהים. דבר זה מתבטא בדברי איוב לאחר שאלוהים נגלה אליו "מן הסערה": "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (מ"ב, ה'-ו').

דעת הרמב"ם במורה נבוכים[11] ש"פרשת איוב היא פרשה מופלאה, עניינים שבכבשונו של עולם", ושעוץ הוא מלשון עצה[12] קרי, עצה שהספר רוצה לתת לך. לדעת הרמב"ם כל רעי איוב מסמלים את ההשקפות השונות בדבר שכר ועונש.

השקפת איוב [לפני שחזר בו] : ה' הזניח את מין האדם, ואין השגחה כלל. – כן דעת אריסטו

השקפת אליפז: אם הקב"ה מעניש, בוודאי איוב עשה עבירות. – קרוב לדעת התורה.

השקפת בלדד: אפילו אם איוב לא עשה עבירות, רצון ה' ביסורים להוסיף לו שכר. – כן דעת רב סעדיה גאון והמעתלזה.

השקפת צופר: ה' עושה כל אשר חפץ ואין לחפש במעשיו צדק כלל – כדעת האשעריה.

על פי סיום הספר שבו ה' "משיב את שבות איוב" ראו חז"ל ובעקבותיהם מספר פרשנים בעיקר על פי הקבלה, שאיוב מהווה משל לעם ישראל הסובל, וכך – סוף טוב לעם, יש לו משמעות לדורות החווים את הטוב, בעוד שלאדם בודד אין "להשיב" את הבנים שמתו, ואלו החדשים אינם מהווים "תחליף" או "תמורה". לפי פרופסור שלום רוזנברג בספרו הטוב והרע בהגות היהודית, היו משום כך פרשנים מחז"ל ועד שלמה מולכו אשר ראו בשלושת רעי איוב את הדתות והאמונות הצרים על עם ישראל (בימי הביניים: הנצרות האסלאם והאלילות שחלקם טענו: חטאתם ולכן אתם סובלים ואחרים שטענו שהעולם הוא אקראי ללא סדר של טוב ורע), ובתשובת הקב"ה ראו את המסר שלמרות היסורים והרוע אסור "להפקיר את ההיסטוריה" ויש לעשות ככל אשר לאל ידינו לטובת הטוב.[13]

איוב בפרשנות הביקורתית

הסברה המקובלת היא שסיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב נתחברו בידי מחברים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר המתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה הוא ההנחה שהספר תורגם מארמית (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם בן עזרא[14]), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. למשל הביטוי הקשה "אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד" (ל', כ"ד) פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד". כתב-יד ממגילות ים המלח של תרגום ארמי לאיוב עשוי להחליש את הטענה הזו, שכן נראה שמדובר בתרגום שנעשה מן המקור העברי. הארמיזמים בשירה עשויים להעיד על הקשר בינה לבין חיבורי חוכמה מן המזרח הקדום, וכן על קדמותה[15].

את חוסר הבהירות וחוסר העקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב, יש להסביר, לדעת כמה חוקרים, בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.

חוקרי מקרא, דוגמת דייוויד נואל פרידמן ואד גרינשטיין עסקו בניסיון פילולוגי לשחזר את המשמעות המקורית של המילים היחידאיות והסתומות תוך פנייה למקבילות מלשונות שמיות עתיקות אחרות. אחרים עסקו בעיצוב הספרותי של הסיפור, למשל יאירה אמית המפרשת את סיפור המסגרת בראי סיפור עקידת יצחק. הרבדים השונים של הספר מאפשרים חרך הצצה להתפתחות ולשינויים של מסורת "ספרות החוכמה" בקרב עם ישראל בעת העתיקה. סוגיות אמוניות אלה נלוות לשאלת השכר והעונש בספרות הדויטרונימיסטית ובמהפיכה האמונית שחלה בעקבות גלות בבל, כפי שמשתקף בספר יחזקאל, פרק י"ח, וממשיכות להתפתח מאוחר יותר, כפי שניתן לראות גם מהחיבור החיצוני צוואת איוב.

