ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

המשנה

המשנה היא קובץ הלכות הכולל את התורה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

KaufmannManuscript
מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א, משנה ו ומשנה ז. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

המשנה מחולקת לשישה סדרים:

  1. סדר זרעים - עוסק במצוות התלויות בארץ.
  2. סדר מועד - עוסק בשבתות, חגים ותעניות.
  3. סדר נשים - עוסק בענייני המשפחה, קידושין, גירושין וכדומה.
  4. סדר נזיקין - עוסק בדיני ממונות ומשפט.
  5. סדר קדשים - עוסק בענייני בית המקדש והקרבנות.
  6. סדר טהרות - עוסק בענייני טהרה.

כל סדר נחלק למסכתות. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (הביטוי שמשתמשים בו בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (הביטוי הרווח היום).

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. זאת כיוון, שבדומה לשירה, המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר. לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

תוספתא

התוספתא היא קובץ מסודר של ברייתות, כלומר מסורות מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה.

המילה "תוספתא" היא מילה ארמית שמשמעותה "התוספת". היא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות, ולפרקים (חלוקת הפרקים אינה לפי הפרקים במשנה). סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה, הנגזרים מן הדיון ההלכתי. על פי רוב, מסודרות הברייתות שבתוספתא על פי סדר העניינים במשנה, כשהן משמשות הרחבה להלכות שהובאו במשנה.

על פי המסורת, רבי חייא מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רב אושעיא, אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו ולהם השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

תלמוד

Berakhot2a
העמוד הראשון של מסכת ברכות של התלמוד הבבלי במהדורת וילנא: במרכז הדף מופיע התלמוד, וסביבו הפירושים

התלמוד (ידוע גם בשם הארמי גמרא) הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (המאה ה-2). הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות. התלמוד נכתב בחלקו בארמית ובחלקו בעברית (לשון חז"ל).

שני מרכזי התורה שבזמן חיבור התלמוד, ארץ ישראל ובבל (עיראק של ימינו), הצמיחו שני תלמודים - תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים, הם שונים בשפתם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.

התלמוד איננו קובץ ערוך ומאורגן של הלכות לפי נושאים, אלא סיכומי דיונים אותנטים של בתי המדרש בעקבות המשנה שערוכים באופן מינימלי, ולכן הדברים בו הולכים אחר חוט המחשבה של הנושאים והנותנים בעניין והדינמיקה של הדיון, והם משולבים ובלולים זה בזה באופן אסוציאטיבי. לעיתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים. ולעיתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים למסכת אחרת ונושא אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים ופתאומיים מנושאים הלכתים לעניינים אגדתיים, מסורתיים וכו'. הודות לחוסר הסדר וחוסר הארגון שבו, נדרשת יגיעה לא מבוטלת על מנת לשלוט ולנווט בו, אשר יגיעה זו היא היוצרת מחד, קניין עמוק של האמור ומאידך מפתחת את החשיבה היצירתית ושומרת על הגחלת[1].

הרמב"ם הכיר את הקושי הרב בלימוד התלמוד ואת הזמן הנדרש על מנת להגיע ממנו להלכה למעשה ובספרו המונומנטלי "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה", ביקש בעצם להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף, לקרוא בו לבד אחרי המקרא.[2] לעומת זאת התלמוד פורש לפנינו את הסיבה להלכה, את ההשתלשלות המורכבת של הדיונים, את מגוון הדעות על מקורן ואת הלך רוחם של חכמינו ז"ל. נכון להיום ברוב המקרים על ידי התלמוד בלבד לא ניתן להגיע להלכה למעשה.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא" מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר-ללמוד), יש חוקרים האומרים שמילה זו החליפה בכתוב את המילה "תלמוד" כדי להטעות את הצנזורה הנוצרית. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.

לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז). תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין, והרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל." חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן. יוצא דופן בין הראשונים הוא הרמב"ם, שבמחלוקות בין הבבלי לירושלמי, מעדיף דווקא את שיטת הירושלמי.

מדרש

המדרש מתמקד בדרך כלל באחד משני תחומים: בדברי הלכה או בדברי אגדה. שני סוגי המדרשים נאמרו בראשיתם בעל-פה; ככל הנראה הועלו על הכתב החל מן המאה ה-2.

מדרשי הלכה

במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה. המדרש מקשר בין פסוק בתורה לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (למרות שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים.

