ספרות יידיש

ספרות יידיש היא הספרות היפה אשר נוצרה בשפת היידיש. נהוג לחלק את התהוות ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: ספרות יידיש קדומה; ספרות משכילית וספרות חסידית; וספרות יידיש מודרנית. קשה אמנם לתחום במדויק את גבולות התקופות הללו, אך באופן כללי ניתן לומר כי המונח "ספרות יידיש קדומה" מתייחס ליצירות שנוצרו החל במאה ה-13, בסמוך לאחר היווצרותה של השפת היידיש עד 1780; ספרות משכילית וספרות חסידית – משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19; וספרות יידיש מודרנית – מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו.

ספרות יידיש עתיקה

Page from Yiddish-Hebrew-Latin-German dictionary by Elijah Levita
עמוד מתוך מילון יידי-עברי-לטיני-גרמני מאת אליהו בחור, 1542
Tzena
צאינה וראינה, יוזפוף, תרל"א, 1871, נכתב ב-1616

ראשיתה של ספרות היידיש בתרגומים של טקסטים דתיים ובפרשנויות שנכתבו להם (כדוגמת "צאינה וראינה", שנודע גם כ"טייטש-חומש", בתקופה מאוחרת יותר). הסופר החשוב ביותר של ספרות היידיש העתיקה היה אליהו בחור, אשר תרגם ליידיש את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" (מן הגרסה האיטלקית לסיפור, Buovo d’Antona) ועיבד אותו לגרסה יהודית. החל משנת 1507 הופצו כתבי יד של הסיפור פרי עטו, שנקרא "בָּבָא דְאַנְטוֹנָא" (קרי: "בּוֹבוֹ"), ושבהמשך כונה בָּבָא-בּוּך – ובשנת 1541 נדפס הסיפור בעיר איסני (Isny) שבגרמניה, ובכך היה לספר הלא-דתי הראשון שנדפס בשפת היידיש. יצירה זו מדגימה את השפעת הצורות הספרותיות האירופיות על אופייה של ספרות היידיש – לא רק על נושאיה, אלא גם על צורות בתים ועל אופני החריזה – אדפטציה של האוטבה רימה האיטלקית. מכל מקום, אליהו בחור שינה סממנים רבים בסיפור על מנת לשקף יסודות יהודיים, על אף שהם אינם מתאימים לטבעהּ הנוצרי במהותו של האבירות.

יצירה רבת-השפעה נוספת של ספרות היידיש העתיקה היא "מעשה בוך" (יידיש: "ספר מעשיות"; בזל, ה'שס"ב-1602) – יצירה המאגדת סיפורי מוסר המתבססים על מקורות עבריים ורבניים, וכן סיפורים עממיים ואגדות. בהתבסס על הכללתם של מספר סיפורים לא-יהודיים בלקט, הסיקו החוקרים כי המהדר חי באזור מערב גרמניה של היום בשליש האחרון של המאה ה-16. סיפורים הדרכתיים אלה עודם נקראים בקרב קהילות אדוקות, ובעיקר בקרב החסידים.

נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעיתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים ושרה רבקה רחל לאה הורוביץ (שתיהן בנות המאה ה-18). במאה ה-16 כתבה רבקה טיקטינר ספר מוסר לנשים בשם מנקת רבקה וכן שיר לשמחת תורה שיועד להיות מושר על ידי נשים בזמן שהן מקשטות את ספרי התורה. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא הממואר של גליקל מהמלין – מסמך משפחתי של אשת עסקים יהודיה-גרמניה בת המאה ה-17, אשר פורסם רק בשנת 1896.

ספרות משכילית וספרות חסידית

עלייתה של תנועת החסידות בסוף המאה ה-18 הביאה לעליית סוג מיוחד של יצירה ספרותית, שעם יצירות מסוגה נמנה למשל "שבחי הבעש"ט" – חיבור הגיוגרפי, המספר על חייו של הבעל שם טוב ומהלל את דמותו. סיפור סיפורים היה מרכיב מכריע בהתפשטות החסידות; גם הבעש"ט וגם נינו, ר' נחמן מברסלב, השתמשו בסיפורים המבוססים על מעשיות עממיות כדי להעביר מסרים רוחניים. סיפורים אלו הועלו על הכתב ונאספו בידי תלמידיהם. לסיפוריו של רבי נחמן נודעה ההשפעה החזקה יותר על התפתחות ספרות היידיש. אחד מקובצי הסיפורים הידועים ביותר של רבי נחמן הוא "סיפורי מעשיות" (ה'תקע"ו-1816). יצירה זו מאופיינת בשימוש באלגוריה כדי להביע מושגים מופשטים וקבליים, וכן במיזוג מוטיבים יהודיים ונוצריים.