מחקרים משווים הצביעו על דמיון פנומנולוגי לסיפור דומה במיתולוגיה ההודית.[דרושה הבהרה]

'איוב' בספרות המזרח הקדום

בני דמותו של איוב המקראי מופיעים בספרות המזרח הקדום כדוברים במזמורים מהסוגה הספרותית 'הצדיק הסובל', שתחילתם כבר בתקופה השומרית. הדובר טוען במזמורים כי היה נאמן לאל ולחוקיו אך האל העניש אותו ללא כל סיבה או הצדקה. במזמור התפילה השומרי 'תחינה לאל יהיה אשר יהיה' טוען המתפלל כי האלים הטילו עליו עונש כבד והוא אינו מבין מדוע: "לא אדע העוונות אשר עשיתי, לא אדע החטאים אשר חטאתי, לא אדא התועבה אשר אכלתי, לא אדע הקדשים אשר רמסתי". הוא מבקש את עזרת חבריו אך היא לא מגיעה: "אבקש – איש לא יאחז בידי, אבכה – איש לא יעמוד לימיני, אשא קינה – אין שומע לי.. חשכו עיני". המתפלל מבקש מהאל כי יניח לו היות שבני האדם אינם מבינים דבר: "בני אנוש סכלים, לא ידעו מאומה. בני אדם, כל הנקרא בשם – מה יידעו ? אם הרעו, אם היטיבו – לא ידעו מאומה". הוא מבקש מהאל שיסלח לו על חטאיו, גם אם אינו יודע במה חטא: "שא -נא לעוונותי ואגידה תהילתך, ישקוט נא לבך למעני, כלב אמי יולדתי".[16]

השפעות זרות

בספר איוב מופיעה דמותו של השטן וישנן טענות כי דמות זו נכנסה לסיפור בהשפעת דת הזרתוסטרה[17]. טענה זו מתבססת על אחדים מחוקרי ביקורת המקרא, לפיהם ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים היהודים להשפעות תאולוגיות שונות מעמי הסביבה, ואחת מן ההשפעות הבולטות הייתה השפעתה של דת הזרתוסטרה שמילאה תפקיד מרכזי בבבל ובפרס של אותה התקופה.

האמונה הזרתוסטרית מתייחסת רבות לחלוקת העולם לכוחות הטוב והרע, האמת והשקר. זרתוסטרה העמיד את מאבק הטוב והרע כנדבך מרכזי בתאולוגיה הזרתוסטרית וניתן לזהות דמיון בין רעיון זה לבין הופעתו של השטן בספר איוב והדיאלוג אותו הוא (השטן) מקיים עם האל. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני וניתן לראות כיצד מתמודדת היהדות המונותאיסטית עם התאולוגיה הזרתוסטרית, שכן בספר איוב השטן כפוף לאל, ואינו שווה לו. זהו הבדל מרכזי מן התפיסה הזרתוסטרית, בה הטוב והרע שווים ביניהם ומנהלים מאבק תמידי.

איוב בדת הדרוזית

בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות "עות'מאן" נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו, לא זיהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר[18].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

מהדורות מקוונות של הספר

על אודות הספר

  • S. R. Driver & G. B. Gray, Job (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1921. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