  • מכילתא - המכילתא היא שם כולל לשלושה מדרשים שבידינו.
  • מכילתא דרבי ישמעאל (מכילתא דר"י) - עוסקת בחלקים ההלכתיים של ספר שמות. היא מדבי ר' ישמעאל, ולכן הציטוטים שלה בתלמודים מועטים יותר.
  • מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מכילתא דרשב"י) - עוסקת גם היא בחומר ההלכתי שבספר שמות, והוא המדרש מדבי ר' עקיבא על ספר שמות.
  • מכילתא דברים הוא המדרש מדבי ר' ישמעאל על ספר דברים, שכמעט ואבד. נשתמרו ממנו ציטוטים במדרש הגדול וכמה קטעי גניזה.
  • ספרא - מדרש הלכה על ויקרא. מבוסס על שיטתו של רבי עקיבא עם תוספות מבית מדרשו של רבי ישמעאל - מכילתא דעריות ומכילתא דמילואים. מן ההתייחסויות בתלמוד למדרשים על ויקרא קשה להכריע אם הספר היה לפני האמוראים או שהאמוראים והספרא מצטטים ממקור משותף. בתחילת הספר משולבת ברייתא של שלוש עשרה מידות מדבי ר' ישמעאל
  • ספרי - מדרש הלכה על במדבר ודברים. זהו שם משותף: הספרי על ספר במדבר הוא מדבי ר' ישמעאל, והספרי על ספר דברים הוא מדבי ר' עקיבא. המדרש מכיל גם פרק נכבד של מדרשי אגדה. הקובץ התגבש כנראה באמצע המאה השלישית.
  • ספרי זוטא - הוא אסכולה מדרשית עצמאית בתוך דבי ר' עקיבא. יש בידינו את ספרי זוטא על ספר במדבר, המבוסס על ציטוטי מדרש הגדול וכמה מובאות מספרי זוטא דברים שנערך על ידי מנחם כהנא, ומבוסס בעיקר על כתבי הקראי ישועה בן יהודה.

מדרשי אגדה

המדרשים האגדתיים סובבים בעיקר סביב החלקים הסיפוריים של המקרא. הם מתאפיינים בחופש פרשני רחב יותר מזה של מדרשי ההלכה. במדרשי האגדה עולות גם תפיסות פילוסופיות ומיסטיות העוסקות במלאכים, שדים, גן עדן וגיהנום, וכיוצא בזה. רבים ממדרשי האגדה נתחברו לאחר תקופת חז"ל. מדרשי אגדה מתקופת חז"ל כוללים:

בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים מיוחדים שנועדו לתכני מוסר בלבד, ובהם: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבא ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו ועוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אפרים אלימלך אורבך, מעולמם של חכמים: קובץ מחקרים, הוצאת מאגנס, 1988.
  • אברהם אדרת, מחורבן לתקומה: דרך יבנה בשיקום האומה, הוצאת מאגנס, 1997.
  • מחברים שונים, מירושלים ליבנה: תקופת המשנה והתלמוד ומבוא לתורה שבעל-פה (4 כרכים), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1976.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ובדברי הרמב"ם "שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך" (הקדמה למשנה תורה מ')
  2. ^ "לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם." (משנה תורה, הקדמה מ"ב)
אהרן הימן

הרב אהרן הימן (הימאן; בכתיב לועזי: Hyman; כ"ח בסיון תרכ"ג, 15 ביוני 1863 – כ"ג בשבט תרצ"ז, 3 בפברואר 1937) היה רב, חוקר דברי ימי חז"ל ומאמריהם ומחבר ספרים.

אפרים אלימלך אורבך

אפרים אלימלך אוּרְבַּךְ (Urbach;‏ י' בסיוון תרע"ב, 26 במאי 1912 – כ' בתמוז תשנ"א, 3 ביולי 1991) היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, הוגה דעות וחוקר בתחומי היהדות. שימש נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

חננאל מאק

חננאל מאק (נולד ב-1941) הוא פרופסור במדעי היהדות, דוקטור לכימיה, ומומחה לספרות המדרש והאגדה. מאק מלמד במחלקה לתלמוד ותושב"ע באוניברסיטת בר-אילן. תחומי מחקרו העיקריים הם ספרות התלמוד, המקרא ותולדות עם-ישראל. חיבר ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלה. חתן פרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תשע"ג (2012).

יהודה (דמות מקראית)

יְהוּדָה הוא דמות מקראית בספר בראשית. בנו הרביעי של יעקב ואשתו לאה. צאצאיו הפכו לשבט יהודה, ועל שמו נקרא עם ישראל כיום בשם יהודים.