במקביל לעליית החסידות, פרחה באירופה תנועת ההשכלהתנועה חברתית אשר אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שבקרבן חיו היהודים. תנועה חילונית זו התנגדה לחסידות, ואנשיה לחמו בכל האמונות הטפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות־הרוח – אויבת התרבות – הלכה ההשכלה המזרח-אירופאית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה ביקורתית יותר ויותר, ואף עוינת, כלפי החוק היהודי-דתי, ואף כלפי הדת בכלל. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד החל את דרכו כחסיד של ר' נחמן, אך בהמשך נטש את החסידות והתנגד להּ נחרצות. ברומן פרי עטו "דאס שטערנטיכל" (יידיש: "כיסוי הראש"), שיצא לאור בשנת 1861, מתואר עולם החסידות כבלתי-סובלני וכצר-מוחין. בשל התנגדות מצד המנהיגים החסידים, רק חמש מיצירותיו התפרסמו. יצירתו ריאליסטית, ומדגימה את השפעת הספרות הרוסית של המאה ה-19. אטינגר (18021856) היה רופא אשר חיבר מחזות, ובהם המחזה הנחשב לחשוב ביותר בתקופת ההשכלה – "סערקעלע". סגנונו הסאטירי מדגים את השפעת הדרמה האירופית; ועל כן יש המשערים כי קרא את מולייר. דיק (18141893) חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבותו של פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. דיק חיבר גם יצירות בעברית, ובהן הפרודיה התלמודית המשובחת "מסכת עניות" (1844).

ספרות יידיש מודרנית

הקלאסיקנים

I L Peretz postcard
יצחק לייבוש פרץ

נהוג לזהות את ראשיתהּ של ספרות היידיש המודרנית בשנת 1864 – השנה שבה יצא לאור הרומן "דאָס קליינע מענטשעלע" (יידיש: "האיש הקטן". תורגם לעברית: "האישון הקטן"[1]) מאת שלום יעקב אברמוביץ, הידוע יותר בשמו הספרותי מנדלי מוכר ספרים. עד פרסום ספר זה כתב אברמוביץ רק בעברית, השפה שבה תקשרו רבים מתומכי ההשכלה. בספר, שפורסם לראשונה בהמשכים בנספח היידי של "המליץ" (קול מבשר), חושף אברמוביץ כביכול את האלטר אגו שלו, המספר מנדלי מוכר ספרים, שמופיע מאז בספריו בדמות הסופר והמספר כאחד.[2] מערכת היחסים המורכבת שבין הסופר, המספר והקוראים נחקרה ביסודיות על ידי חוקר הספרות דן מירון.[3][4] יצירתו של מנדלי מצטיינת בחדות ואירוניה, תוך כדי שמירה על הקול העממי של המספר. הוא מבקר את השחיתות שפשתה בקהילה היהודית, לא מעט בהשפעת הממסד הרוסי והפולני. גם הוא ממשיך במסורת המתקפה המשכילית על הדעות הקדומות והמנהגים שעבר זמנם, כמו נישואים מוקדמים ושידוכים מאורגנים. ספרו האחרון, מסעות בנימין השלישי, שפורסם לראשונה ביידיש בשנת 1878, מהווה פרודיה יוצאת דופן על חיי הקהילה היהודית בתחום המושב.

השפעתו של מנדלי ניכרת בשני תחומים: ראשית, הוא כתב ביידיש בתקופה שבה רוב המשכילים ואנשי הרוח נטו לכתיבה בעברית או בגרמנית. שנית, באמצעות הטכניקה הסיפורית והאג'נדה החברתית שלו, העלה מנדלי את הספרות היפה ביידיש לרמה אמנותית שתואמת את העידן המודרני. השגשוג של ספרות יידיש בעיצובים מודרניים, שהתפתח לאחר הכתיבה של מנדלי, הן מבחינת טכניקת הכתיבה והן מבחינת הגוון החברתי שניתן לטקסטים, מעיד על השפעתו של הסופר.