  1. ^ פרקי סיפור המסגרת הם ספר איוב, פרק א', פסוק א' עד פרק פרק ג' ופרקים נפרדים פרק ל"ב ופרק מ"ב
  2. ^ פרקי הוויכוח הם ספר איוב, פרק ג' עד פרק פרק מ"א, פסוק כ"ו(ללא פרק פרק ל"ב השייך לסיפור המסגרת)
  3. ^ נמצא בסוף פרק י"א של הספר
  4. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב' מיחסים את כתיבת ספר איוב למשה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"
  5. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א' רבא מיחס את זמן כתיבת ספר איוב לתקופת המרגלים: "רבא אמר איוב בימי מרגלים היה".
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב': "רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים".
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א': "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא"
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  9. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב' מופיעה המחלוקת.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א'
  11. ^ מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ב
  12. ^ כמו הביטוי "עוצו עצה" שבספר ישעיה
  13. ^ תקציר תוכן הספר הטוב והרע בהגות היהודית פרופסור שלום רוזנברג, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, ב'דפי הלימה לבגרות במחשבת ישראל', אתר משרד החינוך
  14. ^ בפירושו לב', י"א
  15. ^ על מילים נדירות בשירה כסימן לקדמותה כתב שלמה מורג במאמרו "רובדי קדמות – עיונים לשוניים במשלי בלעם", תרביץ נ' (תשמ"א): 1 – 24 (התפרסם גם בספרו "מחקרים בלשון המקרא", מאגנס תשנ"ו, 45 – 69). (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  16. ^ ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, 1996, 478-481
  17. ^ אמנם המילה "שטן" היא מילה עברית קדומה שמייצגת "פגע רע" גם בספרים קדומים, כגון בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-ל"ב, ובספר מלכים א', פרק ה', פסוק י"ח, אך "השטן" כדמות מלאך רע מופיעה לראשונה רק בימי הבית השני.
  18. ^ אלדד בק, העומאניסט, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 31.10.2008
איוב

אִיּוֹב הוא דמות מקראית, אשר סיפורו האישי מסופר בראשית ספר איוב בפרקים א'-ב', המהווים פתיחה לספר, ובסופו בפרק מ"ב, ז'-י"ז. מסופר עליו כי "הָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע." בתלמוד הבבלי מובאת דעה לפיה: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה."

אליהוא בן ברכאל

אֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל, דמות מקראית, שמו מופיע בספר איוב. מרעי איוב שלא באו לנחמו.

בעיית הרוע

בעיית הרוע או בעיית הרע היא סוגיה תיאלוגית-פילוסופית, העוסקת בשאלה העקרונית, כיצד קיימים רוע וסבל בעולם, בהתחשב

בהנחה המקובלת בדתות רבות (ובכללן היהדות) שאלוהים הוא טוב ורוצה להיטיב. לסוגיה השלכות לא רק בדיון הפנים דתי, אלא גם בהקשרים רחבים יותר

כגון הוכחה מהיות הרוע לנכונות האתאיזם (שלילת האל) ועוד.

ב"דיאלוגים על הדת הטבעית", מצטט דייוויד יום את הטיעון כסדרה של שאלות: "האם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? אזי הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? אז מאין בא הרוע?"

בעיית הרוע נוגעת גם בסוגיות הצדק. השאלה הנשאלת היא מדוע ייתכן כי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

במקרא, עוסק בבעיית הרוע באריכות ספר איוב. בהמשך עסקו בה חז"ל והוגים יהודים ונוצרים רבים. מאז השואה יהודים רבים מזכירים אותה בהקשר שלה.. השואה גרמה למשבר אמוני, כיצד אלוהים הרשה לדברים כאלה להתרחש?

יאיר הופמן (חוקר המקרא)

יאיר הופמן (נולד ב-29 באפריל 1937) הוא פרופסור אמריטוס בחוג למקרא, באוניברסיטת תל אביב. מחקריו ופרסומיו המדעיים עוסקים בספרות הנבואה, בהיסטוריוגרפיה מקראית, בספרות החכמה, בספרות המזמורים במקרא ובמזרח התיכון הקדום ובתאולוגיה מקראית.

יהל

יַהֵל הוא קיבוץ בדרום הערבה, השייך למועצה אזורית חבל אילות.

הקיבוץ עלה על הקרקע בנובמבר 1976, והיה היישוב הראשון של היהדות הרפורמית. הקיבוץ נוסד בידי גרעיני תלם וניר ויותר מאוחר הצטרפו אליו קבוצות עולים מארצות הברית, דרום אפריקה והולנד. הקיבוץ מסמל את הפיכתה של התנועה הרפורמית לתנועה ציונית ולווה בסערות פוליטיות רבות בתנועה הרפורמית האמריקנית אשר יזמה בשיתוף התק"ם את הקמת הקיבוץ.