על פי הברכה שניתנה לו על ידי יעקב בצוואתו, "גור אריה יהודה", מקובל שדגלו וסמלו הוא האריה. נקרא "יהודה" כהודיה של אמו לאה לאלוהים על הולדתו "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית, כ"ט, ל"ה).

קורותיו מסופרים בפירוט בספר בראשית בפרקים ל"ח ומ"ג.

יהודה נחשב לדמות מרכזית, דומיננטית, ובעלת השפעה רבה על החלטותיהם של שאר האחים. אמנם, מקובל היה שהבכור היה זוכה למעמד הרם ביותר מבין האחים, אך בשל כשל בתפקודם של אחיו הבוגרים, ראובן, שמעון ולוי, זכה יהודה להיות בכיר האחים ומנהיג השבטים.

לפי ספרות חז"ל, נולד יהודה בט"ו בסיוון, ב'קצ"ה, בהיות יעקב אביו בן שמונים ושבע שנה. הוא הוליד את פרץ וזרח בגיל שלושים ושלוש, ומת בשנת ב'שי"ד או בשנת ב'שכ"ד.

מאיר בר-אילן (חוקר)

מאיר בר-אילן (נולד ב-5 בנובמבר 1951) הוא פרופסור במחלקות לתלמוד ולתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ומומחה במדעי היהדות ובהיסטוריה חברתית ותרבותית של העת העתיקה. תחומי מחקרו המגוונים כוללים את ספרות המקרא, הספרים החיצונים, ספרות חז"ל, ליטורגיה, נומרולוגיה, מיסטיקה ומאגיה ועוד, והוא חיבר ספרים ומאמרים רבים בתחומים אלה.

מגילת תענית

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. היא מונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים, ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מתקופת עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין מידע היסטורי נאות.התלמוד הבבלי מציין מחלוקת האם איסורי מגילת תענית בטלו אחרי חורבן בית המקדש או שהם עדיין בתוקף. להלכה נפסק שמגילת תענית בטלה.

מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש". ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.

מדרשי הלכה

מדרש הלכה הוא פרשנות חז"לית מדרשית למקרא, המקשרת בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (למרות שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים. לפי מנחם כהנא רוב החוקרים מתארכים את עריכת מדרשי ההלכה התנאיים לסביבות אמצע המאה השלישית. ישנם המתארכים את העריכה גם לתקופת האמוראיים ואף לאחר מכן.

הקבצים העיקריים של מדרשי ההלכה הקיימים בידינו הם המכילתא על ספר שמות, הספרא על ספר ויקרא והספרי על ספר במדבר ועל ספר דברים. רבים ממדרשי ההלכה מובאים בתלמוד.

סדר עולם

סדר עולם (מכונה גם סדר עולם רבה) הוא חיבור העוסק בכרונולוגיה יהודית, מימי אדם הראשון, עד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא. על פי המסורת, כתיבת הספר החלה בתקופת התנאים. לפי המסורת התלמודית הוא מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא; הספר בצורתו הנוכחית נערך ונכתב במשך הדורות. לפי השערת החוקר יום טוב ליפמן צונץ, עריכתו המאוחרת של הספר היא משנת 806. הספר מבוסס על מסורות ודרשות.

הכרונולוגיה שבספר מונה את השנים השלמות שקדמו למועד הנזכר. כמו כן, בעל הסדר עולם מונה למניין השנים מאדם הראשון. כיום, מונים למניין בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם). כדי לדעת באיזה שנה לבריאה התרחש המאורע, יש להוסיף שנתיים על מניין בעל הסדר עולם.

מניין השנים המובא בספר זה הוא הבסיס לכרונולוגיה המקראית והמסורתית שעליה מבוסס מניין השנים בלוח העברי, אך מהימנותו שנויה במחלוקת ואינה מתאימה לכרונולוגיה ההיסטוריה המקובלת, בעיקר סביב ראשית תקופת בית שני ושלטון האימפריה הפרסית.

ספרות תורנית

ספרות תורנית היא מכלול הספרים העוסקים בכל היבטיה השונים של תורת ישראל. ספרי היסוד של הספרות התורנית הם כתבי הקודש היהודיים, הקרויים גם תורה שבכתב וידועים בראשי התיבות תנ"ך.