החשובים ביותר בין הסופרים שהלכו בדרכו של מנדלי, הם שלום עליכם, (שמו הספרותי של שלום רבינוביץ) וי"ל פרץ. ספרו הידוע של שלום עליכם, "טביה החולב", (טביה דער מילכיקער) נכתב במהלך מספר שנים, גם כתגובה לאירועים קשים, כמו פוגרומים וגירושים, שהתחוללו בקהילה היהודית במזרח אירופה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. הסיפורים שמסופרים כביכול לשלום עליכם מפיו של טוביה החלבן, דמות צבעונית בעלת חוש הומור מפותח, הפסוקים שהוא מעוות מהמקורות כדי שיתאימו לנסיבות חייו, בנותיו ובחירי לבן, והגירוש שהוא חווה מעיירת מגוריו, אנטבקה - עצבו את סגנונו של שלום עליכם, סגנון הצחוק שמבצבץ מבין הדמעות.

י"ל פרץ הביא לספרות היידיש מגוון רחב של טכניקות סיפור מודרניות שספג תוך כדי קריאה מרובה בספרות האירופית. על אף שמבחינה פוליטית נחשב י"ל פרץ כרדיקל, ובמיוחד בשנות התשעים של המאה ה-19, הספרות שלו היא בעלת דקויות פלורליסטיות ושווה לכל נפש. יצירתו היא פשוטה וחתרנית כאחד ובעלת גוון אישי-פסיכולוגי גדול יותר מאשר יצירותיהם של מנדלי ושלום עליכם. לכן, הוא נחשב לסופר המודרני הראשון של ספרות היידיש. סיפורו הידוע "בנצי שתוק" (באנטשע שווייג) מאפיין את סגנון יצירתו. הוא מצליח להעביר בסיפור מסר כפול: אהדה למדוכאים המשולבת בביקורת כנגד הפסיביות של המדוכאים.

מנדלי, שלום עליכם, וי"ל פרץ, נחשבים כשלושת עמודי התווך של ספרות היידיש. הם אפילו כונו בלשון חיבה: "הסבא", "הבן" ו"הנכד", כאשר הסבא הוא מנדלי, הבן י"ל פרץ והנכד שלום עליכם. אך למען האמת, כתבו שלושתם כמעט באותו הדור, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. עם כל זאת, שמות החיבה הללו אפילו נהגו בפי הסופרים עצמם, אולי כדי לשוות למקורות הספרותיים שלהם דימוי של שושלת יוחסין, כפי שניתן למצוא בתרבויות אחרות אותן העריצו.

דמויות ותנועות מרכזיות

Kadya Molodovsky
קדיה מולודובסקי וחתימתה ביידיש (1949) (תצלום מאת אפרים ארדה)

בעוד שמנדלי, שלום עליכם וי.ל. פרץ מעלים את ספרות היידיש לרמה גבוהה במזרח אירופה, צמחה תנועה חדשה של ספרות יידיש מודרנית בניו יורק, שכונתה בפיהם: "משוררי סדנת היזע" (Sweatshop Poets); משתתפי הסדנה, שהיו רובם ככולם מהגרים, עבדו למחייתם במהלך היום בבתי מלאכה, שהעסיקו אותם בתנאים לא אנושיים. הדמויות המרכזיות בקבוצה היו: מוריס רוזנפלד, מוריס וינצ'בסקי ודוד אדלשטט. מבחינת התוכן התמקדה עבודתם בנושא הדיכוי של הפרולטריון, בעוד שצורת הכתיבה שלהם הייתה מאוד תיאורית וניסתה לחקות את השירה הוויקטוריאנית וסגנונם היה מלוטש מדי. זו הסיבה שכיום כבר לא קוראים את עבודותיהם.

באותה העת התכנסה בוורשה חבורה של סופרים סביב י"ל פרץ, שהביאו לספרות היידיש גוון חדש, מודרני. החבורה כללה את דוד פינסקי, ש. אנסקי (מחבר "הדיבוק"), שלום אש ואחרים. מאוחר יותר קמה בורשה חבורה נוספת של כותבי יידיש שכללה את ישראל יהושע זינגר (אחיו של יצחק בשביס זינגר), פרץ הירשביין, מלך ראוויטש ואורי צבי גרינברג, שיותר מאוחר התמקד בכתיבה בעברית בלבד. בדומה לעמיתיהם בניו יורק, השתדלה חבורת הצעירים ("די יונגע") לשחרר את ספרות היידיש מהעיסוק האובססיבי בגורל ובפוליטיקה של העם היהודי.