מקור שם היישוב הוא בפסוק מספר איוב: "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ". זאת, בשל סמיכות הקיבוץ להרי אֱדוֹם ולארץ עוץ המקראית, מקום התרחשות ספר איוב.

ב-12 השנים הראשונות סבל הקיבוץ מבעיות מים קשות והחקלאות במקום לא צלחה. בתחילת שנות ה-90 היה שיפור במצב ובמקביל בוצעה הפרטה חלקית בקיבוץ. בשנת 2004 בוצע מהלך נוסף של הפרטה. בשנת 2012 הוחל בהקמת הרחבה קהילתית שאמורה לכלול 57 משפחות.

ב-2013 נפתח בכניסה ליהל "חאן צל תמרים" - מתחם תיירות הכולל מסעדות וחנויות.

יושב ראש

יושב ראש (בראשי תיבות: יו"ר) הוא התפקיד הבכיר בוועד המנהל של ארגון, כגון דירקטוריון (במקרה של חברה) או פרלמנט (במקרה של מדינה).

במספר מדינות קומוניסטיות זה היה תוארו של מנהיג המדינה. דוגמה: שליט הרפובליקה העממית של סין, מאו דזה-דונג, כונה פעמים רבות "היושב ראש מאו".

בארגון דמוקרטי יושב הראש נבחר בדרך כלל על ידי חברי הארגון. תפקידו הוא התוויית דרכו של הארגון וחלוקת הסמכויות בין חברי הוועד המנהל.

בחברה יו"ר הדירקטוריון הוא לעיתים יושב ראש פעיל, המקדיש את כל זמנו לתפקיד זה, אך פעמים רבות זהו תפקיד הדורש רק חלק קטן מזמנו של היושב ראש. בישראל יושב ראש הדירקטוריון מנהל את ישיבות הדירקטוריון. במצב של שוויון בהצבעות בדירקטוריון נינתן ליו"ר הדירקטוריון קול הצבעה נוסף. בחברה פרטית, שניירות ערך שלה אינן נסחרות בבורסה, אין חובה למנות יושב ראש דירקטוריון. בחברה ציבורית, יו"ר הדירקטוריון אינו יכול לשמש גם כמנכ"ל החברה, אלא אם התקבל לכך אישור של האספה הכללית של בעלי המניות בחברה ברוב קולות של שני שלישים מקולות בעלי המניות שאינם בעלי שליטה בחברה.

מקור המונח בתנ"ך (למשל, ספר איוב, פרק כ"ב, פסוק כ"ה: "אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם") והן כתרגום מילולי של המונח הגרמני המקביל (Vorsitzender), ושל המונח הלטיני praesidentum ‏(president באנגלית) - יושב מקדימה. בצירוף ה"א הידיעה מקובלות שתי הצורות: "היושב ראש" וגם "יושב הראש".

מונולוג

מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח –דיאלוג.

המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון

לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.

נסטוריאניזם

נֶסְטוֹרְיאניזם היא אחת ההשקפות שהנצרות הרשמית - הביזנטית והקתולית - סימנה כמינוּת. עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו.

נֶסְטוֹריוֹס (ביוונית: Νεστόριος;‏ 386–451 לערך) היה תלמידו של תאודור ממופסואסטיה (350–428), איש אסכולת אנטיוכיה שטען כי מקורו של ספר איוב אלילי, ספר שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואות הברית הישנה שעל פי האורתודוקסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם; מרים אינה אם האלוהים (ביוונית: Θεοτόκος, תאוֹטוֹקוֹס – יולדת האל), אלא אמו של ישו כבשר ודם (ביוונית כריסטוטוקוס – יולדת המשיח). דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של הפטריארך של אלכסנדריה קירילוס האלכסנדרוני, שראה את בנה של מרים כזהה עם האל הבן-הלוגוס, שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

בשנת 428 קיבל נסטוריוס את משרת ארכיבישוף קונסטנטינופוליס, ולקח עמו את טענתו ודעתו של מורו, תיאודור ממופסואטיה בנוגע למרים – היינו, שהיא אמו של האנושי בישו בלבד ולא גם של האלוהי שבו, על פי טענת האורתודוקסיה. ב-430 כונס ברומא סינוד, שתבע מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני, כינס בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני, ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. ועידת אפסוס גינתה ונידתה את נסטוריוס, שחזר למנזרו באנטיוכיה, וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי (425–455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת.