לתורה שבכתב התווספו ספרי יסוד שהעלו על הכתב את התורה שבעל-פה - המשנה, התלמוד, ובעקבותיהם פירושי רש"י ופרשנים נוספים, משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך. ספרים תורניים רבים מספור נכתבו לאורך הדורות, וכולם נלמדים עד היום ומהווים חלק מרכזי בעולמו התרבותי של הציבור היהודי הדתי.

הספרות התורנית היא מרכיב עיקרי של ארון הספרים היהודי, הכולל גם ספרות בעלת זיקה הדוקה ליהדות שאיננה בגדר ספרות תורנית.

פרץ וזרח

פֶּרֶץ וְזָרַח הם דמויות תנ"כיות, בניו התאומים של יהודה מתמר כלתו, בעקבות מעשה יהודה ותמר. כנאמר בספר דברי הימים א', פרק ב':

פרץ זכה לשמו לאחר שזרח, הוציא את ידו מהרחם, והמיילדת קשרה עליה חוט שני, כאשר זרח החזיר את ידו, ואחיו יצא, אמרה לו המילדת: "מה פרצת עליך פרץ?". (בראשית, ל"ח, כ"ט).

לפי ספרות חז"ל, הם נולדו בשנת ב'רכ"ח.

הרמב"ן, בפירושו לסיפור לידת התאומים, מביא מדבריו של רבי נחוניא בן הקנה, המספר כי פרץ מייצג את הלבנה, הנפרצת ונחסרת לעיתים, וזרח את החמה, הזורחת. לפי פרשנות זו, זרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפעילים תמיד בתוך העם היהודי, הכוח היציב והקבוע של זרח מול הכוח התוסס והפעיל, המחפש מאבק מתמיד, המיוצג בידי פרץ.

פרץ הוא אביו של חצרון והוא הראשון בשושלת רבת דורות המוליכה, לפי ספר דברי הימים וסוף מגילת רות, מיהודה אל דוד המלך.

בניו של זרח הם זמרי, איתן, הימן, כלכל ודרע, ונכדו מאיתן הוא עזריה.

הדמות המוכרת ביותר שיצאה מזרח היא עכן שהעז למעול בחרם שהטיל יהושע לאחר כיבוש יריחו. על-פי המדרש התנגד שבט יהודה כולו להסגרת עכן בידי יהושע, ורק לאחר הפצרות רבות של יהושע כלפי זקני השבט, עכן הסגיר את עצמו.

קנה מצוי

קנה מצוי (שם מדעי: Phragmites australis), הוא מין של צמח רב שנתי ממשפחת הדגניים שגובהו 3–5 מטר מהסוג קנה.

שאול ליברמן

הרב פרופ' שאול ליברמן (כ"ז בניסן תרנ"ח, אפריל 1898 – ט' בניסן תשמ"ג, 22 במרץ 1983) היה מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1969, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1957, פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשל"א (1971), ופרס הארווי לשנת 1976.

תולדות תנאים ואמוראים

הספר תולדות תנאים ואמוראים הוא ספר בן שלושה כרכים, הכולל בעיקר את תולדותיהם של התנאים והאמוראים.

הספר חובר על ידי הרב והחוקר אהרון היימן, והודפס בלונדון בשנת ה'תר"ע (1910). בספר כלולים תולדות התנאים והאמוראים, המלכים וגדולי אומות העולם, ואף הנשים המוזכרות בתלמוד הבבלי והירושלמי, תוספתא, מכילתא ספרא ספרי מסכתות קטנות, מדרש רבה, מדרש תנחומא וכל מפרשיהם, הזוהר, זוהר חדש ילקוט שמעוני, וספרי הקדמונים.

החכמים המוזכרים בספר הם החכמים שחיו בין התקופה של שמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה עד אחרוני הסבוראים, וכולל את קורות ימי חייהם הפרטיים, משפחתם ובני ביתם, רבותיהם, תלמידיהם, תקנותיהם והלכותיהם.

תוספתא

הַתּוֹסֶפְתָּא (בארמית: "תוספת") היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.

תורה שבעל-פה

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות, אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה, ומאז נמסרה ממנו מרב לתלמיד דור אחר דור. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי (נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים.

הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. הרמב"ם ייחס את החיבור לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך מוזכרים בו אמוראים שחיו כמה דורות אחריו, והכוונה שזה יצא מבית מדרשו. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר, המזוהה על פי חוקרים מסוימים כ"תלמודה של קיסרין" הנזכרת בתלמוד זה מספר פעמים. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת ד'קי"א (351). בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.