חבורות נוספות במגמות שונות ומגוונות קמו והוחלפו בחבורות חדשות ובמקומות שונים. אינזיך ("בחיפוש") - תנועה אוונגרדית, כשהדמות המרכזית בה היא יעקב גלאטשטיין. חבורת "יונג וילנע" (צעירי וילנה) שכללה את חיים גראדה ואברהם סוצקבר. חבורת "די לינקע" (אנשי השמאל) קמה תחת כנפי המפלגה הקומוניסטית בשנות השלושים של המאה העשרים. מחבריה: משה נדיר ומלכה לי. ברוסיה הסובייטית הייתה פריחה דרמטית לספרות היידיש, עם סופרים כמו: פרץ מרקיש, דער נסתר, דוד ברגלסון, משה קולבק איציק פפר, לייב קויטקו, דוד הופשטיין ועוד. חלקם נרצחו בטיהור הסטליניסטי ב-12 - 13 באוגוסט 1952. אחרים, כמו משה אלטמן, רבקה רובין, שירה גרושמן ועוד - שרדו את הטיהור, מבלי שידועה הסיבה לאי הכללתם בחיסול, משום שרובם כתבו על נושאים דומים.

אחת התופעות המעניינות בהיסטוריה של ספרות היידיש בשנים 1900-‏1940, היא נוכחותן של נשים רבות בין הכותבים. הנשים היו פחות מעורבות בחבורת המאורגנות וכתבו באופן יותר אינדיבידואלי. צילה דראפקין, אנה מרגולין, קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"), אסתר קרייטמן (אחותו של בשביס) ואחרות, כתבו יצירות שלא בהכרח תאמו את ההגדרות של הקטגוריות שהיו מקובלות בתקופה. מרגולין למשל, הייתה חלוצת השימוש בחרוז המודרני (אסונאנס וקונסוננס). דראפקין הציגה ביצירתה אוצר מילים ארוטי טעון, שהיה מושפע מהשירה הרוסית של המאה ה-19. קרייטמן כתבה רומנים וסיפורים קצרים שהרבו להכיל ביקורת על חוסר השוויון המגדרי בחיי הקהילה היהודית.

גם בין היוצרים הגברים היו כאלו שלא השתייכו בכתיבתם לסגנון המקובל בחבורות הספרותיות השונות או באופנות המתחלפות. איציק מאנגר למשל, שעיבד סיפורים מהתנ"ך בצורה "קלה" כביכול, ויחד עם זאת מאוד אינטלקטואלית. יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, יוסף אופטושו, אהרון צייטלין וכדומה.

רבים מהסופרים הנזכרים, שחיו לאחר 1940, כתבו גם על השואה. בגטאות, במחנות הריכוז, ביערות הפרטיזנים ובזיכרונותיהם התייחסו היוצרים אל החוויה הטראומטית של היהדות, או אישית של עצמם. הסופרים שהרבו לכתוב במיוחד על הנושא הם יצחק כצנלסון, שנספה באושוויץ וקצטניק.

יצחק בשביס זינגר ופרס נובל

זכייתו של בשביס זינגר בפרס נובל לספרות בשנת 1978 קיבעה את מעמדו כאחד מהסופרים הטובים בעולם. לעומת זאת, חלקם של קוראי ספרות היידיש משוכנעים שקיימים בספרות זו כוחות גדולים יותר. הושמעו תלונות של סופרים ומבקרים על גודש נושאים כמו סקס ואמונות טפלות בספריו של בשביס, שמוציאים שם רע לספרות היידיש. בנוסף, הרגלו של בשביס להציג את עצמו בתקשורת כאחרון סופרי היידיש עורר באופן טבעי את כעסם של עמיתיו. אך על אף כל הביקורות והלעז, מסכימים היום רוב חוקרי הספרות, שזכייתו של בשביס בפרס נובל הסבה את תשומת לבם של קוראים רבים מספור לספרות היידיש, ושהענקת הפרס לסופר הייתה מוצדקת.

סופרים בני זמננו

ניתן לחלק את סופרי היידיש בני זמננו לשלוש משמרות.

חלק מהיצירות המוקדמות נאספו באנתולוגיה "ווידערוווקס" (צמיחה מחודשת), שפורסמה בשנת 1989[5]. אנתולוגיה נוספת יצאה בשנת 2008 בפריז ובירושלים[6].