חסידי נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך וכתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס (רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה). דרך הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים. הנסטוריאנים העבירו את מרכזם לניסיביס שבפרס. הכנסייה העצמאית שהקימו, הכנסייה האשורית, נקראה "כנסיית המזרח" או "הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית". כנסייה זו שגשגה עד המאה ה-13, אבל מאז הצטמצמה מאד.

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים, המרוכזים במזרח התיכון (בעיקר בעיראק), בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל"; בעבר ישב בבגדד, וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

נשר

נֶּשֶׁר (שם מדעי: Gyps) הוא סוג בתת-משפחת נשרי העולם הישן של עופות דורסים גדולים ואוכלי נבלות. בשפה העברית קיים לא פעם בלבול בין נשר לבין עיט - הנשר גדול מהעיט, חסר נוצות לראשו והוא בעל צוואר ארוך וקירח. מקורו של הנשר עבה וארוך יותר והוא ניזון בעיקר מנבלות. העיט לעומתו בעל ראש מנוצה, המקור קצר יותר והוא עט על טרף חי אותו הוא מעדיף על פגרים. הנשר הוא אחד העופות הדורסים הגדולים בטבע.

סיפור מסגרת

סיפור מסגרת הוא מרכיב מהעלילה ביצירות ספרותיות. הוא נותן מידע נוסף על חלקי העלילה האחרים, וחסר משמעות בלעדיהם. אך חלקי העלילה האחרים עשויים להיות משמעותיים בלעדיו ולהיתפס כיצירות אמנות שלמות.סיפור המסגרת מופיע, בדרך כלל, בתחילת ובסוף כל קטע סיפורת אחר – דהיינו אם יש סיפור מרכזי אחד, הוא יופיע בתחילתו ובסופו, ואם יש סיפורים מרכזיים עצמאיים אחדים, הוא ישמש גם כקטעי קישור ביניהם. אולם הדבר אינו חייב להיות כך. סיפור המסגרת יכול להופיע רק בתחילת או רק בסוף היצירה ואפילו בנקודה אחת במרכזה.

מבחינה דקדוקית, סיפור המסגרת יכול להיכתב בזמן או בגוף אחר משאר היצירה. סיפור המסגרת עשוי להיכתב בסגנון שונה ממנה ואפילו על ידי מחבר אחר או בתקופה מאוחרת יותר מהתקופה בה נכתבה עיקר היצירה. במקרה קיצוני יש סיפור בתוך סיפור - לסיפור המסגרת יש עלילה מפותחת מאוד בפני עצמה.

עפרה (מחצב)

עַפְרָה (או בצר) היא סלע המכיל מחצבים בריכוז המתאים לכרייה.

כדי שסלע יחשב כעפרה עליו להכיל חומרים אשר הם:

בעלי ערך כלכלי

בריכוזים המאפשרים את כרייתו, שינועו, הפקתו ועיבודו, באופן רווחי

ניתן להפרידם מחומרי הסלע חסרי הערך בשיטות עיבוד מינרליםריכוזי עפרות הם ריכוזי מינרלים אשר על פי הגדרתם הפקתם כדאית מבחינה כלכלית. במקרים נדירים עפרות עשויות להכיל גבישים יפים לעין, או שכבות צבעוניות מיוחדות (כאשר הסלע נחתך או מלוטש) או ריכוזי מתכות בגושים, כגון גושי זהב או נחושת, אשר ערכם עולה בהרבה על הערך של העפרה עצמה כחומר גלם להפקת חומרים אלה.