דור חדש של כותבי יידיש צמח בקרב היהדות החרדית, שיידיש היא אחת השפות המדוברות בקרבה, וזוכה לפופולריות אצל קהל הקוראים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אברהם נוברשטרן, הספרות והחיים – צמיחתה של ספרות יידיש החדשה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2000.
  • יעל חבר, מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש, יד יצחק בן צבי, 2005.
  • חנא שמרוק, ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1978.
  • חנא שמרוק, ספרות יידיש בפולין: מחקרים ועיונים היסטוריים, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1981.
  • דן מירון, הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם: מסות על חשיבותה של הרצינות ביחס ליידיש ולספרותה, עם עובד, 2004
  • Sol Liptzin, The Flowering of Yiddish Literature, New York: Thomas Yoseloff, 1963.
  • Sol Liptzin, A History of Yiddish Literature, Middle Village, NY: Jonathan David Publishers, 1972. ISBN 0-8246-0124-6
  • David G. Roskies, A Bridge of Longing: The Lost Art of Yiddish Storytelling, Harvard University Press, 1995.
  • Israel Zinberg, A history of Jewish literature, V. 6: Old Yiddish Literature from its Origins to the Haskalah Period (trans. from Yiddish: Bernard Martin), Ktav Pub Inc, 1975.

קישורים חיצוניים

המלצות ספרים:

הערות שוליים

  1. ^ מנדלי מוכר ספרים, האישון הקטן: דאס קליינע מענטשעלע, תרגם, ערך והביא לדפוס: שלום לוריא, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשמ"ד
  2. ^ מנדלי מוכר ספרים, דאס קליינע מענשעלע, קול מבשר, עיתונות יהודית היסטורית, ‏1 בדצמבר, 1864
  3. ^ דן מירון, ש"י אברמוביץ בין יידיש לעברית: אמנות נשימה 'בשני הנחיריים'?  בתוך: עתות של שינוי : ספרותיות יהודיות בתקופה המודרנית : קובץ מאמרים לכבודו של דן מירון / עורכים, גידי נבו, מיכל ארבל, מיכאל גלוזמן (שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח 2008), עמ' 25–72.
  4. ^ דן מירון, המתווך בין הלשונות מגשר בין עולמות. העברית: רבעון בענייני הלשון העברית, מחזור נ"ט, חוב' ג-ד (תשע"א 2011), עמ' 108–121.
  5. ^ Vidervuks (Regrowth): A New Generation of Yiddish Writers, An Anthology Paperback – 1989
  6. ^ גילגולים : נייע שאפונגען. Gilgulim : naye shafungen, ‏2008
איקו"ף

איקו"ף (לעיתים: ייקו"ף; ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער קולטור-פֿאַרבאַנד, 'האיגוד לתרבות יהודית'; באנגלית: Yiddisher Kultur Farband,‏ YKUF) היא הוצאת ספרים גדולה לספרי יידיש בארצות הברית, שבנוסף מהווה למעשה ארגון בינלאומי לתרבות יידיש, אשר כלל תחילה את יהדות היידיש בארצות אמריקה: ארצות הברית, קנדה וארגנטינה. נוסדה בשנת 1937; בין מייסדיה היה חיים ז'יטלובסקי.

איקו"ף הייתה בעל גוון שמאלי מובהק, עם אהדה גלויה לברית המועצות ולמשטר הקומוניסטי. מטרתהּ המוצהרת הייתה לשמור ולטפח את תרבות היידיש. מרכזהּ היה בניו יורק, אך ספריה יצאו לאור גם בבואנוס איירס, בארגנטינה, וכן בבוקרשט שברומניה.

במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה הוציאה איקו"ף יצירות ספרותיות ביידיש של סופרים יהודים מברית המועצות, כדוגמת דוד הופשטיין, דער נסתר, פרץ מרקיש ואיציק פפר.

ליד איקו"ף יצא לאור עיתון יידיש ידוע, ה"יידישע קולטור" (ביידיש: "תרבות יהודית"), שמייסדו ועורכו במשך שנים רבות היה הסופר והעיתונאי נחמן מייזל. אחריו ערך את העיתון יצחק גולדברג (מתרגם יצירת יוסף אופטושו מיידיש לאנגלית).

בוריס קלצקין

בּוֹרִיס ארקַאדיֶיוויץ' קְלֶצקין (בכתיב יידי: באָריס קלעצקין; 1875, וילנה – ספטמבר 1937, שם) היה מו"ל יידי, מגדולי המו"לים היידישאים שלפני השואה.

בית לייוויק

בית לייוויק (ביידיש: לייוויק הויז) השוכן במרכז תל אביב הוא מרכז לתרבות היידיש, ומקום משכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל. במקום נערכות פעילויות חברתיות, חינוכיות ותרבותיות, במטרה לשמר את שפת היידיש ואת העולם התרבותי היידי. בית לייוויק נחנך ב-1970, ונקרא על שם הסופר ה. לייוויק (לייוויק הלפרן). הסופר והבלשן מרדכי צאנין נמנה עם יוזמי הקמת הבית וכיהן כיושב ראש הראשון שלו. יושב ראש בית לייוויק, נכון לשנת 2008, הוא דניאל גלאי.

בני מר

בני מֵר (Mer; בנימין מאיירסדורף; נולד ב-1971 בתל אביב) הוא סופר, עורך, מתרגם מיידיש ועיתונאי ישראלי. ערך, בין השאר, את המוסף "ספרים" בעיתון "הארץ" ואת כתב העת "דווקא", המוקדש ל"ארץ יידיש ותרבותה" בחסות בית שלום עליכם בתל אביב.

דב סדן

דב סדן (שְׁטוֹק) (21 בפברואר 1902 – 14 באוקטובר 1989) היה פרופסור חוקר ספרות, סופר, מתרגם, פובליציסט וחבר הכנסת.

חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לחכמת ישראל לשנת 1968.

הלילה (ספר)

הלילה (ביידיש: און די װעלט האט געשװיגן - "והעולם שתק") הוא ספרו הראשון של הסופר היהודי-אמריקאי אלי ויזל, שנכתב בשנת 1955 ביידיש. הספר הוא ספר אוטוביוגרפי המספר את קורותיו של אלי יחד עם אביו שלמה בתקופת השואה במחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד בשנים 1944–1945.

הרוגי המלכות בברית המועצות (1952)

"הרוגי המלכות בברית המועצות" הוא הכינוי שניתן לשלושה-עשר מהבולטים בקהילה היהודית בברית המועצות, שהוצאו להורג בחשאי בכ"א באב ה'תשי"ב בלילה שבין 12 ו-13 באוגוסט 1952 במרתפי כלא לוביאנקה שבמוסקבה, לפקודתו של סטלין. ברוסית מכונה ליל הרצח ליל המשוררים שהוצאו להורג (Ночь казнённых поэтов).

חנא שמרוק

חָנָא שְׁמֶרוּק (בכתיב יידי: שמערוק; בכתב לטיני: Chone Shmeruk, בפולנית: Szmeruk;‏ 5 בינואר 1921, ורשה – 8 ביולי 1997, שם) היה היסטוריון, בלשן ישראלי יליד פולין, עסק בתחום לשון היידיש וספרותה, מגדולי חוקרי ספרות היידיש של יהודי האימפריה הרוסית וברית המועצות, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וראש החוג ליידיש במשך שנים רבות, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לחקר לשונות היהודים (1996).

טוביה החולב

טוֹביה החולב (מיידיש: טֶבֿיֶה/טעוויע דער מילכיקער; תרגום מילולי: "טוביה העוסק במכירת מוצרי חלב") הוא גיבורו של רומן מאת הסופר שלום עליכם שנכתב ופורסם בהמשכים, הפרק הראשון שלו נכתב בשנת 1894. עלילות דמותו של טוביה החולב אף שימשו כבסיס למחזות ולמחזמר.

הרומן פרוס על גבי כמה שנים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים והמרחב בו הוא מתקיים הוא תחום המושב ברוסיה, האזור בו חיו אז יהודי האימפריה. הרומן מתאר מציאות היסטורית עמוסת תהפוכות, שבה נאלצו יהודים רבים לנטוש את בתיהם וכפריהם בעקבות הפוגרומים והגירוש, ולהגר למרחקים. רובם יצאו לאמריקה ולארצות אחרות באירופה.

חרף הרקע העגום של המציאות היהודית בזמנים קשים ודמותו הטראגית של טוביה, היצירה שופעת הומור יהודי עשיר במיטב המסורת של שלום עליכם.

יעקב לידסקי

יעקב לידְסקי (ברוסית (כתיב שלפני הרפורמה): Яков К. Лидскій; בכתב לטיני: J. Lidski; לעיתים לידסקין, ליצקין, Lidskin;‏ 1868, סלונים, פלך גרודנה, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 1 ביוני 1921, כ"ד באייר תרפ"א, ורשה, פולין) היה מוכר ספרים ומו"ל יהודי ורשאי, מחלוצי המו"לות של ספרות יידיש.

מייסד הוצאת הספרים "פּראָגרעס" (פּרוֹגרֶס, 'קִדמה') בוורשה, שהייתה הראשונה שהוציאה לאור ספרות יידיש מודרנית, ושותף-מנהל בסינדיקט המו"לים הגדול "צֶנטרל–מרכז".