מכאן, שעפרה היא נכס כלכלי ולא ישות פיזית. תנודות בשוק חומרי הגלם מגדירות אלו סלעים הם בעלי ערך ומכאן הגדרתם כעפרות, ומנגד אלו סלעים חסרי ערך כלכלי. אף עלויות ההפקה, למשל מרכיב מחיר הדלק בעבודות ההפקה, עשויות להוציא מהגדרת "עפרה" סלעים מסוימים.

ריכוז המינרל הרצוי בסלע וכן צורת הופעתו, משפיעים באופן ישיר על עלויות ההפקה ומכאן גם על הגדרת הסלע. עלויות ההפקה נשקלות אל מול ערך המתכת שניתן להפיק מן הסלע, תוך קביעת "מחיר סף" המכניס או מוציא מהגדרת "עפרה" סלעים מסוימים.

מינרלים הנמצאים בעפרות הם בדרך כלל תחמוצות, סולפידים, סיליקטים, או מינרלים שאינם יוצרים תרכובות בדרך כלל, כגון זהב.

מקור השם תנכ"י: "מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ" (ספר איוב, פרק כ"ח, פסוק ו')

פרא

הפרא (שם מדעי: Equus hemionus), המכונה גם חמור הבר האסיאני, הוא מין בתת-סוג חמור. הפרא דומה לקיאנג, חמור הבר הטיבטי, וקטן במידתו מהערוד, חמור הבר האפריקני. צבע פרוותו חום בהיר-אפרפר. צבעי בטנו, שולי פיו, אחוריו והצד הפנימי של רגליו לבנים.

בפרא ידועים כיום ובעבר ששה תת-מינים:

פרא אנטולי (נכחד; Equus hemionus anatoliensis)

פרא מונגולי (Equus hemionus hemionus)

פרא פרסי (Equus hemionus onager)

פרא סורי (נכחד בשנות העשרים של המאה העשרים; Equus hemionus hemippus)

פרא הודי (Equus hemionus khur)

פרא תורכמני (Equus hemionus kulan)בעבר סיווגו את הקיאנג, חמור הבר הטיבטי, כתת-מין של הפרא, אך כיום הוא נחשב למין נבדל ממנו.

צופר (מושב)

צוֹפַר (גם: בְּאֵר צוֹפַר) הוא מושב עובדים בערבה התיכונה (כ־130 ק"מ מצפון לאילת, בין היישובים צוקים וספיר) השייך למועצה אזורית הערבה התיכונה.

המושב קרוי על שם צוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, אחד משלושת רעי איוב, וזאת בשל סמיכותו להרי אֱדוֹם ולארץ עוץ המקראית, מקום התרחשות ספר איוב.

רב יוסף

רב יוסף בר חייא היה אמורא בבלי בן הדור השלישי. היה תלמידו של רב יהודה בר יחזקאל, רבו של אביי, ובר פלוגתא של רבה בר נחמני – ראש ישיבת פומבדיתא.

כשנפטר רבו, רב יהודה בר יחזקאל, היה רב יוסף המועמד המוביל להחליפו בתפקיד ראש ישיבת פומבדיתא, משום שהצטיין בבקיאות וידע הרבה שמועות (בניגוד לרבה, שהצטיין דווקא בפלפול). רב יוסף לא הסכים לקבל את התפקיד, ולכן מונה רבה, שהיה באותו זמן בן 18 שנה, ועמד בראשות הישיבה עד מותו, בגיל 40. לאחר מכן הסכים רב יוסף להתמנות לראש הישיבה, ובתפקיד זה הוא כיהן במשך שנתיים עד מותו. היה נוהג לומר את הדרשה בשבת, לפני תפילת מוסף.