ישראל חיים בילצקי

ד"ר ישראל חיים בּילֶצְקי (ביידיש: בילעצקי; בכתב לטיני: Biletzky;‏ 1914, קוברין – 18 בנובמבר 1992, תל אביב) היה משורר יידי ומסאי, מבקר וחוקר ספרות יידיש דו-לשוני (ביידיש ובעיקר בעברית) ישראלי פורה ומוערך. מחברם של עשרות ספרי שירה, מסה ומחקר ספרותי. פעיל ציוני סוציאליסטי בצעירותו, מנהל בתחומי דיור ופיתוח עירוני במגזר הציבורי במשלח ידו, ומרצה לספרות יידיש.

ליטערארישע בלעטער

ליטעראַרישע בלעטער ("לִיטֵרָרִישֶה בְּלֶטֶר"; יידיש: 'כתב עת ספרותי') היה כתב עת לענייני ספרות, תיאטרון ואמנות ביידיש שיצא בוורשה בתקופה שבין מלחמות העולם, בין 1924 ל-1939.

במסגרת כתב העת ראו אור 730 גיליונות, כשבכל גיליון שנים-עשר עמודים הכוללים דברי ספרות, ביקורת על ספרות ואמנות.

עם יציאתו היו לעיתון היו כאלפיים מנויים, אבל תוך כשנה הוכפל מספר המנויים, ועל פי ההערכה קראו אותו כ-20,000 איש בקביעות.

המודל של מייסד כתב העת היה כתב העת הספרותי הפולני החשוב Wiadomości Literackie, שהופיע גם כן בין 1924 עד 1939, אבל בתוכן ובאידאולוגיה היה שונה לגמרי – בנייה ופיתוח של אומת יידיש.

העורכים הראשונים של כתב העת היו ישראל יהושע זינגר, פרץ מרקיש, נחמן מייזיל ומלך ראוויטש, אך מאוחר יותר העורך היחיד היה נחמן מייזיל.

עורכי כתב העת בחרו לא להיצמד לקו פוליטי מסוים, והודות לכך משך אליו כותבים מכל הזרמים שהיו אז ביהדות פולין.

בכתב העת פרסמו סופרים חשובים כמו יצחק בשביס זינגר, יוסף אופטושו, יעקב גלאטשטיין, חיים גראדה, ה. לייוויק ועוד רבים מטובי ספרות יידיש

למרות ההצלחה נקלע כתב העת לקשיים כלכליים וב-1925 הוא נעשה חלק מבית ההוצאה של בוריס קלצקין.

מוטל בן פייסי החזן

"מוטל בן פייסי החזן" (ביידיש: מאׇטל פייסע דעם חזנס) הוא הרומן האחרון של קלאסיקון ספרות יידיש שלום עליכם. חלקו הראשון עוסק בהווי העיירות היהודיות באירופה ובהגירה מערבה, וחלקו השני מתרחש בארצות הברית, שאליה היגרו גיבוריו.

דרך עיניו התמימות של הילד מוטל שהתייתם מאביו וחוויותיו המשעשעות (לפחות מתוך זווית ראייתו הילדית), אנו למדים על חיי הקהילה, שאיפותיהם ומצבם הכלכלי והלאומי של היהודים במזרח אירופה לקראת תחילת המאה ה-20, ועל דרך הטלטלות שעברה על אלו שהחליטו להגר לאמריקה, כדי למצוא את דרכם בעולם החדש.

בפרק ה-18 של החלק השני נקטע הספר עקב מותו של שלום עליכם, שעסק בכתיבת הספר עד ארבעה ימים לפני מותו. על כתיבת פרק זה סיפר שלום עליכם: "אני שוכב לי ושוכב לילה שלם. לישון אינני יכול, המחשבות טורדות ומציקות... מה הטעם לשכב כך? אומר אני לאמא: למה אני שוכב בבטלה? עוד היום רחוק, בבקשה הבי לי את העט ואת תיק הנייר, אכתוב לפחות, הכתיבה נעימה הרבה יותר, ובין כה וכה המחשבות מציקות, אינן מניחות לי... וכך לאט לאט כתבתי פרקים אחדים ממוטל...".

כמרבית ספריו של שלום עליכם, ספר זה נכתב ביידיש, בשם "מאָטל פייסע דעם חזנס". הוא תורגם לעברית לראשונה בידי י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם. תרגומים נוספים לעברית יצאו בידי אוריאל אופק בשנת 1976, בידי אברהם יבין בשנת 1999 ובידי אריה אהרוני בתוך סדרת כל כתביו שבהוצאת ידיעות אחרונות. בשנת 1997, יצא הספר, על ידי הוצאת מאגנס, בלשון המקור במהדורה חדשה, מתוקנת ומלאה, בכתיב מודרני תקני (על פי תקנות ייוו"א).

אחד המשפטים הידועים שמרבים לצטט מתוך הספר, הוא המשפט של המספר, מוטל, שאביו פייסי החזן זה עתה נפטר: "אשרי יתום אני!" (במקור: ""מיר איז גוט — איך בין אַ יתום") הסמיכות שבין האסון שאירע לגיבור (מות אביו) וה"אושר" שכביכול מתואר - כאילו מרמזים על סמיכות הכאב והצחוק בכל כתביו של המספר, שלום עליכם. מבחינה ההגדרה של תורת הספרות, המשפט מהווה דוגמה קלאסית לאוקסימורון - צירוף של שני חלקי משפט שמתנגדים זה לזה לתוך משפט אחד.

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות הם קובץ סיפורים בסגנון של אגדות עם שסיפר רבי נחמן מברסלב לתלמידיו, ותלמידו הבולט רבי נתן שטרנהרץ רשמם והוציאם לאור.

נהוג לחשוב כי יש ממד הגותי וקבלי עמוק לסיפורים אלו, והם נבדלים בסגנונם ובמהותם משאר המשלים והסיפורים שסיפר רבי נחמן, אשר מופיעים בכתביו ובכתבי תלמידיו.

פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש

פרס איציק מַאנגֶר ליצירה ספרותית ביידיש (בכתיב יידי: איציק מאַנגער פּרײַז פֿאַר ליטעראַטור־שאַפֿונג אין ײִדיש) הוא פרס ספרותי ליוצרים ביידיש שנוסד ב-31 באוקטובר 1968, עוד בחייו של איציק מאנגר (חודשים ספורים לפני מותו), וחולק משנת 1969 ועד 1999.

מטרות הפרס היו:

להדגיש את מקומה ערכה וזכויותיה של היצירה ביידיש לתרבות עם ישראל.

לעודד את היוצרים בשפה זאת ולעניין את הציבור בספרות יידיש.

להביע הוקרה ליוצר איציק מאנגר, מגדולי משוררי היידיש, שבשנותיו האחרונות חי בארץ.הפרס ניתן כמעט מדי שנה עד 1999 ביום השנה לפטירתו של מאנגר. בתחילה נקבע שבכל שנה יקבלו את הפרס שני יוצרים: אחד החי בארץ ואחד בחוץ לארץ, אך לאחר זמן קצר התחילו לתת לשלושה, ארבעה ואף חמישה יוצרים בשנה. בהמשך הרחיבו את הקריטריונים, וגם יוצרים שאינם סופרים זכו בפרס, כמו הזמרות נחמה ליפשיץ וחוה אלברשטיין, השחקנים יוסף בולוף ופסח בורשטיין וחוקרים כמו אברהם נוברשטרן, דב סדן וההיסטוריון רפאל מאהלר.

מאז שניתן לראשונה ועד היום, נחשב הפרס לחשוב ביותר בעולם ליוצרים העוסקים ביידיש במגוון תחומים.

צאינה וראינה

צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא). הספר נדפס ביותר ממאתיים מהדורות שונות מאז יציאתו לאור.

צנטרל

צֶנטרָל–מרכז (בכתיב יידי: צענטראַל; בפולנית: Central) הייתה התאגדות הוצאה לאור יהודית בולטת שפעלה בשנים 1911–1914 ו-1923–1933 ומרכזה היה בעיר ורשה. הוציאה ושיווקה ספרים (בעיקר ביידיש ובעברית) ברחבי העולם היהודי (אירופה, ארצות הברית וארץ ישראל).

שמואל ורסס

שמואל וֶרְסֶס (Werses;‏ 22 ביוני 1915, י' בתמוז תרע"ה – 18 באוקטובר 2010) היה חוקר ספרות ישראלי, מגדולי חוקרי ספרות ההשכלה, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ט.

שמואל ניגר

שמואל ניגר (בכתיב יידי: ניגער) (ה'תרמ"ג, 1883, דוּקוֹר, פלך מינסק, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – ט' בטבת ה'תשט"ז, 1955, ניו יורק) הוא כינויו הספרותי של שמואל טשארני, שהיה מבקר ספרות יידיש.

הכינוי "שמואל ניגר" הוא משחק מילים: "טשארני" ברוסית פירושו "שחור". לאחר שהיגר לאמריקה, נפגש שמואל ניגר עם הכושים ("ניגרוס"), ושינה את שמו לניגער, כלומר "שחור", כושי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.