כאמור, הצטיין רב יוסף בבקיאותו הרבה. למרות עיוורונו היה ידוע בתור בקיא גדול בתורה שבכתב, והיה יכול למנות פסוקים בעל-פה. גם בתורה שבעל פה הוא היה בקיא גדול, ובשל כך היה מכונה "סיני". באופן טרגי לקה רב יוסף במחלה שגרמה לו לשכח את תלמודו, ותלמידו המובהק, אביי, סייע בידו לשחזר את תורתו שלמד.רב יוסף כובד מאוד על ידי תלמידיו, מסופר על רבא שכשהיה נפטר ממנו "הוה קא אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה ומתווספן אסקופתא דרב יוסף דמא", היה הולך לאחוריו מבלי להביט קדימה עד שהיו האסקופות של רב יוסף מתמלאות בדם. כמו כן מסופר על אביי שאמרו עליו שכאשר היה רואה את "אוזן חמורו של רב יוסף שֶׁבָּא - היה עומד מפניו".

רב יוסף היה עניו גדול. כאשר הוא הגיע לגיל שישים הוא ערך סעודה על כך שניצל ממיתת כרת, שהיא עד גיל שישים. אף הוא העיד על עצמו שהוא ענוותן: "שנינו: משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא".

הוא היה תמיד אוסף צדקה לעניים, ושימש כגבאי צדקה בעיר פומבדיתא. רבים מהתרגומים על התנ"ך, בין השאר על ספר איוב נשתכחו, והוא החזירן על פי זכרונו.

רב יוסף היה סומא. הוא גרם לעצמו את עוורונו, לפי הגרסה המובאת בספר מקור חיים הוא ישב במקום אפל ארבעים יום ואז הביט באופן פתאומי באבני שיש מאירות. הסיבה לכך מובאת ברמב"ן ורבינו גרשום, שרצה לנהוג במנהגו של רב שלא להביט מחוץ לארבע אמותיו, ומכיוון שלא יכול היה לעשות זאת הוא סימא את עצמו.

רב עוירא

רבי עוירא היה אמורא בדור השלישי והרביעי לאמוראי ארץ ישראל, תלמידו של רבי יוחנן, וחבירו של רבי אבהו.

רבי עוירא מוזכר בתלמוד כשהוא דן עם רבי יוחנן בהלכה, וכחבירו של רבי אבהו ורבי חלבו, גם הוא תלמידו של רבי יוחנן. מרבה להביא דרשות בשם רבי אמי ורבי אסי.

יש להבדיל בינו לבין רב עוירא אחר, אמורא בבלי, שמוסר מאמרים בשם רבא.

רימה

רימה היא שלב הזחל במחזור חייו של הזבוב.

שטן

שָׂטָן הוא דמות מיתולוגית של רשע ומקטרג, המופיע בדתות שונות ומוזכר בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. השטן מתואר בדרך כלל בדמות מלאך, שד, או אל, המוביל קו מנוגד לתפישות מוסריות, או המתנגד לאל הטוב והמוסרי.

שיח

שיח הוא צמח רב-שנתי מעוצה המגיע לגובה של 1-5 מטרים וענפיו הרבים מסתעפים סמוך לקרקע. אורך הגזע של שיח הוא 400-50 ס"מ. כאשר אורך הגזע הוא פחות מ-50 ס"מ, קרוי הצמח בן שיח.אחדים מענפי הצמח עשויים לגדול לאורך רב ולמות בתום עונה אחת, ואילו האחרים (המעוצים בדרך כלל) עשויים לשרוד ולגדול למשך שנים רבות.

תרנגול הבית

תרנגול הבית (שם מדעי: Gallus gallus domesticus) הוא עוף מבוית, הנפוץ ביותר מבין בעלי־החיים המבויתים ומבין כלל העופות על-פני כדור הארץ. מספר התרנגולים שנשחטו לצורכי מזון בשנת 2009 מוערך בכ-52 מיליארד.

תרנגולים מוחזקים על ידי האדם לצורך הפקת בשר, ביצים ונוצות, לצורך עריכת קרב תרנגולים ולעיתים גם כחיות מחמד.

התרנגול הגאלי הוא הציפור הלאומית הלא רשמית של צרפת.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשלי • איוב • שיר השיריםרותאיכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איוב • תהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.